על עמ״א. מ״מ פ״ב מה״ש הי״ד ובעשה למען ינוח עבדך (דברים ה׳ י״ד) בעבד שמל וטבל ולאזהרת רבו למונעו בעשה דאי לעצמו כבר נאסר לא תעשה מלאכה אתה ועבדך ואי בעשה שוה לאשה עכ״ל מ״מ שם וקשה א״כ לא תעשה מלאכה עבדך למה לי לעצמו בלאו הא שוה לאשה בלאו ואף בעשה כל שישנו בשמירה אם לא לאזהרת רבו בלאו ושם משמע רק בעשה ומיהו מלקות ודאי ליכא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד וגם אין בו מעשה. וביום טוב אם מצווה כמו שביתת בהמה למ״ד דאין מצווה בי״ט ה״ה עבדו ובתק״ו הביא הב״י מחלוקת אם מצווה בי״ט על עבדו יע״ש ואי״ה שם יבואר ואם משכירו לעכו״ם רשאי דעכו״ם לא יעשה מלאכה בע״כ של עבד ויש לעבד נאמנות על זה ואם עכו״ם אלם ועושה בע״כ אם יפקיר עבד יזכה בעצמו בו עמ״א רמ״ו אות י״א וע׳ י׳{יו״ד} רס״ד סעיף ס״ד ואם הניח לעבדו לעשות מלאכה אם לוקה הרב מ״מ אפשר ללומדו ממ״ש הר״מ ז״ל פ״א מחו״מ ה״ג הניח חמץ ברשותו לוקה מ״מ ובפתיחה כתבנו דעב״י מצי לומר שבטלו בלב דמ״מ א״צ התראה וע״כ על שהניח חמץ ועבר מדרבנן לבער חמץ כ״ש עשה ד״ת אע״פ שלא עשה כלל מעשה ובא״ר א׳ בשם החינוך דעובר בלאו:

לעצמו עמ״א אם הוא לטורח האדון אסור הוא ע׳ לקמן:

לרבו אפי׳ מלאכה דרבנן מ״א רדב״ז אע״פ שאין שם אמירה כלל אם ניכר שעושה לדעת רבו או שבות דשבות במקום מצוה יש מתירין וכן הלכה ובעבד ערל כה״ג אמירה הוי ד״ת וכ״ש רבו דאסור אף במקום מצוה ופשוט הוא:

ואסור עמ״א מ״ה אסור אמירה בעבד ערל של ישראל דבשאר עכו״ם אמירה רק מדרבנן ובעבד ערל איסור אמירה למי שאינו רבו מ״ה ורבו אף בלא אמירה אם עושה לדעתו אסור מ״ה:

ויש עמ״א ובא״ר אות ג׳ כתב יש חולקין בזה היינו שעובד עכו״ם וי״א בסוף הסעיף אפי׳ אין עובד עכו״ם כל שלא קיבל ז׳ מצות בני נח אין רבו מוזהר עליו ועושה מלאכת רבו ומותר לומר לו מ״ה כו׳ יע״ש:

וא״צ עמ״א כ״ה בתשובת הרשב״א סי׳ נ״ח ולכאורה של״ד סכ״ה ראוי להיות דקטן ע״ד אביו צריך להפרישו משא״כ כשניכר שאין עבד עושה ע״ד רבו שרי אף בעבד תושב ושמ״ג הוא לקטן אוכל נבילות וכאן אין האיסור על הגר תושב רק על הרב שלא יניח לעשות מלאכת רבו ושם בתשובה דהוקש לחמורו וקשה אם כן יהא רבו מוזהר עליו אף מלאכת עצמו כבהמה וי״ל דא״כ למה לי קרא למען ינוח עבדך ש״מ חד בעבד שמל וטבל רבו מוזהר עליו כשביתת בהמתו ועבד ערל תושב אין רבו מוזהר עליו כ״א במלאכת רבו שעושה לדעתו (שמות כ״ג י״ב) מיירי בעבד ערל וגר תושב ודברים ח׳ י״ד וגרך אשר בשעריך ועבדך ואמתך כמוך בגר צדק ועבד שמל וטבל לשם עבדות גר תושב קיבל ז׳ מצות ב״נ ושלא לעבוד עכו״ם בשיתוף עבד מהול כפשוטו עבד ערל תושב היינו שלא מל רק קיבל כגר תושב ונקרא עבד תושב (ועבד עכו״ם שאין תושב בזה יש מחלוקת):

מותר עמ״א וע״ש במ״א ט׳:

שלא עמ״א כבסי׳ רע״ו ס״א עכו״ם שהדליק בשבת בשביל ישראל אסור אף למי שלא הודלק בשבילו אטו יאמר לו ולמ״ש מותר כדי שיעשו מ״ש צדוקי ומומר משום לפני עור כו׳ ולי העני לי יש בכאן שאלה קטנה וזו תוארה:

נסתפקתי במומר לכ״ה או ע״ז ושבת דדינו כעכו״ם אם ישראל אומר לו לחלל שבת אי חייב המשלח כי קיי״ל אין שלד״ע וממרוצת לשון הסמ״ע בח״מ קפ״ב ב׳ יאמר סברת״י שלא ישמע לי ובמומר שיצא מהכלל וכ״ש להכעיס ודאי ישמע לו ועושה בשליחותו אפשר חייב שולחו מ׳ה ואף אם נאמר דברי מי שומעין כפשוטו מ״מ כה״ג י״ל דיש שלד״ע וה״ה בחייבי מלקות וכדומה אם מומר בכך מתחייב שולחו ופסול לעדות כי רשע מקרי. וכ״ת מומר לאו בני שליח דלאו בני ברית הא בורכא דישראל הוא ומחוייב במצות. ומנא אמינא לה מהא דאה״ע סי׳ קכ״ג ב״ש ה׳ משמע דמותר לכל הדיעות רק שאין כותב לשמה הא בר שליחות הוא וגם מומר מגרש ע״י שליח הולכה והן אמת שבגט פשוט קכ״ג הביא דיעות ולהלכה קיי״ל דמומר עושה שליח. ואי״ה בפתיחה כוללת אבאר עוד גם תדע היכא דהשליח שוגג ולא ידע שהוא שבת או אנסוהו המשלח יש שלד״ע ע׳ ב״מ פ״ק ובש״ך ח״מ קפ״ב א׳ כל היכא דבע״כ או לא ידע ל״ש דברי מי שומעין וחייב המשלח ועח״מ שפ״ח סט״ו וש״ך ס״ח יש מחלוקת בזה עב״י שם בשם תשב״ץ ולבוש כתוס׳ גרמי והבן. ש״ז ט״ז ד׳:

מותר עמ״א דלא נמי כו׳ משא״כ בעשה לנפשיה כבאות י״א:

לא עמ״א אבל הא לא חיישינן דיקפל שלא להראות שהוא עבד דמרתת מרבו ובמפסיק הצלח פורתא עביד כי יתנצל לומר שקיפל להלוך יפה משא״כ בעביד לנפשיה שפיר חיישינן שיקפל עמ״ש בט״ז:

בכל ענין עמ״א עב״ח עמ״ש בט״ז ובאות י׳ מזה דבכסותו אפי׳ מחובר אכתי יקפול טליתו שלא יראו שהוא עבד ועתוס׳ דף נ״ח א׳ ד״ה הב״ע דאריג בכסותו נמי אסור בכבלא דעבדא עמ״א סי׳ ש״א אות ל״ג ולבוש כתב הטעם לעצמו הוי משאוי ונ״מ טובא בחצר שאינה מעורבת כבסי׳ שי״ג סי״ח ובא״ר י׳ הקשה מתוס׳ ד״ה הא ובתו״ש הקשה ממשנה דבחצר אמאי שרי וי״ל דזה לשמואל אבל למ״ד כפה של צמר תנן מתני׳ הא כבלא דעבדא בעביד לנפשיה משאוי היא ומש״ה השמיטו הרי״ף ז״ל וה״ה בחצר שאין מעורב אסור ולמ״ד לאו משאוי הוא ג״כ דאסור בחצר דאין קפיד־א וליכא קורת רוח ולשמואל כ״כ התוס׳ ד״ה הא ואין להאריך. ובחידושינו הארכנו בזה. מ״ש המ״א כשבות צ״ל כשכיר:

עכו״ם עמ״א דשכיר דלא קנוי קנין עולם לאו בכלל אזהרה דשביתת עבדו כשורו וחמורו דקנוי קנין עולם הא קיבל ז׳ מצות ב״נ אע״פ שאין רבו אסור אמירה מ״ה ולרבו אע״פ ששכיר מ״מ עושה ע״ד רבו ואסור מ״ה כמו לאחר באמירה וה״ה עבד מהול שכיר אם ניכר שאין עושה לדעת רבו אין רבו מוזהר עליו: