שמעיין עמ״א שם אות י״ג ואי״ה שם יבואר ועתוס׳ שבת דף ק״ן ב׳ ד״ה ואין:

דאינו עמ״א בהמה גדולה הטעם בורגנין ועט״ז א׳ דהר״מ ז״ל כתב בהמה קורא לה והיא באה ומ״מ ק׳ דטעמא דבורגני״ן עדיף יותר אפילו רחוקה שאין שומעת קול בעליו ואם משאוי עליה אסור לקרות מחמר א״ר וא״כ נ״מ בורגנין:

וה״ה עמ״א כמ״ש באות א׳ דאין איסור אם תשיב משבת רגליך ממצוא חפציך אלא כשניכר שהולך לצרכיו הא אין ניכר רק כהולך לטיול שרי אף שדעתו בהילוך זה למצוא סוס וכדומה (ישעיה נ״ח י״ג) יע״ש:

עומדת עמ״א הבהמה והכלים כרגלי בעלים ואסור לישראל אחר להוליכן הא ממילא ואף ע״י עכו״ם אין מוזהר עליה כבסי׳ ש״ה אות י״ב וברייתא היא שבת קנ״א א׳ ובאר הגולה ו׳ צ״ל עמ״ש בס״א:

לך כו׳ אף לדבר הרשות שרי לומר לך למקום פלוני למחר הואיל ויש היתר ע״י בורגנין כבסי׳ ש״ז ס״ח יע״ש מימרא דשמואל שבת ק״ן ב׳ לכרך פלוני כו׳ אלא לומר קח שם זה ברשות אסור ובמצוה למת ולכלה שרי ולהזכיר סכום המקח י״א כו׳ אף במצוה:

ויש עמ״א בשכ״ג ס״ד ועס״ו ובא״ר אות ט׳ מזה יע״ש:

מיקרי עמ״א עב״י תקפ״ה הביא הב״י גמ׳ דכתובות איהי דמפחת לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוספי מיחזי כשכר שבת יע״ש:

ויש עמ״א עב״י תקפ״ה פסחים נו״ן ד׳ פרוטות אין רואה סי׳ ברכה שכר מתורגמים יע״ש ויש מ״ש חז״ל אין רואה סי׳ ברכה ואיסורא ויש שאין איסורא כמו כאן:

לשנה עמ״א ל״ד דכל שאין מתפלל כ״א בשבתות וי״ט אסור וכל שמתפלל אף בחול אף לשבוע וכדומה מותר יע״ש:

חשבונות עמ״א דחשבונות סעודות מצוה שרי בכתובות גבי אין נושאין נשים בע״ש גזירה שמא יחשוב ופריך חשבונות מצוה מותר הוא ועמ״ש אי״ה באות ט״ו:

ולפסוק עמ״א התיר אף מיחדו בשבת ע׳ ט״ז אות ב׳ דיש לו ג״כ חלק בו וב״י כתב דברי הכל בו הם כר״ח יע״ש:

ולפקח עמ״א עב״י אבל שבות דשבות יש מחלוקת אם מותר במקום מצוה או עסקי רבים הוי כמצוה עסי׳ ש״ז ס״ה וצ״ע אם דוקא אמירה לעכו״ם הא לעשות ישראל שבות דשבות במקום מצוה י״ל דאסור וע׳ אות פ״ו ואי״ה שם יבואר עוד:

או עמ״א דהוי מצוה דאם אין לו מלסטם הבריות יע״ש:

כמה עמ״א והמנהג להקל:

לפסוק עמ״א הביא יש״ש פ״ה דביצה (סימן חי״ת) מ״ש מקח וממכר אסור בשבת שמא יכתוב רמב״ם פכ״ג מה״ש הי״ב ועא״ר אות י״ח דאין מקדשין משום מו״מ ואלו הוי רק ממצוא חפציך חפצי שמים שרי שם הטעם שלא יכתוב ויפסוק צדקה שאני כמ״ש באות י״א דאין מוציא מרשותו ולחייב לחתן הדורש בשבת שרי דאין חייב באמירתו כלום דאי בעי הדר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולפ״ז ודאי אסור לשלוח חפץ בלי לדרשה בשבת לחתן דאסור מתנה דהוי כמו״מ:

בגין עמ״א תוס׳ שבת קכ״ו ב׳ ד״ה מדבריהן וישנות אסור אף במצוה עיין אות י״ב יע״ש וה״ה להתלמד שרי ערש״י קנ״ז א׳ ומודדין להתלמד על דבר הוראה ועסי׳ שכ״ג במ״א י״ד מותר לשער ששים בשבת אם לא נודע מאתמול ת״ה נ״ד ומכאן נראה דאף למדוד שרי בששים כל לצורך הוראה לא הוי עובדין דחול ואי״ה שם יבואר עוד:

ומ״ש לענין נשבע לפרוע בשבת והראה לי״ד רל״ט ס״ו דהנשבע לעבור על ל״ת דרבנן אין שבועה חלה עש״ך אות כ׳ שם. והוי יודע בשבת יש שאסרו חז״ל משום שלא יבוא לידי מלאכה ד״ת והוא נקרא שבות אמירה לעכו״ם אטו יעשה בעצמו וזה לא הותר אף במצוה אם לא שבות דשבות ע׳ אות י״ב אבל מ״ש משום ממצוא חפצך ודבר דבר שאין בו לתא דמלאכה כמ״ש הר״מ ז״ל פכ״ד מה״ש ה״א התירו במצוה ויש שאסרו משום עובדין דחול והיינו הך ומיהו יש עובדין דחול משום מלאכה תולין משמרת שיבוא לשמר ר״מ ז״ל פכ״א הי״ז שלא יבוא לשמר ובמ״מ הגי׳ בגמרא קל״ח א׳ חייב מ״מ יע״ש ובפ״א הלכה בג״ד כ״מ שנאמר העושה פטור לוקה מ״מ והיא הרחקה ממלאכה וכ״מ שנאמר אין עושין כך וכך כו׳ מדכתב הרחקה ממלאכה משמע הא ממצוא חפצך ודבר דבר שהוא לא משום לתא דמלאכה אין לוקה והיינו מ״ש פכ״ד כו׳ ואין עושין דוקא עשייה השייך לידי מלאכה. כללו של דבר מכות מרדות ל״ש אלא היכא שיש חיזוק לד״ת לא כה״ג וא״כ אם נשבע שילך בשבת לראות מה צורך בעסקיו לא הוי בכלל לא תסור וחיילא שבועה גם אם הלך אין נפסל לעדות מדרבנן כל דלית מכות מרדות כמו שיראה הרואה פרק עשירי מהלכות עדות היה החיוב שבה מדבריהם הזכרתיו בפתיחה כוללת. וע׳ שו״ת הרשב״א ז״ל תשמ״א הביאו בה״ג ולא היה הזמן מספיק לעיין ביה:

אסור עמ״א דצורכי מצוה שרי לומר שיעשה אחר השבת וחוץ לתחום דרבנן ושבות דשבות במקום מצוה מבואר בש״ז ס״ה דשרי וצ״ע קצת, עיין ש״ז במ״א י״ב ואי״ה שם יבואר:

וודאי שרי עמ״א כל פיקוח נפש שרי אף בד״ת כ״ש במידי דרבנן:

לקנות עמ״א דיש אוסרין והנה מו״מ גזירה שמא יכתוב כמ״ש באות ט״ו וכל שבות לא התירו במצוה כמ״ש באות י״ב צ״ל משום ישוב ארץ ישראל התירו חז״ל זה בפי׳ וצ״ע. ובאות כ׳ יבואר אי״ה עוד:

בא״י עמ״א הביא דברי הר״מ ז״ל פרק ששי דשבת הלכה י״א הלוקח בית מעכו״ם בא״י מותר לומר לכתוב בשבת שאמירה לעכו״ם שבות ומשום ישוב א״י לא גזרו בדבר זה וסוריא כא״י בדבר זה. פירשו ז״ל מלת דבר זה דסוריא כו׳ ורישא א״י איך יתפרש והנה בכתב שלהם הוי דרבנן כמ״ש בד״מ ה׳ ובכתיבה שלנו אסור ועמ״א שי״ן מ״ם אות יו״ד (ובא״ר אות כ״ד ובד״מ כאן מבואר כן וב״ש באה״ע קכ״ו א׳ כתב בפשיטות דחייב בשבת בכתב עכו״ם ולמ״ש הד״מ כאן יצוייר בפשיטות גט שכתב בשבת בזדון וכשר וכאמור) ועסי׳ שפ״ח במומר לחלל שבתות מדרבנן ע׳ תב״ש י״ד ב׳ (ועמ״ש בפתיחה כוללת) ומ״מ קשה דבר״מ י״ל דקנה בחול ואומר לכתוב בשבת הוי שבות דשבות במקום מצוה ושרי לדעתו ז״ל כבסי׳ ש״ז ס״ה משא״כ המחבר דכ׳ מותר לקנות בשבת הוי שבות לחודיה ושרי משום ישוב א״י לא גזרו ברבר ז״ה אף האידנא שאנו בין האומות וליכא לא תחנם לעכו״ם כ״א ישוב א״י לבד התירו שבות לדבר זה כ״ש לכתוב אמירה לעכו״ם אף כתב שלנו והמ״א הקשה למה נדחה דרבנן מפני דרבנן כל בד״ת לא הוי דחי דשבת עשה ול״ת. ואם היינו אוסרים מו״מ משום עובדין דחול לחוד הוי א״ש ור״מ לשיטתיה עמ״א אות ט״ו וא״ר י״ח די״ל מעשות חפצך ואין מקדישין צ״ע ואין להאריך בזה:

על, אבידה עמ״א ועט״ז אות ג׳ מ״ש יע״ש:

חרמי ציבור עמ״א דנידוהו בחלום דמתירין לו ע׳ שכ״ג בהגהות ב״י ט׳ דצורך שבת הוא להתיר לו מנדויו בשבת ע׳ אות כ״ג במ״א מזה:

בעסקי עמ״א ליחיד לצורך שבת ולרבים אף שאין לצורך שבת שרי יע״ש:

לצורך שבת עמ״א הקשה מלת אבל דמשמע דיש חילוק בין להחרים או להתיר והא שוין הם דעסקי רבים אף להחרים שרי אעפ״י שאין צורך שבת ויחיד לצורך שבת מתירין ומחרימין וא״ל לא מתירין ולא מחרימין ובא״ר כ״ח כתב דאין מחרימין אף צרכי רבים כ״מ שם דהיום ברכה יע״ש ועסי׳ שמ״א יע״ש ואי״ה שם יבואר:

להכריז עמ״א עמ״ש בט״ז אות ג׳ ד׳:

ואם עמ״א עמ״ש באות כ״ה:

להכריז יין עמ״א היכא דאין שכיח יין שרי להכריז שידעו לקנות לצורך קידוש ולא יזכיר סכום מקח והיכא דשכיח הוי דברי חול ועט״ז אות ד׳ ואפשר אם יש לא׳ בזול יותר משאר מוכרים רשאי להכריז בסתם לסעודת שבת דהוי מצוה ושרי:

מצוה עמ״א הב״י הביא ב׳ תירוצי התוס׳ א׳ מצוה רבה שאני משמע אף ברצונה אם יכול להצילה יחלל שבת ותי׳ ב׳ פשיעה אסור ועיין אות כ״ט ואי״ה שם יבואר:

חוץ עמ״א הסכים לט״ז ה׳ ורש״י חולין ה׳ א׳ עיין במהרש״א ומור״ם ז״ל מלובלין שם. וממרוצת לשונו דאם אנסוהו לעבוד עכו״ם פ״א אין מחלל שבת דהוי כעכו״ם צ״ע דתחומין אין בו כ״א לאו ובתו״ש עמד בזה ובפתיחה כוללת כתבנו בזה ועסי׳ שפ״ח ובי״ד ב׳ וכאן אין להאריך ואם נאמר דבמלאכה ד״ת שיש חיוב סקילה א״כ י״ל דכאן תחומין לאו הקילו אפילו פ״א דאיסורא זוטא שלא תעשה היא איסורא רבה פ״א ושכ״ח מיירי לחלל שבת במלאכה ד״ת שיש כרת וסקילה וצ״ע: