אסור כ״כ הט״ז אות י״ד יע״ש:

אעשה עמ״א עסי׳ ר״צ ובא״ר כאן אות א׳ בש״ו חשבונות מצוה שרי וע׳ כתובות ה׳ א׳ ומשמע אע״פ שא״צ היום לאו חפציך מיקרי ועתו״ש ולמ״ש קשה ולישן כדי לכתוב ס״ת בחול השינה לאו צורך שבת אסור הא לומר כך אכתוב ס״ת בחול משמע דשרי וצ״ע בזה:

לשכור עמ״א י״א מהו החומרא בעלמא שכתב ועא״ר אות ה׳:

אסור עמ״א ועט״ז ג׳ והנה לומר בע״ש שיעשה מלאכה ד״ת בשבת יש ראיה לאסור מדין האגרת דוקא קצץ עמ״א פ״ו ה״א וב״י בשם הרא״ש מנותן כיסו לעכו״ם ושם י״ל מחשיכה עסי׳ רס״ו ומיהו לשכור פועלים וכדומה שבות דשבות מע״ש אין מבואר בגמרא דאסור רק הגמ״י פ״ו והגמ״ר ולכאורה אם אין נותן מעות שרי וז״א דוקא אומר קנה לעצמך הא לקנות לצורך ישראל אסור אף בלא נתינת מעות ואע״ג בהגמי״י שם משמע שנותן לו מעות ואומר קנה לעצמך מ״מ משמע דקנה לי אסור אף כשאין נותן לו מעות וצ״ע. ובא״ר הקשה למה בד׳ וה׳ מותר יע״ש:

וכן עמ״א דוקא בקצץ לו שכר יע״ש ברמ״ה ס״ה שכ״כ המחבר ולמה כתבן כאן הר״ב ובא״ר יו״ד פי׳ דכאן בגדים שאין ניכרין של מי הם כאגרת הניכר בעינן קצץ וכאן בלא ניכרין יע״ש וצ״ע:

בשכ״ג בהגהות הטור אות ב׳ בשם מורו הרב (מהרי״ט ז״ל) כשהיה רוצה ללמוד היה אומר זה הנר אין מאיר יפה והשפחה מבינה והסירה הפחם עמ״א ל״א וט״ז אות ב׳. וכתב ע״ש בשם ראנ״ח שהיה רוצה ספר עומד בחדר שאין בו נר היה אומר לשפחה שתביא לו חפץ פלוני והשפחה מדלקת נר להביא החפץ והולך שם ונוטל ג״כ הספר יע״ש ועסי׳ רס״ו במ״א י״א והיינו כל שהעכו״ם עושה לדעת עצמו אעפ״י שלצורך ישראל הוא מ״מ אין אומר לו להדליק נר והוא מחויב לשמשו להביא חפץ פלוני ע״ד עצמו מדליק ושרי ישראל להשתמש לאורו ועט״ז שם אות ה׳ ומ״ש בפריי שם:

מבית עמ״א דאפילו קצץ לא שרי אלא מבע״י לא בשבת ועיין אות ו׳:

לענוש עמ״א ובמפליג בשבת שרי כל שקצץ הא בלא קציצה אף זה אסור ועסי׳ רנ״ב מדינים אלו בזה:

מקצת עמ״א ועא״ר אות י׳ ובסי״ט רמז מותר ודוקא הפסד הבא פתאום ע׳ לבוש ועב״י שכ״כ בשם הרא״ש דהוי בהול על ממונו אבל לא בהפסד שאין בה פתאום ומכ״ש אם היה יודע לפני שבת. הא דשבות בדרבנן במקום מצוה התירו י״ל ע״י עכו״ם אבל ישראל שבות דשבות היכא דגזרו י״ל דאסור אפילו במקום מצוה. אורחים הוי מצוה והיינו הכניסם משדה לביתו. אבל הזמין אורחים מעירו י״ל לאו מצוה הוי ע׳ תה״ד סי׳ ע״ב וי״ד דמקילין לכבוד אורחים עמ״ש בפריי שם. סעודת שבת הוי מצוה וכן לשמוח חתן וכלה. וא״כ לומר לעכו״ם למחוט הנר לסעודת שבת ביד ולא בכלי הוי שבות דשבות ובכלי י״ל הוי ד״ת עסי׳ ער״ה בט״ז אות ב׳ ובמ״א כאן ל״א. ועיין אות ח׳ ע״י ישראל:

ויש אוסרין עמ״א ועא״ר אות ט״ו ומשמע אף ע״י ישראל יש להתיר שבות דשבות במקום מצוה. ומיהו המחבר בתקפ״ו סכ״א פסק דשרי שבות דשבות במקום מצוה משמע אף בשביל יחיד ול״ת דוקא מצוה דרבים ומיהו שבות במלאכה ד״ת ברע״ו ס״ב דאסור יש לעיין לצורך מצוה דרבים י״ל עשה דרבים דחי בעשה ול״ת דל״ש מה אולמיה עמ״א צדי״ק אות ל׳ ועסי׳ תמ״ו מ״א ב׳ דשבת עשה ול״ת ולא דחי לה עשה דרבים וא״ל למה כיון דעשה זו עדיפא מ״מ מדחי עשה חמורה לקלה לא לעשה ול״ת ומיהו עשה דרבים דעדיף טובא דלא בעינן בעידנא י״ל עדיפא ודחי לעשה ול״ת וע׳ תוס׳ יבמות ו׳ דאפילו כיבוד א״ו לא דחי לכרת. ונשים אי נאמר דלית בהו עשה דשבת כ״א ל״ת (וק״ה איתקוש כל שישנו הא עשה דשבת גופא י״ל דאין מוזהרות א״כ י״ל דאמירה לעכו״ם להדליק נר בעזרת נשים אפשר שרי דמצוה דרבים הוא ומיהו מצוה דרבים דוקא זיכוי רבים כמו קדיש וברכו וקדושה או קריאת ס״ת ואנשים א״א כאמור גם מסתברא דנשים הוזהרו ג״כ אעשה דשבת כמו נשים בגילוי דהיקשא ועסי׳ רצ״א במ״א י״א וע׳ תוס׳ קידושין ל״ג וכי תוכל אשה לשרוף נותר יע״ש. וא״כ אין היתר ברור למה נוהגין להדליק נר ע״י עכו״ם בשבת להתפלל בעשרה ואף לקריאת ס״ת כאמור וצ״ע בזה:

מותר לומר עמ״א אפשר הוסיף מלת לומר להמחבר אין איסור כ״א באומר לחבירו לא בינו לבין עצמו עמ״ש באות י״א ומ״ש דא״צ מותר ער״מ פכ״ג הי״ח שמא יכתוב לפיכך שא״צ מותר אבל רש״י כתובות ה׳ ודבר דבר ובלבוש ממצוא חפצך אסיפא סמיך עט״ז ה׳ אפ״ה שא״ל לאו חפציך ודיבוריך הוא:

לחבירו עמ״א שבת ק״ן ד״ה אומר ע״ש וכ״מ קצת רב אשי אמר אפילו תימא חבר ישראל משמע אף חבר עכו״ם א״ש הנראה שתעמוד כו׳. (ואגב שם אמירה לעכו״ם שבות ופירש״י כבר סתמה רבי כו׳) וי״ל התם ד״ת למ״ד משאצ״ל חייב עד״מ פ״א ה״ז משא״כ כאן אשמעינן שבות דשבות אסור באין מצוה ודילמא ה״פ אמירה שבות ול״ג שבות דשבות ולמה אסור ומהא דכבה וא״ת שבת קכ״א א׳ לר״מ ז״ל משאצ״ל ד״ת וע׳ ר״ן סוף פרק ר״א דמילה ומנא הא מילתא דאמור רבנן אף שבות דשבות אסור ע״י עכו״ם באין מצוה שוב ראיתי הדבר מפורש בתוס׳ קכ״א א׳ ד״ה אין דהוכיחו אף באיסורי דרבנן אסור אמירה מק״ן א׳ דמוקי בחבר עכו״ם וכ״מ בעירובין ס״ז ב׳ עכ״ל היינו מדאמר רב אשי אפילו תימא חבר ישראל משמע כ״ש עכו״ם אלמא דשבות בדרבנן אסור לעכו״ם אלא דקשה דמ״מ אסור ממצוא חפצך ומעירובין ס״ז ב׳ מוכח דאותיב ליה ושני ליה אלמא לאו במקום מצוה אף שבות דשבות אסור ואין להאריך:

לכרך עמ״א י״ל בחה״ר ק״ן ב׳ ה״פ דאף באומר לחבירו לך עמי שרי דאל״כ מאי קאמר פשיטא פי׳ היל״ל מותר לומר לכרך כו׳ ולמה לי לחבירו דאי מותר בינו לבין עצמו מטעם בורגנין ה״ה לומר לחבירו ש״מ דבא עמי קמ״ל וע׳ תוס׳ שם ד״ה לכרך כו׳ וע׳ תוס׳ ע״א ד״ה מה כתבו בפי׳ אף בינו לבין עצמו אסור לומר אעשה למחר מה שאסור היום וכ״ש חשבונות דאית טעמא דיכתוב:

חוץ עמ״א וכ״כ הט״ז אות ח׳ ומ״ש על הב״ח ע׳ ט״ז אות ד׳ אבל כשיש בידו לעשותה היום בהיתר שיש ב״א והיה יכול לעשות מחיצה שרי לומר לעכו״ם ויודה המ״א בזה להט״ז כבסי׳ רע״ז אות י״א דאי בעי ישראל לטלטל בהיתר אי עשה עכו״ם באיסור לית לן בה ואף שי״ל בין שבות דשבות למלאכה ד״ת מ״מ מסתברא דאין לחלק. ומ״ש הב״ח בשם התוס׳ לחבירו ל״ד באמת צ״ע דשם ברף ק״ן א׳ ד״ה אומר ובס״ז כאן ובאות י׳ ואה״נ דגם לכרך פלוני מותר לומר לעכו״ם מה״ט דאין לחלק בין עכו״ם לישראל אבל לעשות בשבת העכו״ם בזמן שאין ההיתר עכשיו לומר אלו היה אסור לומר לעכו״ם עסי׳ רס״ג ט״ז ג׳ וחה״ר קנ״א א׳ שייך לכאן:

משום עמ״א עתו״ש וח״מ מה שפירשו בדבריו ויש ט״ס מ״ש בתוך התחום וצ״ל אפילו סוף התחום עירובין ל״ח ב׳ ול״ט א׳ וכוונתו כל דמנכרא מילתא דאין דרך לצאת לשדהו בשבת אף תוך התחום קרוב לעיר ולית טורח הילוך כי דרך ב״א לילך לטייל כ״כ אפ״ה אסור ובאין מינכרא מילתא כל שאין דרכו בכך לילך דרך רחוק כזה כ״א לשכור פועלים וכדומה אסור משבת רגליך ממצוא חפצך וא״כ סוף התחום נמי לא מינכרא אלא כו׳ ובח״מ כתב דלהחשיך ולשהות שם עד הלילה מינכרא שפיר סוף התחום משא״כ שם בעירובין דהולך לעיר מיד יע״ש:

לזמן עמ״א אני אומר באולי אפשר האדון ז״ל כיון בכאן כוונה מיוחדת כמו שאגיד כי רש״י ותוס׳ ר״פ שואל (קמ״ח א׳) מחולקין לרש״י קולא בהלואה אי אמר ליום אחד שרי ושאלה אי אמר לזמן מרובה אסור ולתוס׳ שש ד״ה שואל משמע דאין חילוק בין זמן מרובה או מועט כ״א הלואה לא הדר בעיניה אתי למיכתב ושאלה הדר בעיניה לא אתי למיכתב אף כדי יין ושמן דלא הדר בעיניה מ״מ הואיל ולא התירו כ״א לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב (וק״ק דהמקשה היל״ל ממשנה כדי יין למאי דס״ד ולא ידע זכור הוא) נמצא לכ״א קולא וחומרא והטור תפס ל׳ רש״י לזמן מרובה וכ״ה ברא״ש והוא מהרי״ף ז״ל וער״ן שם שבן עיקר כרש״י ועמ״מ פ׳ כ״ג מה״ש הי״ב הביא דברי הלכות שיש נ״מ כאמור ומש״ה כתב המחבר כן וממילא שאלה לזמן מרובה אסור אף לצורך מצוה סידור וספרים כי אין מתירין שבות במצוה עסי׳ ש״ו במ״א אות י״ב ולפ״ז כדי יין דנקיט במשנה משום סיפא משכון שרי הא שאין צורך שבת עכ״פ להניח משכון אסור ולתוס׳ נקיט כדי יין לרבותא אף דלא הדרא בעיניה זכור הוא ועח״מ ע״ג ושמ״א כ״כ דהלואה סתמא ל׳ יום ושאלה לאלתר ואמנם בחה״ר ר״פ שואל מבואר דבהלואה אף אמר שיחזיר לאלתר אסור דל״פ רבנן דרך המלוה שאין דוחק וממתין ל׳ יום יע״ש ואמנם בשאלה לזמן ארוך אפשר דאסור הוא ואין נזכר שם ההיפוך בזה וצ״ע על מ״ש ההיתר ולא האיסור ועתו״ש:

אין עמ״א הלואה בלא משכון שרי באפשר אף לצורך חול כל שאומר בלשון שאלה או תן לי ומשכון אסור עסי׳ ש״ו אות י״ד ופרעון אסור לגמרי אף בלשון חזרה כל שא״צ שבת ע״ש אות י״ו ומש״ה אין פודין בשבת וי״ל אין לווין ופורעין שמא ימחוק ע׳ לבוש וכל שאומר בלשון אחר אין חשש ולומר ממצוא חפצך חפצי שמים פדיון שרי ואפשר לצורך חול גזרו שמא ימחוק אף בלשון חזרה ודוחק ובתה״ד רס״מ כתב הטעם דאין פודין כמקח וממכר הביאו הש״ך בי״ד ש״ח י״ב ושמא ימחוק פרעון ל״ש בכה״ג דלא כתב הלואה אצלו שימחוק ע׳ לבוש מקת וממכר למ״ד יכתוב שפיר ולמ״ד ממצוא חפצך שרי לפדות ומ״מ המחבר סתם בש״ח דאין פודין ויש שם כמה טעמים עסי׳ ש״ו במ״א י״ד:

זימן עמ״א היינו סעודת מצוה השמש קורא מכתב דשמא ימחוק ל״ש בשמש רק בע״ה ומש״ה בע״ה אסור זימן אורחי״ם דהוי סעודת מצוה (בבאו מן השדה) דלא התירו שבות במצוה כ״א שבות דשבות משא״כ בשמש שמא יקרא בשטרי הדיוטות אדרבה. סומכין רש״י הטעם ממצוא חפצך וסעודות מצוה הוי חפצי שמים עט״ז י״א ועסי׳ ש״ו אות י״ד ומ״ש שם ועא״ר אות ל׳:

חקוקה עמ״א בלבוש כתב דגבוה אסור שמא יקרא כו׳ ובער״ה מבואר דל״פ וע׳ שבת קמ״ט ובט״ז י״א וא״ר אות כ״ט. גם כתב תחלה ב׳ טעמים שמא ימחוק קרא כו׳ לבסוף סיים בולט בכותל אסור שמא ימחוק ולא שמא יקרא ובמ״א ק׳ ג״כ הא המחבר נקיט שמא יקרא בבולט ולמה ליה לאהדורי אשמא ימחוק והמחבר דנקיט שטרי הדיוטות דהיינו חובות וחשבונות ובסי״ג אג״ש נמי בכלל שטרי הדיוטות לכאורה אנ״ש ממצוא חפצך כמ״ש הט״ז י״א (אע״ג דאין אסור כ״א מה שאסור בשבת מ״מ עובדין דחול הוי) וזימן אורחים הוי מצוה עמ״א י״ו מש״ה כתב דהיינו חובות וחשבונות דאיכא למיחש שמא ימחוק ולא התירו שבות במצוה כמ״ש בש״ו אות י״ב ובלבוש כתב דהיינו כו׳ ממצוא חפצך וא״כ אג״ש נמי ולמה פרט אלו ע״ש ולקרות שני ב״א שמא ימחוק ליכא ושטרי הדיוטות איכא ועחה״ר האריך וצ׳ע:

בטבלא עמ״א חייק וכותל תרתי לא מחלף בשטר הא חייק טבלא ובולט בכותל אף מדלי הרבה מחלף בשטר ע׳ חה״ר:

מותר עמ״א ל״ד פיקוח נפש אלא צריך לו הוי שטרי הדיוטות ע׳ ב״י ולבוש אבל אג״ש משא ומתן ודאי אסור ואף הרהור אסור בהם דא״א שלא ישא ויתן בהם והוי ממצוא חפצך וע׳ לבוש ועב״י:

שלא עמ\־א מ״ש בענין החותם דאסור לומר בפי׳ כ״א רמיזה כזו א״י לקרות שרי הא רמיזה שיקח חותמו אסור ע׳ אות ל״א אף דהוי שבות דשבות שבירת החותם נמי מדרבנן עא״ר אות ל״ב והראה לש״ד וש״מ סי״ד ופר״ח י״ד ק״ח משמע דיש איסור תורה בשבירת החותם ועשו״ת ח״צ סי׳ ל״ט יע״ש ועסי׳ שי״ד סעיף י׳ וש״מ סי״ד במ״א אות ח״י ואי״ה יבואר. ועסי׳ תצ״ח במ״א אות ד׳ עח״מ כאן ואם מקפיד עליו שלא לצור עפ״י צלוחיתו הוי מוקצה מחמת חסרון כיס עסי׳ ש״ח ס״א:

אסור עמ״א שבת קמ״ט ומיעוט לא אתו לאימשוכי כבס״ו. ודע דרש״י פי׳ שמא יקרא בשטרי הדיוטות העתיקו המ״מ פכ״ג הי״ט דלטעמיה דשמא ימחוק ל״ש בזה רק שמא כו׳ ולפ״ז בחייק בכותל או כתב משיט״ה וכדומה י״ל הוי גזירה לגזירה עסי׳ ש״מ משא״כ לרש״י הטעם ממצוא חפצך ואג״ש אסור ה״ה זה ומ״ש רש״י שמא ל״ד אלא דהוי שטרי הדיוטות ועובדין דחול עט״ז י״א ובלבוש העתיק דהוי כמו שטרי הדיוטות ובב״י דהוי שטרי הדיוטות תיקן לרש״י ז״ל ועא״ר אות ל״ז ומש״ה הוסיף המחבר כותל או וילו״ן להשהותם בחייק בכותל אסור כמו וילון דהויין שטרי הדיוטות ממש משא״כ בסי״ב דרק גזירה שמא ואפילו כ׳ שתחת עקדת יצחק אסור לקרותו בשבת עא״ר בשם ע״ש אות ל״ו יע״ש:

משום עמ״א ופורים רק שחוק שעושין לאחשורוש שרי הא לילך אסור אף בפורים:

ועובר עמ״א וברכ״ט הרואה בקשת אסור ומברך בראיה בעלמא שרי יע״ש:

בלה״ק שרי עמ״א הנה שטרי הדיוטות חובות וחשבונות אף בלה״ק אסור שמא ימחוק ואג״ש וכדומה דאסור ממצוא חפצך בלה״ק יש לצדד להתיר ועט״ז אות י״ג. וגט (וגם ט״ס) אם אין מקפיד לצור פי צלוחיתו שרי לטלטל אף למ״ד גט יש בו משום קדושה י״א דמותר לכסות צלוחית בספר דמה לי שמונח כאן או כאן. ועסי׳ מ״ב מ״א ו׳ וקנ״ד י״ד:

באצטרובל כלי חוזי כוכבים מ״א ועב״י:

לשאול עמ״א ובלבוש העתיק משום רפואה דוקא יע״ש:

ויש עמ״א בשם לבוש דהמיקל כסברא ראשונה לא הפסיד וכ״מ דעת המחבר סברא א׳ בסתם ולומר לעכו״ם שיבוא בלי דיבור רק שיבין מעצמו דוקא בהפסד הבא פתאום דומיא דדליקה הא בלא הפסד אסור לרמוז כלל עמ״א ל״א ואי״ה שם יבואר עוד בזה:

בכדי שיעשו עמ״א הר״מ ז״ל פרק ו׳ ה״ב אפי׳ עשה העכו״ם מעצמו בשביל ישראל כל שיש פרסום שנעשה בשביל ישראל שידעו בו רבים אסור לעולם ועמ״מ שם מדין קבר בשכ״ה סי״ד ועמ״א שם ל״א וט״ז אות י״ג בשם הר״ן דבקבר גנאי משמע בשאר דברים אין לאסור לעולם ועסי׳ רמ״ד ס״ג ומהו רבים לכאורה ג׳ הוי רבים ובשכ״ה שהכל יודעים:

אסור עמ״א ר״מ ז״ל פ״י דין כ״א (ט״ס דף כ״א) ואף שבות דשבות בטילטול אסור ובסי׳ רע״ו במ״א אות י״א התם שאני ואסור ליתן בשר וחלב לעכו״ם בחול ולומר בשל לך וכן בקדירה חולבת ב״י דלדידיה אסור ובשבת לומר בשל בשר שלך א״י למה לא אסור משום ודבר דבר וי״ל:

כלי שמלאכתו לאיסור לטלטל ע״י עכו״ם מחמה לצל ושלא יגנוב י״ל דשרי דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר לצורך גופו עסי׳ ש״ח וכה״ג גם המ״א מודה דשרי עט״ז ג׳ ומ״א י״ב:

לעשר עמ״א ועסי׳ רס״א יע״ש:

אסור עמ״א ועט״ז ג׳ ופחם בלא כלי איסור דרבנן ואין נהנה כ״כ דבלא״ה ראוי ליהנות לאורו ומ״ש דשם א״י לקרותו באות כ׳ אבל לרמוז לו בדיבור הוי כאמירה ומ״מ קשה דעכו״ם שעשה מלאכה בשביל ישראל מעצמו ג״כ אסור אפי׳ בדרבנן למי שעשה בשבילו עסי׳ שכ״ה במ״א כ״ג יע״ש וברע״ו א׳ ודוחק לומר דאחר קוראו ואפשר יש בו קצת פיקוח נפש שא״י מה כתוב בו. ומיהו לומר א״י לקרות לאור הנר שיש בו פחם ושפחה מבינה דשרי לאו הנאה כ״כ דמ״מ יוכל קצת לקרות ואין אומר דבר עמש״ל יע״ש:

במלאכה עמ״א וע׳ אות כ״ט ועסי׳ רע״ו במ״א אות י׳א ועט״ז ש״ח אות ז׳ כ׳ טילטול מוקצה ע״י עכו״ם שרי כבסי׳ רע״ו ס״ג והא״ר כאן אות מ״ט כתב דלא רק בזה ולענ״ד דבריו כנים דלומר לעכו״ם ליטול מוקצה לצורך גופו להניח דף עליו וכיוצא אי בעי ישראל היה מטלטל מן הצד כבסי׳ שי\א ס״א וס״ה שרי לעכו״ם כך כמ״ש המ״א ברע״ט אות ט׳ ואי״ה בש״ח יבואר עוד. עמ״א שכ״ח אות ח׳ ועא״ר כאן אות נו״ן:

עומד עמ״א ועמ״ש בסי׳ רמ״ד: