אסור עמ״א פי׳ דאותו סכין לחוד אסור לטלטל הא בתחוב עם שאר כלים בנדן שקורין שטוטי״ץ שיש בו כלי אכילה ומספרים וסכין סופרים שרי לטלטל הכל ביחד כמו כנונא אגב קיטמא כבסי׳ ש״י ס״ח מ״א אות י׳ ועא״ר אות ג׳ ואי״ה שם יבואר:

שמקפידין עמ״א דהכל תלוי בדעתו אם אין מקפיד לא הוי לדידיה מוקצה מחמת חסרון כיס כמו קורנס של זהבים :

ומקפיד עמ״א ובסי׳ ש״י ס״ב במידי דאכילה בכלי ומקפיד כו׳ ובסוכה אות מ״ח נתן לאוצר צריך יחוד ולא מהני מחשבה ואי״ה שם יבואר :

וכבר עמ״א רמב״ם פכ״ה מה״ש ה״ו ל״ד כלי ה״ה קורה שמיוחד לכך וכלי אפילו אין עשויה לטלטלה בחול אפ״ה שרי עב״י:

שמלאכתו עמ״א ואם לא עשה עדיין בה מלאכה כ״א חדשה והזמינה ועומדת לכך מדוכה חדשה אע״ג דהזמנה לאו מילתא מ״מ אין עומדת כ״א למלאכת איסור עסי׳ רע״ט מ״ש שם ובשבת מ״ד א׳. ומלאכתו לאיסור אף דרבנן והעד שופר עמ״א מ״א וקנאק האנץ בית קיבול ועץ תקוע ע״י שרוי״ף ונותנין שם אגוזים וישברם הנה בשי״ד אות ז׳ בט״ז כיון שתשמישו בכך אין זה בנין אפילו בחוזק כמו כלי בדיל עם שרוי״ף אמנם בשכ״א במ״א אות י״ב גבינה במורץ חרוץ כו׳ כשחיקת תבלין במכתש אע״ג דלאו ג״ק ול״ש טחינה אסור מדרבנן דהכלי מיוחד לכך עא״ר שם י״ד י״ל ה״ה כלי זה מיוחד לשבור אגוזים הוי כעין מכתשת וי״ל מדרבנן ובלבוש שם דמתקנות לאכילה ואי״ה שם יבואר ונראה להקל עט״ז י״ד:

ואם עמ״א בסיס ל״ש אלא שהיה מונח עליו איסור הא עשה מלאכת איסור ביה״ש משום הא לא הוי בסיס ועמ״ש בט״ז אם הניח חפץ על הפמוט שיהא מונח בשוה:

ולהניחו עמ״א ש״ח י״ט במעות בשכח משמע ה״ה אבנים וכיוצא בהן ושכח יכול לילך עד מקום שירצה ואפשר ה״ה מוקצה מחמת חסרון כיס וכ״ה מבואר בשל״א אות ה׳ במ״א באיזמל מילה ובי״ד רס״ו א׳ בט״ז חולק וסובר באותו חדר מחמת התירו סופן משום תחלתן ואף דכאן מתיר להניחו במקום שירצה י״ל במלאכתו לאיסור לא באבנים וכ״ש חסרון כיס דחמור מכולם כנראה מב״י בהוצעתו שאין בו דרכי היתר עמ״ש בט״ז מזה. ועא״ר של״א ה׳ דשאני עלי דאין ברור שיצטרך משא״כ זה יודע ודאי יע״ש ואי״ה יבואר בשל״ה וע׳ תוס׳ ביצה ג׳ ב׳ ד״ה אבל בחדר״ו ובהג״א שם לחדר״ו ור״ן שם (ורש״י שבת מ״ג א׳ ד״ה בצריך מוליכו למקום שירצה כר״ן וא״י למה לא הביא הב״י זה) משמע מחדר לחדר נמי שרי אבל מר״ן ורש״י י״ל רק באותו חדר והוכחת רבי יצחק שם כמ״ש הר״ן ז״ל ומש״ה איזמל מילה אסור לחזר אחר{אחריו} וא״ש שופר עמ״א רס״ו י״ט ומעות י״ל הפסד גדול התירו ומיהו ממ״ש בי״ד התירו סופן משום תחלתן משמע הא לא״ה לא אף באותו חדר ושאני מלאכתו לאיסור קיל טפי מחסרון כיס וי״ל א״כ מה ראייה מכופין ע״ג ביצה לר׳ יצחק דקיל ממלאכתו לאיסור והעד ממ״ש הרז״ה שבת מ״ג דלא קיי״ל כרבי יצחק דבשיטת רבי יהודה אמרה יע״ש היאך דמחמיר במוקצה מדעתו ולר״ש שרי א״כ הרי לרבי יצחק קיל מכ״מ ממלאכתו לאיסור וצ״ע והדברים ארוכים :

ומה שכ׳ דמותר לטלטל מוקצה דרך הילוכו ברגליו ערש״י שבת קכ״ז א׳ ר״ה ברגלו דלא הוי טילטול היינו אף קיל מן טילטול מן הצד דרך הילוכו ח״ש כדי שיכנס ויצא כאלו אמר בכדי ולא יותר רק דרך הילוכו ואמר כמ״ש במלחמות דבר״ן משמע דרי״ף הביא ברייתא זו לדחותה ובמלחמות ללמוד ממנו דברגליו שרי אף מוקצה טבל וכדומה ובעל המאור ור״ן סוברים שזה במוקצה לר״י מדעת דקיל טובא התירו זה לא במוקצה דגופו ואיסור והמ״א לשיטתיה ואולי יהיה זה קישור דבריו דהראה לרס״ו אות י״ט דאפי׳ מוקצה דגופו דחמיר יכול לטלטלו לכ״מ שירצה דגילוי מילתא הוא כמו לרבי יצחק כו׳ ה״ה כאן גילוי מילתא מדרבי יהודה נשמע לדידן במוקצה דגופו מחמת איסור הלא דברו ברגע כל סוקר כידוע דרכו הטוב:

אבל עמ״א שבת קכ״ד ב׳ אייתי שותא לכהנא מחמה לצל הוי ברש״י שם משמע קצת אע״ג דכונתו מחמה לצל הואיל דצריך לגופו נמי שרי וה״ה למקומו ברש״י משמע דשרי ולמקומה לא היה צריך יע״ש אע״ג דגופו עדיף טפי עב״י ופרישה :

מ״ש הר״ב בהג״ה ס״ג מוקצה מותר בנגיעה וכן דבר המונח כו׳ היינו בתלוי דהוי טלטול מהצד לדבר המותר עמ״א רס״ה אות ד׳ ותקי״ג ב׳ מוקצה בנגיעה ואף לדבר המוקצה שרי כדמוכח בתקכ״א ס״ב דמותר לכסות מוקצה מפני הדלף ובש״י ס״ו יפרש הר״ב כמ״ש בלבוש שלא יגע דאז א״א שלא ינדנד קצת ומש״ה לא הגיה הר״ב שם או דסובר כמ״ש הלבוש בתקי״ג דמ״ש בירושלמי פ״ה דביצה שלא יגע בה (משילין ה״א) היינו טלטול ממש הא נגיעה בה שרי אע״פ שמגלגלת מ״מ הוא אין עושה הטלטול ולא מנדנד בידים רק כשמניח אצבעו ממילא נדה ובש״ח כתב שאינו מנדנדו היינו ממש ביד ובש״י ס״ו הטעם דלצורך מוקצה הנגיעה אסור ובתקכ״א באין נוגע וברס״ה מ״ש בשמן א״א ומבעיר ובש״ח דנירות שעוה או חלב תלוי אין מבעיר ושרי אף בתלוי וכן הוא ל״ד ואי״ה יבואר עוד בתקי״ג ותקכ״א. וראיתי בשו״ת אבן השהם סי׳ נ״ג כתב לאסור במפתח מונח מטעם טלטול טוקצה וברס״ה מדין מבעיר מיירי צ״ע דכתב בפירוש דאין בו איסור מוקצה. וצ״ע ואי״ה יבואר עוד בתקי״ג ותקכ״א:

שמלאכתו עמ״א ואם הרוב לאיסור אזלינן בתריה ע״ד כל הכלים הולכין אחר רוב תשמישן וקצת ראיה מחה״ר שבת קכ״ג מדוכה עם שום בקדירה המטלטלת עם תבשיל אע״ג שלפעמים מניחין כך פירות הוי מלאכתו לאיסור :

וכתבי עמ״א ה״ה מגילה מותר לטלטל עמ״ש בט״ז ונייר חלוק אם מקפיד שלא לצור פי צלוחיתו הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. מצת מצוה בע״פ בשבת אין לו דין אוכלין וה״ה אוכלי בהמה אין להם דין אוכלין ובתמ״ד אי״ה יבואר עוד :

ושופר עמ״א בט״ז כתבנו מזה. דאף להניח תפילין בשבת אסור במניחו לשם מצוה ואות הא לשום שמירה כקמיע שרי בבית ע׳ מ״א נ״ז יע״ש:

אסור עמ״א באמת צ״ע על הע״ש דמבואר בגמרא ל״ו א׳ לר״ש חצוצרות ג״כ שרי לגופו ומקומו ד״ה הא והר״ב כאן פסק כתוס׳ דאף שופר רק לגופו ומקומו שרי וערש״י ובחידושינו שם ואם מקפיד עליו אפשר דהוי חסרון כיס ובגמ׳ מיירי באין מקפיד אלא דא״כ הוה לשנויי כן הא דאין מטלטלין יש חצוצרות כר״ש ובמקפיד ומיהו בי״ט למ״ד כר״ש אסור חצוצרות דאף דראוי לגמוע מים בדוחק לתינוק אסור לר״י יע״ש ועסי׳ תקצ״ו ט״ז ב׳ הקשה מתקפ״ח דבשבת אסור הא בי״ט שרי טלטול ובחידושינו כתבנו י״ל רבותא בשבת כר״י ומיהו במ״א תקפ״ה ה׳ מיושב זה דבי״ט לגופו אסור דהוקצה למצותו כבסי׳ תרס״ה והוי כאבן אף למקומו אסור דלמאי חזיא וה״ה לולב בשבת כאב״ן בתרכ״ח עמ״א שם ותרנ״ג דאף בשבת אסור לעשות שום תשמיש בו אפי׳ חל יום א׳ בשבת דהוקצה לז׳ ימים משא״כ שופר דראוי לתשמיש מעליא לא מקצה ליה בשבת אע״ג שלמחר יצטרך לו לא הוקצה למצותו בשבת וע׳ תו״ש כתב חסרון כיס וגם זה נכון ומיהו בלא״ה א״ש כמ״ש. כללא דמילתא כל שראוי לשום תשמיש שרי לגופו ואף מקומו משא״כ כשאין ראוי לתשמיש בשבת וי״ט אף דתורת כלי עדיו מה מהני ואסור למקומו. ומיהו כשמביאין לולב ימםש הרבה קודם סוכות או באין מצוי דמניחין משנה לשנה דלית מוקצה מצוה לטעם התו״ש אסור דחסרון כיס היה שלא יפסל והט״ז אפשר סובר דלא הוי רק כמלאכתו לאיסור ושרי לגופו ומקומו. ואי״ה בתרנ״ג ותרנ״ח יבואר עוד ע׳ אות י״ג אי״ה יבואר :

ככר עמ״א דל״ד ככר ה״ה חפץ המונח בתוכו סכין וכדומה כמו תינוק. וליש אוסרין דוקא שו״ם ממלאכתה מתירתה עמ״ש בט״ז ד׳ ועי׳ אות ס״א י״ל לולב ושופר בי״ט ע״י ככר ותינוק שרי דלא אסרו אלא למת באין שם כלי כלל עליו. ועא״ר י״ג ראיה קמ״ב ב׳ רבא מנח סכינא אבר יונה יע״ש ומיהו ודאי תינוק וסכין חדא הוא :

כל עמ״א תצ״ה אות ז׳ ובסי׳ זה אות מ״ט ועמ״ש אי״ה באות שאח״ז :

לכסות עמ״א ע׳ אות י״ד. וכ״ן כתב לת״ק דר״י לאו נולד הוי כל שראוי למלאכה מעין מלאכתן וכ״כ הב״ח וט״ז אות ה׳ ועא״ר ט״ו ובגמרא קכ״ד ב׳ מ״ס מוכן הוא ומ״ס נולד הוא משמע בב״י דאל״כ היל״ל מ״ס נולד אסור ומ״ס נולד מותר ועסי׳ תק״א אות י״ב ותקפ״ו אות כ״ה ושכ״ה אות ט״ו בענין עכו״ם שעשה כלי בשבת יע״ש אימת הוי נולד יע״ש :

שלא עמ״א של״ז צ״ל יע״ש. ובא״ר אות י״ז מביא די״א אף שברי חרס מותר דלפעמים נתקל בה שרי לפנות משם יע״ש:

שנשברה עמ״א דאף בשבת דלא כב״י שסובר כל שהכלי נשארת ומשמשת מלאכתו והשבר ממנה הוי נולד בשבת דקשה לבדות חילוקים עב״ח וי״ל דלדידיה באות ט״ו גם בנשבר הכלי לשברים נולד הוא ומותר למאן דמתיר נולד א״כ אף בכלי נשאר ונשבר קצת מינה נמי הכי הוא למ״ד נולד שרי ולמ״ד אסור אף בנשבר לשברים הטור והב״י לשיטתיה דס״ו לאו נולד הוא ע׳ אות ט״ו. וי״ל קצת. ומ״ש על הב״ח בתוס׳ שבת קכ״ד ב׳ ד״ה ורבא דחתיכת חרס בנשבר בע״ש דבשבת ה״ל נולד ורבא אית ליה מוקצה וכ״ש נולד ופי׳ הב״ח דבר״ה הוי נולד אבל בחצר לא הוי נולד ולשיטתיה כב״י דת״ק דר״י שם סובר מעין מלאכה אחרת נמי לאו נולד הוא רק ברה״ר הוי נולד ורבא אית ליה מוקצה וכ״ש נולד וא״כ ה״ה לדידן נ״מ בזה למ״ד נולד בשבת אסור ברה״ר כשנשבר בשבת אסור לטלטל אבל המ״א לשיטתיה באות ט״ו דת״ק דר״י נולד מותר הוא סובר וד״ה כפשטן לרבא כו׳ ואם כן לדידן אין נ״מ בין רה״ר או חצר למ״ד נולד שרי אף ברה״ר ומ״ד אסור אף בחצר אסור. ומה שסיים אא״כ זרק לאשפה מבע״י אין לו מובן לכאורה דההיא בנשברה מע״ש ואף בחצר ואפשר זרקו בשבת שרי אף ברה״ר ודוחק:

שאין עמ״א נר חלב שלם מלאכתו לאיסור ושרי לצורך גופו ומקומו ותינוק נר בידו ואביו אוחזו בידו עסי׳ ש״ט דשרי אף ע״פ שאין געגועין ושמ״ג דלהאכילו בידים אף איסור דרבנן וה״ה אביו מצווה להפרישו וצ״ע:

דלתותיהן עמ״א רמב״ם בפכ״ה ה״ו שבת קכ״ב ב׳ ותוס׳ ד״ה אדרבה יע״ש עט״ז ח׳ זה בדלתות הכלים שהיו מוכנין אגב אביהן בטלטול משא״כ דלתי הבית לא הוכנו אגב הבית בטלטול א״כ יותר רבותא נתפרקו בע״ש דאסור לטלטל אע״ג דראוין למלאכה אחרת לפסוע עליהן וכדומה אפ״ה אסור וכ״א שבת דהוי נולד גמור אלא דאפ״ה הוי רבותא אף ע״ג ביה״ש היה פותח ונועל כו׳. ומ״ש כלים המוקצים שנשברו היינו מוקצה מחמת חסרון כיס או מלאכתו לאיסור ושבריהן אין מוקצים מיגו דאתקצי ביה״ש כו׳ וע׳ תו״ש וח״מ ולמ״ש א״ש וכלי שהיה ראוי ביה״ש ושבריו ראוים רק לאיסור אסור דבתר השתא אזלינן עסי׳ ש״י ס״ג דוקא וחזר ותיקן ועא״ר אות י״ד. ובט״ז י״ז הארכתי בזה יע״ש :

ליטלה עמ״א בשי״ד ס״א ועמ״א אי״ה באות כ״א מזה :

שמא עמ״א עט״ז ט׳ לרש״י מכה בפטיש לא בנין דסובר דאין שייך בנין בכלים אבל הר״ן פי׳ כן דבנין שצריך אומן אף בכלי יע״ש:

דכיון עמ״א עמ״מ פכ״ב הכ״ה ונתן טעם למה פסק המחבר דלא כר״מ ולא השיח דעת הרי״ף עמו משום דק׳ מפרק עשירי ועט״ז בזה:

אין עמ״א דברי האדון ז״ל צריכין פי׳ דהתחיל פי׳ אסור לטלטל משמע מטעם מוקצה כל שאין תורת כלי עליהן בלא הכינם לכך מאתמול וכדומה וזה ודאי דאף בטלטול אסור כמו כיסוי הכלים ומ״מ נראה ביש בית אחיזה לבור ודות בטלטול שרי רק ליקח מהבור אסור דמיחזי כבונה וכמו שסיים יש לחוש משום בנין ומראש דבריו משמע דבאין בית אחיזה אסור אף בטלטול וכ״מ לשון המחבר דאז מוכח שהוא כלי ולא כמיחזי בונה ובמשנה אין ניטלין משמע טלטול ואפשר בלא יחדו ותקנו לכך כל שאין בית אחיזה אסור בטלטול וביש מותר בטלטול אף שלא תקנו לכך כל שיש דבר להאחז בו בתולדה ומיהו כשיש תורת כלי מותר בטלטול ולוקח מבור אסור כבונה וער״ן גבי חרס (שבת קכ״ד) ומקשי הכא בחרס וכי עדיף מכיסוי כלים שיש בית אחיזה דלא שרי אלא בתורת כלי עליהן ויש לומר דחרס בא מכלי יע״ש מבואר מדבריו דאף בית אחיזה מוקצה הוי אם לא תקנו לכך ואסור בטלטול ועא״ר כ״ג ולמ״ש מבואר הוא כו׳ אבל המ״א סובר לכאורה בית אחיזה א״צ תורת כלי וצ״ע:

או עמ״א שבת קכ״ג א׳ ותוס׳ ד״ה מדלענין אלא במ״ט ב׳ ד״ה לא הוסיפו דמחט בעינן תיקון כו׳ וא״כ כללא הוא כל שבטומאה כלי ע״י יחוד מטלטלין בשבת בלא יחוד ה״ה עור לח מטלטלין דבטומאה מהני מחשבה וכפירש״י שבת מ״ט א׳ ותוס׳ ד״ה טומנין דלא כר״ת אבל ר״ת סובר לחין לא כסכ״ה ומ״א מ״ה וכמ״ש בזבחים דכל שלא יחדה אע״ג דלטומאה מהני יחוד בלא יחוד אסור לטלטל ושאני מחט שבורה דרך לזורקו כו׳ משא״כ שברי כלים דרך להשתמש תשמיש אחר וכל הטורח הזה דהלכה כר״ת דעור לח אסור בטלטול כ״ז שלא יחדה מדלענין טומאה לאו מנא בלא יחוד ה״ה שבת ומש״ה לא הגיה הר״ב בסכ״ה לקולא בלחין אלא הוסיף חומרא דקה יבש אסור ואי״ה לקמן יבואר עוד:

מותר עמ״א גמרא קכ״ג א׳ וי״ל בין טומאה לשבת בזה אע״ג שכתבו התוספות במנחות כמ״ש באות הקדום וע׳ תוס׳ שבת קכ״ג א׳ ד״ה מדלענין:

ויש עמ״א דעת הר״א ז״ל דחזי לקנח ביה מידי ומשמע מחמה לצל ופירשתיו בט״ז י״ב ומצוה עסי׳ כ״א ס״ב בזה. גע״ג לעניים גע״ג טפחים לעשירים א״ר כ״ט ע׳ סעיף נ״ב:

מותר עמ״א עט״ז י״ג דחדש הוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר ומותר כבסי׳ שי״א ס״ה א״כ אפי׳ מוקצה גמור שרי כה״ג אלא מותר לטלטל דפוס בידים כו׳ מלאכתו לאיסור ושומטו בחדש והוא ל״ד או טעמו יהיב אף לישן:

בטל עמ״א מ״ש לתשמיש אחר בסי״א אות כ״ד דמחט שבורה אי לאו דזורקו בין גרוטאות הוי שרי אע״ג דאין עושה ממין מלאכה הראשונה כלל ומיהו שום שימוש כלי בעינן הא לקינוח צואה וטינא ע׳ בט״ז אות י״ב כבסי״ג:

גמי עמ״א בעניבה מותר אלא קשירה אסור ובשבת קי״ב א׳ בכרמלית גמי משמע חוט לא כו׳ ובר״מ פרק עשירי ה״ד כל שראוי למאכל בהמה מותר לקשור בשבת ומתורת קשר עסיק שם הא חוט לא ובכ״מ בשם הרמ״ך בחצר אסור דמבטל ליה היינו בחצר לא היה גמי כי בכרמלית שכיח והיה רוצה חוט או משיחה אמר אסור דילמא מבטל ליה וצ״ע בגמ׳ דפריך והא מנא הוא משמע טעם האיסור מוקצה לא דילמא מבטל להחוט או בגמי היה רוצה בחצר או בעניבה ובלח״מ שם יש תירוץ לזה והמעיין ברש״י ד״ה שבקיה ולא תטלנו בידך לטלטלו תירץ זה כהרמ״ך דבחצר הקשירה אסור בחוט כי לא שכיח שם גמי (ואי״ה בשי״ז יבואר) ומדאמר שבקיה אסרו לטלטל נמי וע״ז פריך ליה והא מנא הוא ולמה לא מטלטל עכ״פ להצניענו כו׳ והלא ידוע דרכו של רש״י מי יוכל להבין דרכו ברגע כל סוקר וחוקר :

נשמר עמ״א נסתפקתי גדול כ״ה דוחה ל״ת דרבנן אם דוחה עשה ול״ת דרבנן ופשיטנא מכאן ומסי׳ י״ג דשבת עשה ול״ת דרבנן ומהא אמינא לה מתמ״ו מ״א ב׳ ד״ה כו׳ אין מפקחין י״ט עשה ול״ת בדרבנן נמי וז״ש גדו״ל כ״ה דזהו חידושו דוחה עשה ול״ת דרבנן. וער״ן וחה״ר דבחצר מקצה דעתו ובכרמלית אין מקצה עד שבא לביתו לא משום הפסד ממון דלא שרינן טלטול משום הפסד ממון באין ה״מ ודאי לא ובח״מ אי״ה יבואר. ובשם הראב״ד ז״ל כ״כ ולכאורה למ״ש בט״ז י״ב להר״א ז״ל לצורך גופו שרי יע״ש ובשם הפרישה וצ״ע ואין להאריך:

ליקח עמ״א בקנים שלנו דרכן ליחדן שרי ומלאכתו לאיסור אפילו כל שדרכו לאיסור אפ״ה שרי דהוי לצורך מקומו עט״ז יע״ש:

אסור עמ״א תה״ד ע״א ולמדה מכירה עט״ז ואם טלטול דף מותר עט״ז אות ז׳ דפין וקרשים העומדים לסחורה למכור יבואר אי״ה בסכ״ו מזה יע״ש :

אא״כ עמ״א ד״מ שי״ג וקשה דמדי דהוי אנסרים בסכ״ו ועמ״א אות ל״ט ואי״ה יבואר שם והמ״א כתב דאם ישב בסמיכה כך פ״א תו ל״ג שמא יתקע דבלא״ה חומרא בעלמא הוא עט״ז :

אסור עמ״א ובשי״ג במ״א אות י״א ואי״ה שם יבואר:

למזגא עמ״א דכל דראוי למידי ועומד לכך תורת כלי עליה וכמו עורות ונסרים ומשמע אם נשברו כל שראוי למידי הוי כדין שברי כלים בסו״ז יע״ש ועא״ר דמשמע א״צ מחשבה יע״ש במ״ג ותו״ש בזה:

ואסור עמ״א אפי׳ לגופו ומקומו אסור דכל דקיימי לבנין בטיל מתורת כלי ולא מהני מחשבה עסכ״א הא אשתייר מבנין קיימי למזגא והוי תורת כלי עלייהו ומותר אף מחמה לצל ועא״ר אות מ״ג בזה :

קוץ עמ״א ער״ן כירה מ״ב מכבין גחלת דזה לר״י ולא לר״ש וע׳ א״ר אות מ״ר ובח״מ ותו״ש מזה. וכאן משמע דוקא היזקא דרבים ובשל״ד סכ״ז נמי רבים משמע לשל יחיד לא התירו ובס״ו זכוכית סבור הייתי לומר שי״ל בין טלטול מוקצה אף משום יחיד התירו ובין שבות ד״א ובכרמלית ששבות חמור הוא וכן גתלת דוקא ברה״ר היזקא דרבים שרי וב״י בשם א״ח גבי שברי זכוכית משמע מידי דהוי אקוץ ברה״ר דוקא לצורך רבים וצ״ע ומפיס מורסא דל״ג במקום צערא שאני דהוי כחולה שאין סכנה וצ״ע :

אסור עמ״א באות י״ט דלתות הבית ה״ה זה דלא הוי כלי ומשמע אף לגופו ומקומו אסור ושובך לגופו מותר. ובלבוש שיאמרו להטיח גגו הוא צריך וצ״ע דלהטור בשבת שרי עב״י ורק בי״ט אסור והמחבר פסק כר״מ פכ״ו ה״ז שאין תורת כלי ומש״ה אסור בשבת ג״כ ועסי׳ תקי״ח ט״ז ד׳ ובחידושינו ביצה ט׳ א׳ הארכנו בזה ואי״ה בתקי״ח יבואר :

שקצצן עמ״א ואי״ה באות מ׳ יבואר החילוק בין חריות ולבינים ונדבך של אבנים:

אסור עמ״א מלת מחשב״ה ראוי להיות צריך מעש״ה שהם לישיבה וכ״ה במ״מ פכ״ה הכ״א לחלק בין חריות ובין נדבך אבנים ואם בעי מעשה עם מחשבה עט״ז אות י״ו פירשתיו. והוי יודע נדבך של אבנים א״י מהו דרש״י קכ״ה ב׳ נדבך סדורות ומוקצות לבנין משמע אשתייר מבנין הוי כלבינים ובר״מ לא משמע הכי וכמ״ש המ״מ דעיקר החילוק דאבנים לא קיימי כלל לישיבה ואף בלא נדבך וסדורות ואף אשתייר מבנין צריך למדום מעשה (כמ״ש במ״א ולט״ז לא מהני מעשה כפירש״י וא״כ מה קשיא ליה להמ״מ מחריות לנדבך דהתם מחשבה וכאן סידרום לבנין צריך מעשה להוציא מידי מעשה וה״ה לבינים כה״ג ובלא סידרום לבנין יש חילוק בין לבינים שהם שפין וחלקים וקיימי ג״כ לישיבה הלכך אשתייר מבנין מותרים דעומדים לישיבה ואבנים שאין משופים וחלקים צריך למדום כי לא קיימי לישיבה וצריך מעשה ואמנם המחבר דנקיט נדבך אבנים וכ״ה בר״מ שם צ״ע ועמ״ש אי״ה באות מ״א:

וי״א עמ״א מ״ש הגי׳ ברש״י קכ״ה ב׳ ד״ה צאו ולמדום השמיט מלת מעשה ועב״י ובט״ז י״ו ביארתיו. ובחידושינו שבת נ״א הארכנו והבאתי ירושלמי שם פ״ד ה״ב לא חלין ולשכיבה יע״ש משמע כ״ש סתמא דעכ״פ אסור בטלטול אם לא במחשבה ובר״מ פכ״ה הכ״א י״ל לישנא דגמ״ נקיט ורבותא דרשב״ג דא״צ לקשר״ן רק מחשבה סגי אבל המחבר שינה וכתב קצצן לשריפה מוקצים הם משמע הא סתמא א״צ מחשבה וע׳ ר״מ פכ״ו ה״ב לבנים שנשארו מהבנין ככלי שמלאכתו להיתר שהרי שפין אותם ומתקנים אותם כו׳ יע״ש מבואר דלבינים מחמה לצל שרי ואבנים אם הם אבני גזית י״ל דינם כלבינים שנשארו מבנין וא״צ מחשבה כלל ואבן שלא סיתת אז אין ראוי לישיבה ובעינן למדום וצ״ע בכל זה ומ״ש מסי׳ שי״א ס״ח אי״ה יבואר שם וכאן אין להאריך ובחידשינו הארכנו :

יחדה עמ״א כבסכ״א למדום הוי מעשה וכמ״ש באות מ׳ ומ״א ועט״ז י״ו:

ביחוד עמ״א פורפת בשבת באבן עגולה דראוי לכך מהני יחוד ועב״י:

ועסי׳ רנ״ט ועמ״א שם אי יחוד לעולם בעינן ועא״ר כאן נ״ב בשם מי״ט. ומ״ש המ״א בליבני דאשתייר מבנינא ע׳ אות ל״ה א׳ בעינן מחשבה. ועסי׳ רנ״ט הך חישב אי בפה או במחשבה בעלמא :

דלצורך עמ״א דל״ד חתכו מדקל לשם זה דעשה מעשה ה״ה אם היה מונח ענף מדקל ויחדה לכך שרי כבסכ״ב ואף קצצן לשריפה ויחד לזבובים אח״כ מהני כבס״ך חריות כו׳ הואיל וראוי לכך מהני ביחוד לשבת א׳ ולי״א לעולם יע״ש:

וי״א עמ״א עא״ר אות מ״ט דנתכוין המחבר לתשובת הרשב״א תשנ״ו יע״ש ובחידושינו שבת נ׳ הארכנו דלרשב״א יחדן עם מעשה בעינן לא חישב עם מעשה ועסי׳ ש״א סע״ג השמיט שם חישב והיינו להוצאה לרה״ר סתם כרבינו יונה דהרואה לא ידע שחושב ויאמר שנתכוין להוציא ולכך צריך צבען או יצא מבע״י וכאן כתב דחישב או ישב מהני וי״א הוא רבינו יונה ש״מ כאן לטלטול מיירי וא״כ מאן הוא י״א ושם באות ס״א הביא ד״ה דטלטול נמי אסור יע״ש ואין להאריך כאן :

וי״א דוקא עמ״א רש״י ותוס׳ שבת מ״מ א׳ ד״ה טומנין פליגי בתרתי והר״ב אפשר פסק לחומרא בשתי הסברות ולא שרי אלא גסה ויבשין ועב״ח כאן ועמש״ל :

אא״כ חישב עמ״א ובסי׳ רנ״ט יע״ש וכאן אין להאריך:

מ״ש המחבר בסכ״ו נסרים של בעה״ב שרי ושל אומן אסור שבת מ״ט ב׳ דקפיד עלייהו שלא יתקלקלו ובלבוש הקצום למלאכה ועא״ר אות נ״ט וא״כ נסרים של סוחרים שנתנום לאוצר צ״ע אם מותר לטלטל בשבת דקפיד עלייהו שלא יתקלקלו ויתעקמו כמו אומן אע״ג דלא החליקן ברהיטני כו׳ וע׳ מ״א אות ג׳ :

מותר עמ״א סובר זה הוי נולד לא מוקצה ומ״ש ביצה ב׳ ב׳ שבת סתם כר״ש מחתכין כו׳ אע״ג התם מוקצה לא נולד ר״נ סובר מוקצה ונולד מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד וצ״ע ובחידושינו ביצה כתבנו מזה דמ״ש רש״י שם בקליפי אגוזים פירשתי שם הגירסא מלפני השולחן או מעל השלחן ע״ש :

מנער עמ״א לתוס׳ ג״כ כשסלקו אין מוקצה לחצי שבת ובסיס לא חמור מגוף המוקצה דקיי״ל אין מוקצה לחצי שבת. ואי״ה בנ״א יבואר עוד:

שהם עמ״א דאף לא היה שם בשעת מעשה אוכלין רשאי להניח שם אוכלין והם בטלים אגב הפת ועט״ז ש״י אות ח׳ כה״ג דאם ביה״ש לא היה בסיס רק בשבת שרי להניח היתר אצלו והוי בסיס להיתר ולאיסור דאין מוקצה לחצי שבת. ולתוס׳ ריש ביצה דלא הוי בסיס הואיל ואין מקפיד היכן נפלו אף שהיו ביה״ש על השולחן שרי דלא הוי בסיס :

מותר עמ״א דלא הוי בסיס שאין מקפיד היכן נפלו ועסי׳ ש״ט מזה וכמו שציין באר הגולה כאן אות סמ״ך:

שהתקינן עמ״א כ״פ הט״ז בשי״א אות ט׳ א״ר אות ס״ג וע׳ פרישה וב״י מבואר דאף בקש הרך סתמא להסקה במקום שמסקינן בו ובפרישה משמע דוקא חבילי באגודה הא מפוזרין סתמא לאכילה וע׳ בשי״א ס״ח קש שעל המטה מפוזר נמי ואפשר בקשין קצת ואין להאריך :

מע״ש בד״מ תי׳ דברי הר״ן דסובר בעינן שיהיה לו מאותו מין הא מצוי לא מהני ומש״ה נתפרקו בשבת ביה״ש ראוי אגב בשר ובשבת עכ״פ ראוי קצת מקרי הואיל ומצוי כלבים הא נתפרקו מע״ש איתקצי ביה״ש אבל למ״ש המחבר דמצוי סגי אפילו נתפרקו מע״ש שרי אבל כשאין מצוי כלל ואין לו אף נתפרקו בשבת אסור דאין ראוי לכלום ועדיין צ״ע :

ואדם עמ״א בלבוש אדם חשוב דאין נאכלין אלא ע״י הדחק ובתשובת הרא״ש בב״י באתריה דשמואל לא היו הבהמות אוכלין יע״ש ומש״ה מחמיר על עצמו ובב״ח דרגילין להשתמש להסקה יע״ש וכ״נ דעת המחבר כאן דבמקום שמאכילין לבהמה הא במקום שאין מאכילין לא ולא כתשובת הרא״ש ואדם חשוב אפ״ה צריך להחמיר על עצמו והנה שבת קמ״ג א׳ גרעיני תמרה כו׳ תוס׳ ד״ה שמואל כו׳ ובר יונה תפל וכ״ש בשר תפל לא כתב המחבר בשל״א לא הזכיר המחבר אדם חשוב כו׳ והיינו דבר אווזא נמי ע״י הדחק נאכל כלבוש ולכאורה צדק בזה המ״א דוקא גרעיני כו׳ וצ״ע דהא לא למדה אלא מאביי ורבא וי״ל משמואל למדה לחוד וצ״ע. וע׳ חה״ר קכ״ח וקמ״ב וקמ״ג ואי״ה באות נ״ו אבאר עוד:

דחזי עמ״א תיקן האדון ז״ל בזה קושיית הב״ח וגם מה שלא סיים המחבר בדג תפל שאין ראוי לכלבים וגם בגמ׳ שבת קכ״ח א׳ בשר תפל לר״ת אסור לטלטלו וברייתא לקמן בשר בין תפל ומליח מותר ודג תפל אסור כי ודאי אע״ג לקמן שכ״ד ס״ז מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים היינו בנבילה דעתה עומד לכלבים וביה״ש דעתיה עליה אי מיית כו׳ וכדומה הא מה דראוי לאדם למ״ש וי״ט ולא עתה אע״ג שראוי לכלבים מוקצה הוא דלא חזי למידי וכאבן לר״ש נמי דהא אין נותן לכלבים מה שראוי לאדם וכ״כ בעל המאור בקמ״ב וחה״ר האריך שם הא דאמר טעמא דחזי לאומצא יע״ש ובר״ן וכ״נ דעת רש״י קכ״ח דג תפל אע״ג דראוי לכלבים לא דעתיה לכך ומש״ה בשר דחזי לאומצא דוקא במין דרכיך דומה לבר אווזא ושרי ובמין הקשה אמר בגמ׳ דאסור וכ״ה דעת הר״מ פכ״ו עט״ז אות ך׳ יע״ש ודג תפל חזינן דחתול אוכלה אלא כל מה דראוי לאינש לא מקצה לחיה ותפוח מסריח וכפירש״י קנ״ח ב׳ וחיה דנקיט אף שאין כלבים מצוים שם וכל ישראל בני מלכים ולדידן דוקא בכלבים מצוים ולא לחיה דאנן כל ישראל כו׳ ומיהו זה טעות במסריח ודאי ביש לו חיה מטלטלין ואי לא לא כבסעיף כ״ט והתוס׳ שכתבו שם זה בראוי לאדם כו׳. אלא דנקיט חיה י״ל כמ״ש הר״ן בקכ״ח לרי״ף תפוח מסריח ואין ראוי לכלבים כ״א לחיה אלא דא״כ היה להמחבר להזכיר זה דיש בשר סרוח דלכלבים לא חזיא ולחיה חזיא ואם יש לו שרי וי״ל דברייתא סובר אע״פ שאין מצוי והמחבר בסכ״ט פסק דמצוי בעינן והבן זה. והגירסא שם בקכ״ח א׳ כמה גירסאות א׳ בשר חי ותפל עתה״ד גירסא דילן בשר מליח ותפל וגירסת הרי״ף בשר חי ותפוח עינו עליהם ואין להאריך ובט״ז כ״ה אי״ה אבאר עוד :

מטלטלין עמ״א בש״א סכ״ה כתבנו בזה ועא״ר שם אות מ״ד ורש״ל בתשובה מ״ז ולכאורה אף דכרמלית אסור מ״מ בחצר ובית רשאי לילך בו וברה״ר ובכרלית מ״מ שם תכשיט עליו בבית ולא גרע מחרס וצ״ע:

שיושבים עמ״א שבת קכ״א ב׳ והנה גרף מותר להוציא הואיל ומאוס מפני כבודו התירו גדול כ״ה ערש״י ביצה ל״ו ב׳ ובחצר אחרת אסור דהוי כאבן דאין ראוי לכלום ומיאוס דמותר צריך להיות ראוי לכפות לכלי או לצורך גופו ומקומו כל שהוא כלי עסי׳ רע״ט ובלבוש הטעם באותה חצר דהוי צריך למקומה צ״ע דבכלי שייך זה לא באבן וכדומה ומיאוס כתב הטעם דאף ר״ש מודה במוקצה כי הא שנמאס מאוד כ״מ לכאורה רש״י ביצה ל״ו ב׳ ד״ה נותן יע״ש ושמואל כר״ש סבירא ליה שבת קמ״ג א׳ תוס׳ ד״ה שמואל וקנ״ו ב׳. ומ״מ י״ל בחצר אחרת אף בצריך למקומה אסור כאבן ועא״ר. וכופין שלא ילכלך הקטן :

אסור עמ״א שם קכ״א ב׳ צואת אדם מוכן לכלבים יע״ש ועב״י ומ״מ קשה דודאי צואת ב״א ראוי לכלבים וחזירים עסכ״ט ולומר דהוי נולד אף דדעתיה עליה מ״מ למ״ד נולד שרי מ״מ אסור זה ועחה״ר קכ״א לגי׳ רש״י קכ״א נולד כי הא שרי ולגי׳ הרי״ף נולד כי הא אסור כמו עצמות וקליפין ונ״מ בגרעני תמרי שכל התמרים רק לבהמה יע״ש היטב ולפי דברי הלבוש שכתבתי באות הקדום מיאוס כי הא מודה ר״ש ואף דראוי לכלבים מקצי אינש מדעתיה א״ש ועדיין צ״ע בזה ובירושלמי פכ״ב ה״ח כרש״י הביאו בחה״ר יע״ש ואין להאריך ואי״ה באות שאח״ז יבואר עוד :

אסור עמ״א ב״ח ולבוש כתב דמוקצה כי הא כו׳ ה״ה בכלי זה. ואם מלא מי רגלים וא״א להפנות עליה ע׳ אות נ״ט דמ״מ שרי מטעם גדול כ״ה יע״ש. ובידו לטעמיה דאף אבן כה״ג שרי ובא״ר ע״ו א״כ אמאי התירו סופן וי״ל דישכח ויעמוד :

לתוכה עמ״א עט״ז שם ד׳ וי״ל ג״כ דוקא כלי שמלאכתו לאיסור דניתר לגופו ומקומו הותר ע״י דבר מותר משא״כ עביט דמאוס ביותר והוי כאבן וצ״ע :

כדי עמ״א ועט״ז אות כ״א ומ״ש שם:

מותר עמ״א דלא מיחזי כהערמה ומותר להכניס מיטתו לשם עב״י ודוקא קבע אבל לישב עראי שם לא מהני עי׳ לבוש :

ולקבוע עמ״א וכבר כתבתי כן באות הקדום דישיבת עראי לא מהני בזה :

עפר עמ״א גמ׳ שבת נו״ן א׳ ה״מ מידי כו׳ וע׳ אות מ״ד :

אסור עמ״א שבת מ״ג א׳ תוס׳ ד״ה בעודן עליו ב׳ דיבורים ולא הוי מבטל כלי מהיכנו דבידו להבריחם ולא גמרו בידי אדם דמ״מ מוקצה הוא בין השמשות ושם נאמר כל ביה״ש וכבר כתבנו במקום אחר אי בעינן דוקא כל ביה״ש או לאו. וכלי ניטל לצורך דבר שאין ניטל ומ״מ לצורך בעינן ושלא לצורך כלל אף שמלאכתו להיתר אסור אם לא לצורך מחמה לצל ועל צואה שלא יתלכלך הקטן הא לא״ה אסור :

בחצר עמ״א בטור בכרמלית נמי אסור והב״י הקשה דקי״ל כרבא יע״ש ולבוש בהג״ה העתיק בכרמלית נמי אסור ומשמע בין גדולים וקטנים אסור ברה״ר ועב״י וא״ר בזה:

אם כו׳ מה שהראה לסי״ד לא עקוד ורגול משום צער הוא לה ואין זה נייח לה ע׳ לבוש שם וא״כ אפשר אף למ״ד צער ב״ח דרבנן בשבת ד״ת למען ינוח כו׳ ואפשר ראוי להיות סעיף י׳ תולין טרסקל יע״ש:

מפני עמ״א הר״מ פכ״ה הכ״ו וא״ר פי׳ דהר״מ סובר דהוי פסיק רישיה יע״ש והנה דדוי לא שרי אלא כשיש צער ב״ח כמ״ש באות הקדום ודחייה בידים מאחוריה אף בלא צער ב״ח רק הפסד ממון שביתה מבית הא תוך הבית לא אא״כ בראה מביצים עב״ח וא״ר כאן וצ״ל דוחין לאו טילטול כ״כ הוי ומ״מ הפסד ממון בעינן הא לא״ה אסור וא״כ מה פריך שבת קכ״ח הא גופא קשיא אין עוקרין הא דדוי שרי בצער ב״ח אבל דוחין משום ה״מ בלא צער ב״ח וצ״ע. ובי״ט בתרנגולת העומדת לביצים אי״ה יבואר שם דנוהג דין זה. ולטעם הר״מ דשומט גדפיה אף בי״ט לשחיטה אסור כה״ג אם עומדת לאכילה אסור בתרנגולת לרדות ולהר״א שרי ואין להאריך:

אפילו עמ״א בהמה אין חי נושא עצמו ואדם חי נושא עצמו וע׳ באות שאח״ז וברע״ח יש מחלוקת אי משאצ״ל חייב או פטור :

שלא עמ״א משמע שכן הלכה ובתוס׳ ריש פרק ר״א דמילה כתבו תינוק בן שמונת ימים נמי חי נושא עצמו ועא״ר אבל רוב הפוסקים ס״ל כל שא״י להניח א׳ ולברור{ולגרור} א׳ חייב ועסי׳ של״א מ״א ה׳ ע״י עכו״ם מ״מ שרי דלית השתא רה״ר. ותינוק וכיס חייב כו׳ רמב״ם פח״י הי״ו וי״ז ומשמע דתינוק מלובש אף בן שמונה ימים הסמרטוטין טפילה לו ודוקא כיס אין בטל ה״ה לגדול אין כיס בטל לו וטבעותיו מלובש באצבעו טפל לו הא נושאן בידו הנושא חייב יע״ש במ״א :

בכדור עמ״א בא״ר אות פ״ו ופ״ז והנה לשחוק ל״ד ה״ה טלטול אסור ואם קטן ודאי אין מחשבתו כלום ואף גדול דמהני מחשבה עסכ״א די״א דבעי מעשה ואם שחק בע״ש מבע״י י״ל הוכן לכך וע׳ אות ע״ג וצ״ע:

ויש מתירין עמ״א התוס׳ ביצה י״ב מתוך כו׳ ועד״מ בי״ט ברה״ר שרי דמעביר מתוך צורך קצת שמחת י״ט ושבת אסור ברה״ר או כרמלית דבקל כו׳ (עיין ע״א וס״ז כה״ג לא הוי גזירה לגזירה וצ״ע) אבל איסור טילטול אי י״ט שרי כ״ש שבת עט״ז ריש הסי׳ טעם איסור טילטול משום גדר הוצאה י״ל י״ט קיל ומכ״ש לרש״י דבי״ט ליכא שום חיוב תורה בהוצאה ובמוקצה מיאוס ונולד י״ל י״ט חמיר משבת וצ״ע :

בגד עמ״א דראוי לכסות כלי. וי״א דאין עומד לכך וא״כ משכנות של עכו״ם דמקפיד עליהם שלא לצור פי צלוחיתו אסור לטלטלם בשבת ובקשין להציע שרי עי״ד ש״א מותר לטלטל בשבת ולבדים יע״ש ובמ״א מלת רי״ש ומידי ראוי להגיה קשין למזגא ובאגודה משמע לגופו ומקומו נמי לא יע״ש:

מכבדות עמ״א עסי׳ של״ז מדין כיבוד יע״ש :

האצטרלו״ב עמ״א ולבוש מסיים ונהגו להקל ובסי׳ ש״ז סי״ז הביא המחבר דעת הר״מ בסתם דאסור ללמוד באצטרלו״ב (כלי חוזי כוכבים והוא חכמת התכונה באפשר) ומ״מ י״ל טילטול מותר עב״י ולבוש כאן ושם פסק דמותר לקרות ואף להמחבר י״ל לא שבקינן פשיטותא דהרשב״א משום ספיקא דהר״מ וז״א דהא בהא תליא וי״ל מספרא דאפטרתא וצ״ע :

מין אחר עמ״א שרואין עפ״י הילוך החמה ועמ״ש אי״ה באות שאח״ז יע״ש:

יש להסתפק עמ״א בשו״ת פנים מאירות ח״ב קכ״ב מתיר לטלטל זייגר של כסף וגם להעמיד ולמשוך השלשלת בשבת מתיר כמו מטה רפויה יע״ש ועסי׳ רצ״ב ס״ה ושל״ח ס״ג משמע בשבת אסור לערבו ולמשוך השלשלת ומשמע איסור תורה דאל״כ אין לדמות לרחיים יע״ש ואפשר דל״ד למטה רפויה וכדומה שזה אין כלי כלל בלא המשכה והוי כמכה בפטיש או מדרבנן אסור דהוי כמודד בשבת וע״י עכו״ם אפשר להקל גם לחולה הצריך לכך אפשר להתיר ע״י ישראל באפשר ולענין טילטול י״ל דעתה תכשיט הוא לכל אדם ואפשר להתיר :

אין עמ״א סובר כהט״ז אות כ״ה דמוקצה מחמת גריעותא הולכין אחר דעת בע״ה לחומרא ואסור לכל העולם כר״ן ס״פ כירה דלא כב״ח בזה ס״ח ומ״ש בש״ג תוס׳ מ״ו ב׳ ד״ה מי יימר דלעצמה אסור ולאחריני שרי התוס׳ כתבו דאף לדידה טילטול שרי רק אכילה אסור והטעם דאיסורא רביע עליה וכמ״ש הב״ח בזה והר״ן סובר אף באיסור הולכין אחר דעת בע״ה ואסור לכל העולם וההיא דקכ״ז ב׳ או דמחלק בין איסור ממילא ובין אסרה עליה דהוי כדחייה בידים אסור לכל העולם או דמנחה ביד ישראל ואין בעליו (ומש״ה לא אמר הואיל ואי בעי מתשיל עליה דכבר היתה ביד כהן וא״א בשאלה או דלאו מצוה לאיתשולי) ודמאי מש״ה אמר דאי בעי מפקיר הואיל ובעליו הוא ואצ״ל לרווחא דמילתא ומיהו אנן קיי״ל כתוס׳ בזה דכל לאו מחמת גריעותא אין הולכין אחר בעליו ואף לבעליו מותר לטלטל וכבסי׳ שכ״ה ודע דכל זה במוקצה אבל נולד למ״ד אסור לא מהני מה שראוי ודעתיה ליה כבאות מ״ט ואי״ה בש״ט וש״י אבאר עוד ובשכ״ה וכאן אין להאריך:

מעשה בא׳ תלה שו״ל מענטי״ל בבית הכנסת במנורה תלויה וצעקו עליו ונטל משם :

תשובה גדול כ״ה י״ל אף בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים כ״ה ואף עשה ול״ת כההוא דאפסיק חוטי ציצית בכרמלית כשופר וחמין בתמ״ו במ״א א׳ מ״מ עשה דפשיעה אין דוחה עירובין ק׳ א׳ ה״ה זה תלה במזיד ומנענע מנורה צריך לילך כך ברה״ר לביתו וגם ראוי לקנוס וכההוא דעלה באילן במזיד ואי״ה בש״ה אבאר וכאן אין להאריך והבן זה וי״ל טילטול מהצד ואי״ה יבואר :