חלה עמ״א רש״י קמ״א ב׳ הא טילטול בידים ממש אסור מה״ט דינר אסור דיבוא לאתויי אי נפל בידים ולא התירו בחולה שאין סכנה הא טילטול מן הצד בזה שנושא תינוק ובידו אבן ועסי׳ שכ״ח ס״ז בחולה שאין סבנה י״א דישראל מותר באיסור דרבנן צ״ל כאן גזרו טפי גם י״ל טילטול מהצד דבר המותר התינוק. וי״ל בגמרא משמע בשנושא תינוק הוי במטלטל האב האבן ודמי לכיס בצווארו וחייב חטאת אלא משום חולי שאין סכנה התירו מוקצה עסי׳ שכ״ח ודינר דאסור דל״פ אטו רה״ר ד״א ע׳ לבוש. והא דחבית מגביה ומטלטל כך בצריך למקומו ולא אמרי׳ כמטלטל דמוקצה ממש י״ל בין אבן עפ״י חבית ובין תינוק נושא אבן דהוי כמטלטל האב האבן והמחבר הוסיף ולא חשיב מטלטל לאבן מה שלא נזכר בר״מ פכ״ה הי״ו ולא בטור:

כשהוא עמ״א לא הבינותי דהוא מלשון הר״ן בשם הרמב״ן הביאו הב״י ובחה״ר בשם הרמב״ן דנפסל אתי לאתויי ביד ומ״מ הטעם שם דכאלו מטלטל האב בידים ממש והא לא חשיב בידים ממש דאל״כ אף בדינר לישרי דמה לי ביד תינוק או ביד אביו אלא דוקא טילטול מהצד שרינן והאב יטעה ויאמר מה לי כו׳ ע׳ אות א׳. ועי תפ״ח דה״ה תינוק ואבן בידו ברה״ר חייב האב חטאת דל״ד כיס דלא מבטל ליה דאל״כ מה פריך מאבן כו׳ וצ״ל דטילטול מוקצה התירו כה״ג בחולי שאין סכנה ולא להדיא וכ״ז בחצר כמ״ש המ״מ שם הא ברה״ר אסור וחייב חטאת באבן ומש״ה לבוש ד״א י״ל בהולך ברגליו ושרי באבן ברה״ר ג״כ ודינר כה״ג אסור לרש״י ובא״ר הקשה בזה ועתו״ש ולמ״ש א״ש ובחידושינו אי״ה יבואר:

נעשה עמ״א בגמ׳ קמ״ב א׳ לא הוזכר שם כלל ובקכ״ה ב׳ ומותבינן אשמעתין דרבה מהמניח אבן ע״פ חבית ממשנה אבן שבקרויה הת״ם כיון דהדקה שויא דופ״ן אחשוב אני שכיון לזה במלת הת״ם ומלת דופן שכיוונו בגמ׳ גם אמשנה קמ״ב כלכלה ואבן בתוכה פחותה והדקה שויא דופן הא לא״ה בהנאה בעלמא לא ועסי׳ ש״ח סכ״א ואפשר עכ״פ בסיס לא הוי וניעור שרי כמו בס״ד אבל אבן שבקרויה אם אין קשור הוי בסיס ער״ן שבת במשנה האבן שבקרויה. וע׳ סימן רנ״ט:

יטול עמ״א תוס׳ קמ״ב א׳ ד״ה ונשדינהו ב׳ תרומה טהורה וטמאה בכלים קטנים מש״ה כו׳:

ומנער עמ״א טילטול בידו מהצד לצורך דבר המותר שרי הא לדבר האסור אסור ובגופו אף לדבר האסור שרי כבשי״א ס״ח ואי״ה שם יבואר:

ע״ד שישארו עמ״א הובא בב״י ושם נאמר כל ששכח ביה״ש אפילו הניחו בע״ש מבע״י חשיב שוכח וכ״מ בפסקיו שם ומ״ש משברי עצים י״ל יש הרבה אפר שאין עצים שם עתו״ש ותרומה טהורה עם הטמאה י״ל במניח הטמאה מדעת וכלכלה ודרכו ליתן שם הוי כקינה של תרנגולות ומ״מ שכח ביה״ש אי מונחת טהורה למטה או שיש טהורה למטה ואין טמאה מונח עליה רק במקום א׳ לבד ועא״ר ולדינא צ״ע:

וי״א עמ״א דעת המחבר כדיעה א׳ בסתם ובמקום פסידא היקל בב״ח כדיעה שנייה כל שלא הניחו לכל השבת לא הוי בסיס אף דעתו היה שיהא מונח עד סמוך לערב ונמלך אח״כ ליטלם קודם שרי במנער ומיהו אם דעתו ליטלם ביה״ש של מ״ש הוי בסיס כמניחו לכל השבת וביה״ש ספק לילה ופשוט:

שלא מדעתו עמ״א תוס׳ מ״ד ב׳ ד״ה יש שהניח עכו״ם לדעת ישראל וי״ל שצוה לו אלא דאמירה לעכו״ם שבות אף בטילטול מוקצה ובש״י אות ד׳ במ״א ובשל״ד סכ״ה אות כ״ז כל שאין גוף ישראל נהנה אין ישראל צריך לגעור בו שלא לעשות ומשכחת בהיתרא:

יכול לטלטלם עמ״א בשוכח שרי לנער ואם א״א בניער שצריך למקומו מטלטל כך מהצד משא״כ במניח נעשה החבית בסיס כולו: