מ״ש הע״ש עמ״א אין בידי ס׳ ע״ש ובא״ר אות ד׳ הביאו וע׳ תוס׳ שבת קכ״ה ב׳ ד״ה הכל מייתי ראיה מעירובין ק״ב הני דכרי דפלוגתא דר״א ורבנן בגג נמי דהני דכרי בגג היה פורס עליהן ומעירובין מ״ד אי דופן ג׳ מיירי התוס׳ דאף בדופן שייך אהל יע״ש. ואי״ה בט״ז א״ב יבואר בזה:

שקבוע עמ״א בשי״ג אות ז׳ ומשמע תוס׳ אהל קבוע מ״ה אסור כמו העושה אהל קבוע בתחלה היינו פורס מחצלת על ד׳ קונדסין וקושרן שם בעניבה לזמן הרבה חייב חטאת ה״ה תוס׳ אהל ויש בהוספה טפח וצ״ע:

שאלה מי שנפל סוכתו בליל י״ט א׳ אם רשאי לומר לעכו״ם להניח הסכך עליה או לאו ואם יש לחלק בין י״ט או שבת בתוך החג הנה אם מניח קנים ואין בכ״א רוחב טפח אף שיש בין קנה לקנה פחות מג״ט י״ל לבוד לקולא אמרינן לא לחומרא ומיהו י״ל בסכך שמניחין הוי אהל כי מניחין הרבה זע״ז וסמוך לזה. ואהל קבוע הוי שמונח לשמנה ימים וט׳ והוי איסור תורה ואסור ע״י עכו״ם כ״א שבות דשבות במקום מצוה ואף אם היה מקצת סכך מונח לתוס׳ אהל יש בקבוע הוי מ״ה ודוקא תוס׳ אהל עראי שרי הא קבע לא יש לספק אי זה מיקרי קבע להתחייב עליו מ״ה ובי״ט אסור לבנות בית אף שאין לו מקום לאכול מ״ה ואי״ה בה׳ י״ט וה׳ סוכה אבאר. ובשו״ת מגידות כתבנו מזה ואין העת מספיק עתה לחפש ולבאר ואי״ה יבואר:

וכן עמ״א דהוי זו ואצ״ל זו דאף אם נאמר בוילון אם בקביעות אסור מ״מ פרוכת שיש בלא״ה דלת לארון הקודש שרי עיין תה״ד ס״ח הביאו הב״י ואף אם הפרוכת תלוי רחוק מארון הקודש טפח על שני יתידות כעין שעושין אפ״ה שרי וכ״ש פרוכת שלנו תולין לנוי הוי כמו סדינין המצוירין בכותלים אף שרחוק מכותל טפח וקבועים שם גם למטה בחוטין בקשירה ליתידות דכל שאין עושה למחיצה כ״א לנוי שרינן ע׳ אות א׳ וצ״ע בזה:

אסור עמ״א מ״ש בזה ועט״ז אות א״ב. ובד״מ שלנו עם הטורים ובדפוס פיירדא כתב ב׳ תיבות כדרך מהר״ם דהיינו ששייר טפח כו׳ ותוס׳ מחיצה שרי (אף להתיר ועט״ז א׳) או אפשר בגמ׳ לעשות מחיצה בעי״ט לגמרי והביא דברי הר״מ ז״ל פ״ד ה״ד מי״ט אין מכבין נר מפני תשמיש אלא כופה כלי או מחיצה או לבית אחר ומדאפכינהו כי בגמ׳ ביצה כ״א א׳ בית אחר מחיצה או כלי כי כלי באחרונה יסע דהני לפעמים אין לו ש״מ דר״ל כמו כלי דשרי בי״ט עצמו ה״ה מחיצה בי״ט עצמו ובהגהות אות ד׳ מחיצה או כלי כו׳ היא היא ש״מ דבי״ט עצמו שרינן לכתחלה לא לומר שעושה מעי״ט ומשייר וכ״מ ברש״י שם סדין ואי מעי״ט מאי איריא סדין מחיצה גמורה נמי ע״כ העלה דוקא שהמחיצה רשות בפ״ע אסור הא כל לכיסוי שרי אף להתיר דאף בלא רשות בפ״ע די ולי העני יש לי להתבונן בדברי האדון ז״ל א׳ מ״ש וכ״מ ברש״י הא רש״י סובר מחיצה להתיר שרי כדמוכח בעירובין צ״ד סוכה י״ו כמו שיראה הרואה בתוס׳ עירובין מ״ד א׳ ד״ה פקק ובר״ן שבת קכ״ו עט״ז מ״ש בא״ב גם הר״מ ז״ל לא נמצא בביאור אם סובר כר״ת עב״י ופכ״ב מה״ש הכ״ז טלית פרוסה על העמודים יע״ש וערסי׳ כאן במ״א על ע״ש עמ״מ שם הכ״ט ופ״ד סוכה הי״ו י״ל הכשר ד״ת גרע טפי. ומ״ש שיקשור דכל מחיצה דבא לעשות רשות בפ״ע צריך שתהא עומדת ברוח מצויה כבסי׳ תר״ל ס״י וי״ד שמ״א ס״א לענין מת בבית יע״ש וע׳ אות א׳ משמע אהל קבוע אסור וי״ל. ומ״ש מידי דהוי אכיסוי בעלמא קשה דבכיסוי ספרים צריך כלי תוך כלי ובמחיצה כה״ג להתיר אסור ובחידושינו ביצה כ״ב כתבנו שי״ל מ״ש וז״ל הרמב״ם לשלול תי׳ הט״ז בתקי״ד ב׳ דהר״מ פסק כרבנן דר״י לגמרי כמ״ש המ״מ יע״ש ואפ״ה התיר מחיצה בי״ט יע״ש. ומ״ש שאם מחיצה בולטת טפח מהצד מותר לתלות כו׳ אף להתיר שרי ועמ״ש בט״ז א׳ ב׳ מזה ומ״ש מהצד הנה בב״י מבי׳ מדמהר״מ הניחה על המוט משמע כה״ג נמי שרי ואלו הוא ז״ל קאמר מהצד רוחב טפח ועתו״ש אות ו״ז כל שאין גובה במחיצה י״ט לאו מחיצה הוא יע״ש והנה היתר המחיצה שיהא רשות אחרת י״ל דצריך גבוה י״ט ורחב ד׳ טפחים עכ״פ כמו רה״י כה״ג עסי׳ שמ״ה ס״ב וא״כ מהצד נמי ואפ״ה הוי מוסיף מחיצה היה על המוט כה״ג. עסי׳ תק״ב במ״א אות ט׳ האריך בענין לבוד אי אמרינן להחמיר ואי אמרינן לבוד בכלים והעלה להחמיר לבוד בכלים וכמ״ש כאן באות ד׳ אף לקולא וצ״ע עתו״ש. ולקושי׳ ראשונה כ״מ ברש״י עתו״ש דהוכחתו דומיא דכלי יע״ש ע״ש טפח שוחק וטפח עוצב יע״ש ויפה כתב ואי״ה יבואר בפתיחה כוללת מזה:

והנה מטות שלנו שאין גבוהים י״ט לבד מרגליה אי אין נחשבין לרשות בפ״ע אם לא מה שפורסין וילון לפני המטה אם אין קושר למטה הוילון לא חשיב מחיצת רשות בפ״ע כמ״ש המ״א כאן וכיסוי בעינן כלי תוך כלי אין היתר לשמש מטתו ביש ספרים שם וכ״ש ס״ת כה״ג עסי׳ ר״מ ס״ו וסי״א וא״י על מה סמכו העולם להקל בכך. ומה אעשה שעוונותי גרמו ולא זכיתי להבין כל זה ועמ״ש אי״ה באות ד׳ עוד מזה. ומה שכתב המ״א באה״ע כו׳ ר״ל דל״ת דאסור לעשות בשבת מחיצה דהא שרי באין הספרים נראים עכ״פ כמש״ל ע״כ כתב המ״מ דמיירי באין לו כו׳ ועח״מ וב״ש אות ד״ה ה״נ מיירי באין לו כלי יע״ש. דפי הספרים בטילים לספר מצריך כת״כ חוץ מהדפין נ״ל עסי׳ ר״מ:

עצים עמ״א עסי׳ תק״ב במ״א ט׳ וי״ל לבוד לארץ לא אמרינן הא לבוד כה״ג בחשוקים שקורין רייפין או בענדר אמרי׳ לבוד גם החשוקים אין שייכין לעריסה ואמרינן בהו לבוד כמו מותר שני חוטין הוא וא״ש עמ״ש באות הקדום ומחיצות המטה שעשויה גאטי״ר שקורין גראט״א קנים סרוגים אמרינן לבוד כה״ג כדכתיבנא עסי׳ ר״מ במ״א אות ט״ו ובאה״ע כ״ד ב״ש ד״ה:

חוץ עמ״א מה שמונח היריעה מקופל בסיבוב אף רחב טפח חוט המקיף ג״ט לא מיחזי כאהל א״כ הוי כעושה לכתחלה בשבת ע׳ טורי זהב ג׳:

אסור עמ״א תיבה רחב״ה כמו כובא רחבה סעיף י״ג אות כ״א חילוק התוס׳ אבל הט״ז אות י״א כתב דכל שמיוחד לכך שרי יע״ש:

מותר עמ״א הרא״ש פ״ד ביצה דף ל״ג אהא דמדורתא כו׳ ועט״ז אות י״א כללא דמילתא אם מכוין לאהל וצל אהל בלא מחיצות אסור לצניעותא כהני דכרי עירובין ק״ב א׳ וסינא לבד טפי אסור ומוסיף אהל שרי ואם אין מכוין רק ממילא נעשה אז עם מחיצות אסור הא לא״ה שרי ומחיצה להתיר אף בלא גג אסור. לסתום פי העשן שקורין קוימ״ן או שורש״ן שיוצא למעלה בכר עבה בשבת שקורין באב״ע אוסר אף שאין יוצא מחיצות למעלה מתקרת בית החורף רק שוה לו מ״מ יש לו מחיצות בפ״ע נמצא הנקב אין חיבור לתקרת הבית והוי עושה אהל בתחלה לא מוסיף ועתו״ש אות י״א שיש רחב ג״ט דלא הוי לבוד דימה אותו לס״ג וצ״ע בזה. ועסי׳ ש״א כ״א סינא כל שמתכוין לאהל אף בלא מחיצות אסור והר״מ אות ח׳ כל שאין מסכך לסדין ג״ט לאו אהל הוא דלבוד הוא ואמרינן לבוד לקולא כבס״ב ולחומרא לא אמרינן לבוד עי״ד שע״א ס״ד מהרי״ו יע״ש ועסי׳ תק״ב במ״א אות ט׳. ויראה לי בלע״ך שעשוי בקוימ״ן או בשורש״ן וקבוע שם מותר לסתום בשבת וי״ט דהואיל וקבוע שם הוי כדלת כמו באות ו׳ דלת קבוע בצירים שרי. ואם הנקב בכותל מהצד מותר לסתום כבר דתוס׳ מחיצה וגם לא להתיר אף מחיצה שלימה שרי:

מותר עמ״א רש״י קל״ח א׳ מטה פי׳ כן וכסא טרסקל ועור האסלא פי׳ דהא עביד וקאי יע״ש, ושטענדיר הקבוע בכותל בצירים נמי שרי. ואותן גגין שנושאין בגשמים אפשר גרע מכאן דהני א״צ לעשות כלום כ״א הפשיטה והכפילה משא״כ בגגין צריך לקשר הרצועות קצת וכדומה עסי׳ ש״א. ותיבה המחזקת מ׳ סאה צ״ע אם מותר לכפות על אוכלין ומשקין לאהל דהוי אהל חשוב ול״ד למטה שפירש״י שם דהוי כלי וזה אהל מיקרי עסי׳ שי״ד ס״א. וצ״ע:

לא עמ״א תוספות ביצה ל״ג א׳ ד״ה מלמטה יע״ש עט״ז ה׳:

בשבת עמ״א מ״מ פכ״ב הכ״ט משמע לרש״י ורא״ש שרי אף לכתחלה וכבר כתבנו בט״ז ח׳ כי י״ל כה״ג כ״ע מודים ול״פ אלא אי כילה קבוע הוי יע״ש ועסי״א כילת חתנים מתוקנת לכך:

עשיית עמ״א בש״ע משמע כטור מטעם אהל עט״ז אות ט׳ מ״ש בזה דלהמחבר לתלות בלא כלי שרי ולהר״מ אסור:

טלית עמ״א ועט״ז אות י׳ הארכנו כי המ״א מפרש דהמחבר פסק אף בטלית כפולה כרי״ף ובר״מ פכ״ב הלכה כ״ט לא פירש והמ״מ שם הביא דברי הרי״ף משמע שסובר דהר״מ כרבו ממש ס״ל בזה יע״ש:

תלוי׳ עמ״א של״ת שהיתה תלויה בה״ם בחוטין משוכים כבר א״כ אין עושה בשבת כלום אלא ה״פ כי הטלית כופל לשנים ומניחו על המוט וכשבא לישן תחתיה מושך הקצוות בחוטין זה למזרח וזה למערב ויהיה הפירוש תלויה בהם עמהם שהיה החוטין בה מע״ש והיא תלויה על המוט:

מותר עמ״א דכל שמותר לנטותה מותר לפורקה דבנין וסתירה חדא הוא. ובר״מ פכ״ב הכ״ז אין עושין אהל עראי ולא סותרין אהל עראי גזירה שמא יעשה או יסתור אהל קבוע וכתב המ״מ בהרבה מקמות אין עושין אהל עראי וקשה לסתור הוי גזירה לגזירה וצ״ע קצת דסובר אין חייב אלא ע״מ לבנות עכ״פ. ואפשר בעראי אין זה מקלקל:

וכן עמ״א האי וכן ל״ד עמ״מ פכ״ב הכ״ט הביא פירש״י ומדלא פי׳ להתיר בעינן חוטין וע״ש וכן ש״מ דכה״ג לא מהני חוטין ע״ש פ״ד דסוכה וי״ל כי המ״מ סובר להתיר אף תוס׳ אסור משא״כ להר״א באות ג׳. והיינו להרי״ף ור״מ באות י״ב דוקא פחות מטפח מהני חוטים להיכרא בעלמא דלא כרא״ש בטפח עראי דהוי תוס׳ אהל דאין החוטין משוין כתוס׳ אהל ומש״ה להתיר הוי כבונה לא מהני חוטין ועתו״ש ולמ״ש א״ש יע״ש באות י׳ט והביא מ״ש מגדול עוז פכ״ב הל״ב בשם ר״ת הנוטה פרוכת כשיש חוטין דלא גרע מטלית כפולה הנה לי העני י״ל דר״ח מפרש וילון מותר לנטותו ולפורקו סובר דלא כרש״י לתלות למחיצה אלא תלויה כבר ורוצה להגביה ולקשור בכותל אם חוטין תלוין הוי כטלית מקופלת ועשיית אהל גג שרי דהחוטין עושין כתוס׳ אהל וכמ״ש הרא״ש שם ובתוס׳ ד״ה כרך:

הואיל עמ״א לשיטת הרי״ף באות י״ב כילת חתנים קיל משאר כילה והוי אהל עראי טפי ומ״ש דומיא דפקק לא הבינותי יפה דשם משום טילטול וכאן הוי הטעם דעומדת לכך והוי אהל עראי:

והוא עמ״א עט״ז ה׳:

שלא עמ״א עט״ז ח׳ ושם הארכנו יע״ש:

תולין עמ״א תה״ד סי׳ ס״ח עס״א א׳ ומ״א אות ב׳ פרכת לפני ארון הקודש אין שם מחיצה עליה א״כ אף אם יכפל למעלה קצת אין אהל בלא מחיצות כה״ג ע׳ אות ח״י:

שיש עמ״א שפה סביבה לכאורה היינו בחלון וא״י פירישו וע׳ לח״מ פכ״ב הל״ב נתקשה במ״ש הר״מ ז״ל שיעשה לה גג ע׳ גמ׳ שבת קל״ח ב׳:

משום עמ״א שבת קל״ט ב׳ וביצה ל״ג א׳ יע״ש ועט״ז י״א ומ״ש כילה הוי אהל קבוע זה לרי״ף ע׳ אות י׳. וט״ז ח׳: