דרור עמ״א ע׳ רמב״ן פ׳ מצורע וי״ד פ״ב ט״ז אות ז׳. משמע שם ברמב״ן דצפור כולל לתורים ויונה ואווזין ותרנגולים צפור כל כנף וצפור דרור הם הקטנים ביותר דרים בענפי אילן ומשוררים והם בעלי פטפוט ולטהרת מצורע מכפרין על בעלי פטפוט ולפ״ז מ״ש רש״י ביצה כ״ג א׳ ד״ה בצפור דרור שיודעת להשמט לאו חכמניות היא אלא מרוב קוטנה יכולה להשמט כו׳:

שהם עמ״א דניצודים בו קאי אביבר ואבית דלא כל הביברין והבתים שוין וכמ״ש הר״מ ז״ל בפ״י מה״ש ה״ך כל שא״י בשחייה א׳ חיה ועוף פטור. והראה לתצ״ז אות ט׳ לאפוקי ממ״ב שאמר בעוף כל שמקורה אפילו רחב הרבה ל״ש צידה דאינו מדכתב המחבר בי״ת וביבר ולאיזה צורך הזכיר בית לימא ביבר לחוד ניצודים לאפוקי אין מקורה ש״מ ביבר דומיא דבית מקורה וסתום חלונות ואפ״ה ניצודים לאפוקי רחב אף בית כל שא״י בחד שחייה לאו צידה הוא אף בעופות. והנה הר״מ ז״ל שם הי״ט עוף למגדול וצבי לבית גינה וחצר חייב צפור לבית ונע״ל בפניו פטור נקיט ברישא עוף אווזין ג״כ למגדל דוקא הא בית דומיא דגינה חלונות פתוחים פטור ומש״ה השמיט ביבר דיש מקורה וצפי״ר בעלי פטפוט (רמב״ןפם׳ מצורע) קטן דרור לבית ונע״ל וסתום פטור. ועמ״א תצ״ז ט׳. ושם הביא ראיה מהך דמבואר כן וכדכתיבנא ובשו״ת משאת בנימין סי׳ ח׳ מבואר בעוף חילוק בין מקורה לאין מקורה הא בין גדול לקטן אין חילוק דדרך העוף לאו צידתו בכך ומה חילוק בין גדול לקטן ואין חילוק בין מקורה כו׳ ויש הוכחה לדבריו משבת ק״ו ב׳ וביצה כ״ד א׳ השתא דאתית להכי ולא אמר אל״א דתרוייהו משנה וברייתא מקורה ועופות קטן וגדול ש״מ דעוף אין חילוק רק מקורה וכתירוצא קמא וכן מוכח בר״ן ביצה שם כתב דעופות מקורה וא״י בחד שחייה יע״ש. ומ״ש והרמב״ם כתב בחד שחייה שם פרק עשירי מה״ש ה״ך וכוונתו דעוף נמי אם א״י בחד שחייה אף מקורה אין ניצוד הוי. השולה דג כו׳ שם:

ואם עמ״א לכאורה ט״ס הוא וצ״ל דאי״ן ניצודין ועומדין הם וראוי לציין זקן חולה פטור וניצודין ועומדין שם ולכך פטור:

הוי צידה עמ״א בר״מ פ״י מה״ש הכ״ב כו׳ והכל בו שהביא רמ״א ע״כ לאיסורא לחוד א״כ אין מכוון הלשון שכתב רמ״א הוי צידה. והר״מ ז״ל דנקיט המשסה כו׳ ולא כתב היה רודף או עמד בפני הצבי והבהילו עד שתפסו כלב הוי תולדות צידה ש״מ דה״פ אפילו רץ הכלב אחריו ונתייגע וא״ש מ״ש בט״ז ב׳ ועתו״ש:

מושב לצים עמ״א ואפשר אם פרנסתו בכך אין איסור רק אם לטיול הוא עושה אז הוי מושב לצים:

ניצוד עמ״א תוס׳ ור״ן ריש פרק שמנה שרצים ק״ז א׳ ד״ה שלא יע״ש ור״ן ק״ו גזין וצרעין שאין לצורך כלומר דאין צורך בהם ומש״ה מקרי אין במינם ניצור אפילו צדן לפעמים לצורך. ופסק המחבר במשאצ״ל עסי׳ רע״ה ושל״ד סכ״ז בזה. ע׳ ר״מ פ״י מה״ש הי״ט צבי לטרקלין רחב פטור לפיכך הצד ארי אין חייב עד שיכנסו לגורוק שלו ואני ההדיוט לא הבינותי מלת לפיכך דאם נלמוד מכ״ש אם טרקלין רחב דעכ״פ ברשותו הוא כל שמחוסר עוד טורח לא הוי צידה גמורה כ״ש ארי דספק הוא דאם יכעוס משחית הכל כפירש״י שם א״כ היה לשמואל לסדר דבריו אמשנה דרשב״ג לא אמשנה דצבי לבית ונעל בפניו דאין לו שייכות עם דין דשמואל. ומ״מ נלמוד דאם צד חיה ברשת רעועה דיכול לנתקו ולילך לה אין חייב חטאת ויניח ברשת ולא יטלו בידיו:

קטנה עמ״א ע׳ בטור כי הכוורת קטנה כו׳ אבל בהג״ה נרשם בעה״ת כי סובר הר״ב דבעה״ת מודה בתיבה גדולה דלא מטא בחד שחייה ובזבובים אין במינן ניצוד הוי תרי דרבנן שרי לכתחלה משא״כ דבורים במינן ניצוד אבל לפי מ״ש באות ח׳ דבורים נמי אין במינן ניצוד אה״נ דכוורת גדולה דלא מטא בחד שחייה שרי אף בפסיק רישיה להר״ב דהוי תרי דרבנן ועט״ז ג׳ ואי״ה שם יבואר:

ויש עמ״א דהר״ב כתב תיבה קטנה דגדולה כ״ע מודים דשרי כמ״ש באות ז׳ א״כ כאן יש מקילין דהטור כתב ול״ד לכוורת שקטנה היא משמע בתיבה קטנה מודה הטור דאסור לז״א דה״פ כוורת קטנה לגבי דבורים הרבה כמ״ש הט״ז ג׳ ואם יפתח אי אפשר שלא יוכל לתפוס קצת מהם משא״כ תיבה קטנה ומעט זבובים אפשר שלא יגיע אף אחת לידו כי יפרחו ועפ״י הרוב כן:

פסיק רישיה עמ״א שי״ד סעיף א׳ אות ה׳ ומשמע אף דלא ניחא ליה וי״ל בין לא ניחא ליח ובין לא איכפת ליה ע׳ תוס׳ כתובות ז׳ א׳ ד״ה האי וש״ך סי״ח בזה ולפ״ז בתיבה שיש אוכלין ומשקין דלא ניחא ליה ודאי שיטנפו כו׳ יש לצדד יותר להתיר ואי״ה בש״ך סי״א יבואר עוד. הפורס מצודה תוס׳ שבת י״ז ב׳ ד״ה אין פורסין ועכברין לפרוס על השולחן דלא חיישינן בעת פריסתו יצוד ולהניח אח״כ על הארץ אפ״ה אסור ממ״ש התוס׳ דבשבת אין חייב חטאת כי א״י אם יצור משמע איסורא איכא י״ל האיסור דילמא יצוד בשעת פריסתו במקום שמצוי היה בחורשין יע״ש. גם ממ״ש התוס׳ וא״י אם יצוד הא ודאי שיצוד כי יש הרבה חיות ויבואו לאכול וכדומה חייב עמ״א אות ד׳ המשסה דכל שלא עשה מעשה פטור לאו דיעשה מעשה בשעת צידה אלא שיסוי כלבים לאו מעשה כלל רק גירוי בעלמא ואף שהכלב בוודאי יצוד אותו פטור כה״ג ולא בכ״ע אמרי׳ בדיבוריה עביר מעשה וצ״ע:

חייבים עמ״א רמב״ם פ״א מה״ש הי״ו דמסייע אין בו ממש והוי כאלו עשה הכל לבד כולה וחייב ושא״י פטור והיא גמרא ערוכה שבת צ״ג ב׳ וא״י למה תלה ברמב״ם ז״ל. גם אני העני תמה שהיה להאדון ז״ל להשמיענו מר״מ ז״ל שהמסייעו פטור מכלום וכמו שהעיד בנו הר״מ ז״ל פ״א הג״ד כ״מ שנאמר אין חייב כלום פטור מכות מרדות ונ״מ טובא לענין פסולי עדות דרבנן דלא מפסל לדעתי כ״א בחייב מכות מרדות כמו שיראה הרואה בפרק עשירי מה׳ עדות היה החיוב שבת מדבריהם וכמ״ש בס׳ ש״ה בכלל מכות מרדות ובפתיחה כוללת. שוב ראיתי שהאדון ז״ל דבר גדול דיבר מדכתב הר״מ ז״ל והמסייע אין חייב כלום משמע פטור אבל אסור שכ״כ בהג״ה כ״מ שנאמר מותר לכתחלה וכן אין חייב כלום אין מכין כלל הא איסורא מיהא ככל פטורי דשבת ומלת וכן במקצת שהפרש יש בין וכך ובין וכן לומר אע״ג מסייע אין ממש לענין קיבול בימין כו׳ מ״מ מדרבנן אסור ומדלא השמיענו האדון ז״ל דאין מכין כלום לומר דכשר לעדות אין הכרע דלא כמ״ש בס׳ ש״ה דבדיני שבת קעסיק ולאו בדיני עדות קעסיק:

ואמנם מ״ש בגמרא צבי שנכנס לבית ונעל א׳ בפניו חייב הגיף הדלת בלא מנעל נמי. ועב״ח רבותא ל״מ הכניסו לבית ונעל אפילו היה בבית ופתח פתוח ונעל חייב. ובמשנה הצד צפור למגדול וצבי לבית ופירש״י עד שהכניסו כו׳ מפני למ״ד הקירוב ונעל כמ״ש הר״מ ז״ל פ״י מהלכות שבת הי״ט ואמאי לא תנן הצד צפור למגדול ובבית שהיה כבר ונעל חייב. ולמ״ש המ״א באות י״א דלא כתי״ט א״ש דלעיל אשמעינן דוקא שהיה בחוץ הא היה במגדול ונפתח ונעל פטור ובצבי אשמעינן דל״ת דוקא הכניסו ונעל רק מאליו (כפירש״י) ונעל חייב:

והלך עמ״א תי״ט פי״ג מ״ז דכל שנסתלק הצידה אע״פ שהיה ניצוד מקודם חייב כשעושה צידה מחדש וא״כ בתרנגולת (עסי״ב מ״א כ״ו) נמי אף דברשותו מ״מ ראוי להיות פטור ואסור ועולם אין נזהרין לפתוח ולסגור אח״כ. וזה ששינה בהעתקה וכתב חייב במקום אסור ולמה יהיה פטור דחדא הוא משא״כ אי איסורא דרבנן י״ל בתרנגולת המחבר מתיר ואף למאן דאוסר דרבנן הוא י״ל כה״ג לא גזרו ובצפור דרור כה״ג אה״נ דאסור. ומתוס׳ ק״ו ב׳ ד״ה למה דהוקשה להם מאי אולמיה מוכח כת״י דאל״כ טובא אשמעינן אע״פ שנסתלק צידה הראשונה אפ״ה פטור ש״מ דס״ל כה״ג חייב דא״ל פטור אבל אסור ומתני׳ פטור ומותר דומיא דצבי שמור בתוכו כו׳ דא״כ מה פריך בק״ז א׳ ממתני׳ פטור ואסור אה״נ בהלך לחוץ ש״מ אי חייב או מותר לגמרי. והנה במשנה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו יש בו שלשה פירושים א׳ פירוש הר״ן ז״ל דלת מגופה ונעול במנעול ג״כ שאין זה רק שמירה לא צידה ויהיה פי׳ לשומרו אצבי כפירש״י (מלת מאתמול אין זה כ״כ דיוק) כך זה אף ע״פ שנסתלק הראשון נשאר הצבי ניצוד מחמת השני משמע שנשאר כבראשונה דאל״כ היה לומר ניצוד מחדש כו׳ אבל המ״א סובר דל״ד הוא אע״פ שהלך הראשון לחוץ ועתה ניצוד מחמת השני מותר כיון שהיה ניצוד פ״א ונשאר בבית אע״פ שהיה יכול לברוח עתה ואדרבה מדלא פירש הר״ן כפשוטו לנועל ביתו לשומרו לצבי שלא יגנבו אותו ונמצא צבי שניצוד כבר ועומד קשור שמור בתוכו דזה פשיטא ומאי למימרא אלא ע״כ במנעול קמ״ל להוסיף שרי והלך לו לאשמעינן אע״פ שנסתלק הראשון וניצוד עתה בשני שרי דאי להוסיף שמירה מה אולמיה הך מהך. ומ״מ קשה מתוס׳ משמע כתי״ט וכאמור. הפי׳ הב׳ בר״ן דצבי קשור מעיקרא ונעל וניתר הצבי א״א יפתח הדלת דבהיתר נעל זה יורה כתי״ט דאל״כ אף בניתר מקודם בהיתר נעל שהיה פ״א ניצוד וכן בשני בהיתר ישב משמע הא ישב אחר שנסתלק הראשון אסור אף שהיה כבר ניצוד הראשון ולהמ״א הפירוש ובא השני אע״פ שהלך הראשון מקודם שישב השני דמ״ש מאם היה פ״א ניצוד מזה. ומ״ש המ״א שעדיין לא נעל הדלת ר״ל דאי פ״א נעל אף שהיה ניתר מעיקרא הכין הוא ומ״מ צ״ע כמ״ש. הפירוש השלישי מ״ש המ״מ פ״י הכ״ג בשם הרמב״ן דנועל ביתו לשמרו לבית ולא ידע שצבי שם וידע אח״כ שא״ל לפתוח הדלת כיון שעתה אין עושה רק שמירה ה״ה זה יע״ש וערש״י לנועל ביתו משמע כל אדם עושין כן כב׳ פירושים הראשונים אבל לפי׳ השלישי צ״ע. ואפשר דדחיק דקדמה צידה למחשבתו ודאי פטור ומותר הוא ואין עושה עתה כלום אף הלך הראשון כפי׳ המ״א או כתי״ט ואף שנראה כמוסיף על שמירתו כמ״ש התוס׳ אפ״ה פטור ומותר ובש״ג כתב דפ״ר לא אסור אלא כשאין עושה ומתכוין ג״כ להיתר הא מתכוין להיתר ומהא דדבורים בס״ד י״ל עיקרו לכסות הדבורים ואה״נ אם פורס הדבש שרי וא״ש מ״ש הטור עט״ז אות ג׳ כי בביצה ל״ו גרס ותסברא ובשבת מ״ג ל״ג ותסברא היינו אם עושה לכסות הדבורים ע״כ לא יהיה פ״ר ואם הדבש י״ל פ״ר שרי ותיבה לכסות לאו בשביל הזבובים וכל שמכוין להיתר שרי והבן זה. ומ״ש נכנסה צפור גמרא שבת ק״ו א׳ ואם יש לו בית הולך ומניחו שם רק ביד אסור ליקח משום מוקצה כמ״ש בחה״ר ובי״ט נמי מוקצה שניצוד היום. הא בגוונא דל״ש מוקצה מותר ליקח ביד דכבר נצוד ועומד הוא. מותר לפתוח הדלת מ״מ פ״י מה״ש הכ״ג:

שלא עמ״א עסי׳ רע״ח מ״א א׳ ושל״ד סכ״ז וכאן ס״ח. ע׳ מ״מ פרק עשירי הי״ז במ״מ שם דהוי מפיס מורסא אין גמר מלאכה וצד נחש דרך מתעסק יע״ש ואמנם מ״ש המ״א דאין במינו ניצוד ראוי להיות אי נמי דאין במינו ניצוד וכפירש״י ריש הבונה ק״ז א׳ דלא כתוס׳ שם ואין במינו ניצוד לצורך חייב שלא לצורך פטור אף לרבי יהודה וגמרא שם ק״ז ב׳ דמוקי כר״ש לאו הלכתא הוא אלא כת״ק ושמואל סובר כר״י ואפ״ה פסק כן ונחש אין במינו ניצוד ומ״ש המ״א באות ו׳ היינו להמחבר בשל״ד סכ״ז דפסק כר״ש ומ״מ קשה דהר״מ סתם פ״י הכ״ז משמע אף לצורך פטור באין מינו ניצוד וע׳ תו״ש הגי״ה יע״ש ול״נ כמ״ש ועדיין צ״ע:

בתורה בפרשת שמיני עיין ר״פ ח״ש:

הצדן עמ״א בהר בדברי הר״ן ולא בדברי התוס׳ ר״פ ח״ש ד״ה הצדן דח״ש שיש להם עור סתמא לצורך עורן משא״כ בשאר שרצים דלר״ן אף שאר שרצים אם אינן מזיקין סתמייהו לצורך אף שאין להם עור יע״ש. והמחבר ברישא השמיט סתם והתוס׳ לא הקשו קושיית ר״ן והבן:

תחת עמ״א א׳ טעם הר״מ חובל משום מפרק פ״ח ה״ז מה״ש ועמ״מ שם ואע״פ שלא יצא לחוץ הוי מפרק ממקום למקום ובתנאי שצריך לאותו דם או לבשר שנצרר הדם להאכיל לכלב עם דמו יע״ש. ולפ״ז בג״ק להר״מ של יבשה אף פצעו מת חייב משום מפרק כדמוכח הסוגיא שבת ע״ה א׳ יע״ש רק דבים לא הוי ג״ק. וי״ל חלזון אין לו עור ואמאי חייב ר״י משום מפרק שהרי הר״מ ז״ל אומר כל שאין עור ליכא מפרק ולמה לחכמים לומר אין דישה אלא ג״ק. וכ״ת חלזון יש לו עור הא בורכא שהרי הר״ב אינו אומר כן בפ״ח שרצים ושאר שרצים חלזונות יע״ש גם לפ״ז ובש״ך סחיטת פירות משום מפרק. אם קלף העור שלהן יהא מותר בשאר פירות עכ״פ ואי״ה שם יבואר ובעלי עור אף אם נקלף העור י״ל בשרן קשה בטבען והוי מפרק משא״כ באין עור בשרן רך ולא הוי מפרק ושיעור כגרוגרות. ורש״י פי׳ בח״ש ב׳ טעמים אם שצובע העור אם צריך לכך ואף פצעו מת חייב כה״ג אי נטילת נשמה מאותו מקום כי הדם הוא הנפש וא״צ שיעור גרוגרות. ועסי׳ רע״ח אות א׳ וקורע בחמתו והיינו לר״י דמלאכה שאצ״ל חייב עליה הא לר״ש אף אם נאמר מתקן הוא מ״מ מלאכה שאצ״ל הוי. וא״כ להר״א ז״ל אף למירמא אימתא אאינשי ביתא נמי אין חייב דמשאצ״ל הוא עפ״א שבת ה״ז ופ״י הכ״א ועמ״מ פ״ח שם ה״ח וא״כ לא היה להאדון ז״ל לסתום ומשמע למירמא לכ״ע חייב וז״א ועסי׳ שכ״ח במ״א אות ג׳ ול״ד להוצאת המת דהוי משאצ״ל משא״כ חובל לרפואה רוצה עתה בחבלה זו להתרפאות והוי מלאכה צריכה לגופה וחייב מ״ה ואי״ה שם יבואר עוד:

ושאר עמ״א אין זה ד״ה ור״ן שהובא בט״ז ה׳ וע׳ ר״מ פירוש המשניות ועמ״ש בט״ז:

שלא עמ״א בתוס׳ ור״ן ר״ש שמונה שרצים דלא כרש״י הרכיב שם שאין במינו ניצוד וכר״ש יע״ש. ומש״ה כתב המחבר להרמב״ם חייב כר״י דמשאצ״ל חייב וע׳ אות י׳ וי״ב ומשמע להרמב״ם שאר שרצים אין במינם ניצוד ומש״ה פטור שלא לצורך. אבל המחבר סובר דטעם משום משאצ״ל ומש״ה להרמב״ם חייב. ועתי״ט ד״ה שלא הקשה על הרע״ב והד״מ וא״י למה חרה אפו על הרע״ב דפי׳ אין במינו ניצוד ולא סיים כר״ש והר״מ אפשר נמי הכין הוא ומ״ש פ״י מה״ש שאר שרצים שבמינו ניצוד הא יש בהם שאין במינו ניצוד ג״כ כאמור:

עיין תוס׳ ר״פ ח״ש ד״ה הצדן הוקשה להם למה לי כו׳ ולא קושיית הר״ן דמ״ש רישא ומ״ש סיפא די״ל תירוץ הר״ן משא״כ קושיית התוס׳ דפשיטא דמשאצ״ל בכל שבת פטור ואהא תירצו וכתבו דמש״ה יש חילוק בין ח״ש כו׳ והמחבר ברישא השמיט סתם וסיפא נקיט סתמא פטור וע׳ טור ואין להאריך:

השולה דג כו׳ הר״מ ז״ל פי״א מה״ש ה״א ממ״ש אסור לומר לעכו״ם היינו אם מצוה להניחו ביבשה אבל אם מצוה להניחו לים שרי דאין זה נטילת נשמה עד שיניחו ביבשה כשיעור שיבש כסלע ועמ״א תצ״ז ו׳ דבבלי ק״ז ב׳ משום נטילת נשמה עד שיבש כסלע ופירש״י מוכרח הוא דלירושלמי מיד שהעלהו אין שיעור דהוי קוצר דמפריש ממקום גידולו. ואם הניחו ביבשה ובא א׳ והמית אותו קודם שיבש כסלע חייב לאחר שיבש כסלע צ״ע. וי״ל בלא״ה אסור לומר לעכו״ם ליטול דהוי מוקצה וי״ל טלטול לאחר יד שרי בישראל שרי בעכו״ם כדרכו אי לאו משום נטילת נשמה כבסי׳ רפ״ו אות י״א ומ״מ שם טלטול מהצד לצורך היתר לילך בו משא״כ ליקח דג וי״ל שלא יסריח המים ג״כ הוי לצורך היתר. ומ״מ קשה כמ״ש דאם הוא לוקח משם וליתן מיד לתוך בריכה של מים אין איסור ע״י עכו״ם רק להניח כך אסור:

ועוקצו עמ״א דפרעוש אין במינו ניצוד ומדרבנן יש בו צידה ואפ״ה אסור על בשרו דכאן אפילו עוקצו לא הוי היזקא כו׳ ועמ״ש בפריי שם אות ל״ו יע״ש ועסי׳ של״ד סל״ז. ואי״ה בט״ז אות ח׳ יבואר עוד:

ואסור עמ״א דל״ד אסור ה״ה חיובא איכא כמ״ש באות כ׳ בשם הרמב״ם דברגו״ת הווייתו מעפר נמי חייב ועט״ז אות ו׳ כתב פרעוש פרה ורבה כו׳ ועתו״ש ברגו״ת אין פרה ורבה יע״ש ובט״ז אי״ה יבואר זה ואיך שיהיה מהמחבר אין ראיה דמשו״ה כתב ואסור להורגה הא חיובא כרשב״א דפרעוש מין רחש שפרה ורבה הוא דחייב לא ברגות רק לענין איסורא שייך לומר נהג״ו כר״ת ובדבר שאין מצוי וכ״ש מיתה בזה״ז ליכא ל״ש מנהגא ומש״ה כתב רק אסור ברגו״ת וצ״ע:

מותר עמ״א. במ״מ פי״א משבת הא״ב במ״ש תולעים מפירות וכן הכניס משמע דדמיא לגמרי אבל הלח״מ שם כתב דחלוקין המה מדחלקן הר״מ (ז״ל בתרי כבי דכינים מותר ותולעים מפירות פטור אבל אסור. ומ״ש הגדלים במחובר צ״ע דמה בכך דאסור לאכול מ״מ לאו בריה הוי ויניקתו מעיפוש הפרי מידי דהוי אפירשן מבשר דאסור לאכול בי״ד סי׳ פ״ד ומשמע דהוי מ״ה ודוחק לומר במחובר יש לו הווייתן מעפר וצ״ע כעת. ומיהו מוקצין הוי בשבת אם מאוס לאוכלו. ועי״ד פ״ד פירות תלושין בפירשו מ״ה אסור אבל מבשר ודגים למאן דאוסר י״א דרבנן יע״ש. ותולעים הנמצאים בבהמה בין עור לבשר דאסירי משום אמ״ה משמע דאסור להורגן בשבת יע״ש וא״כ להר״מ ז״ל דפסק אף בשר שחוטה תולעים ממנו אסורים משום אמ״ה ואיך התיר כאן תולעים מבשר להרוג בשבת ואפשר מדרבנן ומש״ה כתב כאן פטור ואסור. ומיהו הגדילים בחיי הבהמה בין עור לבשר משמע באיסורייהו קיימי מ״ה ואסור ליתן לב״נ וההורגן בשבת חייב דחשיב חיות דידהו והוי אמ״ה וה״ה לענין שבת:

לא עמ״א אף אם נאמר ברגות מספק אסור גזרינן אטו ספק תורה ע׳ ט״ז ו״ז ומ״א י״ט. ומ״ש למים שרי וכ״מ בגמרא עא״ר ותו״ש בזה. דהיינו כנה אבל פרעוש אסור למים. ואם נמצא בליל ש״ק כנה וא״י מהו אף דרובא שכיחי לבינה באיסור סקילה לא אזלינן בתר רובא עכ״פ מדרבנן כמ״ש במקום אחר מזה וא״א במים שאל״ס יעיד ע״ז. גם ס״ס שמא כנה ושמא הלכה כי״א דגם פרעוש ברגות שרי דפסק המחבר עיקר ורבים סוברים כן דההורגן חייב. ודברתי עם הגאון מוהר״ר מאיר אב״ד דק״ק נייא מארק ואמר שכן הוא אוסר ומנסה אם עומדת כנה היא שדרך הברגות לקפוץ. וע׳ נ״ץ מ״ש שמקילין העולם להרוג אף בבגדיו כנה לבינה נגד פסק הש״ע סומכין על י״א דברגות שרי ופרעוש מין אחר הוא וצ״ע:

אפי׳ עמ״א ע׳ אות י״ב ואף להרמב״ם דמשאצ״ל חייב כאן שרי. מ״מ פי״א מה״ש ה״ד ואי״ה באות שאח״ז יבואר עוד:

ואפילו עמ״א הנה ג׳ חלוקות ממיתי״ן ודאי יש סכנה בהראותן בלבד אף בבורחין נראה כן מהר״מ ז״ל (מדכתב שם במזיקין יושבין או בורחין לומר ברישא בורחין שרי) וספק ממיתין ברצין יש ספק פ״נ דוחה שבת אף להר״מ משאצ״ל מ״ה כו׳ ובאין ממיתין כלל רק מזיקין משמע דאסור אף ברצין להר״מ עכ״מ שם אבל המחבר התחיל ממיתין ודאי וכתב ושאר כו׳ מקו״ם שאי״ן ממיתין כו׳ משמע שודאי אין ממיתין ולא כתב שהרמב״ם חילק (כבס״ח) ש״מ דהדר ביה ממ״ש הכ״מ וסובר ברצין אחריו במזיקין יש סכנה מפני הפחד כו׳ אבל במתכוין להרוג שמתור הר״מ ז״ל באין ממיתין כלל ודאי צריך טעם דנהי דנראה מדבריו ממ״ש ואם דרכן לפי תומו והרגן מותר היינו מתכוין כמ״ש המ״מ שם (יש ט״ס בדפוס יעסניץ שרש״י וצ״ל שרבינו) היינו בספק ממיתין י״ל באין רצין דרבנן אסור לא מ״ה מפני סכנת הפחד משא״כ באין ממיתין כלל וכדכתיבנא וזהו כוונת המ״א ובמ״ש המחבר כגון נחש ועקרב כו׳ הוספה הוא שאינו לא בטור ור״מ וכאמור ושממית לדידן דורסין לפי תומו כר״ש אבל להרוג בידים אסור אף לדידן וכ״ש להר״מ ז״ל. ופרעוש דעוקצו אסור להורגו דיכול להשליכו מעליו:

ע״ג קרקע עמ״א דקדק מלת ע״ג קרקע הא מרוצף תלוי במחלוקת הר״ב שם ולהמחבר שרי וספסל אף להמחמירין שם שרי דל״ג אטו אין מרוצף אלא ע״ג קרקע ומירוח כו׳ משמע ברוק נמי שייך מירוח אם רוצה להשוות ולהניח שם ע״ג מכה וכדומה. ומ״ש המחבר לפי תומו שרי עב״י רלא כמשמע כמ״מ פכ״א ה״ב דלפי תומו דשם ופי״א ה״ד א׳ ומשמע דלא הוי פ״ר דאל״כ להר״מ לתסר ואמאי לא כתב והרמב״ם חולק ע׳ אות כ״ג ובט״ז אות י׳ ובר״מ שם שמא ישוה גומות היינו ישכח וישוה גומות ואם כן לכאורה במרוצף הוי גזירה לגזירה וצ״ע:

משום עמ״א כוונה מהרי״ל באות כ״ד מותר להעמיד רגלו ובלבד שלא ישפשף מיותר ועוד דפשיטא להעמיד שרי דאפי׳ דורסו לפי תומו שרי אלא האידנא ליכא דקפיד דוקא להעמיד שרי הא לפי תומו האידנא אסור וליחה הוי מיאוס אף האידנא ורוק בבית האידנא אסור לפי תומו וביה״כ הוי מאיסותא דנוהגין כבוד שרי לפי תומו האידנא:

חיה ועוף עמ״א הגמ״י פרק עשירי מה״ש אות ריש יע״ש ובב״י י״ל דה״פ דפטורי דשבת בר מהנך תלת הא מתני׳ דר״פ ח״ש אה״נ דפטור ואסור והיינו בחצר גדול ועבידי לרבויי פטור ואסור בשבת וברה״ר חייב חטאת כירושלמי עט״ז מזה ביצה כ״ד א׳ דפריך משנה דצדין חיה ועוף אברייתא דאין צדין ומשני מתני׳ ביבר קטן באין בני תרבות כלל ואה״נ בבני תרבות רק עבידי לריבויי בי״ט שרי ושבת אסור ואין חייב חטאת ואה״נ למאי דמסיק אח״כ לחלק בין עבידי לרבויי מתני׳ איירי עבידי לריבויי ובחצר וביבר גדול בי״ט שרי ובשבת פטור ואסור. ואף לדעת רמ״א אסור בחצר גדול היינו באין מורדין:

ע׳ חות יאיר סי׳ קס״ד דף קנ״ב ב׳ צידת תרנגולת ד״ת אין ברור. ומ״ש שם שלא למחות בנשים דאין צידה מפורש בתורה. צ״ה דהלמ״מ שאין רמז בתורה ה״נ משא״כ זה שפירוש הקרא וכן טריפה לא תאכלו הלמ״מ עיי״ן טרפות ולוקה עליהם ועל הלמ״מ אין לוקין ע׳ ר״ן שבת במשנה אבות מלאכות כמפורש ומוחין עיין פתיחה כוללת: