פשיטא לי דאם כתב צד״י ג׳ ואח״כ י׳ וכדומה לא הוי שלא כסדרן באותו אות גט פשיטא לי אם כתב מקצת אות ואח״כ כתב מקודם משלים האות ולא הוי שלא כסדרן דכל שאין כותב אות שלם כסדרן מיקרי והיו הדברים כסדרן דבר שלם בעינן לא חצי דבר. גם אם כתב ירד בלא תג השמאלי קוצו של יו״ד לר״ת ואח״כ כתב מקודם פשיטא דהוי שלא כסדרן דהשתא לקולא אמרינן דיכול לתקן כמבואר בט״ז סי׳ ל״ו ובמ״א סי׳ ל״ב כ״ש לחומרא דשם אות עליה והוי שלא כסדרן. מיבעיא לי אם כתב אל״ף וכדומה ואין היודי״ן נוגעין ואח״כ כתב מקודם אי הוי כסדרן או לאו. שוב ראיתי שגם זה כ״ש הוא אם לקולא אמרינן דלא הוי שלא כסדרן כמבואר בסי׳ צ״ב סכ״ה כ״ש לחומרא כדאמרן:

ופרשת שמע עמ״א ראיתי כותבין ד׳ גדולה משאר דלתין אבל לא שיהא בו בגגה ערך ד׳ גגין וברגלה ד׳ רגלים ואפשר שאין משערין באותו כתב כ״א כל שיש ד׳ דלתין קטנים מאוד סגי ומש״ה כותבין רק גדולה משאר דלי״ת שבאותו כתב:

מעשן עמ״א ובאמת צ״ע המחבר והר״ב סותרים מכאן לשם רע״א ס״ז המחבר כאן סתם בדיו כל שהוא שחור כותבין לכתחלה והר״ב כתב לכתחלה מעשן ובי״ד מחלפים שיטתייהו דהמחבר כתב לכתחלה מעשן ובדיעבד כשר משאר דיו והר״ב כתב לכתחלה מעץ ועא״ר כאן:

אמר ההדיוט הכותב יש לי הרהורי דברים בכאן ואין הזמן מספיק אכתוב בקצרה בר״מ פ״א מתפילין הכ״מ לכתחלה כותבין בדבר הנמחק ומעשן כו׳ ואם כתבו בעפצא וקנקנתום שעומד כשירה ולא הזכיר שיטיל קומא שהוא גומא (גומן) וכתב עוד בכל שהוא שחור כותבין וקנקגתום וי״ו הפירוד או קנקנתום ועי׳ גיטין י״ט א׳ משנה דיו קומוס קנקנתום ותוס׳ ד״ה דיו וע״ש ועב״י כאן בשם הרא״ש דעפצין לאו דיו עם קומוס הוי דיו ובפי׳ המשנה בפ״ב דסוטה י״ז ב׳ אל חיבר שהוא עפצים עם קנקנתום כשר וביאר המעתיק אל חיבר עפצים וקנקנתום בתוכו מעורבים ובסוטה אין נותן קנקנתום ומחה שיכול למחות ומשמע ודאי דעפצין נמחק שפיר רק קנקנתום אין נמחק דאל״כ בסוטה גם עפצין לא יהא נותן ופ״א מתפילין עשן במי עפצים ונמחק רק עם הקנקנתום אין נמחק (דברי המעתיק שם עפצא לחוד אין נמחק א״נ דהרי כתב בה׳ תפילין שמנים במי עפצא נמחק ושם במעתיק הגירסא אין נמחק) העולה מזה קומוס גומא וקנקנתום הוא מין עפר כמ״ש המעתיק שם וקומוס גומא שרף אילן ועתו׳ מגילה י״ח ב׳ ד״ה קנקנתום. ולפ״ז נאמר מ״ש הר״מ בעפצא וקנקנתום שאין נמחק לאו פירוד הוא או קאי אקנקנתום לחוד. ואמנם הר״מ ז״ל בפ״ב הלכות מגילה הלכה ט׳ במ״מ חולק בקנקנתום פסולה במימיו כשירה וי״ל ה״ה מי עפצא ועפצא שכתש עפצים גופייהו וגבלן פסיל ועט״ז א״ח סי׳ תרצ״א אות א׳ ובפריי שם:

וא״כ בש״ע כתב בין שיש בו מי עפצים או לא קשה אם לומר עפצים מעליותא אדרבא ר״ת פוסל עפצים בגיטין ואם לומר דאפילו שיש עפצים כשר הול״ל בין מעפצים מאי האי דכתב בין שיש בו מי עפצים ואי לומר דיש בו אין נמחק אפ״ה כשר קנקנתום הוא דאין נמחק לא עפצים גורם ועא״ר ד׳ בשם ע״ת ולדעתי יפה הקשה ע״ת. וא״כ להר״ם משמע אף בלא גומא כשר דמי עפצים לחוד ועפצים לחוד וצ״ע באין לו גומא. ועיין פ״ד מה׳ סוטה ה״ט קומוס וקנקנתום רשומו ניכר יע״ש ואלו עפצים לא הוציא ואין להאריך גם היה לש״ע לכתוב מי עפצים וקנקנתום זה העיקר רבותא ג״כ ובי״ד רע״ו ג״כ ו׳ החיבור ולהר״מ ההל״מ לא מיעטה רק אדום ושאר גוונין הא שחור אף עפצים בלא גומא ולקושי׳ ר״ת בגיטין שם בהכרח לחלק בין עפצים למ״י עפצים כמ״ש המ״מ במגילה וצ״ע:

שלא עמ״א כתב ב׳ דינים א׳ אם אות ארוך כראוי ואח״כ נדבק בסופו עם אחרת באופן שאם נגרר הארוך שדבוק עד״מ לאבותיך וי״ו עם תי״ו כזה (תמונה) שאם נגרר כל הדבוק ישאר באורך כראוי לזה ולזה כשר אף לא הפריד וגם בתגין אם מחוברים זה בזה תג בחבירו יש מכשירים ויש פוסלין והוא החמיר בדין א׳ ג״כ כ״ז שלא גרר פסול אבל גרירה מהני עיין סעיף י״ח במ״א כ״ז ול״ו אות ג׳ ומיהו בצור׳ שכתבנו נשתנה וי״ו לנו״ן הוי כמ״ם פתוחה שנסתמה ואין להכשיר בגרירה שלא כסדרן עמ״א אות כ״ז ושם יבואר אי״ה ובתגי״ן מחוברים זה לזה בל״ו ג׳ פסולים אע״ג דלא תייג כלל כשר זה מילתא יתירתא ופסול ובא״ר אות ה׳ משמע תג א׳ נוגע לתג שבאות אחרת והאותיות נפרדים בזה יש לצדד יע״ש. ובסעיף י״ז וכ״ה אי״ה יבואר הכלל אימת הויי שלא כסדרן או לאו:

בשמאל עמ״א הנה הלבוש כתב וקשרתם וכתבתם מה קשירה בימין (ידך או ידכה וב״י כתב מה כתיבה בימין נמי כוונתו כן דאל״כ מנלן דלמא מה כתיבה בימין דרך הוא) וכ״כ הגמי״י פ״ב מהלכות תפילין אות א׳ אפ״ה הואיל דהב״י בשם ספר התרומה ראיה דפסולים דלא מסתבר שיכתוב כהלכתא ויהיה פטור בשבת ושולט בשתי ידיו חייב בשבת ומ״מ מ״ש בש״ע אם אין אחרים משמע בלא ברכה וכ״כ א״ר אות י׳ והלבוש כתב בברכה דאין זה היקש כ״א אסמכתא הא בסי׳ כ״ז ס״ו היקש גמור הוא והכי נהוג ה״ה להיפך ע׳ אות ה׳:

ואיטר עמ״א פשוט הוא. ואם כותב בימין ומלאכתו בשמאל או להיפך כפי דעתי ההדיוטית אין ראוי לקבל אותו לסופר עיין סי׳ כ״ז ס״ו והכי נהוג לעצמו אבל אחריות דאחרינא למה לנו שמא תפילין ידכה כהה ומפיק מהיקשא דקשרתם וכתבתם אבל להיפוך ההיקש במקומו עומד מה קשירה באותה יד יכתוב ומידי ספיקא לא נפיק ותפילין בי בר חבו אחרינא משכח שכיחי. ודיעבד אין לפסול להמ״א אות ד׳ כמו שולט בשתי ידיו עיין ט״ז י״ד רע״א ח׳ וקשרתם בתפילין ובכאן כתב הב״י הראיה דאין סברא כו׳ ולבוש שם כתב אסמכוה מימינו אש דת ולהלכה ודאי בס״ת ומזוזה בשמאל פסול כמו תפילין:

אין לשרטט כ״ה בהמחבר ומלת צריך הוא הגהת רמ״א וב״ח חולק דכל שיודע לכתוב כך אסור לשרטט כי הוי מילתא יתירתא פוסל בתפילין רק מב׳ צדדין והעולם נהגו לשרטט הכל וכל שאין עושה לחומרא כ״א ליפות השיטות אין הדיוט ולא מילתא יתירתא:

שיטה עמ״א דאסור לכתוב ג׳ תיבות בלא שרטוט ודי בשרטט שורה ראשונה כי יכתוב אח״כ מיושר והר״ב כתב בהג״ה אף מי שיודע צריך ד׳ שרטוטין מד׳ צדדין עכ״פ עב״י בזה:

ואם עמ״א ותרל״ט ס״ז הפטור מסוכה כו׳. אבל העושה להחמיר שיש איזה ספק אי צורך קצת אין נקרא הדיוט. אע״ג דהלכה לקולא כיון שיש פלוגתא לא הוי הדיוט. ומ״ש בש״ע בעופרת עיין ע״ץ ט״ז משמע הטעם דכותב ע״ג צבע פסול וכמ״ש א״ר אות ה׳ בזרק זהב לא מהני חיפוי דיו ובשרטט בדיו י״ל כשר רק בלבוש כתב צבע יתירא ודיו יתר ולפ״ז אף בין השיטין אסור לשרטט ואם כתב שלא לשמן אם מהני מעביר בקולמוס לשמן יתבאר אי״ה בסי״ט כאן ובסי׳ ל״ט אי״ה:

צריך עמ״א דהשיער צריך שיפול מאליו לא ע״י גרירה:

עמ״א הנה בגיטין מ״ה ב׳ תוס׳ ד״ה עד כתבו עיבוד נמי הזמנה הוי רק מעלייתא טפי מהזמנה מועטת ובסנהדרין מ״ח ב׳ ד״ה אף לא סיימו מועטת ומ״מ מוכח להלכה דכל שאין עושין מעשה בידים הזמנה הוי ואפילו כתב לשם ס״ת משנה לתפילין ומזוזה ובי״ד ר״ץ תפילין שבל״ו שאין עושין מזוזה שכבר נשתמש בהם והעד ש״ר לש״י שרינן בסי׳ מ״ב א׳ אע״ג דכבר נכתבו לשם ש״ר דקדושה חמורה מש״י והא בסנהדרין מ״ח ב׳ דבעי עיבוד לשמה והזמנה לאו כלום א״כ מה מהני העיבוד (כדפירש״י שם) י״ל כל מה דיכולין לעשות הזמנה יותר מעולה לעבד לשמה עושין, והלבוש בסימן מ״ב כ״כ ומיהו דוקא לקדושה קלה הא לחול בהזמנה מעלייתא אסור לשנות ובהזמנה מועטת מותר אף לחול. אבל כאן כתב הלבוש דכ״ז שלא כתב ס״ת כו׳ משמע הא כתב ס״ת אסור אע״פ שלא נשתמש והוסיף עוד טעם דאדרבה מעלין מקדושת קל״ף ס״ת לקדושת תפילין עצמן שכותבין תפילין וז״א מסימן מ״ב ס״א אף ע״פ שכתבו כבר ש״ר משנין לש״י וכדכתיבנא. ועיין באר הגולה רי״ש אף לרש״י כוונתו כמ״ש המ״א אות נ״א דשאני עור בתים מקדושת תפילין עצמן ובמ״ב אות ו׳ במ״א ועמ״ש בט״ז ד׳ והנך רואה דאף עיבוד וכתיבה רק הזמנה מעלייתא הוי וכדאמרן. ובא״ר ט״ז דאם כתב על קלף לס״ת אסור על הנותר תפילין וא״י דתפילין ש״ר לש״י תיובתיה ועמ״א מ״ב ו׳ אם כותב אסור לדברי חול הא לקדושה קלה שרי ומיירי שלא עבדו לשם קדושה ומיהו שם י״ל בע״א ואי״ה שם יבואר:

וסייעו עמ״א ש״ך בי״ד וב״ח מכשירי דיעבד לא סייעו כלל דעכו״ם אדעתא דישראל עביד ש״ך רע״א אות ה׳ ושאני גט דסתמא לאו לגירושין קאי והוי יודע מ״ש המחבר כאן טוב שיאמר בפה ומשמע דיעבד במחשבה סגי וכ״כ א״ר אות ט״ו וכותי וישראל עע״ג בעינן בהכרח שיוציא ישראל בשפתיו דבמחשבת ישראל ודאי לא מהני לעכו״ם ואפילו אומר בפה כל שעומד מרחוק ואין מלמדו לא מהני (עיין חולין י״ב ב׳ בתוס׳ שם עע״ג ואחרים רואין כו׳) וכן סייעו קצת בסוף העיבוד ולא אמר כלל לעכו״ם לא מהני דמסייע לחוד אין בו ממש אבל אם בתחלה נותן הישראל העורות בסיד ואומר לשם תפילין נותנו אפשר אפי׳ אין אומר לעכו״ם די וצ״ע. (ולפ״ז בסעי׳ י״ט בכתיבה שיוציא בשפתיו לכאורה נמי דיעבד במחשבה סגי דהא כתיבה לשמה מעיבוד לשמה ילפי הפוסקים (גיטין מ״ה רשב״ג עיבוד בעי כתיבה לא בעי בתמיה עב״י) וא״ר אות ל״ו פוסל שם בחישב י״ל משום אזכרות קאמר וצ״ע שוב ראיתי דליתא דא״כ איך מוכח דאזכרות בעינן שיוציא בפירוש דלמא משום דלא הוציא בתחלה בפירוש ועיין י״ד רע״ו ב״י וב״ח. וברע״א שם ב״י וב״ח אי נותן ישראל עורות בעיבוד ולא אמר לעכו״ם כלום משמע מב״ח דאסור דעכו״ם אדעתיה עביד אי אמר ליה ישראל כלום:

שנקל עמ״א ומשמע אותיות בעינן הא נקובים כך לסי׳ לא מהני ע׳ א״ר אות י״ח:

בטביעת עין עמ״א. הנה עיבוד ס״ת תפילין מזוזות הלמ״מ שתפילין קלף וס״ת גויל ומזוזה דוכסוסטוס וכל שלא עיבדו כך מיקרי רק עור והעיבוד עור הבתים לאו הלמ״מ הוא אדרבה עור משמע בלא עיבוד רק בסעיף ל״ז מאן דמצריך עיבוד משום לשמה דכל דבר קדושה בעינן לשמה ולפ״ז עיבוד לשמה בס״ת תפילין ומזוזות הוא דרבנן לא מ״ה וכן נראה מתשובת הר״מ ז״ל לחכמי לוני״ל פ״א מה׳ תפילין הי״א בכ״מ שם דמה״ט מזוזה לא בעי עיבוד לשמה יע״ש ולפ״ז היכא שספק לו אם נתחלף עור בעד עור שלא לשמה י״ל ספק דרבנן לקולא ומיהו למ״ד בי״ד ק״ב דכלי דשיל״מ בהגעלה אפ״ה כאן להחזיר לסיד ולמתוח (כמ״ש הטור בי״ד רע״א) טורח גדול הוא. אבל בבית עכו״ם כל דחיישי׳ לאחלופי שנהנה בו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא דרגיל וקרוב לודאי הוא ומש״ה בי״ד קי״ח באיסור דרבנן בלא חותם א׳ אסור דיעבד ושאני חמאה בס״ס קכ״ו בט״ז דמתיר אחיו הגאון דקיל איסוריה משאר דרבנן (ועיין ש״ך ק״י שם אות י״ח באו״ה ומ״ש בפריי שם קשה קצת כי בבית עכו״ם כל שנהנה קרוב לודאי שהחליף ול״ש ספק דרבנן לקולא) ומיהו אם לא נהנה קיי״ל דלא חיישינן לאחלופי עי״ד קי״ח. עמ״ש סעיף י״ט בזה:

הטהורים עמ״א בתוס׳ סוטה שם ע״א ד״ה לא מגלת סוטה אין כותבין על עור טמאה דשמא אין שותה והשם נגוז בעור טמאה א״כ היה שאר ספרים אפילו לאו תנ״ך כל שיש בו שמות כתובים בפירוש אותן שאין נמחקים אבל אם רק ברמז לסימן השם י״ל דשרי לכתוב וה״ה ספרי הש״ס ופוסקים כה״ג שרי. בא״ר י״ט עוף משובח ואחריו חיה ואחריו בהמה ושליל יותר טוב שעדיין לא יצא לאויר עולם. ובעוף אע״ג דנוצה יש בו נקב גדול לאחר העיבוד נסתם הנקב וע׳ אות ט״ו בזה:

דהיינו עמ״א דלא כט״ז אות ז׳ ושם יבואר אי״ה וכ״ז בעינן קודם כתיבה אבל אחר כתיבה מבואר דינו בסעיף ט״ז תינוק כו׳ ואפי׳ נקב שלא בתולדה כל שהדיו עובר עליו כשר שאין הקולמוס מרגיש בו אבל לא מהני דיו עב עם גומ״ן שנסתם הנקב כיון שגדול כ״כ שמרגיש הקולמוס:

אות עמ״א והוא ב״י בשם הרב המאירי (הרמ״מ ר״ת הר״ר מנחם מאירי) דאות קטנה בעובי האות אם נשאר שריטה דקה שחור די בכך ואע״ג דזה לשיטתיה שם דסובר דתינוק נמי מהני לכפופות מש״ה הוצרך לומר זה מיירי בעובי משא״כ לדידן (עמ״ש בט״ז אות י׳) מ״מ הדין אמת לכ״ע:

הפשוטה עמ״א בפשוטות לא מהני מלא אות קטנה י׳ דאדרבה נראית כיו״ד ופסול ולא מהני תינוק כל שאנו רואין אין צורתה עליה עב״י בשם מרדכי ומיהו מלא אות קטנה דידהו שפיר דמי ו׳ קטנה עב״י אם כן צ״ל:

רגל האחד עמ״א ונמחק הנו״ן ויראה הגי׳ כגון וי״ו זיי״ן שנפסק רגל האחד והיינו מהם וכיוצא בה היינו נו״ן פשוטה ויראה ה״ה כף פשוטה רגלה מסופקין אם דלי״ת או כף מהני תינוק דכל שמסופקין באם זו האות או דומה לאחרת מהני תינוק וכל שאין ספק רק נראה שאין צורת אות עליה פסולה או הגירסא וי״ו זיי״ן א״ו רגל האחד כיוצא בה וקאי על נו״ן כו׳ וכדומה והראה לקמן אות כ׳:

וא״צ עמ״א ובלבוש מיקל אף לפניו א״צ לכסות יע״ש:

שלא עמ״א פירוש אלף וכדומה אין מועיל תינוק חדא שהתינוק מבין שהוא אלף כי אין לו צורה אחרת ועוד דהא עינינו רואות שאין צורת אות עליה ודוקא באורך שאנו מסופקין אם ארוך כראוי סמכינן אתינוק ומשמע נמי דפשוטות אם אנו רואין ודאי שאין בו צורת אות לא מהני מה דתינוק קורא כך רק בספק לנו אם יש בו שיעור כראוי. ויש לראות זיי״ן עבה מב׳ צדדין אי דומה לוי״ו ויו״ד ומה מהני תינוק כי לא יאמר יו״ד או וי״ו עליה ודוחק לומר שמסופקין אם הוא כנו״ן ומשמע אף בפחות וי״ל כל שתינוק קורא זיי״ן אף בפחות מהשיעור שמסופקין בו סמכינן ועסכ״ה שם יבואר עוד אי״ה. ואפשר ברגל זיין די אות קטנה:

ונפסק עמ״א הביא דברי הב״ח ועט״ז אות י׳ ומ״ש שם דאם שריטה דקה ואין כ״כ הפסק מהני תיקון עכ״פ כמו בסכ״ה וכאן אין להאריך. בש״ע נקב ונפסק וי״ו הפירוד:

בלי עמ״א הראה לס״ד לכאורה לאות ג׳ ואות כ״ז דאם ארוכה כראוי ויוכל לגרור מהני כמו באות לאות:

נסתפקתי אם ב׳ פשוטה מגיע לסוף קלף בלי היקף אם חיבר קלף בדבק ועכשיו מוקף אי מהני כמו במ״א אות כ״ז. ופשיטנא מהדא די״ד ר״פ בש״ך אות ז׳ בשם הב״ח דלא מהני מטלית להיות מוקף גויל יע״ש וזה אף לט״ז שם אות ד׳ פסול דהואיל ובשעת כתיבה פסול לא מהני מטלית יע״ש. ויש לי קושיא א׳ לשם אכתבנו פה במה דמשמע מש״ך ז׳ וט״ז ד׳ דאם נקרעה אות ודבקו בדבק פסול דאין מוקף גויל ובלבוש מבואר זה ביותר דכתב אפי׳ ניקב בפנים פסול (בירושלמי כאן) אמאי הא קיי״ל כאן כל דניקב לאחר הכתיבה א״צ מוקף גויל כדמוכח בגמרא מנחות כ״ט א׳ כמלא אות קטנה (דאם יגרור לית שיעורא משא״כ וי״ו תינוק י״ל דיגרור מעט כמ״ש המ״א אות כ״ז) אלא י״ל הטעם דאין צורת האות עליה הואיל ונחלקה אין מצטרפות ובש״ך אות ח׳ תיקן זה והעיקר דבי״ר נשתנה צורת האות שנקרע ולא מהני צירוף כמ״ש הט״ז כאן אות י״ד והבן:

עוד אבאר לך מ״ש המחבר בסעיף ט״ו תוכו של ה״א או מ״ם הוא לשון הר״ם ז״ל אבל כ׳ פשוטה וכ״ש וי״ו וכדומה לאו תוך מיקרי רק כשיש לו ג׳ דפנות הוי חלל בתוכו ועב״י כאן ועמ״ש בט״ז אות ח׳ ובלבוש י״ד ר״פ משמע שמסכים ליש פוסלים הוא הירושלמי יע״ש:

ואינה עמ״א תחלה כתב דין נפלה טיפה ומחסר קוצו של יו״ד ימין או שמאל או נפל בסמ״ך ונתעבה הסמ״ך ומ״מ שם סמ״ך עליה פסול ועא״ר אות כ״ט הבין שכן הוא הפשט באה״ע סי׳ קכ״ה ס״ח בהג״ה שנתעבה האות ומ״מ צורת סמ״ך עליה ועב״ש שם י״ב ובח״מ י״ב וא״י א״כ הוה להר״ב להגיה כאן בא״ח ולפי מ״ש בט״ז אות ט״ו או כמ״ש כאן ומ״מ שם הפסול דאין גוררין בגג לכתחילה משא״כ כאן ומודינא בטיפה שנפלה ליו״ד ומחסרה הקוצין אז אין צורת אות עליה דהוי חק תוכות אח״כ כתב בשם רד״ך וכפי דעתי ה״פ שכתב מקצת אות ונפל טיפה שם ונתקלקל המקצת וגרר הטיפה והוסיף והשלים האות אפ״ה פסול הואיל דמקצת ראשין חק תוכות הוה ובכנסת הגדולה פוסל אם נפל טיפה ונעשית כמין חצי אות ואח״כ השלים פסול אבל בדין הרד״ך י״ל דסובר דכשר. ואמנם באה״ע קכ״ה סעיף ר׳ בה״גה מכשיר אפי׳ דין דכנסת הגדולה יע״ש וכ״ש דין הרד״ך דכשר דכי מפסיל חק תוכות כשאין עושה מעשה בגוף האות אבל כשצריך להשלימה מיקרי כתיבה שפיר יע״ש בב״י והוא מתה״ד רכ״ח וכתב שש בתה״ד אע״ג דסמ״ק פוסל טפי כשנפלה טיפה קודם שנגמר האות מיירי מקודם שהשלים רגל האלף נפלה טיפה יע״ש. וי״ל עוד דקודם שנגמר נפלה טיפה והשלים אות ואח״כ גרר הטיפה הא גרר קודם והשלים כשר. ומ״מ קשה לי דהא החצי אות שלא במתכוין נכתב בנפילת דיו ואנן כתיבה לשמה בעינן בתפילין כמ״ש סעיף י״ט וצ״ע ועי׳ ט״ז אה״ע קכ״ה ס״ד ובאות ט׳ פוסל כל שאין האות כולו ע״י כתיבה אם לא שמושך הטיפה והוי כתיבה יע״ש ועמ״ש בט״ז אות י״ז מזה:

מ״ש בי״ת ה״ה בסמ״ך כה״ג. ועב״ח וע״ץ משמע שם באות ל״ז הטעם דנעשה הכל כדין ונתבטל האות ומיקרי חק תוכות והרי אתה רואה טיפה בבי״ת או בסמ״ך ולא נגעה הטיפה כלל באות כל שאין צורתה עליה נפסל ולא מתכשר ע״י גרירה דחקק הוא לא כתב ואפי׳ נגמר כל הסמ״ך תחילה קודם נפילה ואם גרר מקצת האות והוסיף והשלימה יבואר אי״ה בט״ז אות י״ז מזה ובשעוה אין מבטל האות:

בי״ת עמ״א כף במקום בי״ת ועבה האות אין תיקון שיגרור ויהיה מרובע דהוי חק תוכות. אבל תיקון כתיבה מהני שיכתוב זויות ויהיה ד׳ ועמ״י ושם יבואר אי״ה. פשוט במקום כפופה שבת ק״ג ב׳ ירושלמי פ״ק מגילה:

אין עמ״א מ״ש פשרה הנה דינא הוא דזה הוי חק תוכות עיין טור. ומ״ש בשם הלבוש נכון הוא דטעם רי״ש ועשה דלי״ת לא מהני בגרידת הירך לבד דנעשה בין שניהם בפיסול משא״כ כשתחלה עשה ריש ואח״כ טעה ועשה ת״ג די בגורר ירך או הגג לבד עם הת״ג. והמחמיר תע״ב א״י למה הא קו״ף די במחיקת הרגל אע״פ שגוף הקו״ף אין דומה לכ״ף ממש אלמא אע״ג דאות שאין ממורכב מב׳ אותיות אפ״ה די לגרור ולעשות מעשה בגוף האות ולהשאיר השאר עיין ל״ו ב״י תמונת קוף יע״ש:

כחק עמ״א. ה״א במקום דלי״ת כתבנו בט״ז אות י״ז י״ח אין תקנה לגרור הרגל דנשאר ד׳ ולא עשה מעשה בגוף האות וכן חי״ת במקום ב׳ זייני״ן להגיה חטוטרות ב״ש אה״ע קכ״ה ג׳ ואין תקנה למשוך הדלית הגג ורגל יותר וכדומה דכיון דיש שם ד׳ עליה כך אין מהני ול״ד למ״ש המ״א כ״ב (אה״ע קכ״ה ס״ד) דהתם כ״ז שלא גמר אין צורתה עליה משא״כ כאן. ומיהו מ״ש בשם ר״י לוי למחוק כל הגג (באין יכול למשוך הרגל) יראה כ״ל ל״ד אלא אם גרר עד שנשאר צורת וי״ו עליה די ומתקן אח״כ וכן מה״א דלי״ת יעשה כך. ומ״ש ך׳ של אלקיך עי״ד רע״ו סי״א ה׳ דומה לחי״ת יכול למחוק כל החי״ת אע״פ שדלי״ת נכתב כדין כל שאין שם אות עליה מותר א״כ אמאי לא ימחוק גם הרגל. אם לא שנגיה שם מלת א״ו רק ימחוק ולגרר הרגל אבל הדלי״ת לא ימחוק ה״ה כאן. אלא בלבוש ובכל נוסחאות מלת א״ו ובב״י שם נראה דליתא רק יגרור הרגל. וגם כיון שמוחק הגג לית אות ואמאי אסור לגרור הרגל הלא בב״י י״ד רע״ו בשם הרי״א דמוחק דוקא היכא שנשתנה אות ומיהו ממ״ש שם אותיות השם אם מותר להפרידן ושי״א דנראה כמוחק השם י״ל ה״ה ברגל וצ״ע:

אם כתב ך׳ פשוטה במקום ה״א ימחוק הרגל ויעשה ד׳ ואח״כ רגל שמאלי שאם יכתוב תחלה רגל שמאלי לא מהני עד שימחוק כל הרגל ממ״ם ובשם כה״ג צ״ע דדמי לי״ד רע״ו סי״א שמקצת קורין כ״ף ה״א עמ״א אות ל״ג בציור ה״א. עיין סי׳ ל״ו:

והפרידה עמ״א בך׳ כ״כ הפרישה ומ״ש בדבוקות אות לאות בשם הב״ח עב״ש אה״ע קכ״ה ז׳ בשם מגיד משנה דוקא שתינוק יכול לקרותו (אין יכול לקרותו אף שלפניו צריך מחיקה עד״מ וידב״ר נדבק הרי״ש לבי״ת ונעשה מ״ם) ומ״ש נדבק רגל כחוט אמחה בידו דמ״מ אין צורתה עליה לא מהני תינוק כה״ג וצריך לגרור כל הרגל וכ״מ בי״ד רע״ו בב״י בשם הר״י כחוט השערה צריך לגרור כל הרגל והוי כמוחק השם יע״ש ועסי׳ ל״ו מ״א ל״ו ושם יבואר אי״ה ושייך ג״כ לאות כ״ו. ומ״ש בך׳ פשוטה כ״ש הוא השתא לתי׳ א׳ בב״י מוקף רק בנגיעה ומהני להפריד כ״ש בך׳ עט״ז אות י״ד בזה:

בגג עמ״א עא״ר ל״ג נגע באלף של אלקים דמי לי״ד רע״ו סי׳א בה״א שנגע כחוט השערה דאין למחוק אלא ימשיך ויעבה היו״ד ויהיה הדבוק ירך דומה למ״ש הט״ז ט״ז:

פסול עמ״א ב׳ יודי״ן שעל האלף כמין יו״ד ממש עם קוצו השמאלית לר״ת וע׳ אה״ע קכ״ה ח״מ אות ל״א הניח בצ״ע שם ולח״מ שפיר וכ״כ הב״ש שם וע׳ כאן אות ל״ו ועכ״פ גרירה בעי ודי וא״צ למחוק כל היו״ד:

כ״ל עמ״א דקדק מלת כ״ל משמע אם יו״ד עליונה נדבקה בקו אמצעי והשלים האל״ף צריך לגרור כל האל״ף דמהפיסול ואילך צריך לגרור וברגל התחתון מוחק רק הרגל ודומה לדלי״ת בטקום רי״ש דנראה מה״ט (וגורר הכל שם ל״ד קצת הגג נשאר אפשר נשאר אין קפידא) ומלבוש כאן משמע יו״ד עליונה נמי די שימחוק היו״ד והשאר כשר וממ״ש באה״ע קכ״ה ס״ד והוא ממהרא״י ז״ל יראה כלבוש דכל שמוחק ואין צורתה עליה ומשלים בכתיבה שרי אע״פ שקצת נכתב בפיסול וצריך לחלק בין ה״א לדלי״ת במקום רי״ש ועא״ר אות ל״ג וע׳ לבוש עוד סעיף י״ז כתב בטיפה ג״כ קודם שנגמר עמ״ש בט״ז אות י״ח:

והמ״א עמ״א יראה דהיינו השי״ן יודי״ן בתוכה אם נעשו קו ישר ולית צורת יו״ד וכן תי״ו רגל שמאלי נעשה ישר ולא יצא למטה לחוץ אבל אין מזיק אם נוגעין הקוין למטה או רגל התי״ו למעלה עב כמה:

בתחלת עמ״א ועי״ד ש״ך רע״ד ה׳ משמע מותר ליטול מהשם דיו עכ״פ להשלים השם דביזוי ליכא דמשלים השם ואכחושי ודאי ל״ש בזה יע״ש:

ודע דלכאורה כתיבה לשמה מדרבנן הוא דהא לא למדו רק מגיטין מ״ה ב׳ ר״ג עיבוד לשטח בעי כתיבה לא בעי בתמיה ועיבוד כתבנו לעיל מדרבנן הוי ועיין ר״מ פ״א מתפילין בכ״מ בעיבוד יע״ש (באר הגולה מגיטין נ״ד שם באזכרות ותפילין ממ״ה שם) אבל בלבוש משמע דיליף לה מציצית וסוכה דבעי לשמה (א״י סוכה לשמה מהו וסוכת גנב״ך כשירה) ולהלכה לכתחלה בעי שיוציא בשפתיו וא״ל פסול ובשם דיעבד סגי במחשבה הואיל ובתחלה אמר בפירוש שכותב לתפילין אע״ג דלא הזכיר האזכרות תחלה די בכך לדיעבד וחישב אזכרות סגי הא לא חישב כלל פסול וכ״מ מגיטין נ״ד ב׳ אזכרות שלא לשמה וע״כ ס״ת לשמה ואפ״ה פסול והיינו כשלא חישב כלל. ועיין ע״ץ אות מ״ג מסמ״ג משמע דוקא אם הוציא בתחלה גם לשם אזכרות אז מהני אח״כ חישב ומלבוש משמע לשם קדושת תפילין די דחישב לשם אח״כ ועט״ז מ״ש י״ד רע״ד א׳ הביא דהסמ״ג וי״ל דמהני כשישכח ולא יחשוב כלל אח״כ מהני מ״ש תחלה השם אבל חישב מהני כשאמר תחלה כותב לס״ת ותפילין ועא״ר אות ל״ו בשם מ״ב צ״ט ואין ראיה משם דלכתחלה ודאי צריך לאמר בשם ג״כ אעפ״י שאמר תחלה ודיעבד מהני וכשכותב הרבה שמות בב׳א לכתחלה סגי בקידוש א׳ כשאין מפסיק:

חסר עמ״א מב״י מוכח דאם אות אחר נכנס לחבירו וסמוך לו למעלה שרי דהא לא מסופק אלא אם רחוק למעלה הוי כב׳ תיבות ומסכ״ח למ״ד לתו״ך חי״ת אסור י״ל לכתחלה אבל לא דיעבד וזה דיעבד הוי או דחי״ת יש לה תו״ך אעפ״י שאין נשתנה לאות אחרת משא״כ נו״ן וצד״י לאו תוך ממש הוי הואיל ולמעלה אין לו תוך, עוד כתב רגל הה״א יש ספק אם צריך להיות בסוף הגג או אפי׳ באמצע ולי יש ג״כ ספק אם שוה לסוף הירך ימין או אפי׳ באמצע הירך כמש״ל באות כ״ו ך׳ פשוטה ונקודה בתוכה באמצע הירך אבל בסוף הירך ודאי אין פסול אף זה צורת ה״א הוי ואי״ה בפתיחה לל״ב ובסי׳ ל״ו אבאר עוד. ובי״ת רשאי להאריך ואין זה שלא כסדרן דבלא״ה בי״ת הוי ואע״ג כל שלא תיקן פסול כשתי תיבות כל שאין כותב אות כסדרן מיקרי כמו גרירה בין אות לאות בסי״ה. עא״ר אות מ״מ בשם כה״ג תיבות כפולות ימחוק הב׳ (הא׳ כדין נכתב ואם קודם הראשון יש בי״ת וכדומה דיכול למשוך וי״ל דימחוק הראשון לחוש לר״ת שיעור פרשה ג׳ אותיות) וצידד הכ״ג בקו״ף שגרר הרגל והאריך הגג וכתב הרגל בסוף הגג י״ל כשר דלא הוי שלא כסדרן הואיל ואין מוכרח למחיקה זו ומ״מ אין נראה כן להלכה דלא ס״ד אם כתב תפילין כסדר ומחק אח״כ אות בכיון וכתב אחר דכשר ובסכ״ז אם נמחקו אין תקנה באין רישומם ניכר אלמא אע״ג דנכתב כסדר תחלה (ול״ד למוקף גויל דקפיד רק אכתיבה משא״כ והיו בעינן תמיד) וכיון שפוסל האות הוי שלא כסדרן:

הגרר עמ״א לי העני יש בכאן התבוננות מעט כמו שאגיד כי לכאורה לשון ש״ע כך הוא דרשאי לכתוב אפי׳ על מקום שנמחק בעודו לח ועצה טובה שלא ימחוק בעודו לח אלא ייבשנו ויגרור יפה ונוי הוא ועתו׳ מנחות למ״ד ב׳ ד״ה רבי יוסי ולכאורה במנחות פלוגתא שם י״ל דפליגי בפלוגתא רבי יהודה ורבנן בגיטין כ׳ א׳ אם דיו מבטל דיו אי לאו ומכאן דאוסר לכתוב על המחק כי נשאר רושם דיו למטה וא״א לגרור היטב והוי כתב על כתב ופסול עליון דהתחתון שלא לשם תפילין ולדידן דפוסקין דכתב ע״ג כתב פסול כמש״ל בההיא דגיטין ומה״ט אם כתב שלא לשמה לא מהני לעבור הקולמוס לשמה. א״כ אין לכתוב על המחק כלל והלבוש כתב מלת לפיכך לא ימחקנו בעודו לח וא״ש כלומר הואיל ומותר ע״ג מחק ופן לא ייבשנו אחר כך המחק היטב ויפסול והבן וצריך ליזהר שלא יהא רושם למטה כלל כדכתיבנא. ומיהו במנחות רבי יהודה אומר גרר דוקא צ״ל משום נוי:

רגל האלף דאז צריך לגוררה כול״ה מ״א כלומר כ״ל הרגל. ויו״ד עליונה צריך לדעתו למחוק כל האלף באות למ״ד ושם ביארתיו ומ״מ אף ברגל כל שכותב תו הוי שלא כסדרן:

יו״ד נו״ן עמ״א עב״י בשם מהרי״א משמע כן דהחילוק הוא דכל שיש להם צורות ב׳ אותיות אעפ״י שתינוק קורא צד״י והיה סברא לומר יותר מועיל מאלפי״ן שודאי יקרא אלף אפ״ה כאן גרע דהא רואין שהן אותיות פרודות זו שמה יו״ד וזו נו״ן כשמחברן כותב שלא כסדרן משא״כ יודי״ן שבאלפין ושינין כו׳ אע״ג דיו״ד בפ״ע צורתה עליה מ״מ השאר אין צורת אחרת מהני בתינוק דלא ליהוי שלא כסדרן(חסר)

(חסר) אבל התינוק שאין מורגל בחי״ת עם חטוטרת לכן אומר ב׳ זייני״ן. והמ״מ א״י כעת ואי״ה יבואר ב״י סי׳ ל״ו ד״ה מ״כ:

שנמחקו עמ״א והנה מכאן משמע מטעם שלא כסדרן הא לא״ה כשר וא״כ אם כתב בירוק וכדומה אות א׳ ומעביר עליו דיו שפיר דמי דלא כמ״ש בא״ר אות ה׳ הביאותיו לעיל אות ב בט״ז ועמ״ש בט״ז אות ט״ו וראיה מגיטין י״ט ך׳ כל שאין הכתב ההוא כשר לתפילין דיו עליון מבטל לתחתון וכשר. ובא״ר אות מ״ד הביא להא וצ״ע שלכאורה סותר מ״ש ז״ל באות ה׳ ולא נחשד האדון ז״ל ע״ז:

ולא עמ״א וק״ק מאי איריא חלוד״ה אפי׳ הדיו עתה אדום שנקלף השחרות העליון ונשאר אודם אפי׳ הוא ממשות הדיו הוי שלא כסדרן דאודם אין כשר לתפילין כמ״ש בס״ג. וי״ו דנקלף מקצת אורך ונשאר רושם ודא״י צריך לכסות הרושם כשמראה לתינוק עט״ז אות יו״ד:

יש ליזהר עמ״א משמע דלי״ת דוקא פסול ותוך ה״א וחי״ת יש ליזהר לכתחלה אבל בח״מ וב״ש שם ל״ח ול״ד מבואר ה״ה בחי״ת וה״א כל שא״י תינוק לקרות ונשתנה פסול:

שגורות עמ״א ואין שגורות דמתחיל לכתוב עב״ח:

אם עמ״א דמתוך הכתב א״צ שיאמר היינו במגרס גריסין ומתוך הכתב ועב״ח החמיר דמלשון הטור כאן משמע אף מכתב צריך שיקרא והטעם שמושך הבל קדושה על האות שכותב ובב״י בשם הרי״א ל״מ כן אלא כל שכותב מכתב אעפ״י שאין שגורות בפיו א״צ שיקרא וי״ל ס״ת חמורה ואין למידין משם לתפילין דמשה אומר וכותב בס״ת אות אמר ועש״ך רע״ד ג׳ דפרשיות שמע והיה וכדומה אפי׳ שגורות י״ל בס״ת אסור יע״ש ובתרצ״א אות ד׳ הניח בצ״ע ולא הונח לו בתירוץ כאן. ולהר״ב י״ל כתי׳ המ״א לא כתירוצי:

צריך עמ״א ועט״ז אות כ״ג ודיעבד כשר עא״ר:

כמלא שיטה ועכשיו אין נזהרים בזה מ״א:

בין עמ״א בי״ד רע״ד סעיף ז׳ ובש״ך אות ו׳ דהרבה אין להניח אבל מעט יש להניח בין פסוק לפסוק והיינו יותר ממלא אות אבל לא גימ״ל כי לר״ת הוי שיעור פרשה (עיין אות ל״ג):

ג׳ אותיות עמ״א וכן הקשה הש״ך בי״ד שם ד׳ והנה להר״מ (פ״ז מס״ת ה״ה) פי׳ הא דמנחות למ״ד ב׳ תיבה בת ה׳ אותיות לא יכתוב ג׳ חוץ לדף אלא שתים חוץ לדף תיבה בת ב׳ אותיות לא יכתוב חוץ לדף דתרתי לגריעותא אסור רוב התיבה חוץ לשיטה והם ג׳ אותיות הא חדא אין איסור וכתב תיבה בת עשר כותב חציה (ה״א) חוץ לדף והשמיט תיבה בת שלש דכמפורש הוא מדכ׳ תיבה (שלימה) בת ב׳ אותיות אסור הא בת ג׳ שרי ב׳ אבל בת עשר ל״ת כרא״ש דג׳ חוץ לדף אסור מש״ה הוצרך להשמיענו. אבל הרא״ש סובר דעיקר תלוי בג׳ חוץ לדף אסור אעפ״י שאין רוב ולפ״ז הא דנקיט תיבה בת ה׳ ולא אמר אין כותבין גימל חוץ לדף (אפי׳ מיעוט התיבה) לדיוקא הא שתים חוץ לדף שרי אע״פ שרובה אלא דהקשה דהא הרא״ש דאיק לה מתיבה בת שתים (וכמפורש הוא) א״כ קשה ולמה לא כר״מ ואמר בת ה׳ דתרתי בעינן (עב״י י״ד וקשה כמ״ש) ותי׳ מ״א ג״כ קשה זה מוכח בביאור מתיבה בת ב׳ אותיות וג׳ יש לטעות ברא״ש ובדברי קדשו של הלבוש יש בו מקושי ההבנה לדעתי ההדיוטית שכתב בי״ד שם ג׳ חוץ לדף אסור שרוב בחוץ ותיבה בת ג׳ יכתוב שתים חוץ שהאות אחת ודאי אין תיבה ניכר לכל שהב׳ נגררין אחר האות שבשיטה תיבה בת ב׳ אפי׳ אחת בחוץ אסור תיבה בת י׳ חציה בחוץ שרי הנה פסק כר״מ והמחבר ונתן טעם למה בת ג׳ ב׳ בחוץ שרי הא רוב אסור (לר״מ) ותי׳ אות אחת ניכר כו׳ וקשה א״כ בת ה׳ אותיות יכתוב ד׳ בחוץ וא׳ בפנים דמ״ש גם בת שתים לא יכתוב אות אחת בחוץ למה הא כ״ש מבת ג׳ (עש״ך שם ב׳) ונהפוך הוא להרא״ש אפשר לומר כך דאל״כ לימא אין כותבין ג׳ חוץ לדף וב׳ רוב מוכח דשרי מתיבה בת ב׳ אלא דתיבה בת ב׳ חציה אסור ומבת ה׳ אשמעינן דבה ג׳ רובא שרי משא״כ להר״מ תרתי בעי לגריעותא. ובאי״ר נ״ב תפילין חמירי דשורות קטנות ומיעוטות וגליון מעט מגניא יותר פסק ש״ע כרא״ש והנה מגילה כס״ת לענין זה עמ״א תרצ״א ג׳. ועא״ר שם א׳ ועיין לבוש תרצ״א ומ״א א׳ שרטוט די בשיטה א׳ וצ״ע דכס״ת ממש בעינן ושם צריך כל השיטות שרטוט שזה ההפרש בין תפילין לס״ת עי״ד רפ״ד ט״ז וש״ך א׳ ד׳ וצ״ע. ב׳ אותיות והם נראים כתיבה עי״ד סימן רע״ג ולרא״ש י״ל כן ועמ״ש בסמוך והבן ואין להאריך:

ולא עמ״א הנה דוקא אות שלם חוץ לשיטה ואפשר רובו ככולו (עיין אה״ע קכ״ה ב״ש כ״א) אבל מקצת האות לית לן כה ובמלת אלקיך שמקצה הגג יוצא חוץ למה לן לגרור הגג קצת אע״ג דמוחק ליכא כל שצורת אות נשאר עי״ד רע״ו מ״מ למה לן. ועיין לבוש אות א׳ אלמא מקצת לית לן בת. ומ״ש בשם הגאון ז״ל למחוק היינו בס״ת ובתפילין שלא כסדרן הוא ולפעמים ב׳ וג׳ שיטות וכדומה שיוכל למשוך בי״ת וכ״ף ורי״ש וכדומה שפיר דמי אף בתפילין ויהיה שוות ולא הוי שלא כסדרן ויראה אם כתב שורה א׳ ובשנייה משך השם יעשה שרטוט אחר וימשוך ובשביל שורה א׳ אין קפידא נ״ל ובסי׳ ל״ט וי״ו יע״ש:

ובמדינות עמ״א ומ״מ קשה דעכ״פ יעשה סתומה להר״מ ומ״ש בשם ב״ח עפ״י ב״ש צ״ל והי״ה אם שמוע וכ״ה בס׳ תוספות שבת בהגהותיו יע״ש ומ״ש בד״מ סתומה כשר א״י מהו דלכתחלה ראוי להיות סתומה ודיעבד כשר פתוחה ומ״ש בשם הלבוש הוא דמשמע אם שינה ועשאה סתומה פסולה אע״פ שאין סמוכה לוהיה כ״י וכמ״ש בט״יז אות כ״ה הטעם יע״ש:

סתומה עמ״א מ״ש להרא״ש להניח שיטה א׳ חלק ובשנייה לא יתחיל מראש שיטה רק באמצע אמת כ״ה בב״י אבל בט״ז כ״ו וכ״ה בהדיא בטור י״ד סימן ער״ה להרא״ש כל שמניח חלק שיטה שליטה אע״פ שמתחיל אח״כ בתחיל״ת שיטה אפ״ה הוי סתומה ואדרבה המעיין בב״י שם יראה דהרא״ש פסק כירושלמי פתוחה מסופ״ה פתוחה ופתוחה מתחלתה פתוחה וכפי מה שפירש הרא״ש ז״ל פתוחה מסופה סוף פ׳ שלפניה ט״א ושנייה מראש שיטה פתוחה פתוחה מראשה שמניח ט״א ומתחיל באמצע הוי פתוחה וכשמניח שיטה א׳ חלק ומתחיל שנייה מיד אין כאן פתוחה מסופה ולא מתחלתה מבואר דשיטה א׳ חלק ובשנייה ט״א הוי פתוחה רק יתחיל מראש שיטה או עכ״פ פחות מט״א ולהר״מ הוי עכ״פ הפכיים כמ״ש בט״ז כ״ו בסופו וצ״ע:

ומ״ש בש״ר ר״ק אין להקפיד בפתוחות וסתומות לכאורה אוהיה א״ש קאי לחוד אבל ג׳ פרשיות יהיו פתוחות אבל בדרישה מבואר דג׳ פרשיות קאמר דהווין הקדש שאין כתובה לפניה כלום וא״י דא״כ משמע אף שמתחיל קדש באמצע שיטה פתוחה וזה אינו לר״מ צריך בראשית וכדומה להתחיל בראש השיטה עיין תשובת מהר״מ פדוואה סימן ע״ז גם למה יעשה כן ומה טעם יש שכ״א בקלף א׳ הלא ניכר סתימתה באותו קלף שמתחיל באמצע שיטה לר״מ ומה לנו לקלף פ׳ ראשונה גם אין לומר דאפי׳ לא הניח חלק ט״א בסוף קדש והיה כ״י בראש שיטה כשירה כיון דכ״א בקלף לבדה א״צ פתוחה של סופה מ״מ כל שאין ריוח בין פרשה לפרשה כשיעור ט״א אינה לא פתוחה ולא סתומה כמ״ש המ״א והט״ז וצ״ע:

והנה נחזי אנן ממ״ש הב״ח ז״ל בסי׳ ל״ד מצאו בימה שעל קבר יחזקאל ותפילין סדורין כרש״י ור״מ ויש דוחין דפסולים היו וגנזום ול״נ דהיה להחליף יע״ש ר״ל של ראש הקלפים והשתא נהי דהיו כ״י נשאר ט״א חלוק והיה א״ש פחות מט״א ולהר״מ זה סתומה (ולרא״ש אין הוכחה) מ״מ דילמא גנזום דוהיו א״ש היה כתוב סוף הדף בלי שום חלק כלל וא״כ יהיו אח״כ כשתחליף שמע לית שיעור ט״א פנוי בין והיה א״ש לשמע ש״מ אף כה״ג כשר הואיל וכ״א בקלף אחד כו׳ ועדיין צ״ע:

והוי יודע דשיעור ט״א ג״פ אשר ובדיעבד די בש״א קטנים עי״ד רע״ה ש״ך ד׳ וא״ר כאן נ״ה ולכתתלה ג״פ אשר וב׳ אותיות קטנות ריוח ביניהם עיין לבוש וא״ר ומשערין הריוח כפי אותו הכתב רוחב ואורך ומעתה כפי התמונה שאנו נוהגין כט״ז סי׳ ו׳ ראוי שבסוף שמע לא יהיו כ״א לערך שמונה או פחות אותיות קטנות וגם בריש והיה א״ש כן דכ״א אשר שמא הלכה מ״א קטנות ויהיה במקום א׳ ט״א קטנות נמצא והיה א״ש פתוחה ואין להאריך:

ורשאי עמ״א א״י מהו דהקלף מעובד הוא בסיד דכל שאין מעובד עור מיקרי וא״י מה יושיענו אותן העצים. ומ״ש שליל מובחר עא״ר אות י״ט עור נבילה מחיה ושחוטה מבהמה צ״ע איזו קודם יע״ש:

היכא עמ״א ועי׳ נ״ץ סעיף ח׳ האריך ותוכן כוונתו במ״א עיין גיטין נ״ד ב׳ ובסנהדרין מ״ח ב׳ וגיטין מ׳ה ב׳ ברש״י ותוס׳ שם ורש״י ור״מ סוברים ס״ת ותפילין פרשיות בעינן עיבוד לשמה אבל לא עור בתים וא״כ יניחם בברכה וכבר הקשינו בט״ז אות ל״א על דברי הכ״מ וב״ח שהוא כדבריהם א״כ עור רצועות למה בעי לשמה והא קי״ל מבתים דיש בו שי״ן גם מנ״ל בקלף פרשיות דקיל מס״ת כיון דכרבא קיי״ל אין ללמוד כ״א מה דמפורש:

מעור עמ״א וא״י ראיה ממזוזה דאנן פסקינן בי״ד רכ״ח ס״ד במזוזה לא מהני תפירה ה״ה בעור בתים לא מהני תפירה וראוי לעשות הכל מעור א׳ ממש ודיעבד הסופרים חותכין למעלה ולמטה מחובר וההוא דמזוזה קיי״ל כתירוץ השני שבתוספות מנחות ל״ב דשמע בסוף העמוד עי״ד ר״ץ ש״ך א׳. ועיין ל״ג אות ח׳ תפירה בגידין או חוטין:

ותרי חומשי עמ״א ועא״ר אות נ״ט הרמב״ם פ״ח דעירובין שא״א לכוין רק כפי יכולת האדם בריבוע ומ״מ כל מה דאפשר לעשות יעשה:

וגם הבתים עמ״א ועמ״ש בט״ז אות ל״ד מזה:

עיר הבתים עמ״א מצוה מעור א׳ ממש ויכרוך העור וימשוך דלא כסופרי זמנינו חותכין למעלה ולמטה מחובר וצ״ע. ועב״י וא״ נ״ח:

אין עמ״א והיינו התיתורא יהיה רוחב שני אצבעות עב״ח וזה לפירושינו בהתיתורא אבל לרש״י התיתורא מבית א״כ משמע בתים צריך ש״ר ב׳ אצבעות (גודלים) ובע״ת כתב פחות מאצבע עכ״פ פסולים כ״מ בש״ס עב״י ועיין א״ר אות ס״ג כתב דאין ראיה משום דאימא הציץ לא מונח במקום תפילין (כ״א על מצחו ממש) יע״ש ואמת בערכין ג׳ ב׳ ברש״י ד״ה ציץ ותוספות שם וכן בחומש שמות כ״ח ל״ז פירש״י דציץ על המצח יע״ש (עיין ר״מ פ״י מה׳ כלי המקדש וכ״מ מ״ש שהשמיט כיפה חולין קל״ח וברש״י משמע בחומש שהפתילים כמין כיפה יע״ש) ועתוס׳ עירובין צ״ו ב׳ ד״ה מקום כתבו דומה שציץ מונח במקום תפילין ואין להאריך ועס״ס כ״ז (ט״ס כ״ו) בשעת ק״ש ותפלה תלמיד בפני רבו אין חוצפה היה כאן:

מקמטי עמ״א ועי״ד רע״א בט״ז אות ח׳ מזה יע״ש:

של ימין הקורא עמ״א ועיין א״ר אות ס״ו בשם ב״ש שויתי ה׳ לננדי תמיד והקב״ה הוא הקורא יע״ש והנה סבור הייתי שי״ן תפילין הלמ״מ אחת מעכב אך בר״מ פ״ג מתפילין משמע שתיהן מעכב ולא עוד שצריך א׳ של ד׳ ראשון וא׳ ג׳ ראשין ומרמ״א נמי אם היפך אין נפסל הא אם חיסר א׳ פסול ועא״ר אות ס״ו יע״ש:

ד׳ ראשים עמ״א פירשתיו בט״ז אות ל״ה יע״ש ומרמ״א דכתב יו״ד מגיע למטה בשולי השי״ן ואם סובר של ג׳ ראשון לא של ד׳ ראשין שהוא כתב הלוחות היה מפרש זה ש״מ דאין לחלק וא״כ יעשה ד׳ ראשין יודין ממש שהם צורות שי״ן לא האויר ולא כמקצת עושין רק קוים ובשי״ן ג׳ ראשים ודאי יו״ד ובד׳ ראשים קוים ומגיעים עד שולים תרתי דסתרי הוי ושולים אין נראין לנקדן ש״ד:

וכורכם עמ״א ובר״מ פ״ג ה״ח מטלית ועב״י משמע בגד אם אין לו קלף ותיתורא משמע מהמחבר כשלנו גשר יוצא והוא מעור אחר לא מבתים:

קצת עמ״א ולענין שער בטומאה אי הוי יד או שומר לענין צירוף אין מקומו פה כתבו ז״ל טוב לעשות כל עניני תפילין מעור עגל שרצו ישראל לפרוק עול הקב״ה ומניחין תפילין שהוא חותם המלך מהקב״ה (עתוס׳ מנחות מ״ג ב׳ ד״ה חותם בציצית) ותפילין אות הם וא״כ רצועות יעשה ג״כ מעגל לא מתייש א״ר ס״ח ואפשר מ״מ עוף וחיה משובחים יותר:

זקופה עמ״א מה שפירש בד״מ ידוע רק צ״ל שיש קלף חלק בין והיה כ״י ובין שמע שיכול להכניס כ״א בזקיפה כראוי ויהיו ממש מעור אחד אבל רש״י במנחות ל״ד ב׳ ד״ה וצריך שחותך למעלה ולמטה מחובר זהו נקרא כתבן בעור א׳ אלמא עכ״פ מוכח בדבריו דזקיפה מעכב ועט״ז ל״ו:

של יד עמ״א אין ת״י ע״ת ומלת בבתי״ם אפרשיות קאי דש״י רק בית א׳ כבסל״ח וכאן:

דבק כשר עמ״א כל מעשה מלאכת שמים בעינן מן המותר בפיך ומיהו לא פסול בדבק טמא ע״ץ אות צ״ג ופשוט הוא דאם לא דבקן כלל כשר הוא כבסל״ז:

מ״ש המחבר בסמ״ח צפה זהב או בעור טמאה פסולה שינה מלשון הר״מ פ״ג הט״ו והטור שעשאם כו׳ דאפי׳ צפ״ה מעור טמא והשיני״ן נראים בחוץ ממש שחתך בעור טמא פסולים אבל רש״י סנהדרין מ״ח ב׳ מן המותר בפיך וגם עשה כלומר טלה כו׳ משמע דעור טמא ע״ג עור טהור כשר ומיהו מכלומר אין כ״כ ראיה ולבוש עשא״ם כו׳ שאין ממותר בפיך אבל הב״ח כתב בפירוש דעור טמא ע״ג טהור אפי׳ השי״ן נראה פסול ומינה הא עור כשר ע״ג כשר ושי״ן נראה כשר אע״פ שאין בית רואה אויר כ״ז שהשי״ן שנראה ולפ״ז כ״ש אותן שעושין צבע עב שמצהיב תפילין דאין לחוש וגם השי״ן נראה היטב ועיין ע״צ צ״ה וא״ר ס״ט עור טמא אפי׳ ע״ג טהור פסול יע״ש וכן הלכה:

בגידי עמ״א ואם אין גידי שור לוקחין מבהמה דקה טהורה אבל טמאה אפילו דיעבד פסול וכ״כ ז״ל והוא פשוט:

אין עמ״א ועמ״ש בפריי לי״ד ואי״ה לקמן תקי״ג יבואר עוד. ומ״ש טוייה לשמה י״ל דטעם אפי׳ קודם טוייה גם מגלן דבעי טוייה לשמה ומל״ג ס״ד שיחרן רצועות עכו״ם אין ראיה דבעי שחורות משא״כ גידין ואפשר לתפור בלא טוייה (דומה לעור בתים להר״מ) שוב ראיתי בא״ר עיי״ן כתב כן ובציצית טוייה לשמה מקרא וכל מה דלא מפורש הוי רק מדרבנן כמו עיבוד לשמה וכדומה כמה שכתב לעיל:

יתפור עמ״א בתוך הכי״ס אפשר ר״ל בית (אם אין ט״ס) ועיין לבוש כאן האריך כפי מנהגנו שעושין תיתורא מעור אחר ותפרן בריבוע אתפירות קאי יעשה ד׳ נקבים ויעבור מחוגה עליהם יע״ש והבן זה:

בחוט א׳ עמ״א ועא״ר אות ע״ג כשחוט קצר יקח חוט אחר וקושרן אבל נפסק החוט קלוש וחלוש הוא יקח אחר יע״ש עט״ז כ״ג:

קשר עמ״א ועתו׳ שבת ס״ב אי דלי״ת ויו״ד הלמ״מ הם או לאו ומ״מ יראה דאין לעשות הקשר כ״א לשמה ואין לעשות אותם ע״י קטן ואי״ה בסימן ל״ט ס״ב בט״ז ב׳ ומ״א ו׳ אבאר עוד וכאן אין להאריך:

אמר המר ונמהר ראיתי שערוריה בסופרי זמנינו ואין כ״כ תימה הלא בזמן הלבוש רגז ושחק עליהם להמעיין בו בסעיף ך׳ יע״ש לכן הסכמתי לכתוב פתיחה קצת דברים כוללים השומע ישמע:

דע דהטור כתב שהסופר צריך להיות מאוד ירא וחרד לדבר הש״י ולדעתי יותר משוחט כי שם לאו דנבילה וכאן מבטלין כל ישראל עשה בכל יום ומברכין ברכה לבטלה ואפי׳ נאמר דל״ת חמור מעשה (עיין יבמות פ״ק) מ״מ ברכת לא תשא י״א דהוה ד״ת עיין רט״ו מ״א ו׳ ובצירוף עשה ודאי חמור משוחט וראיתי להקדים ראשונה מה שצריך ליזהר בכתיבת התפילין ונחלק לשלשה דינים: א מי הוא הראוי לכתוב תפילין מבואר בסימן ל״ט ושם נקיט מסור וספק אם מ״ה פסול או מדרבנן ויבואר שם וצריך ליזהר בזה כי מצוי בעו״ה וקטן פסול בכל תיקון עשייתן. והלבוש קרא תגר בסימן ל״ב סעיף ך׳ על סופרים שמניחין נערים לכתוב ואין כותבין בכוונה ואני העני אומר אפילו נאמר דישראל עע״ג כשר מ״מ ספק הוא אפילו הוא בן ט״ו שנים שמא לא הביא ב״ש וכמ״ש המ״א בל״ט אות א׳. ול״מ אם ספק תורה לחומרא מדרבנן אפי׳ נאמר מ״ה מ״מ לא כודאי הוי אלא מחמת ספק (בתה״א ק״ב א׳ ספק תורה כודאי והיינו דאין לוקין הא וודאי הוי ולדידי ספק טובא דבסי׳ תקפ״ט טומטום אין מוציא דמספק חייב גם אין מברך על המצות כמ״ש בסי׳ י״ז ולפ״ז טומטום פסול לכתיבת תפילין) וא״כ נער בן ט״ו שנים ואין לו ב״ש אפי׳ נאמר דספק נשרו ד״ת ספק אפ״ה פסול לכתוב תפילין כדאמרן. והמרדכי שכ׳ קטן הגיע לחיניך אין למידק מיניה וכדכתיבנא ואי״ה בל״ט יבואר עוד. ופסול הוא אפי׳ להגיה אות ולהפריד נגיעות לכתחלה אסור עמ״א ל״ט ו׳ ולתפור תפילין ולחפות דיעבד פסול ולהשחיר רצועות אפילו ישראל עע״ג י״ל פסול כללא דמלתא כל תיקון עשייתן יהיו דוק׳ ע״י זכר גדול יג״ש וב״ש ובל״ט יבואר אי״ה אם הא דחוששין שמא לא הביא ב״ש ספק תורה הוי או רק מדרבנן ומ״ה אזלינן בתר רובא וכאן אין להאריך:

מי שכותב בימין וכל מלאכתו בשמאל או להיפך כתבנו בל״ב במ״א אות ד״ה דאין לנו לקבלו לסופר מההיא דסימן כ״ז מ״ז כי יש ספק באיזה יד מניח תפילין ואע״י לדידיה פסק הר״ב שם דיד שכותב הוי ימין ומניח בשמאל ונמצא יכתוב בימין שקושר בה אנו אין אחראין לזה ושמא הלכה להיפוך ובעינן וקשרתם וכתבתם ביד הקושר יכתוב יע״ש. ותפילין בי בר חבו אחרינא משכח שכיחי:

ומומר לתיאבון לתפילין איכא לעיונא ביה עמ״א ל״ט ג׳ וקשה מה שהקשה הרשב״א בחולין הביאו הב״י בי״ד א׳ מומר לתיאבון דילמא אתרמי ליה קלקול ולא יגיד וי״ל דאין קלקילי שחיטה יוצא מבן דעת ובתפילין דמלאכה רבה וכמה קלקולים שכיחי באונס חק תוכות שלא כסדרן ושכח לקדש השם כל אלו אונסים דשכיחי הוי והוא לא יגיד כל שיש טורח מטרח לא טרח. ומסיק בלבוש בל״ט הטעם דאין כותב לשמה ולפ״ז אם שמענו שאמר כן (ואע״פ שבלב חושב להיפך לאו כלום) ובי״ד רפ״א דאין בקשירה והנה בי״ד פסק המחבר בקי״ט סעיף יו״ד מסור כשר לשחיטה ולס״ת פסול משמע הטעם דאין כותב לשמה. גם מומר לחלל שבת באיסור דרבנן צ״ע אי כשר לתפילין עי״ד סימן ב׳ ופריי שש ובתב״ש שם בשם ב״ה. ומיהו ממ״ש ב״י בל״ב בשם ספר התרומה דכתבו בשמאל אין סברא שיכתוב תפילין כהלכת״ן ולא יהיה חייב בשבת וממילת כהלכתן משמע דכשירים לגמרי והא מדרבנן מיהא חילל שבת ש״מ לכאורה בדרבנן כשירים ולמעשה צ״ע וא״כ מי שמחלל שבת במוקצה והוצאה לכרמלית בפרט י״א דגם האידנא רה״ר אין להניח לכתוב תפילין:

צריך להוציא בשפתיו בשעת תחילת כתיבת התפילין לשמה ובכל שם יוציא בפי׳ ואפילו אמר בתחילה שגם כוונתו לשם קדושת השם משמע בט״ז י״ד רע״ד דשפיר דמי הא״ר בל״ב מפקפק בזה ובפנים כתבתי דאין ראיה מט״ז רק אדיעבד לא לכתחלה:

וקלף המעובד לס״ת מותר לתפילין ומזוזות אבל לדבר חול לא וגט הוי דבר חול ובלבוש סימן מ״ב הניח בצ״ע ואם מועיל תנאי והמ״א במ״ב אות ו׳ משמע דמועיל תנאי וא״כ עכ״פ יש ליזהר בתנאי. ואם התחיל לכתוב על קלף מעובד לס״ת ונמלך ורוצה לעשות מנשאר תפילין או מזוזה רשאי אבל דברי חול (גט נמי חול) לא מהני אפי׳ תנאי עמ״א מ״ב ו׳ ואי״ה שם יבואר עוד ועמ״ש בל״ב במ״א יו״ד:

רצועות של תפילין תשמישי קדושה מיקרו לא קדושה עצמה כמבואר סי׳ קצ״ד ס״ב וצ״ע אם מותר עור שמעובד לס״ת ותפילין ומזוזה אי שרי לעשות רצועות מהן דאע״ג דקיי״ל כל שלא נשתמש מותר להוריד מקדושה חמורה לקלה היינו מקדושה לקדושה לא מקדושה לתשמישי קדושה גם אי רשאי למכור מותר עור מרצועות למנעלים עמ״א מ״ב אות וי״ו:

השני שתפילין ומזוזות צריכין שיהיו כתובים כסדרם מ״ה דכתיב והיו הדברים כסדרן בזן הקדים פרשה לפרשה ובין תיבה לתיבה או אות לאות פסול אבל התגין והקוצ״ו של יו״ד מבואר בסימן ל״ו בט״ז ומ״א דיש לתקן אפי׳ אחר שנכתבו דכל שהאות צורתו עליה אע״ג דבלא קוצ״ו של יו״ד (השמאלי) פסול לר״ת וגם תגין י״א דפסול אם לא תייגן מ״מ והיו הדברים גוף הדברים כסדר נכתבו. וכן להפריד נגיעות בין אות לאות שרי אח״כ:

וכן אם יו״די האל״ף והשי״ן והעי״ן ורגל התי״ו אין נוגעין ותינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותן בצורתן רשאי לתקן אבל יו״ד של צד״י שאין נוגעת אע״ג דהתינוק קורא אותו אין מתקן שלא כסדרן כ״ז מבואר בל״ב סכ״ה ומ״א ל״ו וההפרש הוא שיו״ד נו״ן בצד״י הם שתי אותיות ממש משא״כ יו״ד האל״ף אע״פ שלעצמה צורת היו״ד עליה מ״מ הנשאר אינה אות אחרת עליה גם אין כותבין יו״ד ע״ג קו כזה מש״ה מהני תינוק דלא ליהוי שלא כסדרן. ויראה דכל הני דוקא שאין ניכר פרידתן להדיא הא ניכר פרידתן להדיא אע״ג דהתינוק קורא כן כיון שאין צורתה עליה הוי כותב שלא כסדרן. ויראה דל״ד אלו השנוין שם בל״ב ס״ה דה״ה בי״ת וד׳ וכדומה שאין הגג מחובר לירך למעלה ויש הפרש דק ביניהם ותינוק קורא האות כצורתה יכול לתקן ולא הוי שלא כסדרן דמ״ש מיודי האלפין והשי״ן והעי״ן דרשאי לתקן כה״ג ומיהו בחי״ת שרגל שמאלי יש והפרש דק בין הרגל והגג אעפ״י שתינוק קורא חי״ת שאין הפרש רק טעם מידי דהוה אצד״י שכתובה יו״ד נו״ן לא מהני תינוק ה״ה זה כיון שאנו רואים שהיא צורת ה״א תו הוי שלא כסדרן ול״ד ליודי האלף כמ״ש והבן זה דאין חילוק בין נראים כב׳ אותיות או אות אחד צורתה ממש אות אחת:

כללא דמלתא כל שאין כותב רק מוחק או מוש״ך לא הוי שלא כסדרן המשל לאבותיך מלא וי״ו צריך למחוק הוי״ו והתיבה כב׳ תיבות ימשוך הבי״ת ואע״פ שכותב משיכה לאו כלום עביד דתחלה נמי צורת בי״ת עליה אבל ודאי בי״ת כצורת נו״ן כפופה ומושך לבי״ת שלא כסדרן הוי וכן כל שנתקלקל צורת האות ע״י גרירה כשכותב אח״כ ומתקן הוי שלא כסדרן אפילו נכתב כסדר כמו קו״ף בחוזק רשאי למשוך הגג ואע״פ שהרגל באמצע וכן ה״א כה״ג אבל אם יגרור הרגל וימשוך הגג ויכתוב רגל אחר כיון שביטל צורת האות כשכותב ומתקן הוי שלא כסדרן עמ״א אות ל״ג ומ״ש אני שם והער על זה מה שמבואר בל״ב סעיף כ״ז אם רישומן ניכר הא לא״ה אע״פ שנכתבו כסדר תחלה כשנמחק וכותב לאו כסדר הוי ובכל שיטה בעינן נסדר ול״ד למוקף גויל דלא קפיד קרא רק אשעת כתיבה כמ״ש בפנים באורך:

והנה אם כתב תיבה אחת שלא לשם תפילין אי הוי אמרי׳ דהעברת הקולמוס לשמה מהני הוי מקום לספק אי הוי שלא כסדר או לאו אבל ודאי דאין מהני העברת הקולמוס ע״ג שלא לשמה דיו ע״ג דיו כמבואר באה״ע סי קל״א סעיף ה׳ אינו גט וי״א ל״פ אלא חוששין יע״ש ועי״ד רע״ו בטור וש״ך אות ב׳:

אלא שראיתי להמ״א בסימן ל״ג אות זיי״ן כתב דלרבנן לא מהני העברת הקולמוס בשם ה׳ דמיחזי כמנומר וא״י מה הוא והראה מקום לאה״ע ומנומר לא אמרו בגיטין כ״ד אלא היכא שהרבה אזכרות העבירן לשמן הא בשם א׳ דחי רב אב״י בגיטין ך׳ א׳ זה אלי ואנוהו ודיחויא הוא ולדידן קיי״ל דאפי׳ כתיבה שאין שם לא מהני העברת הקולמוס לשמה וכדכתיבנא וצ״ע ומיהו בהשחרת בתים ואף רצועות בחזר והשחירן לשמן הדין אמת דכשר דבצבע תליא מילתא ול״ש כאן כתב מבטל כתב ועדיין צ״ע דהא מדמינן גיטין לשבת ובשבת אם צבע עור בשיחור וכדומה ובשבת העביר עור שיחור פשיטא דלא עשה כלום וצ״ע:

קיי׳ל ניקב רגל הה״א ונשתייר מלא יו״ד כשר ויראה לי ה״ה שאר האותיות ד״ה ז״ח למ״ד פ״א פשוטה צד״י פשוטה קו״ף רי״ש תי״ו אם נשאר מירך הימין כיו״ד די בכך אלא שבסי׳ ל״ב הי״ו חשיב אותיות הפשוטות זיי״ן וא״י למה הא ראשה מרובע ועובר מב׳ צדדין כמ״ש בסימן ל״ו ובתמונת אותיות וא״כ אם רגלה יו״ד מה בכך וי״ו ונו״ן פשוטה וך׳ פשוטה תדמה לדלי״ת אבל זיי״ן למה בפנים כתבתי מזה צ״ע:

ובענין מוקף גויל קיי״ל דבתחלת הכתיבה צריך מוקף גויל מ״ה וכתבתם כתיבה תמה עב״י וב״ח ודרישה אבל לאחר שנכתב ניקב או אכלו עכברים ותולעת כשר כמבואר בפנים סט״ו וי״ו ובפנים נמי בעינן מוקף גויל ומט״ז אות א׳ משמע כל שאין ניקב כ״ל תונו בשר וכתבנו שם להלכה יש להחמיר אפי׳ בצד א׳ בפנים נמי פוסל כמו בחוץ עמ״ש בט״ז אות י״ד. ומיהו ודאי דיעבד דוקא כשר הא כל מה שיש לתקן הוי כלכתחלה וצריך תיקון הילכך אם ניקב בצד אות ועב הוא מגרר קצת עוביו ויש לו היקף גויל דאין שיעור לעוביו עמ״א אות י״ו. ויש לפעמים תיקון אע״ג דנכתב באין היקף גויל ך׳ פשוטה בלי היקף כמ״ש המ״א אות כ״ז והוא מוסכם כמ״ש שם וה״ה שאר אותיו׳ הן באורכן או בעוביין אם תשאר צורת האות עליה מוחק וגורר ולא הוי שלא כסדרן וכדכתיבנא:

ובענין ינוקא דלא חכים ולא טפש יש בו כמה דינים בפשיטות ודאי מהני וא״צ לתקן כל שמסופקין לנו והוא קורא כצורתה אבל אם ברור לנו שאין צורתה עלית לא מהני קריאתו ובשאר אותיות מהני תינוק לתקן דלא ליהוי שלא כסדרן אבל תיקון בעי. ו׳ וג׳ פשוטה שנפסקה צריך לכסות שלמטה ט״ז אות י׳ וכ״ש אם נשאר רושם החלודה למטה דכ״ע מודים כן עמ״ש בסעי׳ כ״ז מזה. ויש לפעמים אע״פ שתינוק אין קורא כצורתה כשר כטו ח׳ שחטוטרת אין נוגעת ותינוק קורא ב׳ זייני״ן בסכ״ה כשר שאין מורגל בחי״ת כזה ומשמע שם בי׳ האלפין אע״פ שמרוחקין להדיא כשר דאל״כ למה לי תינוק וי״ל אה״נ אלא דאי תינוק קורא לה בצורה אחרת לא מהני תיקון וצ״ע:

ויש בכותב נקודה אחת שלא כסדרן אם כתב רי״ש במקום דלי״ת וצריך לרבע בדיו כמ״ש בט״ז ט״ז תו מיפסל משום שלא כסדרן הכלל כל שאין צורתה עליה וכותב נקודה הוי שלא כסדרן כאמור:

השלישי הוא חק תוכות. כ״מ שנאמר וכתב תפילין ומזוזה ס״ת גם פסול בו חק תוכות (וחתימת עדי הגט בחק תוכות ע׳ ב״ש ק״ל אות כ׳ במקום עיגון כשר אע״ג דלא כתיב וכתב לכתחילה מקפידין כמו בכל הגט יע״ש) והנה ענין חק תוכות צריך הסופר ליזהר בו מאד:

ומהו חק תוכות נקוט האי כללא בידך כי הפוך הוא משלא כסדרן ששם גורר ומוחק ומושך לא הוי שלא כסדרן ובחק תוכות נהפוך הוא גורר ומוחק ומושך כל שאין עושה מעשה בגוף האות ומשלימה עדיין הוי חק תוכות. הדמיון בי״ת כצורתה או סמ״ך וכ״ף וכדומה שנפל טיפת דיו לתוך החלל אחר שנגמרה בהכשר ונפסד צורתה עי״ז (ואפשר אפילו התינוק קורא אותה כל שאנו רואין שאין צורתה עליה) לא מהני גורר הטיפה ההוא דהא לא עביד מעשה בגופה ונפסלה תו הוי חק תוכות ורחמנא אמר וכ׳ וכל שנפסלה בטלה כתיבה קמייתא ועתה הוי חק תוכות ואפילו מושך אח״כ הבי״ת גגה ושוליה בלא״ה צורתה עליה ופסולה וגדולה מזו חי״ת במקום שני זייני״ן לא מהני שיגרור החטוטרת וישארו ב׳ זייני״ן דמה תעביד בגוף האות עב״ש אה״ע סי׳ קכ״ה אות ג׳ הביאותיו בפנים אבל אם צריך להשלימה אח״כ כשר ולא מיקרי חק תוכות כן מבואר מאה״ע קכ״ה ס״ד ומ״א בל״ב אות כ״ג אבל הט״ז שם פקפק ע״ז יע״ש באות י׳. ממ״א אות ל׳ משמע שכל מה שנכתב בפיסול אח״כ ג״כ צריך לגרור רק מה שנכתב בהכשר כמו מ״ם פתוחה שמורכב מנו״ן וי״ו אם נסתמה גורר הוי״ו החרטום ונשאר הנו״ן ומשלימה אז כותב הוי מאחר שביטל צורת האות ואכתוב קצת אותיות מאלפ״א ביתא לדמיון וממנו תקיש על השאר:

א אם נדבק יו״ד עליונה (נקרא פני אלף) או יו״ד התחתונה (נקרא רגל) בקו אמצעי ההולך באלכסון ונתבטל צורת יו״ד מעליה שנעשה קו שוה אין תקנה למחוק ולגרור רק יבטל צורת האות וישלימה וכפי הנראה באה״ע הדין כך אם כתב יו״ד עליונה וקו אמצעי ונדבק גורר ומשלים הרגל ואם נדבק והשלים ואח״כ גררו גורר העליון וכותב יו״ד ודי ומשלימה אבל כפי מ״ש הט״ז שם ואני במ״א כ״ג ולמ״ד הדין כך אם נדבק יו״ד עליונה והשלימה הכל אין תקנה בגורר יו״ד עליונה לבדה ומשלימה כ״א מה שנכתב בפיסול אח״כ הכל צריך לגרור כנראה ממלת כל יע״ש בל׳ ואם נכתב בכשרות ואח״כ נדבק יו״ד עליונה או תחתונה ימחוק היו״ד ומשלימה ושפיר:

ואם אירע יו״ד נדבקת באלף אלהיך א״ר בל״ב אות ל״ג צידד בזה למחוק אסור כמו ה״א שנדבקה הרגל ביו״ד רע״ו ותקנה שימשוך היו״ד למעלה ויעשה לה גג ומה בכך שירך עבה יע״ש הביאותיו בפנים. והנה למ״א למ״ד הפרש יש ביו״ד תחתונה יעשה כן ובעליונה שנדבק קודם שנתב האל״ף ונגמר כך אין תקנה שימשוך כפי מה שפקפק הט״ז באה״ע קכ״ה דלא מהני מה שהשלימה מה שנכתב בפיסול ודוקא נו״ן וי״ו מורכב שאחד נכתב בכשרות הא לא״ה לא וקצת דמדומי ראיה מרי״ש במקום דלי״ת או להיפוך צריך לגרר הכל יע״ש בפנים:

ב פירשתיו לעיל דלא מהני גרידת הטיפה רק לבטל צורתה גג עליון או שולים או קצת יריכה ומשלימה ודי אף למ״א כי נכתב בכשרות הבי״ת תחלה וכדאמרן:

ג מורכב מוי״ו ויו״ד ט״ז אות י״ז ומוחק היו״ד אם נדבק ודי בכך כמו מ״ם פתוחה שגורר החרטום ודי בכך:

ד אם כתב ה״א במקום דלי״ת אין תקנה לגרור הרגל ולהניח הדלי״ת מאחר שנפסל ודומה לצורת ה״א לא עביד מידי והוי חק תוכות אלא צריך לגרור הגג עד שיהא כצורת וי״ו ומשלימה ול״ד לרי״ש במקום דלי״ת או להיפוך כי הדלי״ת לאו בפיסול נכתבה אבל לגרור הירך צריך כולו דאם נשאר כצורת יו״ד די כמו רגל ה״א דימלא אות קטנה ה״ה דלי״ת וכדומה וכדבעי׳ למימר קמן אי״ה וא״כ אכתי לא עביד מידי וכבר כתבנו מושך לא מהני כל שלא נפסל צורת האות והוי חק תוכות וכדכתיבנא:

ה דלי״ת במקום ה״א יכתוב עדיין הרגל אם אין כתוב אחריו ובס״ת כשר שלא כסדרן גם כן אם כתב הרגל באמצע הגג יכול לגרור הגג שיהא שוה לרגל כי י׳א שגם זה צורת ה״א עמ״א אות ל״ג ואפי׳ למאן דפוסל יש לסמוך ולומר דלא הוי חק תוכות מאחר שצורת אות עליה וכה״ג יש לסמוך נ״ל:

ו אם כתב דלי״ת במקום וי״ו צריך לגרור כל הגג ממש ולא סגי שישתייר וי״ו ואפשר דבעי נמי לגרור יד הירך דומה לדלי״ת ורי״ש אם נשתייר ברגל מלת אות י׳ פסול הוא אבל מלא אות דידה מהני או קו דק מאור כשר עמ״א אות ט״ז י״ז:

ז צורתה ידוע ולא יכולתי להלום מ״ש בסימן ל״ב סעיף ט״ז נפסק אותיות הפשוטות וקחשיב זיי״ן בהדייהו דמשמע אם נשאר ברגל אות י׳ פסול וא״י למה דאין צורתה יו״ד שעוברת משני ראשיה ובפנים כתבתי מזה:

ח ידוע מחלוקת רש״י ותוס׳ מנחות כ״ט ב׳ וב״י בסי׳ ל״ו וירא שמים יוצא ידי שניהם ב׳ זייני״ן וחטוטרת בראשו ומקל כעין תג בשמאל ובב״י משמע די״א כשר בחי״ת כרש״י דאמר ספרי דווקני משמע לכתחלה ובה״א דתליא אי דבוק פסלינן אית לומר כן בחי״ת ועכ״פ סופרים שעושין חי״ת פשוטה ובלא מקל יש ספק א׳ לומר דפסולה משא״כ כשעושין כא׳ מהם יש ס״ס ומהראוי לכתחלה לצאת ידי שניהם ועמ״א ל״ו אות ג׳ בשם ע״ת ומהר״א מיט״ל עשה ד׳ ווי״ן וחטוטרת יגרר הדלי״ת ע״ד שתעשה וי״ו זה דנפסל צורתה ולא מהני גרירה כל שאין כותב ומשלימה כמו דלי״ת במקום וי״ו צריך לגרור עכ״פ כל הגג. וצ״ע ובחי״ת קולא אף ע״פ שאין תינוק יודע כמבואר בל״ב סכ״ה אבל חי״ת פשוטה שאין נוגעין רגליה ותינוק קורא אפשר לתקן כמו יוד״י האלפין כששתי רגליה אין נוגעין או ימין אבל שמאל לא מהני כמו צד״י יו״ד נו״ן וכ״ש זה שדומה לה״א ובח״י התינוק פסול כי מורגל בחי״ת פשוטה עמ״א ל״ז:

ט צורתה ראש ימיני כפוף לתוכה ושמאלי כזיי׳ן ב״י ל״ו ואם עשה באופן אחר לא כפוף ולא זיי״ן כשר ויכול לתקן אחר כך כל שאין צורך לא הוי שלא כסדרן:

י תמהני על הסופרים כי רוב הפוסקים סוברים בסתם מעכב קוצ״ו השמאלית וכן ראוי ומיהו יכול לתקן אח״כ כמ״ש הפוסקים וט״ז ומ״א ל״ו וכללא כל שקצת צורת האות עליה ותינוק יודע אע״פ שפסול כך יכול לתקנם כמו בל״ב סכ״ה ול״ד לנדבק פני האל״ף די״ל דאין תקנה למשוך היו״ד הג״ג כמש״ל כי שם רואין אנו שאין צורתה כלל עליה משא״כ כאן:

כ עגולה מכל צד בימין למעלה ולמטה ויראה כל שיש לה זוית למעלה או למטה פסולה אבל בי״ת צריכה מרובעת בימין למעלה ולמטה כמ״ש ב״י סי׳ ל״ו תמונתו דלי״ת בתוך גרין וי״ו וצ״ע אם למעלה כרי״ש ולמטה מרובע ואין להקל ע׳ מ״ש במ״ם סתומה:

ך פשוטה תמהני על הסופרים שעושין מרובע למעלה ורוב פוסקים פוסלים עמ״א ל״ב אות כ״ו ולבוש יע״ש ויראה דיכול להוסיף דיו לעשותה עגולה ולא הוי שלא כסדרן דצורתה עליה מיקרי ותינוק מורגל במרובעת כמו בל״ב סכ״ה עט״ז אות ט״ז. אם משך הגג ונראית כרי״ש או דלי״ת צריך לגרור כל הגג ואם אפשר להאריך הרגל למטה יאריך מ״א ל״ב כ״ו ושלא כסדרן פסול כל שכותב. אבל ך׳ פשוטה כדלי״ת לא יגרור ויעשה רי״ש כי שמא פסולה וחק תוכות הוי כדכתיבנא:

ל צורתה ידוע קצת כעין ב״ף כפופה ועם וי״ו עב״י ל״ו:

מ מורכבת נו״ן וי״ו ונתבאר לעיל איזה הוי חק תוכות וכל שגורר החרטום כשר ושלא כסדרן פסול בזה:

ם סתומה עב״י ל״ו מחלוקת בו ואם למעלה עגולה או מרובעת מכל צד ובלבוש מ״ם סתומה עגולה למעלה לימין ולמטה מרובעת נמצא יש לה ג׳ זויות וגגה עובר קצת לשמאל יע״ש ומ״מ אם כותבין מרובעת לגמרי שפיר דמי כי בקל יכול לטעות ולבוא לידי טעות ומב״י ל״ו משמע גבי מ״ם אותיות עיכ״ל סק״ר אין להם זויות ואותיות בדה״ם פך״ת יש להם זויות משמע בי״ת מרובעת מעלה ומטה:

נ כפופה ופשוטה מבואר בב״י ולבוש בג״י צורתה ראשה זיי״ן דוקא והר״ן מביא ראיה מהבונה שלא יעשה הזייני״ן נוני״ן לא ווי״ן נוני״ן וצ״ע אם כתבם צורת וי״ו למעלה אם כשירה ולמטה כפופה ימשוך הרבה לצד שמאל וכל שמושך יותר שפיר טפי להוציא מצורת בי״ת:

ס תהיה עגולה מג׳ צדדים ולשמאל למעלה הגג עובר ומרובע ויש לה זוית א׳ לצד שמאל ולמטה משוכח קצת לא עיגול ממש עב״י ולבוש בל״ו:

ע מורכבת עיין ב״י ל״ו ולבוש ואין לי להאריך בזה:

פ כפופה ופשוטה הנקודה צריך ליגע בגג ואם לא נגע ותינוק קורא פ״א יש לתקן כבסי׳ כ״ה יע״ש ועב״י ולבוש משמע שיו״ד הנקודה אין ליגע כלל כ״א בקו יורד משמאל על פניה ועכ״פ אם הגג עובר לשמאל צ״ע אם כשירה כמו ה״א וקו״ף כמש״ל:

צ מורכבת יו״ד נו״ן מבואר דינו בל״ב סכ״ה אין מועיל תינוק באין נוגעין וצד״י פשוטה עיין תמונתה בב״י ולבוש ומבואר ריש השמאלי כמו זיי״ן כמו נו״ן יע״ש ואם צד״י פשוטה מחובר היו״ד והזיי״ן ומשם והלאה אין שום רגל משוך צ״ע אבל יש כמלא אות י׳ כשר:

ק תמונתה ידוע והספק שבה״א אם הרגל באמצע כן הספק בקו״ף עמ״א ל״ב אות ל״ג, ודע שנסתפקתי בה״א אם הרגל באמצע הירך כמו ך׳ פשוטה וא״צ הגג רגל אם כשר ובפנים כתבתי מזה במ״א אות כ״ו;

ר ידוע צורתה ונתבאר דינה בל״ב סי״ז יע״ש:

ש ג״כ צורתה ידוע עיין בב״י ולבוש ל״ו יע״ש ונסתפקתי אם כתב ב׳ יודי״ן בשי״ן כמו כתב הלוחות אי כשר בתינוק יודע לקרות שי״ן ולגרור יו״ד אחת או דלמא חשוב נשתנה צורת אות וצריך לבטל האות דאל״כ הוי חק תוכות. ולנקדן בב״י בל״ב ובש״ע סמ״ב ומ״א נ״ט אין זה שי״ן דד׳ רישי״ן האויר הוי שי״ן יע״ש ואפילו להמ״א דיש טעמים אחרים עדיין צ״ע. ונראה דצריך לבטל האות ולהשלימה והוי שלא כסדרן וצריך ליגע יו״ד האמצעי בשוליה ונתבאר בסכ״ה ומבואר בב״י ולבוש ל״ו שי״ן בשוליה אחד כרעא כל ג׳ רגלים אחד כרעא וא״י אם עיכוב יש או לאו מגמרא שהביאו שקר לא קאי ועכ״פ למה הסופרים בחרו בהפכם ע״כ יזהרו כדומה:

ת עב״י ל״ו ולבוש י״א דלי״ת ורגלה דלית הפוכה וי״א רגלה וי״ו הפוכה וכן נהגו ומבואר בב״י שרגלה בסוף הגג וכ״כ ד״מ וי״ו וכמו בה״א וקו״ף כן הספק בזה אם הגג עובר ורגל באמצע וכתב הב״י בל״ו בשם הרוקח תי״ו רגל ימין יהיה קצר שאם ארוך פן תדמה לתינוק פ״א פשוטה. והנה אם רגל שמאל קצר כיו״ד קטנה הפוכה וימין ארוך י״ל נשתנה כפ״א פשוטה ופסולה ואפי׳ הגג רחב כפליים כירך פ״א פשוטה אין שיעור רגלה רק לך׳ פשוטה כפליים כגג שלא תדמה לרי״ש או דלי״ת. עב״י בל״ו בא״ב שלישי פ״א פשוטה נקודה הפוכה כלפי פניו שלא תדמה לתי״ו משמע הא כפופה אין קפידא אם היו״ד כלפי חוץ וצ״ע. ועיין לבוש בל״ו מזה עיין בב״י בסי׳ ל״ו שלש א״ב ותעיין היטב בהם ותדע לכתוב תמונת אותיות ובלבוש ע״פ הקבלה:

גם מצאתי הדין שכתב המחבר בנ״ב סכ״ה חי״ת שני זייני״ן ואין פרידתם ניכר להדיא אע״פ שתינוק קורא ב׳ זייני״ן כשר דאין מורגל והסתפקנו בחגים ולעיל בפתיחה בשאר אותיות אם ניכר פרידתן להדיא ותינוק קורא כצורתה אי מהני לתקן עתה עיינתי בסוף סימן ל״ו בב״י ד״ה מצאתי כתוב חוטרא שאין נוגע כו׳ מבואר דכל שניכר להדיא פרידתן אפי׳ תינוק לא מהני והוי שלא כסדרן ולפ״ז הא דל״ב סכ״ה אם אין יודי אלפין נוגעין ותינוק דלא חכים מכירם היינו שאין מכירם פסול ואה״נ דא״צ להראות לו כל שאין פרידתם להדיא מידי דהוי אחי״ת שאין מורגל כו׳ והבן ועדיין צ״ע. עט״ז ס״ס ל״ט שייד לפתיחה ומקומו כאן:

ואני ההדיוט הכותב רשמתי זה למען יזהרו הסופרים והקונה לא יקנו כ״א ממומחה אבל לא יסמוך עלי שום אדם בשום דין וח״ו יעלה על לב כן וכמ״ש בפריי לי״ד רק לעורר לב המעיין באתי והמעיין לאחר העיון יבחר כפי מה שנראה לו מירכבים שנגעו יש בהם שלא כסדרן וחק תוכות נו״ן וי׳ו מ״ם יו״ד נו״ן צדי״ק והבן: