דבר תורה כו׳ הרמב״ם עמ״א. אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן ו׳ חקירות א׳ למה תלאן בר״מ ז״ל הלא מבואר בגמ׳ שבת קמ״ה א׳ ורש״י שם דשאר פירות לאו אורחייהו בהכי ולאו סחיטה הוא ב׳ אם סוחט בשר עוף מדמו לאחר שחיטה אם חייב ג׳ גם סוחט משום מה מחייב ד׳ אם סוחט לשתות מיד ממש אם חייב ה׳ לבאר ענין מפרק איך ומה הוא ואם דוקא במין אוכלין שייך מפרק או אף באין אוכלין ו׳ כמה מיני סחיטה הם:

והנה לראשונה אומר דרבי יוחנן שבת קמ״ה א׳ חולק וס״ל אף כבשים ושלקות למימיהן חייב חטאת עתוס׳ שם ד״ה כבשים וכ״פ הרי״ף דאין הלכה כר׳ יוחנן דתנא דבי מנשה מסייע להו ד״ת רק זיתים וענבים לכן הביאו דברי הר״מ ז״ל דפסק כתנא דבי מנשה וכרב ד״ת אין חייב אלא דריכ״ת זיתים וענבים ואף סוחט ביד חייב לקערה ול״ד דורך בכלי כמ״ש הר״מ שם להדיא יע״ש ובטעמא דאין חייב כ״א זיתים וענבים מרש״י קמ״ה א׳ ד״ה דבר תורה דלאו אורחייהו בהכי. ומר״ן גבי כבשים משמע דזיתים וענבים הוי משקה (מזיי״ן משקים) משא״כ מי פירות לאו משקין הוי ואף דלאו אוכלין הוי (ע׳ ה׳ ט״א) מ״מ שם אוכלין עלייהו המפרק אוכל מאוכל ור׳ יוחנן סובר שם משקה עלה לענין זה ולפ״ז כבשים הבלועין מים ממקום אחר אין ראיה כ״כ. והוי יודע דמפרק תולדה דדש וקיי״ל אין דישה אלא בגדולי קרקע שבת ע״ה א׳ וכ״פ הר״מ ז״ל פ״ח ה״ז. ובבהמה הוי ג״ק כמו לענין מעשר שני עמ״מ שם וכ״ה בב״ק נ״ז ב׳ ותוס׳ שם ועוף דמן הרקק נברא אפשר דלאו ג״ק יחשב כמו דגים ממים ומיהו הואיל ויש בו יצירה מקרקע ג״כ ג״ק יחשב והעד ממ״ש הר״מ ז״ל פרק שביעי הלכה א״ב דמותר ליקח חלב וביצים ממעשר שני וגדולי גדולין של קרקע הוי בכלל ג״ק א״כ מבואר דעוף ג״ק יחשב והסוחט דמו לאחר שחיטה בשבת חייב חטאת אבל ציר מבואר בס״ז דפטור אבל אסור ומיהו לתוס׳ שם קמ״ה א׳ ד״ה וכבשים י״ל כל לאחר שחיטה אף להוציא דם לאו אורחייהו בהכי ופטור. ושם ד״ה ור׳ יוחנן בדג לציר חייב קשה הא אין דישה אלא בג״ק ודוחק לומר משום בורר ואי״ה לקמן יבואר עוד ועמ״א קנ״ח אות ח׳ דם דגים לאו משקה הא דם עופות משקה יחשב וסוחט פירות דמחויב משום מפרק תולדה דדש כמ״ש רש״י שבת קמ״ג ב׳ וכ״כ הר״מ ז״ל פ״ח ה״י משום מפרק תולדה דדש אבל משום בורר לא עמ״א שי״ט אות י״ו וי״ל לעולם חשיב כב׳ מינים אלא הוצרכו לטעם מפרק דאף לאלתר אסור כמ״ש המ״א אות ז׳ והט״ז ד׳ התיר מטעם בורר הא מפרק כ״ע מודים דאף לאלתר אסור. ומ״ש הט״ז באות ב׳ למצוץ בפה שרי התם שאני וכדבעינן למימר שם אי״ה ולפ״ז סוחט לקדירה דשרי י״ל דוקא לאכול לאלתר הא לאחר זמן הוי בורר וז״א לט״ז וכ״ש למ״א ואי״ה שם יבואר באופן דודאי בורר ביד לאלתר אין זה ברירה ומותר וכן לחתוך ירק דק דק לאכול מיד בשכ״א במ״א ט״ו אף לחיה ובהמה ועוף מיקרי לאלתר דשרי הא לפרק אף לאלתר אסור דהוי מלאכה. ובוסר דהוי בורר לר״ת להט״ז לאלתר שרי ולהמ״א אות ז׳ אסור דהוי כמו נפה וכברה דבורר זה שסוחט היין מבוסר הוי כמו כלי כאמור אלא די״ל ד״ת אין חייב אלא זיתים וענבים דאורחייהו בהכי כפירש״י לא בוסר דלאו אורחיה בהכי אבל לר״ן דהני משקה הוי י״ל משקה בוסר נמי משקה הוי וצ״ע וחייב מ״ה ואי״ה באות ז׳ יבואר עוד. ומפרק שייך באוכל מפסולת הטמון בו ונתגדל בו כעין חטה במוץ או משקה מאוכל או סמנים מתוך שרביטין שלהם שזה היה במשכן הא אוכל מאוכל מ״ה פטור אף בזיתים וענבים. ובן דבר שתלוי בפסולת ואין מכוסה בו ולית מפרק כבשל״ו ס״ח יחור כו׳ מותר לתלוש הפירות וכפירש״י שבת ע״ד א׳ ד״ה וליחשוב דמפרק מלבוש וצ״ה א׳ תולדות מפרק אוכל ממקום שנתכסה בו יע״ש ועסי׳ שי״ט במ״א ח׳ וצ״ע בגמרא כותש הוי מפרק גם איך אסור לשבור האגוזים מקליפתן בשבת כדרכן הוי מפרק אף לאוכל מיד אסור ומ״ש קליפה ירוקה מעץ שעליו הואיל ונתכסה בו:

עוד רגע אדבר י״ל מפרק תולדה דדש כמו במשכן סמנים משרביטים שמכוסים בו ואין מחוברים עמו הא מחוברים בשרביט לאו מפרק הוי וזה טענת מהר״ש ומהרי״ל בקטניות הובא בא״ר י״ח בשי״ט והיינו כאמור ולפ״ז הא דתנא דבי מנשה אין חייב אלא זיתים וענבים דמשקין דידהו מפקד פקידי ואין מחוברים בו כמו שיראה הרואה בפסחים ל״ג ב׳ ענבים שנטמאו דורכן פחות מביצה ויין כשר לנסכים ומשמע ה״ה שמן כה״ג משא״כ שאר פירות משקין מבלע בליעי ל״ש מפרק וז״ש רש״י שבת צ״ה א׳ ד״ה מפרק ולא היה פקיד ועקיר בטעיני הכי כאמור. ולפ״ז י״ל הלכה ברבי יוחנן שלקות חייב ותנא דבי מנשה לשאר פירות כאמור והבן ורש״י גם לזה כיון:

ומעתה ראוי שתדע שיש כמה מיני סחיטה א׳ דבר המכוסה בחבירו בתולדה דאין דבוק בו מפרק גמור הוי ותולדה דדש וחייב וצריך תנאים א׳ שיהא ג״ק הכיסוי הזה (ודבר הנבלע בו א״צ ג״ק כמו מים מבגד) הב׳ שיהא ניחא ליה במה שיוצא הג׳ שיהיה ב׳ מינים פסולת עם אוכל או עם סמנים וכדומה הא אוכל מאוכל אף שרי לכתחלה עמ״א שי״ט אות בשוטי״ן ואמנם יש ב׳ מיני ערבי״ס שוטי״ן של גינה ראוין כך ושל שדה יש בהם בפנים קליפה אין ראוי לאכול י״ל דהוי מפרק בזה וכבר כתבו מפרק אף לאכול מיד ביד חייב וצ״ע באגוזים מ״ש קליפה יריקה מקליפה הקשה ואע״ג דא״א לאכול כך הא מפרק משבלים נמי ואפ״ה חייב ואיסורא איכא. הד׳ אפשר שלא יהיה מחובר כ״א מונח בתוכו כמש״ל בשם מהרי״ל הביאו א״ר שי״ט י״א ומיהו בחסרו כל התנאים י״ל איסורא איכא ובלא ניחא ליה המשקה רק לגופן איסורא איכא נמי הסוחט מבגד ושאני כבשים ושלקות דלית בהו איסור תורה ל״ג. החמישי לדעת רש״י שבת קמ״ה דוקא מכוסה כתולדה הא נבלע אח״כ לית חייב חטאת ותוס׳ הקשו מאודרא ולרש״י במחלוקת שנוייה רב ושמואל עם רבי יוחנן ואי״ה יבואר בט״ז עוד מזה גם מה שקשה משום בוסר ומלילות יבואר שם:

ודע עוד דאם נאמר אף מעלמא הוי מפרק וחייב חטאת י״ל דדוקא אם נבלע בג״ק כמו פשתן וצמר הוי גידולי גידולין (עמ״ש פ״ז) משא״כ בגד משי אני מסופק אם הוא ג״ק. גם הא דהסוחט מבגד משקה צבוע דלית כיבוס וגם י״א מעלמא לית מפרק והיינו אף ע״ג דלא אזיל לאיבוד זה דוקא בסוחט משקה ושותה מיד הא לא״ה יש בו משום בורר וחייב ודאי לכ״ע. ואי״ה יבואר פרטי הדברים בט״ז ומ״א כ״א במקומו וכאן אין להאריך:

ובמקום כו׳ עמ״א דבריו יש בו מקושי ההבנה ואכתוב בקיצור. שבת קע״ד ב׳ אמר תותים כמקיים קוצים והיינו כר״מ נאסר בכ״מ ושאר פירות מותר לסחוט למשקין ופריך אחדא כו׳ הא יחיד בטל הוא אלא כדר״ח אחשבינהו והיינו אף שאין א׳ סוחט כיון דסחט אחשבינהו כמו תרדין למקוה ופירש״י דהשתא הדר לגמרי ממה דהיה מוקים כר״א ולמשקין אלא למתקן ומש״ה אמר כתנא דמנשיא דאי לא״ה תותים למתקן הוי שרי ודעת הרי״ף ור״מ ורא״ש דקיי״ל כפשטא דברייתא דשאר פירות למשקין שרי ותותים למשקין אסור וכר״פ דמקוה לאו משום אחשבינהו כו׳ ותותים יש מקומות עושין כן ואע״ג דהלכה כחכמים בי״ד רצ״ז סי״ד צ״ל הכי בצירוף אחשבינהו מהני. הא יחיד אחשבינהו לא מהני ומש״ה אמר אל״א תחלה ומשום דקשיא למה אמר הלכה כתנא דמנשיא מש״ה פסק הרי״ף כר״פ ואחדא כו׳ ולפ״ז תותים בבל העולם אסור משום חד מקום ואחשבינהו ואף יצאו מעצמם גזור אטו יסחוט וכולה חדא גזירה קרובה וה״ה שאר פירות במקום א׳ כ״ע אסורין מה״ט וקשה על הר״ב ממ״נ או דהיה להגיה ברימונים רק דאותו מקום אסור או שאר פירות לכ״ע אסור אם מקום א׳ עושין כן והרי״ף הביא דר״ח אחשבינהו היינו עם תנא דמנשיא אחרא הוי באמת. אבל המ״א עם הב״ח סוברים דרי״ף חד אינש אם אחשבינהו מהני (ושאני מקוה ד״ת וצ״ע בפ״ז מ״ד דמקוואות בתי״ט לשינוי מראה רק מדרבנן דמתחזי כשאר משקין ובמעיין אין פוסל עי״ד ר״א כ״ד וי״ל לתא ד״ת. וער״מ פ״ז דמקוואות ה״א הביא דברי ר״פ וכמ״ש הכ״מ יע״ש וצ״ע בכל זה) והביא לשון הר״מ ז״ל פכ״א הואיל ומקצת ב״א סוחטין אותו משמע אע״ג דלאו אתרא וצ״ע. ומ״ש בשם הר״ש היינו לדעת הר״ב דאותו מקום לחוד אסור אבל אם מוליך יין מפירות לשאר מקומות גם להר״ב אסור. ומש״ה היכא דאין סוחט כ״א לטבל המאכל שרי היינו בזיתים וענבים דוקא לקדירה שיש מאכל הא שאין מאכל הרואה יאמר למשקה ואסור מדרבנן אבל שאר פירות ידוע דלטבל וכאוכל דמי עב״י בשם ש״ל ע׳ ס״ה אות ז׳ וח׳ ואות י׳ ועסי׳ שי״ט אות י״ו לענין בורר ואי״ה שם יבואר עוד ועט״ז צ״ע כמ״ש לעיל:

מותר עמ״א תיקן בזה מ״ש הט״ז ב׳ דט״ס הוא ואינו דיוק מבהמה אע״ג דמפרק כלאחר יד ובצערא ל״ג אבל בריא אסור דמ״מ קצת דרכו בכך משא״כ זה:

וכ״ש עמ״א דפת ובשר נמי מותר וכ״ש תותים ורמונים דשרי למצוץ בפה וה״ה קנה הסוקר דשרי למצוץ בפה עב״י ואי״ה באות ד׳ יבואר עוד. והא דכתב וכ״ש להורות לי״א אף שאר דברים אסורים:

ויש עמ״א אפילו תותים ורימונים שכ״מ בב״י דקנה הסוקר לא גריעי מתותים ורימונים ולהגמי״י אסור יע״ש והביא דברי רש״ל כי י״ל בכבשים למימיהן הלכה כר״י דחייב חטאת ושאני שאר פירות דמשקה כאוכל דמי או שאר תירוצים ובסט״ו אודרא חייב אף הנבלע ממקם אחר לז״א דעת הר״ב אינו כן מדכתב מותר למצוץ ענבים וז״ש שאר דברים נתכוין לשלול זה והיינו בשר כמ״ש באות ג׳ דתותים פשיטא ואי״ה באות י״א יבואר עוד. ובשכ״ח נ״ג למצוץ דם משניים אסור י״ל מפרק או נטילת נשמה:

מתבטל עמ״א הביא בשם הב״ח דמותר לכתחלה דהכין הוא להב״ח מדמדמה לשלג ועט״ז אות ג׳ בזה:

מותר עמ״א עסי׳ רנ״ב ס״ה וכאן ס״ב וב״ח דבש״ע השמיט תיבת יפה יע״ש:

ואינו עמ״א דאם ראוי לאכילה אע״ג דאין רוצה לאכול הנשאר שרי כבסי׳ שי״ט אות י״ו דהכל מין א׳ ואפי׳ סוחט יין מענבים ולא נשאר רק הזגים ופסולת גמור לאוכל אפ״ה שרי דמה בכך שעתה לאחר סחיטה הוי פסולת קודם לכן אוכל הוא כמפריד אוכל מאוכל אבל אם אין ראוי לאכילה כך אסור אפילו לאכול לאלתר דרך בורר הוא בכך ול״ד לבורר ביד ועט״ז אות ד׳ ועמ״א רנ״ב אות י״א דבוסר חייב מ״ה יע״ש.

לימונ״ש עמ״א עט״ז ה׳ ולימונ״ש הכבושים אסורין למימיהן אפילו לתוך משקין עיין אות י׳ ואי״ה שם יבואר:

כבשים עמ״א ותותים לגופן שרי דאין רוב סוחטין למימיהן ולא אמר זיתים וענבים ד״ת גזור משא״כ כבשים פטור אבל אסור דאסור כן אף לרבי יוחנן כבשים למימיהן חייב ולגופן שרי ומודה בזיתים וענבים וגם לדידן כן אף א״ת יש חיוב חטאת בכבשים ע׳ אות ד׳ ולמימיהן אסור אף להמחבר בס״א דשאו־ פירות מותר התם משקה דידהו אוכלא משא״כ כבשים שבלעו משקה מים וכדומה ועיין ע״ש ך׳ דכבשים דמי קצת לתותים ורימונים אפשר כבשים במי פירות יש נ״מ וצ״ע ולר״ת א״ש ותותים שרי למתקן:

שיש עמ״א לקערה אף דבעי לאוכל גזור משום מ״ע כבס״ד וה״ה תותים כן וכולה חדא גזירה וי״ל בחדרי חדרים בדרבנן לשתרי כבסי׳ רמ״ג בט״ז ג׳. וצ״ע וע׳ ע״ש ביש אוכל כ״ש מזיתים וענבים י״ל דבאין אוכל אשמועינן דאסור משום מ״ע או למשקין וגרע מלימונ״ש או די״ל זיתים וענבים לא היה שם משקה מעולם בתוך ענבים משא״כ זה שהיה מקודם אבל הוכיח כן ממ״ש ר״ח מרי״ף דר״י סתמא אמר אלמא בכבשים לאוכל לרב ושמואל שרי:

אוכל אסור עמ״א לכאורה כוונתו דקי״ל כרש״י קמ״ד אי כל מעלמא לית מפרק ואודרא באשישא בספ״ז דמיהד״ק הוי פ״ר ואסור מדרבנן כבשים פטור אבל אסור וע״ש אות ך׳ כתב כתוס׳ דחייב חטאת מעלמא ובאות ל״ג כתב דפ״ר ואי״ה באות ח״י יבואר עוד:

דג עמ״א רש״י שבת קמ״ה א׳ דג לצירו עם שלקות בפלס א׳ ומ״ד שלקות אסור כשמואל ה״ה דג לצירו אע״ג דמשקה כאוכל דמי הואיל והיה שם משקה מקודם שנבלע משא״כ פירות בס״א אבל כבשים י״ל דמשקה עתה הוי והמחבר שכתב דג ככבשים ושלקות ל״ד אלא כשלקות ולית נ״מ דגם להמחבר תרווייהו שוין עיין ע״ש ודג לצירו משמע שכבוש בחומץ הא צירו מגופו מותר עתו״ש ורי״ו אפשר בציר מגופו:

נותן עמ״א עט״ז ז׳ לרש״י דדמי לבורא מים ועסי׳ שי״ח במ״א אות מ״ב:

היתה עמ״א עיין שו״ת פ״מ ה״א הביאותיו בשי״ח ועא״ר:

לשבר עמ״א דבאר ונהר הוי כבנין הפתח שעושה ואסור ועא״ר אות ט״ו מלבוש משמע דמותר אף באר ונהר ואין מוכרח:

שלא עמ״א דלפי מ״ש באות י״ג בשם הרמב״ן דאף לרסק כל שאין בעין שרי ה״ה כאן שרי לרסק:

היה עמ״א דעביד מעשה בידים לרסק ביד כה״ג אסור:

משום סחיטה עמ״א ר״ן ותוס׳ ספי״ד קי״א ב׳ ד״ה מודה פירשו במסוכרא דנזייתא כן ולא ליהדק אודרא דילמא אתו לידי סחיטה לאו ודאי הוא אלא גזור ומכאן הוכיחו בקמ״ה א׳ ד״ה כבשים דלא כרש״י אבל משמעות המחבר משום סחיטה משמע הטעם דהוי קרוב לפ״ר. ואיך שיהיה כאן חיוב תורה דא״צ למשקה הנסחט ואפשר שיזוב לתוך הפך וע׳ לבוש סט״ו משמע דשם שייך במעלמא וכאן כתב שמא לידי סחיטה וע׳ אות י״א:

גזירה שמא יסחוט ע׳ מגן אברהם הקשה חדא לר״ש דבר שאין מתכוין מותר וגזירה שמא יסחוט ל״ש בספוג דעשוי לכך ול״ש מכבס ביה דעומד לכך וגם דש ליכא דאזיל לאיבוד כ״ש בשמן דלית מכבס ובאמת לשון הש״ע הוא לשון הטור ובר״מ פכ״ב הט״ו שלא יסחוט יש לפרש ביש בית אחיזה דאז אפשר שלא יסחוט וע״ז השיג הר״א דא״א אלא הטעם דהוי כמריק מים וע׳ פרישה אבל הט״ז דכתבו שמא משמע דאפשר בלא סחיטה באין בית יד א״כ אמאי גזרינן ועוד בגמרא קמ״ב א׳ מפרש דהוי פ״ר ובש״ע משמע הלא הוי פ״ר רק שמא יסחוט בין אצבעות ובית אחיזה ל״ג. ומ״ש רש״י והר״מ כתבו כו׳ הר״מ שלא יסחוט קאי איש בית אחיזה וברש״י אין מוכרח ובפרישה שלא יסחוט קאי אאין בית אחיזה וכט״ו שמא (דאל״כ היה לומר מפני שסוחט וזה דעת השגות דע״כ אסיפא דארישא פ״ר הוא) ועא״ר אות י״ו ולא הבינותי דשם כתב בנגוב לא הוי פ״ר ולא פלוג ועתו״ש. ועיין לבוש. ערש״י שבת קמ״ג ב׳ לא יספוק שמא יסחוט היי״ן ובתוס׳ ד״ה חבית הקשו דבגמ׳ שלא יעשה כדרך חול ובר״מ הכ״ב הי״ו כדרך חול יבוא לידי סחיטה ובמ״מ משמע שזה פירש״י ובתוס׳ קשה היה להם להקשות הא הוי פ״ר ולרש״י י״ל עובדין דחול בשמן ביד (עמ״מ שם) ויין גזירה שמא יסחוט אף בית יד שרוצה בכך ומשום ליבון ביין נמי שייך ואף בספוג עיין לבוש משא״כ שמן סופג דליכא גזירה שמא יסחוט לשיטתיה בקמ״ה מעלמא לית איסור תורה ומלבן בשמן ל״ש רק ביין עט״ז. ולפ״ז לטפח ביד אסור עובדין דחול הא ספוג ל״ש עובדין דחול ושרי בספוג ויין מכבס ואפשר נ״מ עוד לענין מ״מ עיין ר״מ פ״א ובריש חולין א׳ עובדין דחול לוקה מ״מ והדברים ארוכים ולי העני אשר דרכי החכמה נעלמו ממני לא ראיתי להאריך עמ״ש כ״ב:

פסיק רישיה עמ״א עסי׳ שי״ד אות ה׳ האריך בדיני פ״ר בדרבנן עמ״ש שם בפריי לענין פ״ר דלא ניחא ליה בדרבנן אי סומכין אערוך ומכאן משמע אף בשאר משקין דלית ליבון ומכבס רק דש מדרבנן דהמשקה אזיל לאיבוד נמי יש להחמיר וצ״ע:

דפ״ר אסור ע׳ מגן אברהם בפ״ר חייב וכאן דיין ל״ש כיבוס לי״א ולאיבוד לכ״ע אף לתוס׳ קמ״ה א׳ לית כאן דש ולא כיבוס ועט״ז אות י״ב ביין לבן ויש אומרים אף שמן יש כיבוס עא״ר יע״ש:

מספוג עמ״א כראב״ד באות י״ט דאף ע״ג דא״א בלי סחיטה הואיל ויש בית יד לאו דרך סחיטה אלא כמריק מים ה״ה כאן ויש לעיין ספוג דרכו בכך ע׳ לבוש משא״כ כאן ובמים כיבוס י״ל דודאי אסור. דיני ספוג עסי׳ של״ה במ״ש המחבר גזירה פירש״י ועובדין דחול עמ״ש י״ט וטלטול הספוג לצורך גופו ומקומו מותר דמלאכתו לאיסור באין בית יד הא יש בית יד מחמה לצל נמי שרי עסי׳ ש״י:

שלא עמ״א ע׳ אות ט׳ ופ״ר דרבנן דלא ניחא ליה עסי׳ שי״ד. ומ״ש הסוחט שיער ועור פירשתיו בט״ז אות י״ב יע״ש. ועסי׳ ש״ל אות ג׳ ובב״י שם דאפי׳ דש ל״ש בשיער מ״ה כ״ש כיבוס ועסי׳ שכ״ז אות ח׳ משמע ד״יא בשיער יש סחיטה ע׳ שבת קכ״ח ב׳ ר״א אמר יע״ש ושם י״ל משום דש לא במים שאזיל לאיבוד כיבוס י״ל ל״ש בשיער ואי״ה שם יבואר:

צריך עמ״א ועמ״ש באות שאח״ז אי״ה:

שלא עמ״א הנה אין צביעה באוכלין ומשקים דמותר ליתן כרכום בתבשיל רוטב וכן יין אדום ללבן שיתאדם עב״י וד״מ שם כתב דהוי דרך לכלוך היינו בגד ויין אדום בלבן שרי. ומשמע אף שרוצה לעשות מראה שרי מהראיה שהביא בד״מ משי״ט בחרדל שנותן ביצה למראה ועמ״א שם י״ו להר״מ שיזדכך אין ראיה ומ״מ לדינא י״ל הכל מודים דשרי וי״ל במוכרי יי״ש ומי דבש אם רשאין ליתן מראה ביי״ש ודבש לקונים דניחא להו בכך ל״ד לכרכום בתבשיל שרוצה בכך מ״מ אכילה מותר בכל גוונא באפשר וגם אין מתקיים משא״כ במוכר הוי דומיא דשוחט שבת ע״ד ב׳ ואף דקיי״ל כשמואל כמ״ש המ״מ פי״א משבת היינו דאין כוונת השוחט לכך ומ״מ י״ל דחייב כשעושה גוון במשקה שיקנו ממנו וכ״ש המשימים סמנים בצלוחית מים להעמיד בחלון נגד השמש י״ל כ״ע מודים דחייב דנגמר מלאכת הצביעה וראיתי בשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ צ״ב עמ״ש הט״ז בתקי״א לענין מוליד ריח במים כל שראוי לשתייה לית ביה מוליד ריחא ולא צובע מש״ה פסק הכ״מ ז״ל דלא כרב בשוחט ואף לרב י״ל דאסור באכילה שייך צביעה ודקדק ממ״ש הר״מ ז״ל פ״ט הי״א עין צבע אוסטיס במי כרכום ולא נקיט כרכום למים ש״מ כל שראוי לשתייה לא מיחייב יע״ש ואני העני תמה על עצמי די״ל הר״מ ז״ל תרתי קאמר א׳ אף שאין נגמר מלאכת הצביעה ב׳ אף שהיה צבוע כבר ומשנה קצת וכדומה אפ״ה הוי צובע כ״ש כרכום למים משנה מתולדה לחייב והר״א ז״ל הביאו המ״מ שם דמים שאינם לצורך פטור היינו שלא נגמר הצביעה הא לצורך חייב במים. גם אין צביעה באוכלין שאין מתקיים משא״כ בה״ג אסור וצ״ע. ואי״ה בתקי״א עוד יבואר. ועסי׳ תקי״א במ״א י׳ ובר״מ ז״ל פ״ד מה׳ י״ט ה״ו מעשן פירות שיוכשרו לאכילה הא להריח משמע באוכלין ג״כ אסור וכאמור ובשיטה מקובצת כ״ג א׳ משמע בפשיטות דבאוכלין ומשקין לית צביעה וי״ל שם וצ״ע וע׳ סי׳ שכ״ב מ״א ו׳ רשמתיו: