מיוחד עמ״א הא מדת המלך וכדומה שאין רגיל למדוד למכור בו כי אם בשעה שקונה יי״ש וכדומה או כשבא אחד ואומר שימדוד בו דוקא כי היא מדה אמיתית וכדומה ויש לו כלי מדות אחרות אסור לומר מלא לי כלי זו דוקא דהוי מזכיר סכום מדה ונראית הערמה. עמ״ש אי״ה באות שאח״ז:

מעט שרי עמ״א זה ההיתר למוכר שלא יעבור על שמודד בשבת וי״ט אין מצמצם כ״כ וההיתר ללוקח שאומר מלא כלי זה ושפו״ך לכלי מבואר בס״ד דאפשר אף שמזכיר שם מדה בפירוש שרי דמודיע כמה רוצה והיינו ההיתר מלא כלי זה ושפוך לכלי אבל להזכיר שם מדה בפירוש אסור אף כה״ג וא״ש קושיית הט״ז באות ב׳ דבמשנה שלא יזכיר שם מדה כדאמרן ובחידושינו כתבנו באבא שאול שהיה ממלא מדותיו מעי״ט אף שהיה שופך לכליו של לוקח בי״ט שפיר דמי ואין איסור לא על המוכר ולא על הלוקח:

אם יש לעכו״ם יין כשר מחותם וישראל רוצה לקנות ליין קידוש בשבת בלילה אם א״א כ״א שיזכיר לו סכום מדה או דמים שאין עכו״ם רוצה בע״א אפשר דשרי עסי׳ ש״ו במ״א ט״ו ואותיות החותם העכו״ם שובר ובדידיה קטרח ועוד דשבירת אותיות בדבר שאין מתקיים או הכל משעוה דרבנן ושבות דשבות במקום מצוה שרי עסי׳ ש״ח וש״מ וש״ז:

במנין עמ״א משנה ביצה כ״ט ב׳ ולהזכיר מדה בדרך זה עט״ז ב׳ ומ״א ב׳:

וכן עמ״א הר״ב חולק והיל״ל וי״א ועיין ע״ש כי המחבר סתם שם דמים וסכום מדה ומנין משמע דבמדה בלא סכום שרי היינו כמ״ש הע״ש באפשר מלא לי עשרה פעמים כלי זה וכדומה וע׳ אות שאח״ז:

שאין עמ״א אזיל לשיטתיה באות ח׳ דבלח שרי שמדתו ידועה וע׳ לבוש. ומה שאמר במשנה שלא יזכיר שם מדה היינו ביבש שא״י כמה יחזיק הא לח אדרבה שרי דלא כע״ש שפירש דברי הר״ב כמ״ש בט״ז ב׳ יע״ש:

הביא דברי הרא״ש בתשובה ובפרישה הקשה איך שרי לעשות נקב בנייר באמת הקורע נייר חייב משום קורע ועכ״פ באין קורע כדי שתי תפירות עכ״פ מדרבנן אסור עסי׳ ש״מ ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך:

בשינוי עמ״א עא״ר אות ו׳ דודאי אם אפשר להקל במשא עדיף טפי אפי׳ אם א״א להקל במשא כמו חבית וכדומה משנה מעובדין דחול ואי״ה בתק״י ס״י יבואר מזה:

וי״א עמ״א דהטור דכתב שבת שוה לי״ט בחצר המעורב צריך שישנה כמו בי״ט דשכיחי ג״כ רבים וממילא למעט במשא עדיף אפילו ע״י שינוי אם אפשר להרבות בהילוך ולמעט במשא עדיף אבל באין רואין פשיטא למעט בהילוך עדיף ואי״ה בתק״י יבואר עוד:

מדיחין אפי׳ י׳ כוסות וא״צ לו אלא לאחת רשאי להדיח כולם עמ״א שמא ירצה בזה או בזה או אפילו שוין מ״מ הואיל וראוי כ״א הותרו כולן ה״ה י׳ מצעות:

כגון עמ״א לא הבינותי דודאי להאוסרים פשיטא דאסור להדיח וכאן מיירי אף בספק כל שאין ברור לו שיאכל אח״כ ואכל סעודה שלישית אסור להדיח כלי אכילה:

כלי חדש עמ״א והאוסרים אף היה לו בשבת שנתן לו העכו״ם מתנה בשבת אפ״ה אסור דמתקן ושאני י״ט דמכשירי אוכל נפל{נפש} שא״א מעי״ט מותר בי״ט משא״כ בשבת נמי לעשר פירות אף כה״ג אסור ובט״ז ביארתיו:

ויש עמ״א להאוסרים אף זכוכית דרבנן אסור ומש״ה הביא דברי המ״מ דלדידן כ״מ ד״ת כבסי׳ ק״ך בי״ד יע״ש עט״ז ה׳. ומ״ש עבר והטביל לא ישתמש רמב״ם פכ״ג מה״ש ה״ח וברייתא היא ביצה ח״י ב׳ ומשנה בתרומות פ׳ אין תורמין רק שי״ל בטומאה אבל כלים חדשים דיש מתירין אף להאוסרין י״ל דיעבד שרי. ומשמע בכל פלוגתא דרבוותא כעין זה המבשל בכלי שני פת וכדומה דיעבד יש להתירו ואם נתערב הכלי באחרים יש צדדים יותר להקל עי״ד ק״י ט״ז וש״ך י״א נ״ו. ביצה י״ז בפירוש המשניות נתתבטו בשבת אסור דרבנן כלי אבן דוקא:

במתנה לצורך שבת מותר ליתן מתנה ואף להאומרים דא״צ ליתן מתנת הוא איסורא מ״מ ספק פלוגתא הוא והוי לצורך שבת:

ימלאנו עמ״א דלא יברך אז דאין נראה כמתקן כו׳ ולאחר שבת ג״כ לא יברך. ובחול אם טבל הכלי ולא בירך קודם הטבילה צ״ע אם יברך אחר הטבילה מיד ע׳ תוס׳ פסחים ז׳ ב׳ ד״ה על הטבילה וי״ד ר״א ור״ב ורס״ח וצ״ע כעת. ואי״ה בה״פ תנ״א ותנ״ב יבואר עוד:

מותר עמ״א תה״ד נ״ד משמע דאף לשער רק בדעה ומראה עיניו הא למדוד לא אע״ג דמדידה דמצוה שרי הכא נראה כמתקן בעושה מעשה בידים. ולהוסיף איסור דרבנן נמי אסור לדידן יע״ש והמ״א כתב אף להמחבר בצ״ט דאיסור דרבנן שרי להוסיף בשבת לא עט״ז שם ונ״מ בעבר ובטלו שוגג מותר ומזיד לאחרים מותר בי״ד צ״ט ס״ה ובשבת יש לו דין מבשל בשי״ח ומטביל כלים בשבת בר״מ פכ״ג ה״ח במזיד עד מ״ש וכאן באות י״א ובתה״ד קשה מ״מ אין נ״מ ויש עוד נ״מ באופן דמצינו לפעמים דמבטלין איסור עמ״ש בפריי לי״ד צ״ט. וכתב המ״א כ״מ שהוא רק חומרא ומדות חסידות אין זה מתקן הא כל דאסור דרבנן מתקן כבאות י״א בשם המ״מ וכ״כ התה״ד שם בשם הר״ח א״ז חיה ועוף דרבנן אסור בשבת להוסיף וחתיכה שנאסרה כ״ק יש הפרש כמו שאגיד אם ע״י עירוי אפשר דאסור להסיר הקליפה דנראה כמתקן וע״י תתאה גבר דחומרא בעלמא י״ל דשרי כבסי׳ תס״ז במ״א אות ל״ג וצ״ע בכל זה די״ל לקולא אף מדינא:

ודע דבתק״ט סעיף ה״ז אין מגעילין כלים בי״ט באפשר מעי״ט הא א״א שרי בי״ט כמו כלים טמאין שנטמאו בי״ט ואמנם ברדב״ז ח״ג שנדפס מחדש שזכיתי לראות בו בסי׳ מ״ב כתב אם עושה מלאכה שמחמם מים הוי מכשירי אוכל נפש אסור בכל גווני ואם צריך לחימום המים מותר בכל גווני וליכא מתקן דראוי ביבש ול״ד לטבילת כלים דלא חזי למידי. וכעת לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דבכלי טמא הוי בימי טומאתו וחולין כמ״ש המ״א ואי״ה בתקי״ט יבואר. ואפשר דשוין המה הגעלה בכלי בית קיבול עם כלים טמאים בד״ת אסור בנטמא מעי״ט ובאפשר להגעיל מעי״ט ובדרבנן נט״ל ואיסור דרבנן י״ל דשרי כמו ולד הטומאה:

ולפ״ז אשכחנא פתרי דרשאי להגעיל כלים בשבת אם יש לו מים חמין בכ״ר שיס״ב הועתק מאש להגעיל בו עכ״פ כלי שנאסר ע״י עירוי דא״צ מעלה רתיחות או ע״י עירוי להגעיל אם הוא אחר מעל״ע או איסור דרבנן אף תוך מעל״ע דיש ס׳ נגד הקליפה הואיל וראוי להשתמש ביבש דומה לולד דרבנן דלית כאן תיקון גמור. ואי לאו דמסתפינא מחבראי הייתי אומר כן אבל פשט הלשון בתק״ט משמע דאסור דל״ד לכלים טמאים דחזי להך תשמיש גופא משא״כ זה דוקא ביבש ל״ד ליה. ואי״ה בתק״ט יבואר עוד וכאן אין להאריך. ע׳ י״ו:

בכל עמ״א ה״ה להצהיר הסכינים אסור בשבת מה״ט. ובכלים שרי כשעושה משום נקיות לחוד. ובשל״ו י״ב חטים ושעורים לפי שעה אין לש:

כשחופף עמ״א עם מים שרי דאין נראה בעין. ע׳ ביצה כ״א ב׳ אף איסורי הנאה שרי לטלטל למסקנא דמזמנין עכו״ם בשבת. ולהדיח להכוס על גדותיו י״ל דאסור נראה כמתקן שם שטה מקובצת ועה״ק והבן: