מורסן עמ״א למ״ד הלכה כר״י בר״י א״כ דין מורסן כדין קלי יש לו בסי״ד לסברא קמייתא מעט מעט שרי בלא שינוי ש״ו אף שנותן המים כך הוי שינוי ע״י מעט מעט וש״ו אף הרבה שרי ולי״א שם וכאן אסור נתינת מים בשבת אף ע״י שינוי ש״ו. אבל למ״ד מורסן בר גיבול וש״ו שינוי גמור הוא י״ל אין דינו כקלי:

והוי יודע שהמחבר שינה והיפך לשון המשנה אין גובלין כו׳ לבהמה או תרנגולים ובאמת כ״כ לאפוקי מרמב״ן הביאו בב״י כתב דע״י שינוי דוקא לבהמה שרי לא לתרנגולים ומש״ה לא תנן במשנה שינוי דקאי אתרגנולים א״כ היל״ל אין גובלין אבל נותנין מים וש״ו אף לתרנגולים. ודעת הרמב״ן י״ל דסובר דמורסן דאין בר גיבול חייב בגיבולו וע״י שינוי איך מותר כל כדרכו חייב חטאת ע״י שינוי פטור אבל אסור ודוחק דהוי שינוי גמור לכן מפרש בהמה הוי צער ב״ח התירו ותרנגולים יש להם לאכול מידי אחריני פירורי הפת וכדומה לא התירו כבסי׳ ש״ח במ״א ס״ח מדדין יע״ש וכרמב״ם דמתיר ע״י שינוי לתרנגולים לשיטתיה דמורסן בר גיבול לית בגיבולו חיוב חטאת עב״י והנה י״ל להיפוך מתני׳ דאין גובלין לתרנגולים הא לבהמה גובלין צער ב״ח התירו שבות גיבול כזה להר״מ לכן אמר באיסור אין גובלין לבהמה ג״כ ואצ״ל לתרנגולים ונקטיה משום סיפא דע״י שינוי מותר אף לתרנגולים והשמיענו בזה דהלכה כהר״מ גם בזה דאפר ומורסן לית בהו חיוב חטאת והבן:

ונותן עמ״א דרב מנשיא אוסר בפ״א ממה שרגילין ועולא ור״י התירו כל שצריך לאותו יום אפילו בפ״א להכין לכל היום הא יותר ודאי אסור טירחא לחול יע״ש:

דלועים עמ״א מטרח באוכלא אסור שווי אוכלא שרי והיינו חתיכות גדולות הא קטנות אסור כבאות ה׳ ודוקא לאחר זמן הא לאלתר שרי אף לעופות כבסי׳ שכ״א ט״ו כל לאלתר שרגילין לאכול בפ״א מותר כמו באדם:

הקשה עמ״א דאף שנאכלין ע״י הדחק שרי דהוי שווי אוכלא ועמ״ש בשכ״א בזה:

דקדק עמ״א הטעם כל דא״א בלי טחינה הוי טוחן ואסור לבהמה אף בי״ט דלא הותר מלאכת אוכל נפש כ״א לאדם לא לבהמה ואסור אף בי״ט אם נותן להם לאכול לאחר זמן לא. וע׳ תקי״ב בט״ז ח׳ הקשה דאמאי אין מתירין סופלי כו׳ ועיין ב״י ובמ״מ פ״א מי״ט הי״ג דמבואר כל שאין מלאכה ד״ת התירו בבהמה וחיה ושפיר הקשה הט״ז ועא״ר שם. ולומר מוקצה כיון דאית ליה סמך מ״ה החמירו כשל תורה עיין מהרש״א ז״ל ריש ביצה וספיקה אסורה והקושיא בגמרא למ״ד שבת וי״ט מוקצה אסור מאסמכתא והכינו וע׳ פסחים מ״ז ב׳ ולדידן אה״נ דשבת מוקצה מותר לית אסמכתא ואף סופלא שרינן לבהמה בלא ריפתא אלא דא״כ למה כתב הר״ב שם דאסור לגבל מורסן כ״א ע״י שינוי והא גיבול מורסן דרבנן הוא והר״ב מדשתיק ליה להמחבר בשכ״א סי״ד בקלי אודויי אודי ליה מיהת דהדין עם הר״מ ז״ל דלאו בר גיבול מדרבנן ואפשר מורסן ס״ל בר גיבול הוא. או בי״ט התירו דרבנן ביש צער לבהמה וגיבול מורסן ע״י שינוי יכול למיעבד ואי״ה יבואר שם עוד:

ולא עמ״א אפילו מזונותן עליך דאסור לגדל הא היכא דרשאי לגדלו שרי ליתן מזונות עא״ר אות י״ג ובלבוש משמע שאין מזונותן עליך אפשר דמצוי לו מזונות בכ״מ וצ״ע שבת קנ״ה ב׳ ודוחק התם באין מגדלו דשאר נמי אסור:

לפני עמ״א בש״ח אות נ״ד יע״ש לענין עצמות שנתפרקו נמי משמע כן אף שאין בביתא שרי ליתן להם מזונות. ולהשליך מאכל אדם לבהמה וחיה שאין מזונתן עליך אוסר:

ויש עמ״א בשם הב״ח דאין למחות ביד הנוהג היתר:

לסלק עמ״א רש״י ק״מ ב׳ ואף למסקנא משום אשוי גומא בסילוק הטעם דלא חזי ומוקצה הוי ואסור בטלטול: