ליתן עמ״א בשכ״ד אות ו״ז בחזיר וכאן בב״י משמע דחזיר יש לו מזונות בכ״מ ואפי׳ בדרך שמותר לגדלו אסור ליתן מזונות לפניו ועמ״ש שם בשכ״ד מזה:

והוי יודע הא דמותר לזמן עכו״ם בשבת ביצה כ״א ב׳ אפשר לחתך ירק וכצלים דק דק ולברור לאותה סעודה דשרי אפילו לאחרים ישראלים כבסי׳ שי״ט ס״א הא לעכו״ם י״ל דאסור וז״א דבשכ״א במ״א ט״ו לתרנגולים מיד שרי באותה סעודה נמי לעכו״ם שרי ומ״מ יש להחמיר שיהיה מיד ממש כה״ג. עמ״ש אי״ה באות ב׳ מזה:

לפניו עמ״א ובט״ז אות ך׳ באגרת כה״ג. ואף בספק ואפשר שיאכל העכו״ם כאן אין עושין ספק דרבנן ולא ס״ס בידים עסי׳ תס״ז. ואף בכרמלית כה״ג משמע דאסור דגזירה קרובה היא ואי״ה בט״ז א׳ יבואר. הא מותר ליתן לפניו אף דלטורח באוכלא אסור עכו״ם דמפרנסין מפני דרכי שלום כבאות א׳ ובתוס׳ שבת י״ט א׳ ד״ה נותנין דבאיסור תורה לא חשיב מזונות עליו א״כ לכאורה לטחון דק דק אסור לעכו״ם עמ״ש אות א׳ וי״ל זה כתבו לר״ע אבל אנן קיי״ל כר״י הגלילי שם ולעכו״ם שבביתו עסי׳ תקי״ב. ועדיין צ״ע בזה:

לאכלן עמ״א דנראה כשלוחו שנותן להוציא ע׳ לבוש ואי״ה בט״ז יבואר. ור״ן בשם הראב״ד ז״ל מחמיר אף לאכלן אסור ליתן ביד דמטרח באוכלא אלא מחוינן ליה ונוטל וע׳ ע״ש. ושם באות ב׳ החמיר כר״ן בשם הראב״ד דהיינו דאפשר לאישתמוטי מיניה טוב ומחוינן ליה בידיה:

החפצים עמ״א בטור כתב באם עומד בפנים וידוע שיוציא אסור א״ו אפי׳ החפצים של עכו״ם והמחבר השמיט מלת א״ו משמע אף בפנים אסור אפילו החפצים של עכו״ם ובמ״א פירש דהטור סובר דוקא כשחפץ ישראל אסור כשעכו״ם בחצר וידוע שיוציא או בחוץ והחפץ של עכו״ם הרואה א״י הא בפנים וחמץ עכו״ם שרי ובש״ד אות כ״ט לומר לעכו״ם לעשות מלאכה של עצמו כמו זה שאומר לו טול את שלך והוציא. ע׳ אות ה׳:

ביחד עמ״א ועט״ז ב׳ והמ״א לשיטתיה באות ד׳ כשהעכו״ם בחוץ אף חפץ עכו״ם יש מ״ע הא בפנים וממושכן נראה כשל ישראל (עסי׳ ת״מ) וישראל מצוה להוציא כלי ישראל ואף ייחד עכו״ם מקום י״א דשכירות לא קניא ועדיין כשל ישראל ואסור הא אין ממושכן ועכו״ם בפנים שרי אף בלא ייחד ועתו״ש. ועסי׳ ת״מ ותמ״א אות ו׳:

לתת עמ״א דליתן ביד ישראל ליד עכו״ם אסור דהוי עקירה בישראל כמ״ש באות ב׳ ופירש דברי המרדכי שהובא בב״י דא״ז מתיר ביד מפני דרכי שלום היינו להניח לפני עכו״ם ועכו״ם יטלנו משולחן אפי׳ יודע ישראל שיוציא עכו״ם ויש מ״ע כמו שצוה לו ישראל להוציא כלי ישראל לדידן דלית לן רה״ר גמור התירו לצורך מצוה או דרכי שלום והיינו שבות דשבות במקום מצוה וצורך גדול המוזכר בס״ז ס״ה יע״ש ועמ״ש בט״ז א׳. ומשמע דהיכא דא״א בלא זה שרי שבות דשבות לעשו״ת הישראל בעצמו ומ״ש כשהכלי של עכו״ם אפ״ה אסור עקירה לישראל דלא כע״ש מלבוש משמע כע״ש דבעכו״ם ליכא איסור דרבנן בעקירה דלא יבא לידי הנחה דהכלי של עכו״ם אבל פשט הלכה משמע אף בכלי עכו״ם שייך עקירה ונ״מ במקום שאין רואין ישראל דבחדרי חדרים שרי היכא דאיסורא רק מדרבנן משא״כ עקירה דרבנן אסור בכ״מ יע״ש:

דרך עמ״א באות ד׳ ממושכן אסור אף עכו״ם בפנים ומש״ה צריך דרך מלבוש וא״נ ליתן ליד עכו״ם צריך ג״כ דרך מלבוש דלא ליהוי עקירה אלא שזה אין צורך כ״כ כי אפשר להניח לפניו ובלא מלבוש הא ממושכן א״א בע״א כ״א דרך מלבוש:

וטוב עמ״א הביא דברי סמ״ע בח״מ עכו״ם בא לישראל להיות ערב ביה״ש אמר איני רוצה שנכנס שבת ופייסו אמר למלוה הריני כשהייתי ואמר הערב כבר ראי״ת סרבנותי ותליתי הדבר באיסור שבת הדין עם הערב ופי׳ כשהייתי שאיני ערב והסמ״ע פירש שהיו יחד המלוה והערב עם העכו״ם וראה סרבנות ותליתי כו׳ ובאמת שרי מכח סרבנות וע״ש וא״כ כשלא היו יחד הדין עם המלוה והמ״א סובר דאסור להיות ערב בשבת ממצוא חפצך אם לא לצורך מצוה ליין קידוש וכדומה להיות ערב וא״כ ל״מ בשבת אסור אפילו ביה״ש אסור דאפי׳ שבות ביה״ש רק לצורך מצוה שרי כבסי׳ רס״א כ״ש ממצוא חפצך דברי קבלה. והתם ה״פ ראית סרבנותי ותליתי באיסור שבת שכ״ה הדין וא״כ איך אעבור אח״כ על איסור שבת ש״מ כוונתי כשהייתי שלא אהיה ערב. ונ״מ לדינא דאפילו לא היו יחד הדין כן כי לא היה לו לחשוד לערב שיעבור איסור שבת והמחבר שם נקיט המעשה שאמר כבר ראית סרבנותי והבן:

יש עמ״א ותקי״ז אות ב׳. והביא תוס׳ ע״ז ס״ו ב׳ ד״ה אמר רבא ומ״ש בפסחים מ״ז ב׳ משמע דמוקצה אסור בהנאה תמה בתו״ש דהתם למ״ד ד״ת מלא תעשה כל מלאכה יע״ש ואפשר דכוונתו מהא דף מ״ח א׳ ועוד חילוק מלאכות לשבת דכבר הקשה ליה דמוקצה מדרבנן אלא די״ל מוקצה מחייב אהבערה דל״ש הואיל דמדרבנן אסור לבשל בעצי מוקצה וכל שאין ראוי יהיה מדרבנן תו לקי אהבערה ע״ז פריך חילוק מלאכות כו׳ ותק״ז ב׳. וסי״א מעמיד ע״ג עשבים אף ע״ג דמוקצים הם התורה התירה מוקצה בפירוש לבהמה למען ינוח תן לו נייח שיהא אוכל במחובר וכל שיש היתר מפורש מ״ה לא גזרו חז״ל עי״ד קי״ו בחלב וכדומה משא״כ מוקצה לאדם י״ל דאסור בהנאה היכא שהגוף נהנה ממנו ואי״ה בה׳ י״ט יבואר עוד:

ויש עמ״א ועסי׳ תקי״ז ב׳ וכאן אות י״ב יע״ש:

ובשעת עמ״א וע׳ תשובת הרשב״א ז״ל תש״ט ושם יש טעם במכירו אסור שמא ירבה בשבילו כבסעיף י׳ שמא ירבה העכו״ם בשבילו. ואם אין לו כלל פת ואף מתענה אסור לומר לעכו״ם בשבת שיבשל ויאפה לו כ״מ לכאורה מתשובת הרשב״א שם ואף דמשמע דמחויב לאכול פת מ״ה בשבת ובי״ט ואף אשה אפ״ה אסור אמירה לעכו״ם ול״ת למ״ש בתקפ״ו די״ט עשה ול״ת ובנשים בשבת ליכא עשה חדא דזה טעות דשבת עשה שייכא גבייהו כל שישנו לכל מילי ועוד בי״ט ג״כ אסורה לומר לעכו״ם שיטחון ע׳ תוס׳ קידושין ל״ג ועוד דבעידנא כו׳ ושופר הוי עשה דרבים ע׳ סי׳ תמ״ו ב׳ ואי״ה שם יבואר עוד:

ליקט עמ״א הרי״ף ורא״ש גבי עצים שנשרו מדקל בי״ט אסור שמא יעלה ויתלוש ואף התם אין להוט כ״כ ויש שם טעמים אחרים מ״מ בליקט פירות העכו״ם ודאי לא גרע מפירות הנושרין ועב״י ובט״ז כתבנו דיש טעמים רבים דדחאו בידים מדלא אמר לעכו״ם לצוד וללקוט מע״ש:

ואפילו עמ״א דהב״ח כתב עכו״ם המביא דורון לישראל הוי רק ספק לא ודאי (היינו ברוב עכו״ם וכדומה) ונ״מ לי״א דספק א״צ כ״ש או למ״ד ס״ס מותר בדשיל״מ היכא דספק אם לקטן היום הוי ס״ס שמא בשביל עצמו ושמא נלקטו אתמול והקשה מביצה כ״ד אמר ר״פ הלכתא עכו״ם המביא דורון אם יש במחובר לערב כ״ש ונהי די״א פוסקים כדשמואל כבסי״ד וט״ז ה׳ וי״ב דפליג על ר״פ ומתיר בספק לערב מיד מ״מ תיקשי לר״פ הא הוי ס״ס למאן דמתיר ס״ס בדשיל״מ (עסי׳ תקי״ג) וכ״ת בודאי מיירי שהובא בשביל ישראל היל״ל עכו״ם שליקט ש״מ דורון כליקט ודאי דמי. בר טביא בעירובין ל״ט ב׳ ד״ה אי לערב כ״ש. ואי״ה באות י״ד אבאר עוד בזה וכאן אין להאריך:

מותרים מיד עמ״א הציון ט״ס בס״ה דכ״ע מודים שם וצ״ל בס״ז ספק לקטן בשביל ישראל או ספק נלקטו היום י״א דכ״ש צריך להמתין וי״א דא״צ כ״ש. והטעם דכ״ש לא מחמירין בספק הא בשבת עצמו אסור מספק ומש״ה בס״ט ספק תחום נמי סתם דבשבת עצמו עכ״פ אסור. וי״א טעם דפוסקין כשמואל שבת קנ״א א׳ חיישינן שמא חוץ לחומה לנו לקולא כפירש״י שם ואפשר אף בשבת עצמן מקילין בספק אף דשיל״מ וספק מוכן דאסור ביצה כ״ד א׳ אמר רב יהודה אמר שמואל דמסתמא נלקטו היום דיותר טובים וכן צידה יותר טובים היום הא ספק בשביל ישראל או עכו״ם (מחצה על מחצה ספק הוי עמ״א תקט״ו כ״ג או באופן אחר הא דורון ודאי לישראל לקמן כמ״ש בי״ג) י״ל תלינן לקולא אף בשבת עצמו תולין לקולא מיהו המחבר סתם בס״ט בו ביום אסור עכ״פ אף ספק תחומין דקיל משאר דרבנן כשאין שוה בכל רחוק לזה וקרוב לזה וכ״ש בספק נעשה מלאכה ד״ת רק בכ״ש לא מחמירין בספק ומ״מ המתירין משמע אף בספק לקטן היום דיש קצת חזקה ור״פ אמר דכ״ש י״ל דפוסקין בהא כשמואל לערב הא ביום השבת סוברים דמודה שמואל דאסור ומ״ש מסי״ד ראוי להיות סעיף י״ו ספק הובא כו׳ ותי׳ מת חמיר טפי ובש״ס קנ״א אה״נ דא״א לומר כך יע״ש וע׳ ע״ש ותו״ש:

והנה המחבר בס״ז ספק כו׳ הא ס״ס משמע דשרי עסי׳ תקי״ג מ״א ד׳. ובספק אם נלקטו היום יש חזקה עתה נלקטו ומחובר היה עד עתה עי״ד שצ״א באבילות גם דרך הוא ללקוט ולצור היום שיותר טובים וא״כ אפילו אם נתקלקל עד י״ט שני וכדומה אסור ואמנם ספק לקמן בשביל ישראל הטעם דספק דשיל״מ אסור כרב אשי בריש ביצה א״כ היכא דמתקלקל שרי והדברים ארוכים ואי״ה בתקי״ג ותקט״ו אבאר עוד וכאן אין להאריך ועט״ז י״ב ואי״ה שם יבואר עוד בזה ע׳ שם:

מחוץ עמ״א אע״ג בס״ט דשיל״מ אף בספק חוץ לתחום אסור ובעיא דלא אפשיטא אי יש תחומין למעלה מעשרה א״כ פירות עכ״פ הוי דשיל״מ י״ל דאפשטא קצת גם דמסיק תיק״ו היל״ל דספיקו לקולא דאל״כ לא היה לאסוקי בתיק״ו אלא כך הו״ל ספק כעין חסרון חכמה מיהו בעירובין מ״ג א׳ לא מסיק בתיקו ועסי׳ ת״ד ות״ה ואי״ה שם יבואר:

אפי׳ עמ״א דאכתי איכא חששא ויחליפו ועא״ר אות ט״ו:

בכדי עמ״א דאמרינן מסתמא אנס עצמו ורכב ביום אגמלא פרחא ודי בכך. אע״ג דא״א בלילה לרכוב כן מ״מ די שלא להחמיר כ״ש ועדיין צ״ע. ואם הביאה דרך רה״ר או כרמלית יבואר אי״ה בט״ז אות ט״ו יע״ש:

וי״א עמ״א ועמ״ש באות הקדום:

מחוץ עמ״א משמע דהכין הלכתא אף לדעת המחבר בס״ז וס״ח דסתם כדיעה א׳ דספק צריך כ״ש ובתחומין נמי כ״ש וכ״פ בתקט״ו אפ״ה הוי שלש ספיקות שמא לא חוץ לתחום ושמא הלכה דתחומין אין צריך כ״ש ושמא הלכה בספק עכ״פ מותר כ״ש ובשלש ספיקות יש להתיר באפשר אף דשיל״מ ובפר״ט דיש מקילין ע׳ סי׳ תקט״ו כ״ד. משא״כ בו ביום בספק תחומין אף דיש ס״ס שמא תוך התחום ושמא לא בשביל ישראל אסור ב״ס ביבר שיל״מ וע׳ סי׳ תקי״ג במ״א ד׳ וע׳ אות כ׳ וע׳ תה״ד סי׳ פ״ג ולא היה העת מסכים לעיין שם כראוי:

אסור עמ״א והנה ספק מחוץ לתחום אם אין לו פירות תוך העיר בביתו י״ל הולכין בתר רובא דעלמא ומחוץ לתחום באו עט״ז אות ז׳ ונ״מ לשלש ספיקות ע׳ אות י״ט. ונהי חוץ לי״ב מיל משום רחוק ביותר לא שכיח הא חוץ לתחום דשכיח י״ל דהולכין בתר רובא דעלמא וצ״ע:

חולין עמ״א ובט״ז ז׳ תולין במצוי יע״ש ומ״מ מ״ש דיש מקילין בכ״ע היינו רש״י דחיישינן לקולא ע׳ אות י״ז הא ספק מחובר אף שיש לו פירות תלושין בעיר חיישינן:

שמילא עמ״א הביא דברי עולת אות כ״ח מתו״ש קכ״ב א׳ ד״ה משקה והעלה לדינא מילא לצורך עצמו עדיף מעכו״ם דהתם במכירו אסור שמא ירבה ובהש״ו ל״ש זה דאין להם דעת ומילא לצורך ישראל אסור לישראל ומשמע בעכו״ם כ״ש ול״ד לשי״ח דא״צ כ״ש התם לא ישמע לו ול״ש משא״כ חש״ו שכיח וישמע לו וה׳ה מומר לעכו״ם כ״ש מה״ט ולי העני מסופק דשמא אמירה לעכו״ם קיל ליה שבות משא״כ אמירה למומר ל״ע לת״מ חמיר ליה ולטעם שלא יהנה שפיר דשכיח הוא ואף בחש״ו יש לספק אם בשלו בשבת לצורך עצמם י״ל דאסור בשוגג לכל ישראל דנעשה בחילול שבת ול״ד לקטן בפ׳ חרש קי״ד א׳ לדבר טליא וטליתא ומותר המפתח בתשמיש קטן לאו בני מצות נינהו משא״כ חרש ושוטה בני מצות נינהו אלא דלאו בני דיעה נינהו וי״ל המאכילם איסור בידים עובר על ל״ע לת״מ מ״ה ובכלל וזבחת הם אם ישראל עע״ג וקטן יבוא לכלל דעת. ולא עוד אלא בח״ש אם בשלו לצורך ישראל אסור לו למי שנתבשל בשבילו לעולם אם היה המצות מזיד ועסי׳ שי״ח בזה וכ״ש במומר לעכו״ם כה״ג אם בישל המומר מעצמו לישראל במזיד אסור למי שנתבשל בשבילו דל״ש אין אדם חוטא ולא לו. ולענין בישולי עכו״ם במומר לעכו״ם י״ל דינו כעכו״ם ומיירי בראוי לאכול חי או אין עעש״מ אי״ה בשמ״ג יבואר דין קטן אי מ״ה אסור להאכיל לו או מדרבנן וח״ש אי מ״ה או מדרבנן וכאן אין להאריך. ועסי׳ רס״ו בזה:

לכרמלית עמ״א דכל דרבנן מותר לישראל אחר כתחומין וי״א תחומין קיל טפי דאין איסורו שוה עסי׳ רע״ו א׳:

הואיל עמ״א לר״ת כל שא״א אסור ואפשר כמו נהר אף לבהמה שרי ע׳ אות כ״ו והביא דברי הע״ש וכתב דאין נראה ועי ברא״ש קכ״ב מנר שהדליק עכו״ם אם היה בחדר אחר נר והיה יכול לילך שם לא מסתבר שיהא מותר ה״ה זה ור״ת מחלק בין היה יכול להשתמש באותם מים עצמן או לאו וכן פירות השכיחים בעיר והביא עכו״ם לצורך ישראל למכור לו אסור וברע״ו ס״ד אם יש נר באותו חדר שרי ולאחר שכבה יע״ש הא חדר אחר אסור אף לר״ת יע״ש:

ויש מתירין עמ״א והט״ז ט׳ פירש דיש מתירין בכרמלית דיש סניף דעת ר״ת גם שבות דשבות לצורך שבת שרי. ועסי׳ תקי״ז אות ד׳ דאפילו ליקח העכו״ם מעצמו המעות בבית ישראל אסור יע״ש בזה:

לצורך עמ״א לר״ת בס״י ה״ה כאן ליקט לצורך ישראל אם היה הבהמה אפשר להלוך שם שרי ולהמאור אסור דאין שם הרבה עשבים ולא מצי לאכול במחובר דקאי באפה. ועתוס׳ קכ״ב. ואם המחובר חוץ לתחום אם א״א לאכול משם אם לא דקאי באפה ל״ש היתר דר״ת גם אם אין רוצה שתלך הבהמה לשם לבדה שירא שיגנבו אסור אף לר״ת עסי׳ ש״ה:

והם עמ״א בתוס׳ שבת קכ״ה ד״ה איני לחד תירוצא דוקא כשאין הבהמה יכולה לילך שם הא לא הוי מוקצה והמחבר סובר בס״י דלא כר״ת ומיירי כאן אף ביכולה לילך לשם ולמה פסק כתי׳ הב׳ דוקא ולזה אמר דמ״מ הוי מוקצה ואסרי לה רבנן משום נולד עסי׳ תק״א אות י״א:

אם עמ״א עט״ז אות י״א פירש פירוש אחר בב״י יע״ש ושם פירשתיו. ומסיק המ״א דמכירו נמי א״צ כ״ש כל שלא נעשה מלאכה בשביל ישראל וע׳ ס״ה:

א״צ למחות עמ״א היינו אע״פ שידוע שלצורך ישראל עשאו ואפילו אפשר בפירוש כל שאין הישראל מאכיל בעצמו וקאים באפה רק העכו״ם מאכיל בעצמו א״צ למחות לפי שעה ובעכו״ם המדליק נר הישראל נהנה ממנו והלשון קצת קשה וע׳ ע״ש. וע׳ אות ל׳ אי״ה יבואר שם:

רגיל עמ״א לכאורה משמע דמפרש בא״י אם עושה בשביל ישראל והיינו ליקח לעצמו ומכירו וצ״ע כעת:

עולמית עמ״א רמב״ם פ״ו ה״א בכל מילי בפרהסיא אסור עולמית וכתב המ״מ דלמדו מדין קבר וס״ל דאין לחלק בשביל חומרא דמת ועט״ז אות י״ג בשם הר״ן לא כ״כ ועסי׳ רנ״ב ס״ג במ״א י׳ במ״ש המחבר טוב להחמיר יע״ש. ובקצץ קיל טפי דעכו״ם אדעתא דנפשיה עביד מדינא שרי ונכון להחמיר משא״כ אם עכו״ם עושה בשביל ישראל אע״פ שלא צוה והביא לסתם ב״א וע׳ אות ל״ג במ״א ואי״ה שם יבואר עוד:

והוא עמ״א העלה דעכו״ם המביא ועושה בשביל ישראל אף צוה לו ישראל במזיד שרי במ״ש כ״ש אף במלאכה ד״ת דלא כרי״ו רק פרהסיא במקום פרהסיא הביא חלילין דרך סרטיא וה״ה כל מילי דפרהסיא אסור כמ״ש באות ל״א ול״ג ומ״ש התוס׳ שבת קנ״א א׳ ד״ה נכרי דרך להביא לכמה ב״א הא לאדם אחר אסור עולמית משמע אף שלא פרהסיא היינו במת דאוושא מילתא טפי. וא״כ לפ״ז במת הובא לאדם אחד אסור עולמית אף שלא פרהסיא לכמה ב״א בעינן פרהסיא וכמו חלוקים של ישראל דניכרים בסי׳ רמ״ד ורנ״ב וצ״ע דמשמע בחה״ר קנ״א אף פרהסיא כל שהובא לכמה ב״א אין איסור עולמית כ״א קבר לאדם א׳ יע״ש וצ״ע בזה:

ממקום קרוב עמ״א היינו בסתמא א״צ כ״א חוץ לתחום ואם ידוע שהביאו יותר צריך כ״ש מהלך יום אחד. ומ״ש פרהסיא ע׳ אות ל״א ועט״ז:

מותרין עמ״א ומתורץ קושיית הט״ז אות ט״ו דמיירי הובא דרך כרמלית תוך התחום אין כ״כ הנאה דהתוס׳ קנ״א משמע דמתירין אף ברה״ר כה״ג תוך התחום:

ספק עמ״א כוונתו דהע״ש הביא דברי הר״ן כאן דבר שמצוי בעיר לא חיישינן כו׳ ה״ה חלילין וכתב המ״א דמבואר הוא בס״ט וכמ״ש הט״ז אות י״ו וי״ל דה״א במת חמיר טפי קמ״ל דאין חילוק: