אסור עמ״א שבת מ״א התחילו הבלנין להחם בשבת אסרו רחיצה. והמחבר נקיט כלי ואף זו קרקע והלבוש היפך בין בקרקע ובין בכלי ע׳ שבת ל״ט ב׳ וע״ש יע״ש:

כל גופו ה״ה רוב גופו מ״א כ״ג וע׳ שבת מ׳ משמע שם כן וקיי״ל רובו ככולו בכ״ה כולה:

או עמ״א להתיר לבישת לבנים ולרחוץ בין יריכותיה בחמין אם תרצה שהוחמו מע״ש ועי״ט ובש״א סמ״ח דמותר לקנח באלונטית המיוחד לכך ואין חושש על מימיו לסחוט, וסחיטת שער ע׳ אות ח׳ ואי״ה שם יבואר גם באות ו׳ מזה לענין י״ט:

אסור עמ״א וערש״י שבת ל״ט ב׳ ד״ה בכלי ואתו להחם בשבת צונן לחם משמע התחילו הבלנין להחם בשבת לא שהיו מבעירין בשבת אלא נתנו צונן לחם כ״ר דזה גם כן אסור מ״ה ביד סולדת בו:

כרוחץ ע׳ מגן אברהם דזה דעת הרמב״ם ז״ל דמשום בישול ליכא דלהפשיר מותר בשבת באין יס״ב רק כל גופו אסור דהוי כרוחץ כל גופו בחמין בשבת שאסור אפי׳ הוחמו מע״ש אבל פי״ו שרי להר״מ פכ״ב ה״ג אף ע״ג דחמין שהוחמו בשבת אסור פי״ו אפילו הוחמו בהיתר להפשיר כמ״ש באות ו״ז מ״מ ס״ל דזה שמפשיר ע״ג ידיו לאו רוחץ בחמין מקרי ול״ג רק כל גופו לא פי״ו אפילו הופשרו בשבת אבל הרא״ש אוסר פי״ו לחמם נגד המדורה דהוי כרוחץ פי״ו בחמין שהוחמו בשבת דאסור לכ״ע ולכן כתב בס״ה י״א וכאלו אמר וי״א שחולק אמ״ש לפניו ול״ת דל״פ ובס״ה במקרב אצל האש פי״ו במקום שיס״ב וכמ״ש בב״י ובלבוש פירש בע״א:

אצל האש עמ״א מדכתב המחבר תחלה נגד המדורה לישנא דברייתא מ״ם ואח״כ אמר אצל האש היינו במקום שיכול לבוא לידי יס״ב עב״י ולפ״ז ל״פ אסעיף ד׳ וע׳ אות ה׳ והמ״א כתב דטעם הרא״ש דהופשרו בשבת אסור לרחוץ ידיו בהן והר״מ ז״ל סובר דאין זה רחיצה ממש בחמין ולכן כל גופו גזרו לא פי״ו. ומ״ש תקל״ד איכא לעיונא ביה דשם נאמר חמין ע״ג מילה ומכה שרי ואסרי דשאני בחמין שהוחמו מע״ש להוחמו בשבת היינו הוחמו ביס״ב דלא היה אפשר בע״א זה אסור במכה אבל הופשרו שרי במכה מכ״ש דשאר איברים כבס״א וצ״ע:

ואפילו עמ״א שבת מ״ב ופירש״י בשבת אסור אפילו אין יס״ב דרוחץ אף בס״א מבואר שאר איברים שרי הכא מיירי הופשרו בשבת אסור אף פי״ו כ״ש שאר איברים כמ״ש באות ה״ו עב״י:

מותר עמ״א כל דרבנן אין בו תיקון כ״כ כבסי׳ שכ״ג ס״ז וע״ש אות י״א בדרבנן נמי הוי תיקון ושאני כלים טמאים דחזי בימי טומאתן ומה״ט טבילת כתם וכדומה אסור דהוי מתקן ואדם עתה אין נראה כמיקר בזה״ז מ״מ טבילת קרי דרשאי להתפלל כך אלא שנוהגים קצת להחמיר אין זה תיקון עי״ד קצ״ז בט״ז וש״ך א׳ וג׳ וברס״ח סי״ב לקבל ד״ח לפני ג׳ פקפק התו״ש די״ל דהוי כדין והמ״א סובר דשרי דאף טבילת נר ר״י מתיר די להקל במומר ועסי׳ תרי״ד ראוי להיות תרי״ג:

מדבר עמ״א עב״י דאם אין ודאי משיר שער אף רובו שרי ובדבר המשיר ברובו אסור פ״ר ורובו משאר דברים אין ודאי ואין מתכוין שרי:

כלאחר עמ״א ובלבוש משמע קצת ששופך מים עליהם בעודן בידו י״ל דזה ג״כ הוי שינוי גמור ועיין א״ר ותו״ש:

שנימוח עמ״א דיש מתירין דל״ד לבורא מים יע״ש ועסי׳ שי״ח באנפד״ה:

שסתמו עמ״א עמ״ש שבת מ״ם וע׳ בהגאון המפרש ד״ד א״י מה הוקשה לו בירושלמי הוי ממלין עצים דאסור שמא יחתה בגחלים ובמ״ש הר״ן וכדמוכח מפשטא דברייתא דוקא פקקו נקביו הא לא״ה אסור כ״ש:

רוחץ עמ״א ואם ספק אם פקקו נקביו עסי׳ שכ״ה ס״ז ובמ״א ס״ט אפשר ראוי להיות ס״ז: