והשואל עמ״א. הנשאל הוא המורה ה״ז מגונה דהיה לדרוש ברבים זה דפ״נ דוחה שבת היכא דא״א בהיתרא בלי שהייה ועצלו׳ ער״מ פרק שני ה״א ובמ״מ דשבת דחויה היא ע״ש. ומ״ש שהרפואה ידועה צ״ע דבספק נמי ספק פ״נ להקל ועסי׳ תרי״ח ובי״ד י״ל דמיירי בחולה שאין סכנה דאיסור דרבנן אין מתירין בספק כה״ג. עב״ח בהוצאת השן אין ראיה וצ״ע:

מהשינים עמ״א הפרש יש בצפידנ״א אפילו החולה והרופא אומרים א״צ שקר אומרים כי מקובל ביד חז״ל שסכנה הוא ובשאר כאב השינים דחשיב כמכה של חלל בסתם מחללין וכשאומר הרופא או החולה שאין צריך אין מחללין ובמכה שאין של חלל בסתם אין מחללין וכשאומר הרופא או החולה שצריך מחללין עב״ח בזה. וחושש בשיניו לא כייב טובא ומכ״ש בחלה כל גופו ממנו כמ״ש באות ב׳ התירו ע״י עכו״ם אבל מכה בשינים הוי כמכה של חלל ובסתם מחללין שבת עליה ע״י ישראל אפילו באיסור תורה:

ומצטער עמ״א דבמיחוש והולך בריא מבואר בס״א דאפי׳ ע״י עכו״ם אסור. מ״ש הוצאת השן מלאכה דר״י לאו מקלקל הוא דחובל לרפואה ול״ד להוצאת המת. והנה מיחוש בעלמא אף שאין בו שום מלאכה אסור ע״י עכו״ם כבס״א אלא דקשה מה קמ״ל דשבות דשבות במקום צורך דמותר לכן כתב דיש מלאכה ד״ת קמ״ל דהוי כחולה שאין סכנה ושרי אף במלאכה ד״ת ע״י עכו״ם. ולהניח עלוקה שקורין ניגלין או פיאווקא״ס עיין אות נ״ג ואי״ה שם יבואר:

כל עמ״א אפי׳ אין במניעת הדבר ההוא סכנה אפ״ה הואיל ויש בו בחולה סכנה עושין לו כל צרכיו ע׳ מ״מ פ״ב הי״ד ועא״ר אות ה׳ ובמ״א חסר תיבת אין ומשמע אע״פ שאין כלל סכנה במניעת הדבר ההוא ואף אם לא יחממו כלל אפ״ה הואיל וצריך לו קצת עושין וע׳ אות א׳ וצ״ע וי״ל התם א״י כלל א״כ הוי שלא לצורך כלל:

ועסי׳ תרי״ח עיין מ״א בתרי״ח אות ב׳ ורי״ף הביאו הב״י דאם אין סכנה עתה אין מחללין ואנן קיי״ל דאפי׳ ספק אם לא יעשה לו רפואה זו אפשר לבא לידי סכנה כו׳ או יכבד החולי מחללין ומ״ש המחבר או יעשה אצל א׳ מהם סכנת נפשות פי׳ הע״ש ב׳ רופאים א׳ אומר צריך ואחד אומר א״צ או ל״ד צריך שימור אפי׳ רק יכבד החולי יע״ש:

הרופא עמ״א דחסידות של שטות הוא ורחמנא אמר ושמרתם לנפשותיכם. דין המבשל לחולה בשבת או השוחט לחולה בשבת אם מותר לבריא מבואר בשי״ח ס״ב:

אין צריך מומחה עמ״א דצריך שיהא מכיר בחולי:

הזריז עמ״א רמב״ם פ״ב הי״ז וגמרא יומא פ״ד ב׳ ועלח״מ שם דאם מכוין ממש לכך לשבור הדלת לעצים דקים שיהיו ראוין למלאכה אסור עכ״פ (לא חיוב אע״ג דהיה אפשר בהיתר לשבור כך וליהוי מקלקל וצ״ע בזה דשבת דחויה היא ואי״ה באות י׳ יבואר עוד) רק עיקר כוונתו להציל התינוק ועכשיו מוכיחין כו׳ וק״ק שם יע״ש. וערש״י שצריך לכל אלו וי״ל דמ״מ אין כוונתו לכך:

כתב הר״מ ז״ל שם הי״ו שמע טבע תינוק בים ופרש מצודה והעלה דגים לבד פטור מכלום (אפי׳ חטאת דברשות עשה ועדיף מטעה בדבר מצוה כו׳) נתכוין לדגים בלבד ולא שמע שטבע תינוק והעלה תינוק עם דגים פטור משמע דלוקה מכת מרדות אע״פ שהציל נפש וכמ״ש פ״א פטור אבל אסור לוקה מכת מרדות. אף ע״פ שי״ל מ״מ כן נראה. שוב ראיתי שזה תלוי במחלוקת ר״י ורבנן בנזיר כ״ג א׳ נדרה והיפר בעלה כו׳ ובר״מ פי״ב מה׳ נדרים ובמ״ל שם שהתוס׳ כ״א ב׳ ד״ה לעולם סוברים דת״ק חולק על ר״י וכל שלא עשה איסור אין לוקה מכת מרדות כלל והלכה כת״ק אם אין נתכוין לדגים ולא שמע שטבע תינוק והעלה תינוק עם דגים הואיל ולא עשה שום איסור אדרבה מצוה קעביד י״ל כה״ג אף הר״מ ז״ל יודה דאין לוקה מ״מ וכבר ידעת הנ״מ לענין פסולי עדות דרבנן שי״ל דוקא שחייב מ״מ מיקרי רשע דרבנן הא לא״ה לא וכמו שמוכיחין דברי הר״מ ז״ל פ״י מעדות היה החיוב שבה מדבריהם ובפתיחה כוללת ביארתיו ובש״ה בכלל מ״מ יבואר עוד אי״ה אף שי״ל בין שבת מלאכת מחשבת ע׳ בהשגות הר״א שם ומנחות ס״ד א׳:

שוחטים עמ״א עב״י הרא״ש ביומא פ״ג כתב בשם הר״מ רבו ז״ל דשבת הותרה לא דחויה ואפילו איסור דרבנן אין לדחות מקמיה איסור שבת (במ״ש הדמיון י״ט לנחור עופות אין שחיטה לעוף מ״ה ה״ה בחולה ולדמיון נקטיה דקיי״ל כמ״ד יש שחיטה לעוף מ״ה) אבל הרמב״ם ור״ן ורשב״א כתבו שבת דחויה לא הותרה ע״כ הטעם דבנבילה יש כמה לאוין אף בחד זית מכל משהו בפיו שאוכל ח״ש אסור מ״ה (ע׳ ע״ש) כו׳ גם יש טעם שחולה קץ באכילת איסור ולפ״ז באיסור דרבנן י״ל שאין החולה קץ דוגמא למ״ש בי״ד קי״ט ובש״ך כ״ז במוכר דבר איסור מד״ס מה שאכל ישלם יע״ש ובי״ד קכ״ה ס״י דאפשר שיקח העכו״ם הכלי ולא יהיה ניסוך א״כ ודאי טוב לעשות המילוי ע״י ישראל שלא יאסור העכו״ם יין שבחבית והעכו״ם יחמם ובשי״ח סי״ג לחמם בכ״ש שרי הישראל אם לא שא״א בכ״ר. וכ״ז למ״ש הר״ב בהג״ה סי״ב דאם אפשר ע״י עכו״ם בלי שיהוי טוב ע״י עכו״ם. אבל בשהייה כ״ע מודים דמאכילין אותו נבילה מבלי שיהוי. ולטעם הר״ן וכפי הנראה שהב״י פוסק כר״מ ורשב״א ור״ן דשבת דחויה אם יש בן פקועה הטעון שחיטה מדבריהם טוב ע״י עכו״ם איסור דרבנן ממה שיעבור ישראל איסור שבת מ״ה. ואפשר באיסור דרבנן נמי קץ ביה ודוקא סתם יינם קיל בעיני העולם וא״י החולה דלא יהיה קץ נותנין לו איסור דרבנן:

עיין בפרשת דרכים דרך חיים פלפול על דברי הר״ן ז״ל מהא דטבל ותרומה משמע דאף דיש כמה זיתים כו׳ ושם נאמר אמאי אין מבטלין האיסור ברוב וכדומה וכתב כל שאין לחולה צורך בביטולו אסור לנו לעשות ולפ״ז החולה גופא יכול לערבו ולבטלו וטוב יותר ממה שיאכל איסור תורה בכמה לאוין מיהו אם הותר איסור לבריא כמו המבשל בשי״ח דכאן טפי איכא למיחש שמא ירבה ליקח איסור ולבטל בהיתר בשביל הבריאים ג״כ וכדכתיבנא. ועמ״ש אי״ה באות י׳ מזה ובט״ז אבאר עוד:

הגמ״ר עמ״א ובאות ט׳ דנ״מ בזה אם הותרה או דחויה לכמה דברים ואם צריך לשחוט הרבה עופות ויעבור בשחיטה על כל א׳ ויש נבילה מזומנת ל״ש תי׳ הר״ן. וע׳ שו״ת רדב״ז חלק שלישי יע״ש ואם החולה אומר שאין קץ באכילת איסור ויש נבילה מזומן אין שוחטין בשבת למ״ד דחויה הוא וע׳ לבוש. מ״ש המחבר כולם פטורים קמ״ל דמצוה לרוץ וכל הזריז משובח דשמא ימהר א׳ מחבירו וע׳ ע״ש:

אומרים עמ״א דוקא כשצריך לרפואה זו בשבת הא כשא״צ לה בשבת ימתין עד מ״ש אבל כשיש סכנה אסור להמתין וחולה שאין סכנה אף איסור תורה עושין ע״י עכו״ם כמבואר:

והוי יודע דחולה שאין סכנה נמי מאכילין אותו איסור דרבנן הקל הקל באופן דמותר באכילה עי״ד קנ״ה ולבטל איסור דרבנן תלוי במ״ש הפ״ד בדרך חיים הביאותיו באות ט׳ וי׳. והוי קשיא לי איך שרי לחולה שאין סכנה לבשל בשבת ע״י עכו״ם והא בישולי עכו״ם אסור מדרבנן ובסי׳ קנ״ה כתב הר״ב בהג״ה דחולה שאין סכנה אסור לאכול איסור דרבנן כ״א שלא כדרך אכילה כתב הש״ך אות י״ד דשרי (מ״ש שם הרפואה ידוע קאי לסכנה או שלכ״א) וצ״ל כל שאין איסורו מחמת עצמו רשאי החולה שאין סכנה לאכול ממנו אלא דקשה א״כ סתם יינם דאסור שם כ״א לרחוץ והר״ב בתשובה קכ״ד דרצה להתיר סתם יינם מטעם דקיל איסוריה מאוד תיפוק ליה דאף בש״ע מתירין בשבת וצ״ע כעת. שוב ראיתי שאין קושיא דהב״י כאן הביא בשם הר״ן דבשבת לא רצו להחמיר בש״ע יותר ממעשה שבת גם י״ל דאיכא היכרא דמה״ט מתיר אף לבריא במ״ש בי״ד קי״ג וכמ״ש הב״י כאן בשם הר״ן בשם הרא״ה אבל בחול אה״נ דבש״ע אסור לאין סכנה אף בא״א ע״י ישראל ועמ״ש בט״ז אות ו׳ מזה:

אפילו עמ״א אולי כוונת האדון ז״ל דלישנא יתירא הוא דעלה קאי והול״ל יש מכירין בסתם ויש מחלקין בין סכנת אבר או לאו או דהיל״ל יש מתירין בין שיש סכנת אבר או לאו ואין מחלקין ש״מ דבש״ע פירש דעת המ״מ דהפרש יש בין סכנת אבר או לאו לדיעה זו ג״כ והיינו בסכנת אבר אפילו הולך כבריא מותר אפי׳ מלאכה ד״ת ע״י עכו״ם ושבות ע״י ישראל ואין סכנת אבר רק חולה באותו אבר הרבה ע״י ישראל אסור שבות וע״י עכו״ם הוי שבות דשבות במקצת חולה היינו באבר אחד שרי ע״י עכו״ם כיש מקילין בש״ז ס״ה במ״א אות ז׳ יע״ש ובאין חולה רק מיחוש בעלמא והולך כבריא אסור אפילו ע״י עכו״ם שבות דשבות כבס״א כאן וג׳ דינים יש בחולה באבר א׳ ושפיר אמר אפילו אין סכנת אבר דביש סכנת אבר אפי׳ אין חולה כל הגוף והפרש יש. וזה אמת ויציב בין לדיעה שלישית ורביעית ע״י עכו״ם בחולה באבר א׳ יש שלשה דינין כדכתיבנא. ושם נאמר דשבות שלא כדרכו במצער שרי והראה לכאן סל״ג גונח כו׳ ואי״ה יבואר שם ובמפיס מורסא ועיין אות י״ד שם יבואר אי״ה עוד:

נסמך עמ״א עט״ז י״א ואמר זה להורות שמ״ש המחבר ודברי הסברא השלישית נראית היינו סברת הרמב״ן וכמ״ש באות י״ד יע״ש:

הסברא השלישית עמ״א וכ״כ הט״ז אות י״ב דלא כב״ח לבוש שכתבו דעלה דידיה הדר יע״ש. וסברת הרמב״ן בסכנת אבר עושה ישראל שבות בלא שינוי מוכח מעין שמרדה להס״ד ובאין סכנה דמותר לישראל שבות ע״י שינוי י״ל ממפיס מורסא דסל״ג גונח יונק חלב דבמקום צערא לא גזרו בשבות ע״י שינוי כזה דשרי ומשמע אף בחולה באבר א׳ לחוד אין כולל כל הגוף ואין בו סכנה כל שעושה השבות ע״י שינוי שרי לישראל כההוא דמפיס מורסא וכמ״ש המ״א בש״ז אות ז׳ ואי״ה לקמן יבואר עוד:

לעשות עמ״א משמע אף שאין סכנה אם לא יאכל המוקצה מותר לישראל לטלטלו ולהאכילו בידים לתינוק והם ב׳ דברים מחודשים א׳ אע״פ שהסברא השלישית נראית כמ״ש באות י״ד אפ״ה הקילו בטלטול מוקצה שאין בה אלא איסור טלטול ואפשר בעי שינוי קצת וב׳ דשרי להאכילו איסור דרבנן בידים כחולה שאין בו סכנה ואף ע״ג גדול אסור לאכול כבסי׳ קנ״ה בי״ד בקטן הקילו עסי׳ שמ״ג מ״א ב׳ קטן קצת חולה ע״י עכו״ם מותר אפי׳ איסור תורה ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך:

לסייעו עמ״א דאף במלאכה ד״ת מסייע אין בו ממש משמע אף לכתחלה שרי ועט״ז אות א׳ ועדיין צ״ע. ע׳ ע״ש וכהן עבודה דיעבד הוא:

הקיז עמ״א עמש״ל בזה דלהמ״מ אף שאין סכנה כלל ואף אם לא יחממו בבגדים לית סכנה אפ״ה שרי:

וסוגר עמ״א רש״י ק״ח ב׳ ועט״ז ט״ו:

ורוק עמ״א דכאן כל שלא טעם משניער כלום ולכתם צריך כמה תנאים והלכך אסור בשבת

ע״ג עמ״א ע׳ לבוש העתיק שורה פתו ביין ומניח ע״ג עין בשבת ולכאורה הב״י השמיטו כאן דשמואל לשיטתיה דעושה צרכיו בפת אף ממאיס ואנן קיי״ל לאיסורא בממאיס עסי׳ קע״א במ״א י״ל דוקא לרפואה שרי לדידן לא לתענוג כמו ממשיכין בצנורות כו׳ ושמואל לשיטתיה וצ״ע בזה:

קילורין עמ״א רנ״ב צ״ל ט״ס רנ״ג עב״י בזה דעבה מוכח לרפואה ויש בו שחיקת סמנין וגם ממרח משא״כ בצלול נראה כרוחץ:

כרוחץ עמ״א עב״י ואע״פ כן פסק בש״ע כרא״ש ור״ן לחלק בין צלול לעב. והנה לתוס׳ מה איריא מע״ש בשבת נמי שרי ואפשר מפרשין קילור מטלניות משוח בו תחבושת ובשבת שרייתו זהו כיבוסו וערש״י י״ח פירוש קילור. ובק״מ פירש שורה במים והרואה אומר יין הוא א״י לכוין פירושו דמים שפיר דמי טפי דהכל רוחצין עיניהם בריאים אפשר אקילור קאמר וצ״ע. או י״ל בשבת אסור משום גיבול אם הוא שחוקים סמים:

דליכא צערא עמ״א וכ״כ הט״ז אות י״ו וע׳ לבוש:

ע״ג מוך עמ״א ועב״ח דכתב אף בשמן משום סחיטה ועתו״ש:

חוץ עמ״א אם יש עלים שהם מרפאים אסור להניחם בשבת:

לא עמ״א בש״ג אות י״א ועתוס׳ עירובין ק״ב ב׳ ד״ה מחזירין וד״ה רטייה:

יחזירנה עמ״א העתיק דברי ש״ל ומפירש״י עירובין ק״ב ב׳ ד״ה לא שמיע וכהחולק וד״ה רטייה לכאורה משמע כן שנפלה במדינה דלא פרשה מדעת משמע דמש״ה נקיט שנפלה הא מזיד אסור ע״ג כלי ממשנה מחזירין רטייה במקדש ולא במדינה ע״ג כלי נותן הכהן דכל מה דאפשר לשנות משני וע׳ ע״ש ותו״ש וממשנה אין הכרע דאתיא כר״י או ע״ג קרקע דכהן שרי ליה בכל ענין באפשר התירו סופן משום תחלתן ואף דאפשר להניח ע״ג כלי מ״מ אם שכח והניח עג״ק התירו כו׳ וזה יורה כמ״ש המ״מ פכ״א מה״ש הכ״ז דמחזירין רטייה במקדש אפילו מע״ג קרקע ולא במדינה כת״ק ואם סובר דבמזיד אסור ל״ק ממשנה דמזיד הוא. ומ״ש רש״י שפרשה שנפלה אפשר בב׳ אנפי. הפן הא׳ דוקא פרשה הא לכתחלה להסיר מזיד ע״ג כלי לא הא דיעבד מחזירין בהזיר אף ע״ג כלי. הפן הב׳ להודיע דבמדינה איירי דל״ת במקדש פליגי והלכה כת״ק ומשנה כת״ק ור״י אומר הוחלקה מותר כו׳ פירוש שלא ביד או ברגל ולא הוי חציצה ויתור בגדים מיירי בענין דאין בו כדי להיות יתור בגדים ע׳ הכ״מ ובמדינה לכ״ע אסור לכן פירש שפרשה במדינה מיירי. ודעת הר״א ז״ל שם בהשגות א״א כ״ל ז״ה שבוש אלא מחזירין מע״ג קרקע והביא המ״מ דהשגתו אמ״ש מניחי״ן לכתחלה במקדש וכתב שהנוסחא ומחזירין לכתחלה מביצה אמנם הר״ן ז״ל פר״א דמילה, הבין דהר״א ז״ל מתיר במדינה להחזיר מע״ג קרקע הביאו הב״י. וא״ש לישנא כל זה הן מה שאוסר ע״ג קרקע במדינה הן מה שמתיר מניחין במקדש כו׳ ולדבריו משנה אבל לא במדינה במזיד כדברי ש״ל ועתי״ט בעירובין. וע׳ ק״ג ב׳ כהן שלקה מניח גמי וע׳ פרק עשירי מה׳ כלי המקדש ה״ט ואין להאריך:

וע״י עכו״ם עמ״א מיחוש בעלמא אפי׳ ע״י עכו״ם אסור אם לא בקצת חולי:

לעשות עמ״א שבות דשבות במקצת חולי התירו ע״י עכו״ם ומלאכת ד״ת ע״י עכו״ם אסור אלא בחולה כל גופו שאין סכנה או סכנת אבר דאז ודאי שרי ע״י עכו״ם וע״י ישראל וסכנת אבר עסי׳ י״ז:

עליה עמ״א לא הבינותי זה דלדיעה הג׳ שם אסור בחולה כל גופו באין סכנת אבר דאסור ע״י ישראל כ״א בשינוי:

כמשמרת עמ״א עב״י ולבוש:

להוציא עמ״א רש״י שבת ק״ז א׳ ויזהר שלא יוציא דם כמו כן דאסור ליטול במחט קוץ מאביו משום חבורה עמ״ש אי״ה באות ל״ג:

ה״ז מותר עמ״א מ״מ פרק עשירי הי״ז ועמ״ש בט״ז אות כ״א. וע׳ אות נ״ב דמפיס מורסא ומחט ליטול קוץ באזהרה אחת רש״י דסנהדרין פ״ד דלא שקיל כוותא בבריה ע׳ פ״ה מה׳ ממרים ה״ז והתם שגגת איסור משא״כ כאן מקלקל או משאצ״ל ומ״ד משאצ״ל חייב אם אין מקלקל אסור שנפחה ידו ורפואתו להוציא דם הוי שגגת איסור וע״י עכו״ם יש להתיר באפשר:

ואגב גררא שם סנהדרין פ״ד ב׳ לר״ש אימא עד דקטיל אמאי דלמא לאו אביו כמ״ש התוס׳ אהא דהנסקלין בנשרפין היכא דמקלה לחמורה לא אזיל בתר רובא ובדרוש הארכתי:

ידו עמ״א על גב ידו הוי סכנה וה״ה ברזל עט״ז ואם רופא אומר שא״צ עמש״ל מזה:

חייב עמ״א בש״ג כ״כ וש״מ אות ג׳ דגוזז אף שא״צ לצמר לא הוי משאצ״ל שבמשכן היה כן ומשמע דעת המחבר כן דפסק משאצ״ל פטור בסי׳ של״ד ואפ״ה כאן חייב חטאת ועמ״ש בט״ז אות כ״ג:

לא עמ״א כל מיחוש בעלמא אפילו שבות דשבות אסור ע״י עכו״ם:

לא יערענו עמ״א דסתם לה הרמב״ם משמע אפי׳ ע״י אניגרון אסור אבל בולע מיד שרי אף בלא אניגרון יע״ש:

בולע עמ״א הב״ח אוסר בשמן בלא אניגרון כו׳ ועסי׳ ר״ב ס״ד דשמן בעיניה אזוקי מזיק ליה וצ״ע:

וי״א עמ״א ועא״ר מ״ש לחלק בין תאות מאכל דבי״ט התירו אוכל נפש לא בשבת ובין צער רעבון יע״ש:

אסור עמ״א בי״ט שרי כמ״ש הלבוש ואם יש אוכלין אסור דיכול לחלוב לתוך האוכל ברעבון וגם ליכא עכו״ם דנהי דרעבון כמקצת חולי ושרי ע״י עכו״ם ביום טוב דהוי שבות דשבות נולד כו׳ טוב יותר מעל ידי ישראל ואפשר הוי כחולה שאין סכנה. וגונח רפואתו דוקא לינק בעצמו ומש״ה אף שיש עכו״ם או יש מאכל עיין תוספות יבמות קי״ד א׳ ד״ה שבת. ויש לראות דשם משמע י״ט איסור לאו ובתק״ח משמע די״ט רק נולד ואי״ה יבואר שם. ועז העומדת לחלבה דמוקצה אפ״ה שרי וכן בשבת מתירין כמה שבותים לחולה שאין סכנה מפרק כלאחר יד ומוקצה וכדומה וע׳ סי״ז למ״ד ע״י ישרל אסור שבות בחולה שאין סכנה ע״י שינוי לרמב״ן א״ש עב״י. ומוקצה גונח דהתירו גונח משמע אף בעומדת לחלבה וכ״ש למ״ד בשבת הכל מוקצה איך התירו איסור דרבנן עי״ד קנ״ה ובש״ע היכרא אית ליה והתירו מעשה שבת ה״ה בש״ע משא״כ מוקצה לאכול וצ״ע כעת:

דלית עמ״א ע׳ לבוש וע״ש משמע להקל ולחלוב לקערה הוי מלאכה ד״ת מפרק ממש ואסור בחולה אין סכנה וע׳ סי׳ ש״ל במ״א י״ז ע״ג קרקע שרי. ומותר לחלוב ע״ג קרקע שיאחז הדד דמלאכה שאצ״ל ולא הוי מפרק דאזיל לאיבוד שרי לתינוק חולה ושאין סכנה ולר״ר אסור דלית סכנה וגם צערא יתירא ליכא. שם בב״י. הא לא״ה שרי כמפיס מורסא וכדומה צריך ליישב מ״ש סי״ז בחולה שאין סכנה ממפיס מורסא וכדומה. ועסי׳ ש״ז ז׳ ולהר״מ מפיס אף משאצ״ל לא הוי:

לקצת עמ״א דברים גרס לא בריאים וכ״ה בלבוש דלדידיה ל״צ היכרא כיון דרובן אוכלים אותם אף שהם בריאים:

מיחוש מותר עמ״א דאף כה״ג כל שכוונתו להיות גופו בריא אסור אף בבריא וכ״ה בלבוש דוקא לרעבו ולצמאו או לתאוה:

למשכב עמ״א עט״ז כ״ח ולא הבינותי דזה א״ש לדיעה א׳ בסי״ז דחולה שאין סכנה שרי לישראל לעשות שבות ואמימר דכחיל לעינא ע״י עכו״ם קצת חולי היה משא״כ לדיעה בנ״ד קשה:

מותר עמ״א ובט״ז כ״ז דאין זה רפואה ואפשר בסמ״ג יש צערא וכאן ליכא צערא:

אין עמ״א הראה לאות מ״ג באדם בריא כל שמכוין לרפואה אסור אם אין רוב בריאים עושים כן יע״ש:

ואסור עמ״א כל שלפעמים עושין ע״י סמנים אף בלא סמנים אסור עט״ז כ״ח:

ויש עמ״א הוא לדיעה ג״ד בסי״ז דשבות ע״י ישראל אסיר וכאן שרי דדברים אלו אין נעשים ע״י סמנים ועב״י והוי יודע דחולה שאין סכנה הכולל כל הגוף מתירין לו אף כמה שבותים דגונח יונק חלב בשבת שיש ב׳ שבותים א׳ מפרק כלאחר יד ב׳ משום שחיקת סמנים אפ״ה התירו לחולה שאין סכנה ומיהו י״ל ע״י שינוי. וע׳ סי״ז ע׳ באר הגולה מ״ם:

רוחצין עמ״א כל שמתכוין לרפואה ומוכחא מילתא אף בבריא ממש רק עושה לשמור מזגו וכדומה שלא יחלש אסור ע׳ אות מ״ג וס״ו:

על עמ״א סנהדרין ק״א ורש״י משמע שאין ניכר לרפואה שדרך העולם להשים כן ומש״ה כלי שאין ניטל כ״א לצורך גופו אסור שנראה ברפואה וצ״ע. ומ״ש המחבר בסמ״ה לוחשים על נחשים עסי׳ שי״ו ס״י ובי״ד קע״ט סו״ז אע״ג דמפרש הא דסנהדרין ק״א א׳ לחישה על המכה אפ״ה פסק כאן דשרי ג״כ לוחש לחבר ואין צידה אף באין רצין אחריו דמשאצ״ל ובלי מעשה רק בפה ל״ג וסברא הוא וחובר שלא יזיקו ברצון למדו מאביי ס״ה כפירש״י שם ע׳ באר הגולה שם מ״ש הט״ז שם דמותר לעבור עבירה פשוט הוא דאין לך דבר שעומד בפ״נ ועא״ר נ״ד:

מחזירין עמ״א אפשר במקום צער התירו שלא ע״י רפואה שיש לחוש לשחיקת סמנים וצ״ע:

יצבע עמ״א ועסי׳ ש״ך במ״א אות כ״ד כ״ה:

ואסור עמ״א עלוקה שקורין פיאווקע אסור להעמיד דהוי כעושה מעשה בידים ע׳ אות ל״ג בצו״ק זל״ב וכדומה מושך ליחה:

ויש עמ״א ומי״ט מתיר עא״ר נ״ט:

לשום עמ״א מלאכה ד״ת כמו שחיטה וכדומה וע׳ סעיף י״ז: