יש עמ״א עט״ז ב׳ והמ״א סובר כב״ח דבאותו בית שיש דליקה אין מתירין דברים חשובים המותרים כל שא״צ לאותו שבת דאם יתירו יהיה טרוד וישכח ויבוא לידי חיוב חטאת ואין מתירין לו ואם יבוא לכיבוי במזיד א״א אחראין לרשעים משא״כ במי שהחשיך ברס״ו דאם מתירין פחות ד״א לא טרוד ולא ישכח כו׳ וכ״ש מוקצה חשוב אפילו מעט שא״צ לשבת אין מתירין דאין שיעור לדבר ובבית אחר דמתירין הרבה מותר ה״ה מוקצה כמי שהחשיך:

אין עמ״א ועב״י:

ויש אוסרין עמ״א וע׳ ע״ש הקשה כן מ״ש ברס״ו מכאן וגם לא התירו חד דרבנן שלא יעבור כמה איסורין דרבנן כל דליכא חששא דאיסור תורה. ובסחורה הנפסדת ע״י גשמים י״ל ע״י ישראל מוקצה בטלטול די״ל בין בהול על ממונו לחוד ובין הדבר בהול כי הכא דליקה ואונסים התירו וכיסו דאין הדבר בהול מ״מ בזמן הש״ס היה רה״ר וקרוב הדבר שיעבור ד״א ברה״ר משא״כ עתה דלית רה״ר רק חששא שיחפור ויטמין וכדומה דוקא בהדבר בהול הא לא״ה לא התירו. ועא״ר אות א׳ בשם או״ה כלל נ״ט האידנא ליכא רה״ר אפי׳ בביתו מציל כל דבר אפילו מוקצה יע״ש והנה רבא אמר בשבת קי״ז ב׳ כי אתי לכיבוי אליבא דר״י ולר״ש י״ל אתי להוציא לרה״ר ולכך לדידן דלית רה״ר וכר״ש שרי אפילו בביתו דלא יבא לידי ד״ת. ולמ״ד משאצ״ל דרבנן וכר״ש ולית רה״ר י״ל אפ״ה גזירה קרובה דאתי לכיבוי וקרוב לד״ת וצ״ע:

הציל עמ״א עב״י והיינו באם עבר והציל יותר מג׳ סעודות או י״ל דרשאי להציל ג״ס לכל בני ביתו הרגיל להאכילן:

נקיה כו׳ עמ״א דה״ה שאר מינים יכול להערים כמו הדראה ואח״כ נקיה דשרי ה״ה זה אע״ג דאין אוכל כ״א מין א׳ יכול להערים ולומר אח״כ בזה אני חפץ:

משבת לי״ה עמ״א רש״י ותוס׳ שבת קי״ז ב׳ ד״ה אבל ועט״ז אות ד׳ הביא דברי רש״י דהאידנא אין חל בהדדי ואין נ״מ ומ״מ י״ל דנ״מ משבת לי״ט לרש״י דיכול להכין בו ביום ולתוס׳ אע״ג דא״א להכין ליה שלא ימצא אפ״ה אסור כמו משבת לי״ה לתינוקת וצ״ע:

למוצאי יוה״כ עמ״א אף ע״ג דאפשר להכין במוצאי יוה״כ מ״מ יתענו כ״כ בלילה ומשבת למוצאי יוה״כ החמירו ועיין באות הקדום ולרש״י שפיר דאיק בחה״ר ז״ל דמה איריא משבת למוצאי יוה״כ ביוה״כ למוצאי יוה״כ נמי ש״מ דמותר משא״כ לתוס׳ ליוה״כ לבניהם אין הוכחה. ובר״ן משמע דטעם ירושלמי ועגמת נפש חדא הוא והמ״א פירש תרתי נינהו עגמת נפש כקניבת ירק שהתירו דמתענים כל היום התירו כו׳ ועוד סכנה אדהכי והכי יתענו ושבת ויום א׳ ט״ב ע׳ בהגאון המפרש בירושלמי ד״ד וד״ב:

פירש טליתו עמ״א ובב״י מזה ועא״ר אות א׳ דהאידנא כו׳:

תשמישי עמ״א א״י מה מלמדינו דמבואר הוא כוסות וקיתוניות וי״ל דל״ד הנך ה״ה כפות וסכינים וכדומה וז״ש כגון:

מזון עמ״א ועב״י בשם הר״ן בשם הר״ר ישעיה מטראגי דאחרים יכולים להציל יותר דדליקה גורמת שמצילין לעצמן ולא אתי לכבויי אבל הב״י פסק דוקא ג״ס לאחרים והטעם אפשר ה״נ ישכחו ויוציאו לרה״ר ואף עתה דלית רה״ר י״ל:

כיון עמ״א כבסעיף כ״ו (ט״ס כ״ז) אות ל׳ ועסי׳ ש״ז ס״ה א״כ דוקא כשאומר לכם הא לא״ה לא הוי הפקר:

ואם עמ״א גמרא קי״ח א׳ וכפירש״י שם דחסיד אין מקבל שכר כל שיש נדנוד עבירה כבאות י״ג רק כאן בירא שמים יע״ש בגמרא ואי״ה באות י״ג אבאר עוד:

ולא עמ״א דשומרי שביעית ופירות אסור שכר שבת אלא בהבלעה וכן החזנים אע״פ שאין שם איסור דרבנן ומי שהגביה ארנקי ברה״ר היינו דאמר לו בע״ה קח לרה״ר מרה״י ושם תקנה קנה אע״ג דאיסור מיתה וקנין באין כא׳ ע׳ בב״ק ובח״מ ר״ז ור״ח:

ושליח שהביא גט וזרק לחצירה בשבת ואמר ה״ז גיטך מגורשת דיעבד אע״ג דחצר מטעם יד או שליחות ואיהו לא מצי למיעבד הכי דעובר על לפני עור כבסי׳ שמ״ז עמ״א ד׳ מ״מ אם יצאה לחוץ היתה יכולה ועסי׳ של״ט במ״א ס״י. וחסיד כו׳ שם קי״ח א׳ יע״ש:

ויש עמ״א עט״ז אות ז׳ והר״ב בהג״ה נמי אמלבושין קאי לא אאוכלין ומשקין דהלכה כת״ק דבן בתירא ועדין במשנה רי״א ח״י כלים דיותר הוי משאוי ושמא יצא לרה״ר ות״ק נמי מודה באפשר אלא דל״ג וצ״ע בש״א סל״ו משמע דאף הרבה בגדים לצורך חבירו שרי ברה״ר משמע דחכמים פליגי דאפילו לרה״ר שרי ותרי המייני יע״ש ומ״ש דשלא כדרך מלבוש אפילו מלבוש אסור היינו להשים טבעתו בידו דהוי דרך לבישה ושרי לרה״ר באיש ואשה. כ״א כדינו מ״מ לא זכור עוד עט״ז ה״ז ולמ״ד דברים חשובים התירו י״ל גם כאן ואין להאריך:

כתבי הקדש עמ״א עסי׳ קנ״ג במ״א בק תנ״ך הי מינייהו עדיף וגם חומשין יע״ש דאפי׳ תורה שבע״פ מושאל בידו וצריך לשלם הצלת המת קודם לספרים א״ר אות י׳:

האידנא עמ״א בציר לבא כמו נתמעטו הלבבות ואפילו גמרא בכל לשון מצילין נהגו לקרות בהם ועט״ז ט׳:

בקיאין בו עמ״א האריך ועא״ר אות י״א וי״ב וע׳ אות שאח״ז ואי״ה שם יבואר קצת:

אשורית עמ״א וביאור דבריו יראה לי דה״פ דדעתו דסם וסיקרא ובלה״ק אין קורין בהם אף האידנא בכ״ד ספרים (תנ״ך) להמרדכי ומש״ה מחלק המרדכי בין מגילה לשאר ספרי הקודש דכ״ד ספרים בסם וסיקרא ולה״ק אע״פ שאין קורין בהן מצילין מפני האזכרות שבהן ומגילה כה״ג שאין אזכרות אין מצילין מאחר דלא נתנו לקרות אף האידנא בסם וסיקרא ובלה׳ק. ואי קשיא דבכ״ד ספרים אמאי מצילין בסם וסיקרא ובלה״ק לרב הונא דהלכתא כוותיה דכל שאין קורין אין מצילין בסם וסיקרא ובלה״ק אף האידנא אין קורין וברייתא קט״ו ב׳ אין בין ספרים למגילה בהצלה מיירי תנאי הוא כמ״ש התוס׳ שם ד״ה מגילה וא״כ לר״ה בעיא דריש גלותא לא נפשטה די״ל לר״ה אין מצילין וברייתא כמ״ד מצילין י״ל דהמרדכי סובר דלא כתוס׳ אלא גם ר״ה מודה לר״ח הואיל וכתובים בלה״ק אע״פ שאין קורין מצילין מפני האזכרות הא מגילה לא אבל כשכתובה בכל לשון וסם וסיקרא או לה״ק בכל כתב ובדיו דניתן לקרות אף מגילה מצילין ומ״ש בסעיף י״ב דקורין בכל לשון וסם וסיקרא היינו בלעז וסם וסיקרא אבל בלה״ק וסם וסיקרא אין קורין ומ״מ מצילין מפני אזכרות ובמגילה בסם וסיקרא ובלה״ק דאין קורין ואין אזכרות אין מצילין הא בלע״ז וסם סיקרא וכ״ש לה״ק מדיו אף בנייר וכל כתב שאין אשורית מצילין אף מגילה דקורין בהן ועא״ר י״א וי״ב ואזכרות אע״פ שנכתב שלא בקדושה בלע״ז וסם וסיקרא אפ״ה מצילין ואין להאריך:

וי״א עמ״א עט״ז י״ב והמחבר סתם כדיעה א׳ בסתם ומ״מ כשיש בו אזכרות י״ל דמצילין:

ויש עמ״א וכ״מ בט״ז אות י״ג וי״ד. ומ״ש לחצר שאינה מעורבת דהב״ח הקשה ב׳ סעיפים סי״ו וסי״ז אהדדי דבסי״ז י״ל להניח בשבת ואח״כ כתב סתם יש מתירין ע״י כא״ת אפילו בשבת כ״ש תפילין אצל מעות ודוחק לומר דה״ק יש מתירין יותר מדיעה א׳ בתפילין דאף כא״ת מותר ועט״ז י״ג דמשמע דיש מתירין אין בו חולק והמ״א כתב דכ״ע מודים באפשר בחצר המעורב ובסי״ז למקום שמציל תפילין לאין מעורבת בזה פליגי וכמו שהוגה בש״ע סי״ז ומ״א כ״ב:

יש מתירין עמ״א דל״ת דוקא כא״ת דתינוק חשוב או ככר ולא כלי אחר וכנראה ממ״ש בעה״ת אטבעת לא ועא״ר אות ט״ז ועב״י די״ל כן ובט״ז י״ג וי״ד פירשתיו ומ״א לא כ״כ ועט״ז י״ג:

שאינה עמ״א וכך הגיהו הט״ז אות ט״ו ובאר הגולה אות נ׳ וע׳ לבוש:

שמותר עמ״א. דלא כל השבותים מתירים בכתבי הקדש עב״י ובסי׳ שנ״ב יע״ש ומשמע אף גמרות ושאר ספרים הוי בכלל כתבי הקודש לעיין זה ועמ״א ט״ו:

הגליונים עמ״א חדשים שרי דכהתנו מתחלה דמי והזמנה ג״כ לאו מילתא אבל בשכבר למדו מהם אף הגליונים נתקדשו בקדושת הספרים. ועמ״ב סימן ק׳ האריך גליון ס״ת תפילין מזוזות יותר מהשיעור אי קדוש כקדושת ס״ת או לאו ועסי׳ ל״ב וסי׳ מ״ב יע״ש בזה:

שלא עמ״א מתכסה וקורא אע״ג שע״י הכיסוי והקריאה שמנענע בה לצורך הקריאה ואוחז בידו גורם קצת כיבוי שרי אבל לרוץ ולקפוץ לא ועט״ז י״ז. והמחבר השמיט ס״ת כו׳ א״ל דמשאצ״ל דרבנן כדיעה א׳ בסכ״ו ואין דבר עומד בפני כתבי הקדש הא ליתא דוקא אמירה לעכו״ם ולא כל השבותים ע׳ אות כ״ג ובסכ״ו מותר לקרא לעכו״ם:

שאין עמ״א דמקרב כבויו ועסי׳ רס״ה אות חט״י. ומ״ש המחבר דנראים דברי סברא שניה י״ל כמ״ש א״ר אות כ״ג דיש ב׳ סברות לאסור א׳ מקרב כיבוי וא׳ שמא יש כיבוי באופן זה ועסי׳ ש״ב ס״ט ומ״א שם ותו״ש שם וכאן יע״ש:

עכו״ם עמ״א וי״ל בדליקה התירו וצ״ע:

שבא הא קנוי קנין עולם עסי׳ ש״ד בזה ולמ״ד משאצ״ל דרבנן י״ל בספק פלוגתא במקום פסידא אין למחות כו׳:

צריך עמ״א ובשמ״ג דאביו אפילו באיסור דרבנן צריך להפרישו וב״ד בדרבנן אי״ה שם יבואר:

יכול עמ״א אף ע״ג משאצ״ל דרבנן ושבות דשבות במקום צורך גדול יש מתירין בסי׳ ש״ז ס״ה דליקה גרע טפי דבהול ואתי לכבויי וכתבי הקדש י״א דמכבה בעצמו שאין לך דבר שעומד בפני כתבי הקדש וע׳ אות כ״ה ס״ת שאחז אור ואות כ״ג דוקא אמירה לעכו״ם לא כל השבותים:

שאצ״ל עמ״א דע״ש באות ח״י הקשה אמאי לא כתב הר״ב ברכ״ז דהעיקר כסברא א׳ אע״ג דכותב המחבר דיעה א׳ בסתם וכ״ש כאן והרמב״ם כו׳ עט״ז אות א׳ ותי׳ המ״א דהר״ב לא הכריע כאן. ובממון אסור לחלל שבת אפי׳ בדרבנן ומ״מ אם הוא בע״מ וספק שיתפסוהו עכו״ם יש לצדד בזה:

ואם עמ״א שאנו דרים בין א״ה ויש סכנת שוללים וכדומה מצוה לדרוש דמותר לכבות כמו בשכ״ח השואל והנשאל הר״ז מגונה שהיה לדרוש ברבים עב״י וב״ח ושאר פוסקים:

צריך עמ״א בשם פסקי מהרא״י ז״ל סי׳ ס׳ כ״כ בנו ז״ל בשם אביו ז״ל:

י״ח פשוטים עמ״א לכאורה זהב ריינ״ש ק״ך גדולים פוליש וצ״ל טעות כפול ויהיה גדול א׳ פוליש ב׳ גדולים שלנו בפולין כמו מעות דאנצקיר. ועי״ד ש״ה בט״ז וש״ך א׳ י״ל שהם כ״א רייניש ב׳ זהובים פוליש כפי הזמן ההוא כמעות דאנצקיר שיש בב׳ זהובים שלהם א״ז ריינ״ש וע׳ באה״ע סי׳ ס״ו בח״מ כ״ה וב״ש ט״ו:

של עמ״א דמתכת אינו נשרף וליכא כיבוי ד״ת ועץ יש כיבוי ד״ת ומשאצ״ל כו׳ התירו במקום חששא היזקא דרבים לא חששא היזקא דיחיד הא חששא דממונא אף של רבים אסור אף בשבות דרבנן וכ״ש בדליקה: