ולא עמ״א ע׳ סעיף ד׳ בהג״ה דאע״ג דקיי״ל דאין מקדשין אע״ג דאיכא מצווה וכ״ת דביצה ל״ו ב׳ אלו משום רשות לא מרקרין וחלקן לתלתא בבי משמע בבא דרישא כל דיש מצוה שרי דא״כ במציעא נמי כל שיש מצוה לשתרי ועוד בשל״ת ס״ב לומר לעכו״ם שרי שבות דשבות הא לא״ה אסור ולרקד לפני חתן וכלה אסור אלא י״ל הטעם לכבוד התורה אין כ״כ דרך משוררים ול״ג ובב״י לא משמע כן ואף האידנא נהגו לא מדינא אבל בשמחת תורה שרי:

א׳ כנגד א׳ עמ״א הם דברי הר״מ ז״ל ובב״י דלא כתה״ד שהביא ראיה להתיר מכ״ג ביוה״כ תי׳ המ״א דלהקיץ משינה לאו בשיר הוא כבסי׳ של״ח אות א׳ מי ארג להקיץ הישן כו׳ וז״ש הר״מ ז״ל כדרך המשוררים. ועתו״ש מ״ש רש״י מכין באצבע על אגודל דהוי כלאחר יד יע״ש שהאריך ויפה כתב:

והוי יודע שטיפוח וסיפוק יש בהן פירושים שונים טיפוח ביד או בירך עפירש״י ביצה ל״ו ב׳ ועירובין ק״ד ובשבת קמ״ח ב׳ וב״ח של״ח ושל״ט ואמנם בירושלמי ביצה מפרש סיפוק מחמתו כמ״ד ויספיק כף על כף טיפוח לרצונו עתי״ט שם והטור בתקכ״ד הביא פי׳ הירוש׳ ובש״ע פה ושם השמיט זה משמע כתו׳ ביצה למ״ד א׳ ד״ה אין ושבת ק״ח ב׳ הקשו על פירש״י ומשמע משום צער לא גזרו כלי שיר ורש״י סובר דבת״ח טיפוח וריקוד בחה״מ שרי עי״ד ת״א ובי״ט ושבת אסור דרך אבל ולהשמיע קולו כשיר אנינות ושמא יתקן כלי שיר והר״מ ז״ל פכ״ג מה״ש ה״ה אין מספקין ולא מרקדין ולא מטפחין כתב מרקדין ביניהם לומר דמספקין נמי שיר ושמחה אסור. ומ״ש התוס׳ י״ט מה״ת לחלק בין מחמתו לרצונו קשה דמתו׳ משמע מחמתו לית שבות ואין להאריך:

אין עמ״א הטעם שמא יכתוב ה״ה סידור הטענות וע׳ תוס׳ כתובות ג׳ א׳ ד״ה אי דנישאת בששי ויכול לקבול בשבת כשלא ימצא בתולים. מ״ש מלקות חמורה הר״מ ז״ל לשיטתיה דמשאצ״ל ד״ת מ״ש הר״ב בהג״ה להלקותו דזה יש בו חילול שבת וטעם אין דנין דיני ממונות דרבנן שמא יכתוב ועא״ר ב׳ בשם ירושלמי בכל מושבותיכם שאין דנין ובס׳ החינוך כו׳ יע״ש:

עיין מ״ל פכ״ח מה״ש ה״ז נסתפק ברודף אחר ערוה מח״כ דניתן להצילו בנפשו בשבת לרבנן דאפגימה דידה קפיד קרא צ״ע אי ניתן להצילו בנפשו גם אין עונשין בשבת והנה בועל ארמית דקנאים פוגעים בו אם הוא בפרהסיא בפני עשרה מישראל י״ל דכ״ע מודים דאין פוגעים בו בשבת ולחלל שבת. וחליצה בא׳ בשבת קובעים בע״ש אחר מנחה בעוד יום לא בשבת שלא יהא נראה כדנין בשבת. ועב״ש אה״ע בפירוש סדר חליצה אות ט״ז ומשמע בלילה שלפני יום המחרת נמי שרי לקבוע מקום א״כ חליצה בא׳ בשבת יעשה הקביעות בליל מ״ש. והא ל״ק מ״ש שם אם בטל החליצה י״ל דדעת הקביעות היה שיחלצו למחר הא בע״ש דעתם איום א׳ ולפ״ז אם א״א בע״א יכולין לקבוע בערב ע״ד כמה ימים. והוי יודע כל אלו משום שבות ביה״ש ל״ג אם יש צורך גדול כבסי׳ רס״ב ושמ״ב ואם אירע בע״ש ביה״ש עדיין יוכלו לקבוע מקום ועמ״א שמ״ב. תוס׳ יבמות ז״א בר״מ ולדידן ע״כ בכל מושבותיכם אתא לרבות אף שאין חילול שבת ובאה״ע אי חופה קונה ובדרוש הארכתי:

ולא עמ״א אבל לא כקונה קנין בשבת שעדיין מציאתה ומעשה ידיה שלה. וע׳ אות שאח״ז ואי״ה יבואר:

הכניסה עמ״א ובאה״ע סימן ס״ד ס״ה דאין כונסין בשבת (ט״ס ס״ג) ועב״ש ה׳ דאם היה החופה מבע״י והיתה נדה מודיעין לו ותטבול בשבת ומותר לבעול בשבת וע׳ אות י״א ואי״ה שם יבואר עוד בזה:

ולא מקדישין עמ״א ע׳ תוס׳ ביצה ל״ז א׳ ד״ה משום יע״ש ועסי׳ ש״ו במ״א אות י״א אי שרי להקדיש טס ידוע לס״ת עתה:

ולא עמ״א צ״ע דבשי״ח המבשל בשוגג למ״ש ומזיד הוא לא יאכל עולמית וכאן פסק הר״מ ז״ל פכ״ג הט״ז שוגג יאכל בו ביום במזיד אף הוא שרי למ״ש ובשי״ח אף במלאכה דרבנן דינו כמלאכה ד״ת יע״ש. ועמ״מ ממשנה תרומות:

ואין עמ״א ולעשות סעודה פדיון הבן בע״ש עסי׳ רמ״ט במ״א אות ה׳ ואם נשלמו כ״ט י״ב תשצ״ג ביום ה׳ מ״מ לא מיקרי עבר זמנה אף להש״ך דלכתחלה ודאי אי לפדות עד יום ל״א:

גם עמ״א וגט הנשלח ע״י שליח ודאי אף לכתחלה נותנין לה. וגם הנכתב בכתב משיטה או בכל לשון עאה״ע סי׳ קכ״ו וב״ש אות ח׳ ובסימן ש״מ כאן ובסי׳ ש״ו סעיף י״א. ואי״ה בשי״ן מ״מ יבואר עוד:

מה עמ״א כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כו׳ עיין סמ״ע בח״מ מזה האריך ובחולין השוחט בשבת ויוה״כ אף מזיד שחיטתו כשירה לאחריני למ״ש ולמוצאי יום הכיפורים יע״ש. ועש״ך ר״ח בח״מ אות א׳ האריך שם. ומקח הנעשה בשבת מכירתו קיימת אף שנעשה באיסור תורה:

האלמנה עמ״א ע׳ ב״ש אה״ע סי׳ ס״ד אות ה׳ האריך ואות ו׳ ויבמה לכ״ע אין יחוד מהני כ״א ביאה ממש. ועי״ט חמור מע״ש דאלו ע״ש ביה״ש כל שבות ל״ג במצוה ועי״ט ביה״ש יש איסור תורה אין מערבין שמחה בשמחה עסי׳ תקמ״ו אי בי״ט אסור מ״ה ובשבת ליכא איסור תורה ע׳ פרישה ואי״ה יבואר שם:

להשיט עמ״א בכלי שרי לפצל הקסמים בהקשים אפילו גדול מאוד דל״ש שמא יעשה חביות של שייטין כבס״ב:

ספינה עמ״א כתב ע״ש אות ו׳ בריכה שבחצר ואית לה נידודין שרי לשוט שם ובספינה כבס״ב ועסי׳ שי״ן נו״ן ו׳ מדין בריכה שבחצר לענין רה״י וכרמלית הוי כרה״י. ומ״מ אם מנהיגין הספינה במקלות ומגיע לקרקע יש בו משום חופר שעושה גומות בקרקע ועכ״פ מדרבנן אסור וי״ל טילטול עפר טילטול מהצד לצורך תענוג וחופר כל שנתמלא הגומא במים ואין ראוי כלל י״ל דאף איסור דרבנן ליכא וצ״ע. ולילך למנין בספינה קטנה עסי׳ תרי״ג ס״ו תקפ״ו סכ״א שופר של ר״ה מ״ע מ״ה אין שט ע״פ המים להביאו כ״ש להתפלל במנין דאסור לעבור בספינה. ואפשר ע״י הערמה כה״ג יש להתיר האידנא בת״ח וצ״ע ואי״ה בתקפ״ו ותרי״ג יבואר עוד. עיין י״ד:

ואם עמ״א ועתו״ש כאן ורמ״ח אות י״ג בשם שו״ת שב יעקב דכשעכו״ם מוליך הספינה לית כאן משום שט יע״ש ואי״ה בט״ז א׳ יבואר עוד:

מ״ש המ״א בשי״ן מ״ם אות ב׳ שייך לכאן על ע״ש וע׳ תו״ש ואי״ה שם יבואר עוד:

ע׳ תוס׳ ביצה ח׳ א׳ ד״ה בעפר כשיש הרבה עפר ונופל לית גומא ה״ה חופר גומא במים ומיד מתמלאת מים ע׳ מ״ש אות י״ג מזה יע״ש:

אם משקין בכלי וכמו קשים וקסמים ע״פ כולו עסי׳ שי״ט ס״א וסי״ו ואסור ליטלם ביד דהוי פסולת מאוכל ואף לסלקם לצד אפשר דאסור כה״ג:

הרבה שבותים אסרו חז״ל מהם משום מלאכה מדרבנן כמו משאצ״ל וכדומה ומהם גזירה שמא יעלה ויתלוש וכדומה ויש מטעם עובדין דחול ויש מטעם מראית העין וזה קיל בחדרי חדרים מותר היכא דליכא כ״א חשד דרבנן עסי׳ רמ״ב ושאר דוכתי ויש לספק מ״ע במקום רואין אי לוקה מ״מ הואיל ובאין רואים שרי ויש נ״מ טובא לענין פסולי עדות מדרבנן וכבר כתבנו מזה כ״פ ועיין בפתיחה כוללת: