החותך עמ״א שבת צ״ד ב׳ ועתוי״ט שם פ״ט מ״ו וא״ר. וביד בין לו ולאחרים פטור כחכמים דר״א ועב״י מ״ש הר״ן שיש פוסקים כר״א לחומרא אפשר שלא להתיר שבות דשבות במקום מצוה ועט״ז י״ד קצ״ח אות כ״א (ט״ס תצ״ח) ועסי׳ שכ״ח בט״ז א׳ ומ״ש שם. ובסי׳ ש״ג אות כ״א בשם הריב״ש גוזז י״ל חייב אף בא״צ לצפרנים דבמשכן וע׳ כאן אות ג׳ ואי״ה שם יבואר:

והנה נ״מ האידנא בין מלאכה ד״ת לדרבנן שבות דשבות במקום מצוה וגם לפסולי עדות ד״ת דבמיתת ב״ד ומלקות מ״ה פסול עח״מ ל״ד יע״ש:

אשכחנא פתרי המחלל שבת במלאכה ד״ת לא יהא פסול מ״ה לעדות ובי״ט פסול לעדות מ״ה כמו שאגיד. כי איסי בן יהודה בשבת דף ו׳ ב׳ ובתוס׳ ד״ה הא דמסופק איסי על סקילה ואע״ג דחייב כרת על כולם לא מיקרי רשע בח״כ ומלקא לא לקי דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד שאין לוקין אף בעבירה שאין בה רק לאו ואלו בי״ט לוקח על כולם ומפסל מ״ה בהזיד בלאו אף בזה״ז עח״מ סי׳ ל״ד זולת הנך דלא מספקן שם והבערה ג״כ ממ״נ אי סקילה ואי לאו הלא מבואר הלאו בפ״ע. ועיין תוספות שם ובדף קנ״ד וצ״ז ובר״מ ה׳ סנהדרין וצ״ע אם הלכה כאיסי ואי״ה במ״א יבואר עוד ואין להאריך:

בין עמ״א תוס׳ שבת צ״ד ב׳ ד״ה אבל לר״י חייב משאצ״ל ולר״ש משאצ״ל פטור והריב״ש הביאו המ״א בש״ג אות כ״ב סובר גוזז חייב אף שא״צ לצמר שכן היה במשכן:

שתי שערות עמ״א דלא כע״ש שכ׳ דמשמע דשער א׳ אפילו איסורא ליכא והיה נראה לומר דמכל חלב לרבות ח״ש דחזי לאצטרופי י״ל היינו שיטעה ויאכל כזית כא״פ והוא לא ידע ואשם וזה ל״ש בשער וכדומה וה״ה בל יראה בח״ש י״ל כן ועשו״ת ח״צ בזה וממ״א משמע דבכל ח״ש משמע דיש בו איסור תורה לא איסור דרבנן ובפתיחה כוללת כתבנו מזה יע״ש:

מ״ש על הע״ש משמע דמקומו לעיל בססי׳ של״ט יע״ש בע״ש ועתו״ש שם:

לחתוך עמ״א התולש צמר ביד מבהמה בין חיה או מתה פטור דבכלי דרך גזיזה לא ביד משאצ״ל עסי׳ ש״ג אות כ״ב בס״א בשם הריב״ש וכאן אות א׳. ותצ״ח אות כ״ג די״ל תולש ביד נהי דלאו גוזז מ״מ עוקר דבר מגידולו ואף ביד חייב וטוה אין דרך בכך ונוטל שערו ביד פטור דאין גוזז בכך הא עוקר מעיקרו חייב וצ״ע:

שעוה עמ״א בתוספתא הביאה הרא״ש וכ״ה בר״מ ז״ל פי״א ה״ט נפלה שעוה על הפנקס כו׳ והב״ח הוסיף על הספר הכתוב בה ועט״ז א׳ שי׳ל בין על הפנקס והתיר עמ״א שיהא ראוי לכתוב ב״א חייב משא״כ כשכתוב ונפל שעוה וגורר לא עביד מידי ואין כאן מחשבה לחייב עליה אבל איסור טילטול בשעוה יש יע״ש:

אסור עמ״א עט״ז ב׳ ושמ״ג מזה. ומי פירות הנה בעינן ע״ד המתקיים ובדבר המתקיים ער״מ פי״א הט״ו ועוגה ומי פירו׳ תרווייהו אין מתקיימין וגם מוחק ע״מ לכתוב יש כאן ג׳ שבותים אפשר כולי האי לא גזרו בשובר ע״מ לאכול ואין נראה כאן מתכוין למחוק עא״ר:

כמין עמ״א הצר צורה חייב ע׳ אות שאח״ז ובר״מ פי״א הי״ז ועט״ז מ״ש בזה באות ב׳:

במשקין עמ״א העתיק דברי הר״מ ז״ל פי״א מה״ש הט״ו ולכאורה מוחק דבר המתקיים מע״ג מתקיים לא הראה שם מקומו ועמ״מ שם ונטף שעוה והסיר מע״ג פנקס כדי לכתוב ב״א חייב צ״ע א״כ בכותב ע״ג עץ וכדומה בשעוה ניתך וכדומה יהא חייב ושם כתב דיו וקומוס וכיוצא בהם משמע שעוה לא מתקיים הוא. וסבור הייתי אני העני לומר דמוחק ב׳ אותיות עד״מ והיה כתוב איזה ענין שחייב הוא או חבירו חייב לו ורוצה למחוק זה חייב אע״פ שאין רוצה ע״מ לכתוב ב״א הא מוחק טשטוש וכדומה בעינן ע״מ לכתוב ב״א ומש״ה שם בה״ט מוחק ע״מ לקלקל העור פטור ומ״ש המוחק כתב ע״מ ב״א י״ל שאותו כתב אין מועיל לו ולא מוריד ושעוה מע״ג פנקס ע״מ לכתוב ב׳ אותיות חייב ומוחק ב״א חייב או פטור שלא לכתוב ב״א או בעינן דבר המתקיים מע״ג מתקיים וכ״ז צ״ע ואין פשטות חדברים מורין כן וצ״ע. המסרט ע״ג בשרו פטור שאין דרך כתיבה בכך אע״פ שקורע בעור חייב. צורות בכותל וששר כצ״ל וכן המחקה היינו ע״מ לתקן המשרטט כדי לכתוב ב״א חייב יע״ש:

מותר עמ״א תה״ד סי׳ ס״ג:

מותר לרשום עמ״א ורושם חייב היינו צורות ובדיו או בדבר המתקיים כבאות ז׳ ובציפורן חקוקה אות ט׳ אסור כמו במשקין על השולחן ושריטה כך מותר ועט״ז אות ד׳:

שאין עמ״א עסי׳ ש״ו סי״א ובא״ר ותו״ש שם ובד״מ שם ועב״ש אה״ע סי׳ קכ״ו. ובמשנה ק״ג א׳ בכל לשון רש״י והר״מ ז״ל מפרשים בגופן ויש לפ׳ הלשון אבל כתב בעינן אשורית:

חוט עמ״א במותח חוט התפירה שיעור ב״ת אפי׳ לא קשר החוט בסופו י״ל חייב כי מתקיים עם השאר והקורע ע״מ לתפור ב״ת חייב על המחשבה כמו במוחק ע״מ לכתוב ויש חילוק ביניהם:

אותם עמ״א ועב״י:

ובעיגול עמ״א פי׳ נקבים עגולים דדומה לקרסים ואפי׳ המחט שם לא הוי המחט מלאכתו לאיסור וגם לא נראה כתופר ועב״י:

אסור עמ״א ועט״ז אות ה׳ ובשי״ז ס״ב בט״ז ומ״א שם:

שדומה עמ״א שבת ע״ג ב׳ מעמר דוקא במקום גידולו כמ״ש באות שאח״ז והמחבר שכתב וכן אסור לקבץ כ״ד במקום גידולו מבואר כן ואע״ג שזה חייב חטאת וזה פטור אבל אסור כתבם יחד וכ״ה בטור. ומ״ש הע״ש שמא הוא בכלל יע״ל קג״ם היינו עי״ן כולל כל היכא דפליגי בהו אביי ורבא עד זומם סנהדרין כ״ז א׳ וב״ק כו׳ וגם עימור בכלל ועא״ר ולדעת הר״מ משמע די״א עימור אף שאין במקום גידולו ועסי׳ של״ה ס״ט:

המקבץ עמ״א ע׳ אות הקדום ופ״ח ממ״ש:

או שנקב עמ״א ע׳ ר״מ פ״ח הלכה ו׳ ופכ״א הי״א משמע המעמר בשדה במקום גידולו חייב ובבית אם עשאן גוף א׳ שדבקם ביד או ע״י חבל חייב משום מעמר וצ״ע. מ״ש המחבר סי״א לא יתבצר רמב״ם פכ״א הי״ז משום בורר והמחבר כתבם לעיל שי״ט סי״ז ועמ״א י״ט. עמ״ש בסוף הסי׳ אי״ה מזה:

תולדות עמ״א ועט״ז מזה אבל הקורע נייר ממש שלא נחתך חייב למ״ד לא בעינן קורע ע״מ לתפור כקורע בחמתו דחייב דאפילו ע״י עכו״ם אסור לקרוע הדפין אם לא נחתכו:

בירושלמי פכ״ג והבורר אמר ר׳ יודן היה יושב על הכרי ובורר כל היום אין מתחייב פי׳ המפרש שלא הועיל כלום שעדיין יש צרורות ומ״מ פטור אבל אסור: