ומילתא עמ״א הב״ח כאן כדעת הטור בי״ד שע״ג דב״ד מצווין להפרישו בטומאה ודם ושרצים אין מצווין דלא כב״י להטור ודוקא ב״ד כהנים כי כן משמע דרשא אמור אל הכהנים כו׳ והר״ב שם בשע״ג פוסק כרמב״ם וכ״מ בגמרא יבמות קי״ד ועט״ז כאן א׳ אמור מעתה ג׳ פירושים בטור בטומאה פי׳ הב״י כל ג׳ דברים דם שרצים טומאה ב״ד מוזהרין אף ב״ד ישראלים והב״ח פירש דבטומאה לבד דריבה מצות יתירות סובר הטור דב״ד כהנים מפרישין מ״ה והט״ז סובר דב״ד אין מצווין אף בטומאה להפרישם ואביו לבד מוזהר אף בבן יומו מ״ה בטומאה. וטומטום ואנדרוגינוס אף אב ובהגיע לחינוך אין מצווה להפרישו דס״ס שמא הלכה כר״מ דאין חילוק בין טובאה לשאר ואף אביו אין מצווה מ״ה ושמא נקיבה היא ואף מדרבנן חייב לחנכו הא קיי״ל ס״ס ב׳ ד״ת וספק א׳ בדרבנן שפיר דמי כבסי׳ ק״י בי״ד ועט״ז מ״ש שם:

אביו עמ״א ובתה״ד דמסופק שם באמו אי מצווה לחנך ועתו״ש בשם ר״מ ועסי׳ תרי״ו אות ב׳ ועט״ז כאן מ״ש שם וע׳ סי׳ רכ״ה במ״א ה׳ בר מצוה כו׳ החינוך חייב האב מדרבנן עד יג״ש וב״ש וקטן עד ך׳ וסימני סריס או רוב שנותיו ומכאן ואילך אין חייב לחנכם ועמ״ש אי״ה באות שאח״ז:

מאיסור דאורייתא עמ״א וכ״כ הט״ז א׳. ומ״ש הר״ב וי״א דכל זה בלא הגיע לחינוך משמע אביו אפי׳ לא הגיע לחינוך מצוה לגעור ולהפרישו וז״א אלא קאי לב״ד בלבד ומש״ה הקשה על הר״ב שהגיה מאיסור ד״ת. ומ״ש בשם או״ה לא הבינותי דקטן שלא הגיע לחינוך יונק ואם לומר קטן דלאו בר הבנה אף בהגיע לחינוך אין מחויב ה״ה שוטה כה״ג ל״ש חינוך הן לב״ד או לאביו אבל חרש קטן י״ל דעת קלישותא ומחויב לחנכו ומ״ש בשם הש״ך י״ד הוא בסי׳ שע״א א׳ יע״ש וצ״ע דרוב נשים יולדות ולד קיימא ועסי׳ שע״ד ובש״ך ח׳ התם באבילות דרבנן מקילין ועוד דאין לבו דוה עליו כל שאין ברור לו משא״כ להקל באיסור תורה להקל בס״ס כה״ג הא ספק הב׳ שמא נפל נגד הרוב הוא וכה״ג כמאן דליתא דמי עי״ד ק״י ותוס׳ כתובות בסוגיא דפ״פ דוקא רוב דרבנן מהני ס״ס וע׳ יבמות קי״ט ואה״ע קנ״ו ואם היינו אומרים טהרה בלועה מ״ה שרי ואיסור דרבנן יש א״ש שאין עושין ספק דרבנן בידים עסי׳ תפ״ט בספירה כו׳ הא ס״ס עם ספק דרבנן תרתי לטיבותא אפשר עושין ועסי׳ תס״ז במ״א בחטים שאין מבוקעות אי הוי מ״ה או דרבנן ואפ״ה אין עושין ס״ס בידים. וכעת הדבר צריך תלמוד ואי״ה במ״א יבואר עוד:

ולהאכילו עמ״א הנה נראה היפך ממ״ש בט״ז דכל שנותן בידו אע״פ שאין נותן לפה עובר מ״ה מקרא דטומאה ודם ושרצים ומשם יליף לכ״ה וההיא דלא יושיט כוס יין לנזיר ל״ע ואין לוקה י״ל בגדול שבר דעת הוא לא חייבה תורה רק ל״ע הא קטן יבא להרגל בכך וכשיגדיל לא יסור ממנו כו׳ וי״ל עוד אף כשנותן נבילה לקטן בפיו ממש לא לקי עליה דנפיק מדרשא ומקרא יתירא ולא לאו מפורש וכל מדרשא דינו כדין ח״ש דאיסור תורה יש ולא מלקות כמבואר להמעיין בר״מ ז״ל בשרשיו ובספרו הי״ד ומעתה לא מפסל לעדות מי שעבר והאכיל נבילות בידים לקטן דפשיטא דאין עונשין מ״ה מלקות ואף במ״מ ואף הנך ג׳ טומאה ודם ושרצים דכתיבי קראי יתירי לאו מפורשים המה רק מדרשא ואין לוקין על הדרש דלא מיוחד לאוי׳ בלאו דחסימה. וער״ן שבת כלל גדול דהיכא דהלמ״מ פירוש הקרא שפיר עונשין י״ל והבן זה. ואי״ה בפתיחה כוללת אבאר עוד:

והנה בתינוק קצת חולה שאין סכנה ע״י עכו״ם י״ל אזהרה שלא יאכילום בידים ע״י ישראל הא ע״י עכו״ם מ״ה מותר ומדרבנן אמירה לעכו״ם שבות ובחולה שאין סכנה לא גזרו אבל ליתן להם בידים באין סכנה י״ל איסור תורה יש וכדכתיבנא ובמ״ע אי מוזהר י״ל תליא בפלוגתא להר״מ ז״ל דמפרש כפשטיה דג״כ צריכא ויליף מינייהו בעלמא ועשה קיל מל״ת אין למידין משא״כ להטור מדרבנן הוא י״ל דאין לחלק בין ל״ת לעשה ועסי׳ תרי״ו במ״א אות ב׳ ודיני חינוך אין שוין בכל מצוה כ״א כדינו ובמ״א הארכתי בזה:

טוב לו עמ״א בח״מ שמ״ט (ט״ס שנ״ט) ועט״ז אות ב׳ ויראה ל״ד ממון ה״ה חבלה וביוש בדברים כל שב״א לחבירו ב״ד מצווין להפרישו שלא יארע תקלה על ידו: