לחצר עמ״א ברמב״ם פי״ג ה״כ שכח כו׳ להכניסה בחצר שבציד״ה כו׳ וידו תלויה באויר רה״ר כו׳ אסור לחצר אחרת שלא יעשה מחשבתו כו׳ ומלת בצרה משמע בדיוטא אחת וברה״ר בלא״ה הרי מושיט ובאמת א״י מושיט מניחו שם ליד חבירו או ע״ג ד׳ וכאן זורק לשם אין זה מלאכת מושיט ורש״י ז״ל ד׳ א׳ ד״ה לאותו חצר הסמוכה לה אסור לזורק״ה פי׳ סמוך היינו בדיוטא א׳ ולזורקה לא להושיט שם וע״ז פריך מ״ש וע׳ תוס׳ שם ד״ה ומאי שנא ובט״ז כתבנו מזה. שוב ראיתי בס׳ נהר שלום הרגיש קצת בזה יע״ש וצ״ע. וערש״י שם ד״ה מחשבתו ואי״ה באות ד׳ יבואר עוד:

במזיד קנסוהו מ״א:

חיוב עמ״א תיקן בזה קושיית ע״ש דהמחבר במזיד מיירי ולא קנסו משחשיכה שמא ישכח אח״כ וישליך ע׳ בגמ׳:

בכל עמ״א תוס׳ ד׳ א׳ ד״ה ומאי שנא יע״ש ובט״ז פירשתיו ובר״מ ז״ל פי״ג ה״ך וידו באויר רה״ר והוא ז״ל מפרש שלא יעשה מחשבתו שחשב להוציא לחצר אחרת דלא כפירש״י ע׳ אות א׳:

בכל עמ״א הע״ש שכתב דהשמיט המחבר דין רדיית הפת וכתבו המחבר ברנ״ד בין בשוגג ובין מזיד דהתירו לרדותה יע״ש: