ועירובי עמ״א הראה לשנ״ה אות י״א יע״ש דמשמע דאף עירוב א״צ כל שמפסיק מקום פטור ועדיף טפי מאלו לא היה מפסיק כלל בין רה״י לרשות חבירו דבעי עירוב ככל גגות וכדומה ובאמת צ״ע בזה ועא״ר אות ג׳ ותו״ש ונהר שלום ואי״ה בשנ״ה אות י״א יבואר בזה: והמ״מ פט״ו ה״ה בלא עירבו אסור פשוט כו׳ והלא ברייתא מבוארת הוא שבת צ״ח א׳ שבות ורשויות שלו מותר אלא כ״כ אף לפי׳ הר״מ ז״ל מ״ש בשנ״א סס״ה עא״ר אות ד׳ הגיה שנ״ה סס״א אות ט׳ דמפסיק כרמלית לא מהני עירוב יע״ש:

מותר עמ״א פירשתיו בט״ז ער״מ פי״ג הי״ו רה״ר לרה״ר ורה״י באמצע למטה מי״ט פטור ואיסורא איכא ובפט״ו ה״ח יע״ש. ועסי׳ שנ״ד בט״ז ומ״א א״ב ואי״ה יבואר:

כלי חרש עמ״א שבת צ״ו א׳ ופירש״י ז״ל דאלו משום נפילה לרה״ר מתעסק הוא. ואם הגגין כרמלית אפ״ה דילמא אתי לאיתויי ד״א ברה״ר או דרך רה״י פתח הבית או דאע״ג דבולט מ״מ באמצע הוי רה״י עסי׳ שע״ד במ״א ה׳:

למעלה עמ״א לשיטתיה בשמ״ח אות ב׳ דאפילו למטה מי״ט הוי חורי כר״ש וכ״מ מהר״ב שם בהג״ה כמ״ש שם ועא״ר כאן אות ה׳ ושמ״ה אות ח׳ וט״ס למעלה וצ״ל למטה מי״ט נמי חורי רה״י הם וע׳ בנהר שלום די״ל זיז הבולט תוך י״ט זכו ביה רבים:

אסור עמ״א ע׳ מ״מ פט״ז מה״ש ה״ד יע״ש באורך:

ואוסרים עמ״א גם זה שם. ובלבוש כתב דוקא שיש בתחתון ג״כ דע״ד ועליון אין אוסר התחתון ולשון ואוסרים זע״ז משמע שניהם אסורים ואי דוקא זה למטה מזה מכוין או אף שלא מכוין עמ״מ נ״מ בין הרמב״ם ורשב״א ועב״י כאן. ומשמע כשעירבו יחד שרי ועמ״א א׳ כשא״א לטלטל מזה לזה כ״א בזריקה יע״ש:

כנגד עמ״א עב״י: