לכלים עמ״א היינו מבית לקרפף פחות מב״ס שלא הוקף אף של אדם א׳ אסור להוציא מבית לקרפף. מ״ש המחבר או למבוי אע״פ שלא עירבו עסי׳ שפ״ו ואי״ה יבואר שם בזה:

ולא עמ״א עט״ז א׳ על הגג עסי׳ שמ״ה בזה:

חצירות עמ״א עתו״ש אות ו׳ בשם אבן העוזר הקשה כיון שנשתתפו במבוי וכל החצירות כחד חשוב למה לא יטלטלו מחצר לחצר דרך חור:

או חלון עמ״א דמותר אף דרך חור כלי הבית מחצר זה לזה וכלים ששבתו בחצר מותר מחצר לחצר בלא עירוב אף דרך חור שאין ביניהם פתח כלל נמי שרי דרשות אחת הן:

ד׳ ע״ד עמ״א עב״ח שהאריך בזה וע׳ עירובין ע״ו א׳ יע״ש:

ב׳ בתים עמ״א אי מיירי ב׳ בתים פתוחים לחצר א׳ אי ערבו בחצר תו א״צ עירוב אחר כלל ואי מיירי שכל בית פתוח לחצר אחר ובין ב׳ בתים חלון אז אף אם עירבו כל חצר לעצמה וגם יכולין להוציא מחצר זה לזה ע״י המבוי י״ל דאסור ע׳ אות ג׳ וע׳ תו״ש אות י״ג:

לעלייה עמ״א דאי יש לו דרך על התחתון אף שאין בארובה דע״ד מערב דרך הפתח ומטלטל אף דרך חור ע׳ אות ד׳ ועתו״ש בזה:

ועשה עמ״א עירובין צ״ג ב׳ וא״י דבש״ע רבותא אשמועינן דגידוד ה׳ ומחיצה ה׳ הוי מחיצה ואין מערבין א׳ יע״ש:

יכולים עמ״א גג הכותל נמי גג הוי ורשות א׳ עם החצר לכלים ששבתו בחצר וגג מטלטלים מזה לזה:

ואם עמ״א וע׳ סימן שמ״ו ס״א יש מתירין ברשויות דרבנן וע׳ עולת שבת כאן ושם בשמ׳ו בא״ר ב׳:

אף בכלים עמ״א דאם לא עירבה לעצמה אסור מבית לחצר וכ״ש למחיצה והב׳ מותר מחצר למחיצה דרשות א׳ הוא כר״ש וע׳ אות י״ג ואי״ה שם יבואר. דכשהכותל גבוה י״ט לשניהם בלא עירבו שניהם מותרים מחצר למחיצה ועירבו כ״א לעצמה אסורים מבית למחיצה דהוי גג חצר חבירו:

אסור עמ״א בע״ש הקשה למה אסור הב׳ מחצר למחיצה כו׳ ותי׳ המ״א הואיל וחבירו מותר מבית למחיצה אם ישמש הב׳ על המחיצה ממילא יאסור הא׳ מבית למחיצה דהוי חצר חבירו ונותנין התשמיש לזה שנוח לו כו׳ ומ״ש נמוך מי״ט לא ה״ל דין גג א״י פירושו נעת דגג נמי מבית לגג חבירו אסור וע׳ ס״א:

מותר עמ״א ומ״ש המחבר אפילו עירבה כ״א לעצמה לכאורה בלא עירבה כ״א לעצמה י״ל דאסורים מבתים להוליך למחיצה למקום פטור דרך אויר החצר ועסי׳ שנ״ב וי״ל למ״ש לא עירבו רק מחצר דשרי אף ערבו מותרים מבית למקום פטור ועב״י בשם מ״מ:

במילואו עמ״א בדין חצר עסי׳ שס״ג אי משהו סגי או בעינן טפח ועתו״ש:

הכותל עמ״א רחב הכותל ד׳ טפחים יכול לילך האדם על ראש הכותל מסולם זה לסולם שבצד הב׳. ע׳ בטור א״צ להוליך החפץ ע״ג חומה רחב ד״ט עד הסולם וחבירו יקח שם והוי פתח ורצו מערבין א׳:

משך ד׳ עמ״א כשעקר חוליא ומיעטו מגבוה י״ט אם יש ברוחב ד״ט אז אם פרוץ מעבר לעבר פתח הוי ורצו מערבין א׳ ואם עב החומה ונשאר גבוה י״ט לצד הב׳ משמש אותו שעקר החוליא דנוח תשמישו כבס״ו דגבוה לא׳ י״ט ולב׳ פחות נותנין לזה שתשמישו בנחת:

כנגד עמ״א ועט״ז אות ז׳ ומ״ש שם:

שיחברנו עמ״א רצ״ט ושי״א ועתו״ש אות ל״ט ואם הספל או ספסל כבד שאין ניטל ביד א׳ י״ל כובדו קובעו וצ״ע ועתו״ש אות ל״א דמוקצה עריבה שלשין בה וכדומה י״ל אין ממעט דניטל לצורך גופו ומקומו. ועסי׳ שי״ד ס״י משמע כל שמחברו שיהיה קיים לאותה שבת אסור ואפשר מן התורה אסור וא״נ דרבנן לית כאן תורת עירוב דביה״ש גזרו על שבות כל דלי״ת מצוה ועסי׳ שנ״ד וא״ר כאן ואי״ה שם יבואר:

להתיר עמ״א דליהוי כפתח צריך שיגיע סמוך ג״ט לראש הכותל נמי הוי פתח ירצו מערבין א׳ ובאין מגיע רק לשמש לזה כבס״ו א׳ גבוה י״ט ואחד אין גבוה נותנין לזה שאין עב״ח דניחא תשמישיה:

על גבי הזיז עמ״א כשהניח סולם רחב כ״ש על הזיז ממש הוי דרגא לזיז ומשמש כו׳:

אבל עמ״א משמע ודאי אף סמוך לזיז פחות מג״ט אפ״ה לא הוי הסולם כ״ש דרגא לזיז ואם הסולם רחב ד״ט והעמיד פחות מג״ט אצל הזיז רחב דע״ד והזיז מגיע לראש הכותל פחות מג״ט צ״ע אם אמרינן תרי לבוד כה״ג ע״ס ח׳ וט׳:

בין לערב יחד עמ״א ופחות מג״ט לראש הכותל מבואר בסעיף ח׳ יע״ש:

בגובה י׳ עמ״א כל שיש למטה רוחב ד״ט בגובה י״ט הוי פתח ומועיל בין לשמש ובין לערב משא״כ כשחוקק בכותל גופא לא ניחא ליה כ״כ לעלות צריך לחוק נגד כל גובה הכותל עב״י ויראה פחות מג״ט לראש הכותל נמי בחקק בכותל מהני. וכ״ש כשהסולם רחב למטה ד״ט בגובה י״ט ולמעלה פחות דמהני:

היה עמ״א בשע״ד ס״א דנסתם הפתח בשבת שרי ה״ה כאן ועסי׳ שצ״ד במ״א ב׳ וט״ז ג׳ ובשס״ח ס״ז בעומד לסתור בלילה אסור התם חשבינן כאלו נסתר ביה״ש וכן בסי׳ שע״א במ״א ח׳ אלו מת ביה״ש כו׳ משא״כ איסור שבת שבות וביה״ש ל״ג שבות ודאי מהני עיין תו״ש אות מ״ו ויפה כתב:

דאילן עמ״א ע׳ עירובין ע״ח ב׳ ופלוגתת הר״מ והרא״ש ז״ל ע׳ בפ״ג מה״ע ה״ח ומ״ש כאן דאשירה מ״ה אסור כ״ה לשון הר״מ ז״ל וא״נ דרבנן ל״ש שבות ביה״ש דל״ש לשבת ועתו״ש וצ״ע קצת:

יבשה עמ״א ועא״ר כ״א דהרא״ש מתיר שם יבשה בתו״ש אות מ״ה דלהרא״ש מותר א״כ שפיר סיים יבשה באילן היתר עכ״פ יש להתיר ממ״נ להר״מ ז״ל מותר ולהרא״ש מותר ויפה כתב אמנם מ״ש דהלכה כדיעה א׳ בסתם י״ל דוקא כשכותב וי״א משא״כ כשכותב והרא״ש כתב וי״ו במקום אבל יש לספק ועמ״ש בכללים קטנים מזה ובי״ד רמ״ב:

סתמא עמ״א בחריץ מסתמא מבוטלים משא״כ בבית בסתם אין מבוטלין אא״כ בטלו בפירוש:

אוצר עמ״א הביא דברי הגהות אשר״י עירובין ע״ח ב׳ דפירות דרך לעשות אוצר והואיל ודרך לעשות אוצר אין מתחילין באוצר וא״כ בטלו לאותה שבת ומש״ה מערבין א׳ וע׳ אות כ״ז להר״מ ז״ל משמע דוקא בטלו לעולם ועסי׳ שנ״ח סוף סעיף ב׳ עפר י״ח הא פירות י״ל כ״ע מודים דבטל לשבת א׳ די וא״ש ההוא דפירות טבלים בעירובין כ״ד. והקשה אהר״ב דהא בשל״ג קיי״ל דמותר להסתפק ממנו כר״ש לא כר״י וע״ש וע״ק כו׳ והגהות אשר״י כתב ומ״ד דאסור להסתפק ממנו כר״י. והא״ר כ״ד תי׳ דא״נ דהג״א סובר כן הר״ב מטעם אחר פסק כן דדרך להניח שם לאוצר ומבטל ליה לזמן מה ואף שנוטל בשבת מ״מ מטעם הואיל ודרך לעשותם שם אוצר לזמן מה. גם אפשר הג״א ענין בפ״ע קאמר הואיל וכן לענין להסתפק כר״י אבל מערבין א׳ בלא״ה כדאמרן:

משפת עמ״א כל רוחב מעשר פרצה הוי ואין מערבין שנים רק א׳:

אפילו עמ״א עמ״ש בט״ז אות י׳ בזה ולשון אפילו בחול משמע כ״ש בשבת עתו״ש בזה. ובא״ר אות כ״ט:

ב׳ בתים עמ״א ועתו״ש אות נ״ז ובע״ש אי בעינן סמוך לתקרה פחות מג״ט יע״ש בזה: