והוציא עמ״א עס״ד הוצאה מרשות שביטל לאו חזרה הוא רק כשמכניס לשם עט״ז שם ג׳ ומ״מ מלת להכניס קשה דהיל״ל דוקא אם הוציא הא הכניס לא חזר מבטולו אבל אין רשאי ועתו״ש הרגיש בזה. וביטל רשות ביתו חמור יותר דאף הכניס חזר מביטולו לגמרי אף מהחצר והבן וצ״ע ועא״ר ב׳. ע׳ אות שאח״ז ואי״ה יבואר:

החזיקו עמ״א ועסי׳ ש״פ ה׳ ו״ז. והיינו בלא ביטל רשות ביתו ואם ביטל רשות ביתו מותר להוציא מביתו לחצר אחר שהחזיקו בו וע׳ עולת שבת ודבריו צ״ע וכבר עמד הא״ר אות א׳ בזה וצ״ע שלא השיגו המ״א בזה:

משחשיכה עמ״א עט״ז ב׳ דכאן לא הוי חזקה מעליא רק חזקה באיסור טלטול ומבע״י ל״ש זה הא ביה״ש שייך שפיר חזקה באיסור טלטול:

בחורבה עמ״א ובמבוי כה״ג אי״ה יבואר בסי׳ שפ״ו מזה יע״ש:

מביתו עמ״א ואין נראה כחוזר ומחזיק שהוצאה מרשותו לא נראה כמחזיק ורשות חבירו ל״ש דמחזיק בו שהרי של חבירו הוא ועא״ר אות ז׳ בזה:

חוזר עמ״א דאף חזקה לא מהני כה״ג כיון דיחיד אצל יחיד לא נעשה אורח כבסימן ש״פ במ״א אות ז׳ משא״כ לבית חבירו מותר כמ״ש באות הקדום אע״ג דעדיין לא החזיק חבירו בשלו ועתו״ש:

ואז עמ״א ועא״ר אות י׳ בשם הלבוש תיקן זה דאין נראה כחוזר מביטולו כיון שעדיין נשאר חדר א׳ שאסור יע״ש. וא״ר פירש דברי רמ״א עפ״י הנוסחא ואף מותר יע״ש עט״ז ג׳. ועתו״ש אות י״ג ביחיד לרבים ל״ש תשתכח תורת עירוב שהם ערבו:

אינם עמ״א עמ״ש בט״ז מזה אות ד׳ בשם הפרישה:

וחוזרים עמ״א ברבים לגבי יחיד בהכרח שיחזור ויבטל דאי מבטל גם רשות ביתו אפ״ה אסורים הם רבים לגבי יחיד אף חזקה לא מהני כבסימן ש״פ סעיף ד׳ במ״א אות זיי״ן ועתו״ש אות י״ז בזה: