אסור בהנאה עמ״א. הוא לשון הר״מ ז״ל פרק ששי מה״ע הי״ז דאף לישראל אסור למיקני בית באיסור הנאת והטור כתב לכהן דוקא וי״ל בקרקע עולם דאין אסור בהנאה וע׳ פרישה ומ״מ קשה למה השמיט הטור בקבר בנין דאסור לישראל והר״מ ז״ל למה השמיט בקרקע עולם דלישראל שרי ולכהן אסור וה״ה במניח בבית עכו״ם שבנאו לכך בי״ד קמ״ה עש״ך שס״ד א׳ יע״ש. ובין הקברות היינו קרקע עולם או קבר כוך יע״ש:

אחר קנייה עמ״א עירובין ל״א א׳ כרבנן דר״י מיקני ביתא באיסור הנאה אסור. ולכאורה תליא אי עביד מהני או לא וי״ל כאן לכ״ע דיעבד אין עירוב דלאו דירה הוא דרוצה בקיום העירוב אחר ביה״ש ואסור הנאת הבית:

בבית הפרס עמ״א עירובין שם ופסחים צ״ב ברש״י והר״מ ז״ל פ״ו מהלכות ק״פ ה״ה לא העמידו במקום כרת היינו לילך על ידי נפיחה ולתרומה לא התירו וקשה אם כן בעירוב אמאי התירו יעויין שם. שוב ראיתי בתוספות עירובין כ״ו ב׳ ד״ה ולכהן תירצו דהכא ליכא כ״א לאו וע״ש ע׳ אות ו׳:

כהן עמ״א היינו דכהן מוזהר שלא לפסול גופו אף חולין טמאין ע׳ חולין ל״ו הנח לנזיר הדמע וביצה גבי מטבילין בי״ט כו׳:

במגדל עמ״א לשונו צריך ביאור. כי לשון המחבר הוא לשון הר״מ ז״ל פ״ו מה״ע הי״ז ובמ״מ שם ובגמרא אמר מנפח והר״מ ז״ל הוסיף ע״י שידה תיבה ומגדול אע״ג אהל זרוק ל״ש אהל בית הפרס אין חשש אהל עצם כשעורה רק במגע ערש״י פסחים צ״ב ב׳. ומ״ש ויכול ליטלו ע״י פשוטי כלי עץ י״ל דקאי אקבר יחידי וכ״כ התו״ש אות ה׳ ויפה פי׳ ויראה לי דמדנקיט הר״מ והמחבר טעם חדש שידה תיבה ומגרול להורות בקבר יחידי נמי אף לרבנן יכול לילך ע״י שידה תיבה ומגדול כמ״ש התוס׳ שם ל׳א א׳ ד״ה היכי אזיל דקבר תופס ד״א מדרבנן וע״י תיבה ומגדול היכרא ובקבר עולם הלא נאסר בהנאה (בתו״ש צ״ל קבר קרקע עולם) ומ״ש שאין טפח י״ל בפשיטות דאל״ה נטמא הכהן ואסור לפסול גופו:

שינפח עמ״א בפסחים צ״ב ב׳ פירש״י ז״ל עצם גדול רואהו וקטן היינו כשעורה נדחה בנפיחתו ובעירובין נראה בנפיחה ראוי להיות נדחה בנפיחה וצ״ע. שוב ראיתי בא״ר ב׳ בשם מי״ט שצ״ל נדחה בנפיחה יע״ש כהן המניח תרומה בבית הפרס ע״י שליח ע״ג פשוטי כלי עץ אין עירוב והבן:

ויתחייב עמ״א מ״מ פ״ו מה״ע ה״ה ותוס׳ עירובין ל״ד א׳ ד״ה ואמאי והיינו בנתכוין דוקא לשבות רחוק שמונה אמות ממקום עירובו ברה״ר דשבות קרובה לידי ד״ת לא התירו ביה״ש כמו בקנה רך כו׳ אבל פחות ח״א כשר דהנותן עירובו יש לו מקום שביתה ד״א נמצא מטלטלו רק פחות מד״א יע״ש ועט״ז בד״ה ואי״ה שם יבואר. ועשו״ת עה״ג ק״ד והתו״ש אות ט׳ הביאו כתב בפשיטות דצריך שיכול להביאו אצלו ע״י עצמו דאל״כ כהן בביה״ק הא אחר יכול להביאו וי״ל כשנתכוין לשבות בביה״ק ולקנות שם שביתה ומש״ה אמר ר׳ יהודה שיכול לילך ולאכול היינו שם וע׳ תוס׳ עירובין כ״ז א׳ יע״ש וצ״ע:

ה״ז עירוב עמ״א היינו גובה י״ט ורחב ד״ט והוא נתכוין לשבות ברה״ר אין עירוב:

ספק כשר עמ״א עירובין ל״ו עי״ד ק״י ספק דרבנן הבא ע״י גלגול בשו״ת מהריב״ל ובתרומה ספק טמאה היינו ב׳ סאין ונגע טומאה בא׳ מהן וא״י באיזו אף תרומה דרבנן או טומאה דרבנן והיה בספק איסור כה״ג עי״ד קי״א דמ״מ סעודה הראויה מבע״י בעינן וליכא ובקי״א בש״ך י״ט של שני ב״א יש לומר אם אירע כן ואכל א׳ שלו וביקש מהב׳ שיערב לו משלו יש לומר הואיל ושרי לאחריני:

ולהחשיך עמ״א צריך שיכוין בלבו עכ״פ וא״צ להוציא בשפתיו הא בלא כונה לא:

כפי מזונו עמ״א הגיה מלת א״ו רעבתן גם הוי״ו של וא״ם חולה וצ״ל ב״ס כפי מזונו אם הוא חולה די ב״ס שלו וא״צ ששה בצים כו׳. רעבתן שאוכל הרבה די ב״ס בינונית ששה ביצים ועט״ז אות ז׳ והיינו לקולא ועב״ח ואי״ה שם יבואר. ועיין לבוש כפי מזונו לחול לא לשבת וגריס כמ״ש המ״א וי״א דזקן וחולה ורעבתן שיעורן שוה ועיין ב״י:

מכל עמ״א שפ״ו אות יו״ד ע״ח אין משתתפין לי״א וע״ת מערבין וקונה י״א דאף ע״ת אין מערבין יע״ש:

כאלו עמ״א גמרא עירובין ע״ג ולכאורה כשיש לו בית שלו במקום העירוב ולן בביתו נימא דחוזר מעירובו וי״ל דניחא ליה ללון אצל אשתו ובניו וצ״ע:

ושם עמ״א היינו דסתמא אמרינן ביתו בשדה במקום לינה דאלו היה לו שם פת אוכל שם ואף על גב דהיה בעיר ביה״ש כל שמקום לינה תוך התחום מעיר מקום לינה הוי ביתו דניחא ליה בכך:

וקטן עמ״א עירובין ל״א ב׳ רש״י ותוס׳ ד״ה כאן והכי משמע ברש״י נתנו לאחר ורואה הא לחש״ו אף עומד ורואה לא מהני ומיהו י״ל לתוס׳ לא מהימני שמא לא הניחו לשם עירוב בפת צריך שיאמר בזה העירוב יהיה פלוני מותר לילך אבל אה״נ שאם שומע הגדול שהקטן אומר כן מהני ובשס״ו ס״ג הקיבוץ א״צ שיאמר כלום אבל אמירה שם צריך לכתחלה כבאות כ״א שם ויאמר אחד מהגדולים וכותי שאין חושש על לפני עור אפילו מצאו שם שמא לא הניחו לשם עירוב:

וראה עמ״א הנה בתל״ז במ״א ה׳ הארכנו שם ומשמע לדינא דקטן בדרבנן נאמן אף בשליחות בבית אחרים וכמשמעות המחבר שם בסתמא. וצ״ל דעירובי תחומין אסמכוהו אקרא חשיב כד״ת לענין זה ושאני שאר דרבנן לא אסמכוהו אקרא קיל ובפתיחה כוללת כתבנו מזה אבל התוס׳ בעירובין ס״ל דכל שיש לו שרש בד״ת אף שלא אסמכוהו חמיר ועירובי חצירות קיל טפי ומשמע בפוסקים בעירובי תחומין אף שאמר הקטן אצא ואערב מעצמי אין לו נאמנות ולרש״י יש לומר דלא מקני שביתה ומיהו באמר בע״ה בזה הפת שמניח שלוחי אהיה מותר מהני אי יש נאמנות לקטן ער״מ פ״א ה״ח דמעשר ומ״ל פ״ד ה״ב הביא דין ירושלמי יע״ש וצ״ע:

דחזקה עמ״א תוס׳ עירובין ל״ב א׳ ד״ה רב ששת לתי׳ א׳ ר״נ ור״ש פליגי באין מכשול למשלח לר״ג בד״ת לא מהימן ודרבנן מהימן ולר״ש בד״ת נמי מהימן ולתי׳ ב׳ ר״ש מודה באין מכשול דכזי״ת לא מהימן יע״ש ובי״ד הביא רמ״א בשם הטור ורא״ש דבתרומה אם מצא התרומה אצל הכרי דלא כר״נ בחולין י״א והיינו כר״ש בתי׳ א׳ וסותר למ״ש הרא״ש כאן בתי׳ ב׳ דבתרומה אף ר״ש מודה דאין תרומה שאין מכשול כו׳ ועיין מ״ל פ״ד מה׳ בכורות ה״א וי״ל בין כשאמר שיתרום וטובת הנאה של השליח מ״ש כגון הכא יש לומר אף בדרבנן בעינן שיבא מכשול ומש״ה אמר ר״ש אחד זה ואחד זה שווין ובהל״ת התקמ״ד פפד״א הארכתי:

באיזה דבדרבנן יש ברירה עמ״א עמ״מ פ״ו מה״ע הכ״ו ובהשגות שם ולא הבינותי כיון דנתן רשות לשליח בלאו טעמא דברירה י״ל כן ובפסחים גבי רשות לשחוט עליו פסח פסחים פ״ח ב׳ אע״ג דרגיל בטלה סמיך על העבד בגדי דלא פירש וצ״ע בכאן אם נימא כן ברגיל לערב למזרח והשליח למערב ולא פירש לו:

בתמרים עמ״א המ״מ פ״ו עירובין הכ״ג דפסק כרבא יע״ש ועתו״ש:

אין עמ״א עא״ר אות כ״ג דאם יש ממקום רגליו עד מקום שביתה ב׳ אלפים וד׳ אמות מותר ואין לומר דב׳ אלפים ושבעה אמות שרי ז״א דג׳ אמות הוא חוץ לתחום ול״ד לסוף הסעיף ושם במסוים תליא מילתא משא״כ כאן ובתו״ש אות כ״ח די״ל הבלעת תחומין באונס מילתא הוא כבסימן ת״ה וסי׳ ת״ו ס״ב יע״ש:

עקר עמ״א בתי״א אות א׳ בשם רש״י דביתו ניחא ליה דליקני משא״כ כאן דבדרך ועקר דעתו מכאן יע״ש: