בתפילין שבראש עמ״א ומצאתי כתוב בגליון ש״ע כמדומה שהוא כתב אדוני אבי הר״ב ז״ל ראיה מס״א סעיף זיי״ן דתפילין צריך להסירם בבה״כ ולא חילק בשל יד אבל בתוספות שבת ס״א א׳ גריס דלמא מפסקי ופירשו בשם הקדוש מקורבי״ל דשל יד א״צ לחלוץ בבה״כ יע״ש עכ״ד ז״ל ויפה כתב ושם ס״ב א׳ רש׳י ד״ה התם משמע ש״י נמי קשר יו״ד ובמגילה כ״ו ב׳ ושבת שם תוספות שם ד״ה שי״ן ועי׳ ע״ץ נ״ץ וא״ר א׳. והנה לכאורה מחלפא שיטתיה דרש״י שסובר דלי״ת ויו״ד מאותיות השם ופירש ברכות כ״ג ד״ה חולץ דחולץ ברחוק ד״א משום ש״ר שהם בגלוי ובזיון מבואר בפירוש רש״י מכוסה בבגדיו שרי וי״ל דרש״י סובר כרב האי (בס״ה בהג״ה) דאיסור כניסה יש ביה ולזה דוקא ש״ר הא ש״י מכוסה בגדים אין איסור כניסה הא לפנות וודאי ש״י נמי אסור ומ״ש ד״ה מהו שיכנס בתפילין כשהן בראש״ו קאמר חדא נקיט ה״ה ש״י ולאפוקי כשהן בידו דשרי בקבוע וגורס צנוע כגירסת רב האי ועמ״ש אי״ה באות ה׳ מזה עמ״ש בסי׳ מ״ד ס״א בזה:

מסתמא עושה צרכיו עמ״א מלת צרכיו היינו גדולים ובאמת להשתין בבה״כ קבוע אפי׳ מעומד בראשו אסור וה״ה בידו אסור וכמ״ש באות ד׳ דנגזור דלמא ישב לעשות צרכיו ומיהו מסתמא משתין בקבוע מיושב:

הואיל עמ״א ג״כ מיותר אלא הר״ב נתן טעם לשניה׳ דמש״ה בקבוע בראשו אסור ובידו מותר ועראי בראשו מותר ובידו אסור, ועמ״ש הר״ב בעראי מסתמא עושה מעומד קשה דבסי׳ ג׳ סעיף י״ג לא ישתין מעומד בשלמא מ״ש המחבר אסור מעומד היינו איסורא דתפילין מלבד שיוציא לעז עליו כמ״ש הפרישה אנל מ״ש מסתמא קשה וראיתי לעטרת זקנים כתב תפילין בראשו וכ״ש שבידו דצריך לשפשף ולא הבינותי דאם של יד קאמר הא במיושב ליכא ניצוצות ועמ״א סימן ג׳ אות י״ג ולומר דמיושב מעט ניצוצות איכא ומצוה לשפשף אלא מעט הם הלכך כשאיחזן בידו ובגד״ו (ונאמר דהמחבר סמך אס״ה בזה עט״ז א׳) אין חשש ניצוצות דמעטים הם משא״כ מעומד דיש רוב ניצוצות אסור בידו ובגדו משא״כ בתפילין של יד אף מיושב אסיר דישפשף בהם וברצועות הכרוכין סביב אצבע זה דוחק ומיהו הא אמינא בעראי דמותר כשהן בראש״ן הא בשל יד אסור מעומד דניצוצות וישפשף בידו השמאלית ברצועות הכרוכים דשפשוף אף ימין וכ״ש שמאל ואסור ועמ״ש באות ה׳ מזה אי״ה:

חולצן עמ״א ועט״ז אות ג׳. והנה חולצן ברחוק ד״א י״ל ה״פ אם רוצה לחלוץ וליתן לחבירו בעראי אז חולץ ברחוק ד״א כיון דרוצה לחלוץ וכי אמרי׳ דמותר להשתין כשהן בראשו לאטרוחי לחלוץ לא הטריחוהו אבל כשרוצה לחלוץ אז שורת הדין דיחלוץ ברחוק ד״א אף בעראי ואף דמותר לכנוס לקבוע (להמחבר בס״ה) היינו שלא הטריחוהו לחלוץ ע״כ פי׳ בקבוע מיירי ומעומד דאסיר בראשו אטו ישב ויפנה ונותן לחבירו ובהכרח חולצן לכך ברחוק ד״א אף אם נאמר להמחבר בס״ה כניסה שרי לקבוע שלא הטריחו לחלוץ אבל כאן בהכרח חולץ שורת הדין דחולץ ברחוק ד״א ועמ״א אות ט׳ יע״ש. וקאמר דה״נ מסתברא דאי בעראי ורצה לחלוץ מעצמו לישנא דחולצן אין מיושב דמשמע דמוכרח לחלוץ אלא ש״מ אקבוע קאי ועב״ח ודרישה וט״ז:

בין עמ״א. מפלפל קצת בברכות כ״ג א׳ איבעיא להו מהו לכנוס לקבוע להשתין מים כו׳ אסור שמא יפנה ואמרי שמא יפיח. וכתב הרא״ש הא עראי שרי ונמצא דעת האיבעיין אם אמרי לה שמא יפנה רבים ואין הלכה כאמרי לה שמא יפיח ומותר בעראי. וי״ל להיפוך בעראי ודאי אסור דלבוש ש״ר וש״י ומעומד ואיכא ניצוצות וישפשף בשמאל דאיכא גנאי לתפילין ש״י עליו ורצועות כו׳ משא״כ קבוע דליכא ניצוצות וזה יהיה סברת הר״מ ז״ל דפסק כאמרי שמא יפיח ובעראי נמי אסור והנך רואה שדברי הלבוש מחוורין כשמלה ולבושיה כתלג חיוור שכתב דבקבוע סתם עושה צרכיו מיושב ומתוך שדוחק לגדולים בא לקטנים בישיבה ליכא ניצוצות יע״ש דהשתא הא דאמר ברכות כ״ג ב׳ דברים שהתרתי בקבוע אסור בעראי היינו בעושה צרכיו מיושב שרי תפילין בידו דליכא ניצוצות ובעראי עושה מעומד להשתין אסור משא״כ איבעיא להשתין בלא צרכיו מאי פסקא בין קבוע לאין קבוע ולימא מיושב אלא ש״מ דפשיט ליה באין קבוע שרי כרא״ש ז״ל:

עוד אבאר לך כי רבינו האי פסק כרב אחא שם דבעראי חולץ ונפנה לאלתר דסובר כניסה אסור אבל אנן קיי״ל דנדחה זה מפני הא דאמר שם לבה״כ קבוע להשתין מהו הא כניסה לחוד שרי דלא כרב האי דגורס צנוע א״כ ממילא אידחי דרב אחא דמ״ש קביע כבר או עתה כיון דחולץ צריך ד״א כאמור והנה הרי״ף ז״ל כתב מהו להשתין בקבו״ע מי גזרינן שמא יפנה או יפיח כו׳ אסור שמא יפנה או יפיח ולאיבעיין אמאי מיבעיא ליה בקבוע בעראי נמי ודוחם לומר באת״ל מיבעיא ליה אלא דעראי ודאי אסור משום תפילין ש״י כמש״ל (וסובר סתמא הוא בעראי מעומד וקבוע אף להשתין לחוד מיושב) וקבוע מיבעי׳ ליה כו׳. ופשיט דאסור משום שמא יפנה או שמא יפיח ונ״מ אפילו עראי ומיושב נמי אסור שמא יפיח או בתפילין ש״ר לחוד (באין לו ש״י או עבר) וכ״פ הר״מ ז״ל בשיטת הרי״ף רביה אבל הרא״ש ז״ל השמיט רק מי חיישינן שמא יפנה בהן לחוד ודוקא קבוע הא עראי שרי ופסק כן כאמרי לה שמא יפנה וכדעת איבעיין וכמו״ש והבן באופן דנקיטנא מהני מילי מעלייתא דלבוש בתפילין ש״י גרע מש״ר ואסור בעראי להשתין מעומד וניצוצות ונתזין על התפילין ש״י או ישפשף בהם וכדאמרי׳ וא״י למה לא ביארו זה והבן. ולפ״ז מ״ש רש״י ד״ה מהו לכנוס בתפילין כשהן בראש. קאמר דוקא ראשו הא של יד כל להשתין אין חילוק בין קבוע לעראי ומעומד הוא פשיטא דאסור דאיכא ניצוצות רק כשהן בראשו תפילין ש״ר ואין להאריך ועיין רש״י ברכות כ״ג ב׳ ד״ה דליכא ניצוצות שיהא צריך לשפשף בימינ״ו יש פנים לכאן ולכאן ובט״ז כתבנו מזה דקבוע בימינו אף להשתין שמא יפנה ויקנח ויותר גנאי מכשהם בראשו יע״ש והבן זה:

בלא עמ״א הקשה קושיא עצומה דרש״י ברכות כ״ג ד״ה בה״כ קבוע צואה בלא חפירה לרב אחא דסובר משום כניסה (כמש״ל כרב האי יע״ש) אבל להשתין אסור אף בחפירה שמא יפנה ואף לחולצן ברחוק ד״א יש ליישב ולומר בקבוע בלא חפירה הואיל וצריך לחלוץ ראוי ברחוק ד״א משום קבוע (הא בחפירה משום חולץ לימוד א״צ ד״א) מ״מ בב״י כתב אאיבעיא מהו להשתין בקבוע פירש״י בלא חפירה משמע בחפירה שרי להשתין והא גזור שמא יפנה וצ״ע באמת ועמ״א אות ט׳. ודין דשדה ובית כתב המחבר בס״ז יע״ש ולהציל מאורן של ישראל מרן המשביר ז״ל מהשגה ההוא י״ל דבכיון כתב דברי רש״י על איבעיא דכ״ל בה״כ בלא חפירה ומאיבעיא קבוע מוכח דלא כרב האי אלא כרא״ש דכניסה מותר וכבס״ה וכאן י״ל כן כוונתו או חולצן בקבוע כמ״ש המ״א נ״ל ראיתי בס׳ חמד משה כתב דכוונת המחבר לחלק בין שדה לבית ובעיני לדוחק גדול יחשב דל״ל חפירה ועוד הא כ״כ בס״ז ועתה ראיתי שע״ץ אות י״א פירש כן יע״ש וכבר כתבתי מה שנ״ל:

בה״כ עמ״א וא״י הלשון ופעם הזאת נעשה בה״כ תחלה והוא לשון רש״י ברכות כ״ג ב׳ ד״ה בה״כ עראי ואפי׳ מיוחד מכמה זמנים להשתין עראי יחשב:

בבגדו עמ״א ועט״ז ועיין נ״ץ ובלבוש כתב בבה״כ קבוע איירי וצ״ע דזה כתב בס״ה ועיין נ״ץ:

ה״א עמ״א. מ״ש ממרחץ י״ל דש״ר בגלוי אסור אבל ש״י מכוסה שרי באפשר במרחץ ומש״ה מיבעיא לן לבה״כ קבוע להשתין היינו בשל יד כאמור דלא כרש״י שפירש כשהן בראשן דרש״י לשיטתיה דכניסה אסור כמש״ל וכרב האי א״כ בראשן נמי יצויר האיבעיא משא״כ לרא״ש דכניסה שרי מיתוקם איבעיא בש״י ומ״ש דלכ״ע אסור הכניסה רק מיבעיא להשתין דה״א דקיל דחיי נפש הוא וסכנה לשהות (דהתירו להטיל מים בפני רבים) ה״א דשרי מיד בלא שישהה לחלוץ ופשיט דאסור אבל בלא צורך כלל אסור ואני העני תמה על עצמי למה ידבר האדון כדברים האלה הלא ברא״ש מבואר ההיפוך שכתב הא דחולצן ברחוק ד״א לאו משום כניסה אלא שרוצה לפנות הרי בבירור דכניסה לחוד בלא להשתין כלל שרי מיהו הטור וש״ע בס״א שכתבו בתפילין שבראשו הא ודאי קשה אפי׳ בלא להשתין אסור משום כניסה דלא גרע ממרחץ בתפילין שבראשו עכ״פ וזה י״ל או דלרבותא נקטי׳ כמ״ש המ״א או אפי׳ בבה״כ בחפירה דכסתום דמי אפ״ה אסור שמא יפנה בהם ומיהו בגמרא כל ביה״כ בלא חפירה ע״כ כתב הרא״ש דמותר הכניסה לחוד. וגם אין סובר רבותא דאל״כ היה לפרש בפשיטות ומה קשיא ליה לרב האי עד שגורם צנוע וצ״ע. ומה שהראה מקום לס״א אות ו׳ וס״ז ח׳ באות י״ד ואי״ה יבואר שם:

בימינו עמ״א דבימין אסור לקנח אבל שפשוף אפילו בימין מותר הלכך בעראי בידו אסור בין בימין ובין בשמאל דישכח וישפשף ביד בתפילין בידו ועמ״ש בט״ז א׳ בשם הב״ח:

רצועה עמ״א ועט״ז אות זיי״ן מ״ש. ומ״ש בס״א באות ד׳ יע״ש:

ואפי׳ עמ״א דמעומד בקבוע לא גרע מעראי לאסור:

אם עמ״א והיה נ״ל דשאני לחלוץ תפילין דקמיע טורח הוא וגם בקמיע מפני הסכנה מש״ה במחופה עור שרי לכנוס לביה״כ משא״כ כאן דבלא״ה חולצן בהכרח שמפנה כו׳ א״כ באין כיס טפח למה זה יכניסם בבה״כ לא התירו כה״ג:

לא עמ״א תירץ מה שהקשה באות ט׳ דאיך אפשר לומר לרא״ש שרי כניסה בתפילין לקבוע מי גרע ממרחץ י״ל מרחץ בעיר יניחם בבית החיצון או בשאר בתי העיר משא״כ בה״כ שבשדה שפיר מיבעי׳ ליה להשתין דכניסה שרי דא״א להניח בחוץ שלא יקחו עוברי דרכים ומ״ש בשם הר״מ בפ״י מס״ת הה״ו לא יאחז ס״ת (נדפס לא באותיות גדולות וט״ס והכל לשון הר״מ ז״ל וכ״ה בי״ד רפ״ב) משמע הא שאר כתבי הקודש מותר בכיסן אבל תפילין חמירי יותר ואסור אפילו בכיסן בבה״כ בבית:

עד עמ״א פירשתיו בט״ז אות ח׳ יע״ש ואין להאריך כתב הא״ר אות ח׳ להשתין בשל יד שרי והיינו בעראי י״ל דמודה הר״מ ז״ל לזה גם עיין ד״מ דמשמע רק זהירות ועסי׳ מ״ד ומ״ה מ״ש בעזה״י שייך לסי׳ זה: