אחר הבדיקה עמ״א מפרש מה שמשייר היינו מה שבדק ומשייר לבער ביום י״ד דומיא דנותר כמ״ש אי״ה באות ח׳ ועד״מ אף דהלכה כחכמים מ״מ לכתחלה פוסקים כר״י או כל דין כו׳ ביעור מצוה מהעולם מנותר ביום ומש״ה יניח בצינעא וע״ז כתב המ״א דה״ה מה שמשייר לאכילה צריך להצניע קודם בדיקה כב״ח ודלא כט״ז א׳ דשמא באמצע בדיקה שבדק זוית אחד תטול חולדה ויביא למקום הבדוק ויצטרך לבדוק שם שנית ועח״י וא״ר א׳ ומיהו אם לא ראה שהביא לכאן י״ל אין חשש ערש״י ט׳ א׳ חזינן שהביא תו לכאן ועי׳ הג״מ פ״ג א׳ מכאן מדקדק יראה פירושו מדתנן במשנה י׳ ב׳ מה שמשייר היינו לאכילה דאל״כ היל״ל מה שבדק ומצא ומדלא הזהיר ע״ז ש״מ דרשות לשרוף מודי ולא דומיא דנותר וי״ל דשמא לאו ימצא ולאו מילתא דפסיקא כמ״ש הט״ז ואי״ה שם יבואר עוד. וסיים המ״א דהעולם שאין מצניעין רק החמץ שבדק אבל מה שמשייר לאכילה אף אחר הבדיקה מוליכין אנה ואנה ודאי לא שפיר עבדי דבגמרא ט׳ ב׳ מבואר העיקר מה שמשייר לאכילה וכ״ה בר״מ ז״ל פי״ג ה״ב ויראה מה שמשייר יניח בצינעא לאו עצה טובה אלא אזהרה כדרב מרי שם גזירה שמא כו׳ ומש״ה הביא הר״מ ז״ל הא דרב מרי כי לרבא י״ל עצה טובה או אזהרה שאין לעשות ס״ס לכתחלה עמ״א תס״ז ורב מרי סובר בדרבנן אפשר עושין ס״ס לכתחלה אלא אי שרית הא אתי למשרי אף בהניח י׳ ומצא ט׳ והבן זה גם מ״ש במשנה י׳ ב׳ ומה שמשייר ולא אמר במשנה א׳. לכאורה יש לטעות אהא דיבדוק לאחר המועד עד שתחשך ומה שמשייר שנמשך הבדיקה עד הלילה לבער בי״ט ומשייר לחה״מ יניח בצינעא דהוי ד״ת וזה טעות ועי׳ בט״ז א׳ ואי״ה שם יבואר עוד וכאן אין להאריך בזה:

יטלנו עמ״א מ״ש עכ״ל הרב״י בב״י ליתא ועח״י ג׳ ובד״מ א׳ איתא כן ובר״ן לית מלת עדיין רק שהרי חמץ זה שגררה חולדה מתוך הבית לא נתבטל וסובר הד״מ דה״פ אם בדק חדר א׳ ואח״כ בודק חדר אחר אם לא הצניע החמץ קודם הבדיקה (כי כן משמע בר״ן דצריך להצניע קודם הבדיקה עמ״א א׳ ובר״ן במשנה י׳ ב׳) וראה שעכבר נטל מכאן חמץ והלך לחדר הבדוק כבר צריך שם ביטול שנית כי אף שמבטל כאן אחר הבדיקה אומר בהדין ביתא היינו חדר זה או מבית לבית בחצר אחר וע״ז כתב הד״מ דלדידן א״צ והמ״א פי׳ שתטול חולדה אף אחר הבדיקה וביטול והניחו כאן צריך בדיקה וביטול שנית עדיין לא ביטל חמץ זה רק אמר דלא חזיתיה ודברי הר״ן מ״ש מתוך הבית יורה כד״מ דהיינו לחדר אחר ומלת עדיין להוספה בשני חצאי לבנה להמ״א כפי פירושו ומ״ש המ״א דמבטלים ביום קשה דאין לסמוך על ביטול היום כמ״ש באות ז׳ וי״ל. ועח״י ג׳ אם לברך על הבדיקה שנית ועא״ר ב׳ ומרתף הוי ספק לא ודאי ואפ״ה מסתמא מברך עליו וע׳ שבת פ״ב א׳ תקנו ברכה על הספק דבריהם או ד״ת וכבר יש מחלוקת בזה ער״מ ה׳ מילה ואין להאריך וע׳ פר״ח בתל״ט אות ב׳ עמ״ש בגמרא י׳ א׳ על ובדק ולא מצא פסק הטור דא״צ יותר ואפילו לא ביטל אלמא דא״צ לבטל וחילק בין שאר ימות השנה דיש חמץ הרבה משא״כ ככר א׳ בדק ולא מצא א״צ ביטול יע״ש. אבל לי ההדיוט נראה דודאי כל שבודק צריך ג״כ לבטל והמעיין בתוס׳ פסחים י׳ א׳ בד״ה על כתבו לר״מ הוי בספק לאו דלא ימצא ובמ״ש אדונינו מהרש״א ז״ל דודאי אף לרבנן צריך ביטול דהבודק צריך שיבטל אלא דלר״מ הביטול מ״ה יע״ש ואדרבה הכי דייקי דברי הטור בתל״ט על ובדק ולא מצא א״צ לבדוק יותר ואפילו לא ביטל א״צ לבדוק ולא כתב לא מצא א״צ לבטל אלא ביטול צריך וה״ק אף לאחר ו׳ א״צ לבדוק יותר כחכמים דהתם ומתרץ קושיית התוס׳ ולחכמים א״צ לטרוח ולנתק הרבה. ואי קשיא אבל בודק דצריך שיבטל ובסלע אמרינן לחכמים מהני בדיקה י״ל משום חומרא דחמץ וכל מ״ש לתקן מתקנין וי״ל עוד ואין להאריך:

א״צ לבדוק עמ״א בתל״ט ו׳ דתולין בקטנים ובתל״ח ג׳ דאם קטן שיש בו דעת לשאול שואלין ונאמנין כבתל״ז ס״ד ואם כפה כלי ולא מצא ונזכר לאחר זמן איסורו וחמץ זה לא היה בכלל ביטול י״ל לא מהני נאמנות הקטן ויצוייר שלא נתבטל בביטול היום צ״ע ואי״ה בתל״ז אות ח׳ במ״א יבואר זה:

יכפה עמ״א דבטור כתב ואם כפה והמחבר הוסיף לכך אף לכתחלה דבירוש׳ איתא כן והמעיין בב״ח יראה שכיון למ״ש רש״י ו׳ א׳ ד״ה עושה לו מחיצה בי״ד יע״ש דקשה דכתב דבי״ט לא אפשר ואח״כ כתב משום חד יומא ודי ופירש דב׳ טעמים הוי לשון א׳ דליום א׳ נמי חיישינן שהכלי ניטל לצורך וישכח ויטול הכלי ואח״כ יאכל החמץ ולפי׳ שני לחד יומא לא חיישי׳ ולפי׳ א׳ גם כאן אסור בכפיית כלי לכתחלה שמא ישכח ולא יראה חמץ ויטול הכלי לצרכו ויגרר אח״כ עכבר החמץ והמ״א סובר דכלי ניטל לצורך היינו דלא כמ״ד אין כלי ניטל שלא לצורך וכדומה ועיקר חששא שיטול הכלי ויאכל החמץ אבל לחוש שלא יראה לחמץ לא חיישינן ועסי׳ ת״מ ה׳ בזה ואי״ה שם יבואר:

יבטלנו עמ״א ועט״ז ג׳ ותוס׳ ר״פ כ״ש ד״ה ואי ובתוס׳ פסחים י׳ א׳ ד״ה על ובדק לר״מ הוי בספק לאו דלא ימצא וע״ש פירורין היינו למ״ד בדיקה מ״ה סגי אע״ג דודאי יש פירורין ממילא בטלי ובת״ס אות ב׳ פירורי בצק חשיבי דמתכנסין יחד:

ואם עמ״א גי׳ הע״ש ואם אמרו בלה״ק יצא. כל חמירא כולל חמץ ושאור ופי׳ הע״ש בלה״ק יצא אע״פ שאין מבין וכתב המ״א מ״מ יודע שמפקיר חמצו וביטול מהני בלב ואין חילוק ה״ה בשאר לשונות אם יודע שמבטל וא״ל אף בלה״ק לא יצא ובמגילה י״ל בין לה״ק לשאר לשונות ומה שנתקן בתרגם שע״ה יבינו או לחם חיות האדם ושלא לזלזל בו תקנו בתרגום א״ז ד׳ ומשמע דוקא חמירא בל׳ התלמוד כולל שניהם הא חמיעא לא ועי׳ לבוש ותה״ד קל״ד ובלה״ק ממש חמץ לחוד ושאור לחוד. ונוסחא שלנו בלה״ק כל חמירא שתרגם לה״ק הוי אבל בלה״ק ממש צריך להזכיר שניהם. במתורגמן לא מצאתי כעת בשרש חמר שאור יע״ש בזה:

וטוב עמ״א ועט״ז ח׳ ובגמרא ונבטליה בד׳ או בה׳ כי מדינא א״צ רק ביטול הלילה סגי שיזהר בפת שמצניע וערש״י שם:

אלא ע׳ מ״א ואם אומר ביום דלא חזיתיה יוכל לבטל קודם ולשרוף החמץ קודם ז׳ ועסי׳ תמ״ה במ״א ג׳ אי צריך לעשות הרחקה לעשה ב״י וערש״י פסחים דף ב׳ דכ״ע יע״ש דהא אמר ביום דחזיתיה לאו חובה אלא דרשאי. ובפרישה סיים דלאח״כ אין שלו ואין מקיים מ״ע שריפה בשלו וקשה לתוס׳ עיקר שריפה בז׳ ואף לרש״י נותר גופא ג״כ אסור בהנאה ועיקר שריפה לרש״י כו׳ ובה׳ משמע בכל דבר וכו׳ ג״כ אין שלו מדרבנן כד״ת ואי״ה בתמ״ה יבואר עוד:

שלוחו עמ״א תרע״ו במ״א ד׳ וע׳ שו״ת מהרי״ט ח״א קכ״ז די״ל מילי לא מימסרא לשליח וה״ה שליח קטן לאו בר שליחות הוא וה״ה יתומים קטנים ע״י אפוטרופסים והא דמפרישין תרומה בשבילם י״ל זכין כו׳ עתוס׳ כתובות י״א א׳ ד״ה מטבילין וח״מ ר״ן. והנה חמץ של יתום קטן שעבר פסח י״ל דשרי דלמאן נקנסיה ולפ״ז אפוטרופוס ששכח למכור חמץ של יתום והגיע ו׳ יסלק אחריותו מחמץ ויהא מותר אחר הפסח ואי״ה בתמ״א יבואר. כתב ע״ש אות ד׳ יכול לעשות שליח לאשה וקטן דאף למ״ד ביטול מ״ה אשה מהימנא בלית טרחא. וצ״ע אין שליחות לקטן ואף בגילוי דעת מ״מ שליחות ג״כ בעינן. וקטן עי״ד ק״ך בטבילת כלים ואי״ה בתל״ז יבואר עוד:

ואם עמ״א ועט״ז ז׳ ובתל״ו י״ד וח״מ באות ט׳ כת׳ דבעינן דוקא שיצוה וי״ל בין אחר לאשתו: