בתוך עמ״א מ״ש מתחלת ו׳ וכ״כ סמ״ג וגם מ״ש מחזיר לשורפו כו׳ צריך התבוננות הנה במשנה י׳ ב׳ ג׳ פירושים רש״י פי׳ תוך המועד ו׳ ותוס׳ ד״ה ואם פירשו תוך המועד מתחלת ז׳ עד סוף הפסח (אולי מז׳ מועד י״ט שחיטת הפסח עי׳ ר״פ מקום שנהגו ואך ביום הראשון כו׳) והרי״ף והרא״ש פירשו תוך המועד פסח ולאחר המועד לאחר הפסח ועי׳ בהרע״ב ואולם בסמ״ג עשין ל״ט קי״ז ג׳ מבואר תוך המועד מו׳ עד אחר הרגל מתחלת ו׳ וגורס במשנה וחכ״א לא בדק שחרית יבדוק בתוך המועד זמן ביעור מו׳ עד אחר הרגל ושינו חכמים בלשונם דכל ימי המועד שעת ביעור הוא שלא יראה חמץ. ולכאורה בתוס׳ שלפנינו ט״ס ז׳ וצ״ל ו׳ והסמ״ג הביא כן בשם ר״י בעל התוס׳ והם דברי המ״א כאן ועט״ז ס״ס מזה. ומ״ש המ״א אפי׳ ביטל וכופה כלי ובלא ביטל בי״ט בתמ״ו ב׳ הביא מחלוקת אי מבערו מיד או לאו יע״ש ועא״ר בזה. ועב״ח ופר״ח כתבו בחה״מ ודאי בודק לכ״ע אף שביטל וראיה מחמץ לאחר הפסח ואף שי״ל תוך הפסח כשביטל לא יבדוק דילמא ימצא ודעתיה עלויה ועובר ב״י אלא דא״כ באין בשלו ועובר ב״י מ״ט דר״י וע״ב בביטל או בא״י אין עובר ה״ה ביטול. ומ״ש דמחזיר לשורפו כו׳ תוס׳ הוא גמרא ערוכה י״א א׳ אלא אף לתוס׳ דבי״ט כופה כלי מ״מ בודק כדי לשורפו בחה״מ לא חיישינן ואף ביום ח׳ בודק וכופה כלי ועסי׳ תמ״ו:

מריש הוה קשיא לי הא דפריך פסחים ט׳ ב׳ ולא חיישינן כו׳ התם הפירוש מה שמשייר בבדיקתו בי״ט לחה״מ כו׳ דחד ספק בד״ת דאין לבטלו אז משא״כ בי״ד ל״ח דהוי דרבנן דבטלו וע׳ עולת שבת תל״ד הביאותיו שם ותבלין לזה מדתנן כאן מה שמשייר לא בריש פירקין ע׳ פי׳ המשנה. כיון דשמענא למ״ש מהרש״א ז״ל דא״כ מ״ט דר״י דפליג ניחא לי וממ״נ אי חמץ שא״י ד״ת מ״ט דר״י דפליג ואמר אף בחה״מ לא יבדוק אי שא״י דרבנן א״כ הכא והכא דרבנן הוי וכאמור ומ״מ קשה דאין חוששין דלאח״כ מבטל ליה ומה שמשייר יניח בצינעא שזה לא ביטל וחוזר וזוכה ומשמע מדין הש״ס אין עיקר לביטול היום והרא״ש הוא דכתב וטו״ב כו׳:

עי׳ תוס׳ י׳ ב׳ ד״ה ואם וי״ב ב׳ ד״ה אימתי וד׳ ב׳ ד״ה מדאורייתא וד״ה וכתיב י״ל רש״י לשיטתיה שפיר אר״י שעת הביעור כמבער בשריפה מן העולם בו׳ וחכמים תשביתו בכ״ד רק מועדן הקבוע מ״ה א״כ חמץ כו׳ והבן ואין להאריך וע׳ ר״פ תפלת השחר:

לא עמ״א הרכיב דברי המ״מ והכ״מ פ״ג מחו״מ ה״ח והט״ז ב׳ הביא רק דברי המ״מ ובב״י ג״כ הביא רק דברי המ״מ. ולכאורה להמ״א דרבנן במניעה משום סייג אין מברכין עי׳ ה׳ חנוכה חצר שיש ב׳ פתחים ומצות התורה במניעת ניקור וכדומה אין מברכין אף בקדשים עי׳ ה׳ ק״פ ושחיטה הואיל ובאה ציווי בפי׳ מברכין ולהכ״מ אף בדרבנן מברכין כל שהציווי בפירוש רק כאן קנסא ואין עובר בשחה אף מדרבנן רק עצה טובה שלא יתערב עם חמץ אחר וכמ״ש התוס׳ פסחים י׳ ב׳ ד״ה ואם שלא יתערב חמץ של איסור כו׳ ולא דלמא אתו למיכל מיניה והוי יודע דרבנן יש לאו דלא תסור היכן צונו וי״ל משום קנסא וע״י תערובת מותר או מנהג קדושים לא הוי לא תסור ול״ש וצונו ואין לוקין מכות מרדות וכשר לעדות מדרבנן כמו שיראה הרואה פרק י׳ מהל׳ עדות בר״מ ז״ל הב״ג ובש״ה כלל ט׳ דברנו מזה. ועמ״א תמ״ו א׳ באין חמץ גמור לא יברך ובחמץ גמור בי״ט אע״פ שכבר ביטל קודם י״ט מברך ומשמע אף שכבר ביטל ובדק ג״כ אפ״ה יברך במצא בי״ט ועח״י כאן וא״ר ב׳ וספק ברכות להקל אף כה״ג ואי״ה בתמ״ו יבואר עוד:

כתב הח״י אות ד׳ לבעל העיטור (הובא בתמ״ח) ביטל ומצא חמץ אחר הפסח שרי בהנאה מוקי למתניתין בלא ביטל או כרש״י ועיין שם. הנה מה שהחליט דכל מה שמותר בהנאה ל״ג אף שהתוס׳ ריש פסחים כ״כ איסור הנאה י״ל לאלומי קושייתם וי״ל אף אי אסור באכילה וכרת ולא בדיל עשו הרחקה. ולאחר הפסח כתב הר״ן דעשו חיזוק כו׳ או שמא יתרחק ויצא טובה כמ״ש הכ״מ הביאותיו בסמוך ואין עובר בשהייתו אף מדרבנן. ואמאי ל״ק ליה לר״ל דסובר בירושלמי פ׳ כ״ש הפקיר חמצו לאחר הפסח מותר אף באכילה קשה למ״ש מהרש״ל דמתני׳ דפסחים מיירי בבטלו ולתוס׳ לר״ל אמאי יבדוק לאחר המועד אלא דר״ל מוקי מתני׳ דחכמים סברי בהא כר״י דחמץ עכו״ם לאחר הפסח אסור ואין קושיא. מה שיש להסתפק חמץ לאחר הפסח ושרפו אי אפר מותר בהנאה דכי קניס ר״ש בעיניה וע״י תערובת י״א אף פחות מס׳ עמ״א תמ״ז אות מ״ד וי״א אפר הנקברין רק מדרבנן אסור ובתמ״ה אבאר מ״ש לענין בשרף בו׳ לענין אפר ואי״ה בתמ״ח יבואר עוד:

שאלה מי שמת ערב פסח בו׳ והניח חמץ ויורשים ועבר הפסח מהו:

תשובה אם כיונו היורשים לזכות בחמץ וחצירו קונה לו פשיטא דעברו בב״י ואסור לאחר הפסח וכ״ת איסורי הנאה לאו דידיה לזכות הא בורכא והקונה חמץ בפסח לוקה ובתמ״ו בשם הריב״ש בד״ה אסור להגביה ולזכות וכמ״ש הפר״ח א׳ ראיה מע״ז מכי עבידא דאגבה קניא ועי׳ סוכה ל״ה. ואי לא כיונו לזכות עח״י כאן דא״צ לבערו אם לא שמשתמשין שם דילמא אתי למיכל ול״ד לתמ״ח ביטלו אסור משום הערמה וכאן לא זכו מעולם ולא שכיחא ל״ג. ומיהו אם מת בז׳ אם קנסו שעבר בעשה תשביתו (ערש״י יבמות ל״ת חמור דלוקין וב״י לדידן מנקברים א״א לבטל העשה ואין לוקין יע״ש ביבמות א׳) עי׳ מהרש״א ז״ל פסחים י״ב משמע עשה אין עובר כשמבערו אח״כ וערש״י פסחים ד׳ א׳ ד״ה בין וצ״ע ואי״ה בתמ״ח יבואר עוד: