לחזור עמ״א. המעיין בב״ח בתל״ד וכאן ס״א משמע כל שראינו נכנס לחדר א׳ א״צ בדיקה רק אותו חדר אף ככר גדול ולא בטלו דמה״ת נחזיק ריעותא שגררה מחדר לחדר וערש״י ט׳ א׳ הא חזינן שהביאתו לכאן הא לא חזינן שהביאתו לכאן אפשר אף גדול א״צ בדיקה. ומ״ש הר״מ והטור צריך לבדוק דבית משמע כל החדרים בראינו נכנס וא״י לאיזה מהחדרים הוי הדין כבתל״ט (בטור) בשל אדם א׳ הכל צריך בדיקה דע״כ לחד מיניה על. וזה דוקא בחדרים הפתוחים ולא בנעולים ול״ח דרך חור עייל. ולפ״ז הא דבעיא ספק על או לא על וכתב הטור בתל״ט בטלו או קטן א״צ בדיקה הא גדול ולא בטלו צריך בדיקה צריך לחלק התם בחצר קרוב לבית מאוד וגם נולד לנו ספק שדומה לנו שמא נכנס העכבר בבית (ותדע שהרי הר״מ ז״ל בפ״ב הי״ב פסק לחומרא בספק על ולקולא בב׳ בתים וע״כ דספק על דהכא חמור מב׳ בתים יע״ש במ״מ) ואמנם השגת המ״א כפי הנראה הוא כך מה שדקדק הב״ח מל׳ בית י״ל חדר א׳ נקרא בית ולא מיידי כלל משאר חדרים ודין הוא הכין דאם ראינו לחדר א׳ וא״י לאיזה מהחדרים היינו ג׳ בתים בדוקים עסי׳ תל״ט ס״ב ואם לא ראינו כלל אם נכנס לחדר או לאו מבואר בטור בתל״ט היינו ספק על ואי״ה בתל״ט יבואר דעת הטור כהר״מ ז״ל. ועח״י ב׳ הבין השגת המ״א על הב״ח להיפוך ולא הביניתי. ומ״ש ראיה מב׳ בתים בדוקים דתרווייהו צריכי בדיקה לטור התם א״א להקל בתרווייהו משא״כ בראינו לאיזה חדר נכנס גם מ״ש טעמא דלא חזינן דשקל פירש״י שהביאתו לכאן ובספרי ראש יוסף כתבנו מזה ועט״ז א׳:

שאין עמ״א יראה ה״ה כל ב״ח. ואם מצא חצי ככר שהכניס עכבר צ״ע דשמא מצנע חצי בחורין עט״ז. ואם הביא עכבר ככר משוק קודם זמן איסורו מבטלו ולאחר זמן איסורא אפשר לא ניחא ליה והוי רק דרבנן והוי הדין כספק על כמ״ש באות א׳ ועמ״א תל״ד ב׳ ותל״ו ט״ז וע׳ משנה אין חוששין מבית לבית וממקום למקום דא״כ מחצר לחצר הוי דרבנן אין חוששין משא״כ ממקום למקום אי בלא בטלו ועתוס׳ שם וי׳ל מבית לבית ג״כ בית ממש קאמר ומיהו לתי׳ א׳ בתוס׳ ד״ה כדי תיפוק מעיר לעיר אף יש לד״ס ע׳ מהרש״א ז״ל וצ״ע:

תינוק עמ״א ועסי׳ תל״ז סעיף ד׳ בן דעת נאמן שבדק ה״ה שאכל אף דאיתחזק ושאני טבילת כלים ד״ת עמ״א ח׳ משא״כ להר״ב בי״ד קכ״ז איתחזק אין נאמן. וע״ש דכאן הוי כאין בידו דלמא פירר במקומות רבים. ועח״י ח׳ העתיק דברי המ״א ובתל״ז לא כ״כ ואפשר רמז במ״ש ועסי׳ תל״ז. ולומר בתינוק לא הוי איתחזק דמסתמא יאכל דוחק הוא:

מבטלו עמ״א מ״מ פ״ב הי״ד לאו במטמין בבור ככר שאף מבטלו עובר מדרבנן וצריך ביעור אלא נפל מאליו לבור ואין משמש שם כ״כ ובתל״ו אות ד׳ דאסור להטמין ולהניח ג״ט. ועסי׳ תל״ג ט״ז שם ב׳ דיעות אי הביטול ד״ת וכאן לכ״ע הביטול ד״ת דלא הוי מבוער ממש. ועפר״ח וט״ז ד׳: