פתיחה לתמ״ב

ראשונה צריך לברר מ״ש המחבר תערובות עוברים ב״י אי דוקא כזית כא״פ או אף בפחות או אף בטעם פליטה לבד (ע׳ לבוש ס״א תערובות אסור להשהותו ואם השהה אסור אחר הפסח בהנאה כחמץ גמור וי״א שחייב לבער מ״ה דאכילה ושהייה כהדדי עכ״ל ומתורץ קושיית התוס׳ ר״פ אלו עוברין ד״ה ואלו ע׳ ביצה ז׳ ב׳ וכב״ה דיליף ביעור מאכילה ולדיעה א׳ משמע כר״ת דמדרבנן אסור לשהותו ואמאי אסור לאחר הפסח ונוקשה בתמ״ז סי״ב מותר לאחר הפסח וי״ל ואי״ה בתמ״ז יבואר). ולא נעלם ממני מה שהאריכו ז״ל מ״מ אחקור אם מטעם כל שאסור באכילה צריך ביעור דיליף ביעור מאכילה א״ד הטעם דב״י ל״ש ביטול כלל:

כי הר״ן ז״ל בסוף ע״ז כתב למ״ד חמץ בפסח תערובתו אין אסור בהנאה דבאכילה טועם האיסור משא״כ בהנאה חד בתרי בטל והוא ז״ל חולק ועסי׳ תמ״ז. ואמנם בי״ד סי׳ קל״ט סי״א מבואר דיי״נ של תורה שנפל ע״ג חטים לזבוני לעכו״ם והוא בע״ז ס״ה ב׳ וא״כ תקשה למ״ד טב״ע אף שאין ממשי רק טעם לבד לוקה על כל זית מהיתר ונהפך לאיסור (עמ״ש בפתיחה חלק ב׳ לר״ח ולר״ת) אמאי החיטים שריין בהנאה ש״מ לכאורה בהנאה ל״ש טעמא וחד בתרי בטל ובאכילה חיך אוכל יטעם עיין חה״ר חולין צ״ז ב׳ אם לא שנחלק בין נתערב ממש ובין הטעם לבד אין נמכר ביוקר בשביל הטעם ועמ״ש בפריי לי״ד ק״י בש״ך א׳ ובתמ״ז ותס״ז אבאר אי״ה שבחמץ מחמירין יותר משאר איסורין:

ועתה לענין ב״י י״ל דל״ש טעמא ובטיל חד בתרי אף כזית כא״פ כמו הנאה למ״ד דשרי. וי״ל להיפוך לענין ב״י אף דשרי באכילה מ״ה יבש ביבש חד בתרי אי לח ביותר מס׳ אפ״ה עובר ב״י ותבלין לזה ממ״ש בכורות כ״ג א׳ נבילה בשחוטה כו׳ ובתוס׳ ד״ה נבילה דבמשא ל״ש ביטול דאכילה י״ל כל משהו היתר הוא דמ״מ שם כתבו דמ״מ בטל במשא רק מדרבנן עמ״ל ה׳ מטמאי משכב ומושב הי״ד משמע להר״מ ז״ל משא מ״ה ופ״א מה׳ אה״ט הי״ז כתב הר״ב ז״ל מטמא במשא משמע מ״ה ופ״ג מה׳ בכורות הי״ג בכ״מ דרבינו סובר דדומה לבגד שאבד בו כלאים אלמא מ״ה אין בטל וה״ה ב״י דמ״מ יש כזית חמץ בבית זה וה״מ ח״ש למ״ד דעובר עליו ומיהו בי״ד רצ״ט בש״ך א׳ טעם אחר דכלאים אין בטל ובספר שושנת העמקים כתבנו מזה ובשו״ת הרשב״א רצ״ט דבכלאים שניהם היתר מי יבטל את מי ובב״ח גלי קרא בנ״ט יע״ש הנה נתבאר לרוב הפוסקים שייך ביטול בב״י ולהר״מ ז״ל משמע דמ״ה לא בטל כמשא וכאמור:

וראוי להעתיק בכאן ל׳ הכ״מ הלכות חמץ ומצה פ״ד ה״ח דנראה לי פי׳ הרמ״ך עיקר בר״מ ז״ל דנהי כל שאין כזית כא״פ אין לוקה דכלל בידינו כל ששוהה יותר מכא״פ אין לוקין אבל ב״י אין חילוק יע״ש. ולפי מ״ש הר״מ ז״ל בפט״ו ממ״א טעמו ולא ממשו מד״ס וכתב הכ״מ שסובר כרש״י טכ״ע דרבנן (עמ״ש בפתיחה בחלק הב׳ לא ממש כרש״י ומיושב קושיית הלח״מ שם) וא״כ בפחות מכזית מכא״פ מ״ה מותר לאוכלו ואיך כתב דהוי כשוהה כו׳ התם עכ״פ איסור תורה יש וליישב זה צ״ל דאה״נ קאמר ל״מ להר״מ ז״ל מש״ה בעינן כזית כא״פ לאכילה דאל״כ מותר מ״ה אפי׳ להפוסקים טכ״ע ד״ת והכי הלכתא וכמ״ש המחבר בי״ד צ״ח ס״ב (ועמ״ש בפתיחה) אפ״ה כל ששוהה יותר אין מצטרף משא״כ לב״י. ולפ״ז להר״מ ז״ל הנך רואה אף דמ״ה מותר באכילה דטכ״ע דרבנן לדידיה עובר ב״י דל״ש ביטול ולשיטתיה בפ״ג מבכורות דמשא מן התורה לא בטל ויבש שבשל מ״ה אפ״ה עובר בב״י. והמעיין בב״י נראה שחזר ממ״ש בכ״מ דכתב דכותח ע״י טיבול ליכא כזית כא״פ ובהלעטה יש כא״פ ומש״ה באכילה בהלעטה לוקה כר״א (ולא כר״ת) ובטיבול דשוהה יותר אין לוקה משא״כ לב״י כיון דיכול לבוא לידי מלקות באכילה עובר ב״י משמע הא נתערב זית א׳ בהרבה אין עובר ב״י. וי״ל שגם בכ״מ כן כוונתו וכמו שמוכיחין סוף דבריו שם וה״ק דב״י בבציר מהכי סגי היינו לאכילה בעינן ע״י הלעטה וב״י עובר כך הא כל שמותר מ״ה באכילה פשיטא דאין עובר ב״י וז״ש תערובת עוברין כגון כותח הוא דוקא. ומיהו לא יתכן לפרש כן גם המ״מ כתב בשם הרמ״ך שפי׳ דברי רבינו כך וצ״ע כי להר״מ ז״ל טכ״ע דרבנן פחות מכזית מכא״פ וצריך לדחוק ולומר דכותח בהלעטה יש כזית כא״פ ובאכילה פטור דלא הוי דרך אכילה משא״כ בראיה ונאמר דאיסור תורה יש באכל שלכ״א עמ״ל פ״ה מיסודי התורה. וע׳ פט״ו ממ״א כזית כא״פ טעמו וממשו מקרי. ועלח״מ דכזית כא״פ לכ״ע לקי אב״י ואין זה מוכרח די״ל באכילה טעמו וממשו יש משא״כ בל יראה ליכא טעמא והבן:

ועי׳ עולת שבת א׳ בטעם פליטה אם עובר ב״י והביא מ״ש הרא״ש ז״ל ר״פ אלו עוברין שכר שעורים קשה טובא דהתם ממש יש קמח ולרוב הפוסקים כרת חייב התם, והנה לכאורה לשיטת ר״ח או ר״ה בטעם פליטה לחוד לוקה על כל זית מהיתר דנהפך לאיסור א״כ עובר ב״י נמי. שוב ראיתי אדרבה לדיעה זו מוכח דאין עובר ממש״ל ביי״נ על חיטי דשרי לזבוני וע״כ אכילה חיך אוכל יטעם משא״כ הנאה וה״ה ב״י כאמור ומיהו ב״י י״ל יליף ביעור מאכילה כמש״ל וכ״ש למ״ש בספר יבין שמועה להרשב״ץ דב״י שהחמירה התורה משום לתא דאכילה (עמ״ש בפתיחה ח״א) א״כ כל שאסור באכילה מ״ה אסור להשהותו מ״ה וכל דלקי על אכילה לקי אב״י. ולר״ח או לר״ת דהיתר נהפך לאיסור כו׳ ה״ה ב״י לקי כשיש כזית היתר וטעם חמץ בו ומיהו יראה דהלכה דלא כר״ת בזה דהרי בי״ד צ״ה חזר הטור מזה ודוקא כזית כא״פ נהפך יע״ש ועסי׳ תנ״ג ס״ב בעיסה מחיטים ואורז מטעם גרירא כירושלמי הא שאר מינים לא. וע׳ באר הגולה י״ד צ״ה אות ו׳ ציין כר״ת וצ״ע ונ״מ טובא ועמ״ש בפתיחה ומ״מ איסור התורה יש בטעם פליטה אף שאין נהפך לאיסור וכמו ח״ש שהסכימו ז״ל דאיסור תורה יש ואי״ה בסעיף א׳ יבואר עוד וצ״ע דלפ״ז לאחר הפסח אסור בהנאה דר״ש קנסא קניס באיסור תורה לחוד אף דלא לקי אף בעשה תשביתו וכמ״ש בפתיחה ח״א וע״ש ויש לצדד כה״א להתיר בהנאה לאחר הפסח ועח״י א׳ בשם מ״כ בספר התערובו׳ ס״ג ע״ג כ״כ דאין עובר צ״ע דמשמע שם ח״א פ״ד דעובר למ״ד טכ״ע דרבנן אין עובר משמע לדידן טכ״ע ד״ת עובר וצ״ע:

אבל לומר טכ״ע ספק הוי אי מ״ה או דרבנן כנראה ממ״ש הרשב״א ז״ל בתה״א ראוי להחמיר בשל תורה והב״י בי״ד צ״ח משום דנקטינן לחומרא כהרשב״א משמע לכאורה ספק ועמ״ש בפתיחה בריש ה״פ ולפ״ז בעבר הפסח הוי ספק דרבנן ולקולא הא ליתא דבי״ד צ״ח בא״י בנשפך אם הוי ספק אסור הא כל שיש ס״ס בד״ת וספק א׳ בדרבנן מותר וש״מ דלא מצטרף לס״ס ה״ה ספק דרבנן לא הוי ועש״ך ק״י דשקולים הם ועוד ספק ע״י גלגול כו׳ ומיהו קודם הפסח י״ל הוי נ״ט בר נ״ט דהתירא אם לא בשלו בו חריף ובתוך הפסח תוך מעל״ע דלאחר מעל״ע נט״ל דרבנן ומשהו ג״כ עברר ושהה מותר לאחר הפסח ואם נתערב יבש ביבש חד בב׳ י״ל מ״ה ברובא בטל וחד בחד ונאבד אחת מהן י״ל כי קניס ר״ש בודאי לא בספק לאו דב״י א״ד ספק מ״ה לחומרא וכה״ג באיתחזק אף הר״מ ז״ל פ״ט מה׳ ח״ו יודה תו קניס ר״ש כמש״ל ואי״ה בפנים אבאר עוד:

תערובות עמ״א. המ״א וכ״מ פ״ד ה״ח ובפתיחה כאן כתבנו להר״מ ז״ל טכ״ע כזית יותר מכא״פ מדרבנן אפ״ה עובר ב״י ותירצנו שם יע״ש. ומ״ש תרי״ב ס״ב ד׳ ביצים או ג׳ ביצים. ונ״מ בפלוגתא זו אף לדידן טכ״ע אפילו פליטה הוי ד״ת כמ״ש המחבר בי״ד צ״ח אפ״ה י״ל בפליטה אין עובר ב״י דלא כע״ש אות א׳ ודוקא כזית בכמה זיתים מצורף הוא הא אין בעין אף טכ״ע מ״ה אין עובר ב״י עליו והיינו אף טעם הנפלט מחמץ בעין לשומן וכדומה הא טעם פליטת קדירה ב״י לשומן י״א דשרי לאכול בפסח דהוי נ״ט בר נ״ט ולמאן דאוסר באכילה דשמו עליו מ״מ בשהייה יש להקל ואי״ה יבואר שם בתמ״ז. ולכאורה אין נ״מ בפלוגתא זו כ״א למלקות בעשה מעשה (ולהר״מ ז״ל) ונ״מ לעדות אבל איסור תורה יש אף בחצי שיעור ומעורב בכמה זיתים כל שיש בנ״ט לדידן דטכ״ע ד״ת (ואפשר נ״מ בקיוה״א עט״ז) וע׳ תוס׳ ביצה ב׳ א׳ ד״ה שאור כי מחלוקת ב״ש וב״ה חמץ ככותבת לכאורה אין נ״מ אי ח״ש חייב לבער מ״ה ומלקות לית בב״י לתוס׳ פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי ואם נאמר דח״ש מ״ה אין עובר באיסור ב״י (דאכילה חזי לצרף כזית כא״פ) רק מדרבנן אסור כשיאור ישרף כמ״ש ריש פסחים ומ״מ נ״מ במצא חמץ בי״ט כבסי׳ תמ״ו במ״א ב׳ לב״ה בכזית מוציא ושורפו ולב״ש הוי דרבנן שוא״ת מוקצה עדיף ושייך כאן במשנה ביצה כו׳ לב״ש לית ליה מוקצה במוקצה מדעת אבל חמץ דאסור בהנאה הוי כאבן ואסור לטלטלו אף לב״ש ופליג כו׳ לזה כתבו דל״ש הכי מידי ונ״מ לאחר הפסח אי אסור בהנאה שמעינן לכאורה חצי שיעור לא קניס ר״ש ובחידושי ביצה כתבנו מזה:

ומ״ש המ״א דכל דליכא איסור תורה באכילה ליכא איסור שהייה מן התורה כן הלכה ול״ד לבגד שאבד כלאים דכ״א היתר ומשא דרבנן כמ״ש בפתיחה ומדרבנן אסור כנוקשה ונ״מ לאחר הפסח כבסימן תמ״ז סי״א ועפר״ח פסק כמ״מ וי״ל ללקות הא איסור תורה יש לדידן טכ״ע מ״ה וה״ה ח״ש. הא פליטה מאוכל חמץ י״ל דלית איסור תורה מדכתב המצורף הוא וי״ל. וקמח בקמח הוי לח בלח עסי׳ ת״ל ואף אי הוה יבש ביבש הא חוזר וניער תוך הפסח כבסי׳ תמ״ז ס״ד בהג״ה ומדרבנן אסור להשהותו בפסח:

והוי יודע דקמח חטים עם קמח שעורים וכדומה מין בא״מ מיקרי ע״ז ס״ו א׳ ובי״ד ש״ך צ״ח אות ו׳ דבפחות מס׳ בתר טעמא אזלינן אף דקמח חמץ חיטים בקמח מצה חיטים מינו הוי דאין ביניהם כ״כ חילוק טעם ככבד ובשר עי״ד ופר״ח ופריי בצ״א יע״ש וה״ה יבש ביבש בא״מ ברוב ואין ניכר נמי מ״ה בטל ברוב עי״ד ש״ך ק״ט אות י׳ וע״ש אות ח׳. והנך דלפעמים נ״ט יותר מס׳ נמי מ״ה בטל דלא כר״ן פג״ה וקיי״ל לטעמיה מדרבנן הוי ובי״ד בפתיחה צ״ח הארכנו ונ״מ בעבר ושהה לאחר הפסח אם טעם ישראל קודם הפסח ואמר שיש טעם. חוץ מעמיד מחמירין והוי כבעין כמ״ש אי״ה באות ט׳:

ומ״ש והתוס׳ כו׳ והמחבר כו׳ דבריו מקושי ההבנה דהתוס׳ מברייתא מ״ג א׳ הוכיחו ולר׳ מאיר דאוכלו בארבעים וסיימו לר׳ יהודה ליכא חד קרא היינו די״ל מ״ש במשנה מ״ח ב׳ ואכלו פטור מכרת ומלקות חייב ולר״מ הוכיחו כן למ״ד מדרבנן אכילה י״ל מותר לשהותו וי״ל בדוחק לדידן קאמר דמפרשינן מתני׳ ואוכלו פטור ממלקות ג״כ ואפ״ה ישרף יש לנו הוכחת התוס׳. ומסימן תנ״ט ס״ב דפסק המחבר שיאור פטור י״ל מכרת או מלקות ג״כ ומ״מ איסור תורה יש מכל לרבות נוקשה ואין לוקין מריבוים ע׳ בספר המצות להר״מ ז״ל ובספר ש״ה כתבנו מזה (והא אין לומר דשלכ״א איסור תורה יש ולא מלקות עמ״ל פ״ה מה׳ יסודי התורה דזה בנוקשה חמץ גמור רק רע לאכילה משא״כ שיאור כקרני חגבים כו׳ ראוי הוא לאכילה עמ״א לקמן) ומש״ה הוכיח דהמחבר פסק בתערובות כרש״י והר״א ז״ל דעוברין ב״י דיליף ביעור מאכילה או דהחמירה התורה ב״י משום לתא דאכילה כמ״ש הרשב״ץ והר״ן ר״פ עמ״ש בפתיחה בריש הספר וכאן א״כ אי ס״ד נוקשה איסור תורה באכילה ה״ה איסור ב״י יש לקנוס ואמאי פסק בתמ״ז סי״א לאחר הפסח שרי ש״מ דנוקשה מותר מ״ה באכילה ואפ״ה אסור לשהותו תוך הפסח והיינו כרב יהודה שם מ״ג א׳ דתניא כוותיה ופסק בתערובות כסתם דא״ע ונוקשה כסתם דלקמן מ״א א׳ אוכלו פטור אף מלקות וברא״ש ורי״ף פסק כחכמים דר״א דסתמא דא״ע לאו סתמא מעלייתא). והנה להמחבר נוקשה איסור תורה יש אבל אין לוקין על ריבוין כסתם מתני׳ מ״ח ב׳ וב״י לית קרא ותערובות לאכילה צריך קרא דבהלעטה אין דרך אכילה בכך משא״כ ב״י א״צ קרא כהרמ״ך לעיל ומיהו לדידן ודאי הכין הוא שהרי הר״ב אומר כן בתמ״ז ס״א משהו שורפין הכל ולא משהינן ליה ומ״ש דהטור מפרש בי״ט קשה מתמ״ו אות ב״ג במ״א אין שורפין בי״ט וי״ל ע״ל. ומ״ש ב׳ נוקשה א׳ הכסיפו פניו וראוי לאכילה אלא שאין חמץ גמור ונוקשה רע לאכילה ע״י הדחק וחמץ גמור הוי כתכשיטי נשים ותרווייהו שקולים הם ואי״ה באות ב״ג ויו״ד יבואר. ומ״ש קיוהא כו׳ ומיירי במין בשא״מ (ט״ס נרשם במינו) ענין קיוהא היינו שאין טעם חשוב למהוי טכ״ע ומ״מ לא בטיל כיון שנותנין לקיוהא ונרגש קצת ועיין בעל המאור ובתמים דעים רמ״ה ע״ד ד׳ ועמ״ש בט״ז א׳ ובריש הספר בפתיחה יע״ש. ושיאור ישרף ולא מהני ביטול בעוד נוקשה ש״מ כרבני ויניצאה בתל״א בפר״ח וש״מ דמתוך דוקא בהוצאה והבערה והבן זה ואי״ה בתמ״ו יבואר עוד. והתוס׳ ר״פ הוכיחו ישרף לאפות ומ״ש נוקשה וע״י תערובות משמע נוקשה ע״י תערובות דהוי מדרבנן ועתוס׳ מ״ב א׳ ד״ה ר׳ אליעזר והבן עמ״ש אי״ה אות ח׳.

ואינו עמ״א משמע דראוי לאכילה ע״י הדחק ונוקשה ע״י תערובות קיל טפי מנוקשה בעין דאסור להשהות שהייה ואכילה מדרבנן כמ״ש באות א׳ וכ״מ בלבוש ול״ק מנוקשה בעיניה אבל ע״ש וח״י פירשו דאין ראוי לאכילה כלל ועא״ר ב׳ ועתוס׳ ר״פ נוקשה וע״י תערובות דריש א״ע ד״ה ר׳ אליעזר ור״ן ומהרש״א ז״ל שם. ועי׳ אות א׳ מ״ש שנוקשה מעולם לא היה ראוי לאכילה ומ״ש המ״מ פ״ד מחו״מ הי״א כתב קולן היינו בעיניה משמע ע״י תערובות לא: ודע דבר״מ שם ה״ח כתב דבר שאין ראוי למאכל ע״י תערובות מותר לקיימן בפסח ה״ט כיצד עריבת כו׳ ה״י והקילור שאין צורת החמץ כו׳ והר״א ז״ל השיג ופי׳ הלח״מ דכוונת הר״א דבעינן דנפסל מכל ובהי״א פת עצמה שנפסלה מכלב א״צ לבער. בגדים שכבסו בחלב חטה וכן ניירות מותר לקיימן ואין בהם ב״י שהרי אין צורת החמץ עומדת. והנראה מדבריו דסובר נוקשה עובר ב״י ופסק כר״א בשתיהן (עט״ז א׳) ועמ״מ פ״א ופ״ד י״א דהר״מ ז״ל פסק כחכמים בעירוב ואפ״ה י״ל נוקשה מ״ה כתמים דעים או שלכ״א איסור תורה) ואפ״ה קילור ותרייקיה וקמח בעריבה כל שנפסל מאדם א״צ לבער אע״ג פת עצמה בעינן נפסל מכלב דראוי לחמע כמה עיסות כמ״ש הר״ן הביאו המ״א י״א משא״כ ע״י תערובות דאין צורת החמץ בעיניה ולא ראוי לחמע הוי כשאר איסורין דכל שאין ראוי לאדם לית איסור תורה וכזית כא״פ מותר לקיימן ודבר זה למדתי מע״ש אות א׳ והר״א ז״ל סובר בכל אלו בעינן שאין ראוי לכלב ואפשר לשיטתיה בפ״א ה״ב דחמץ אין ראוי לחמע ואפ״ה מהיקשא דשאור כל שראוי לכלב עובר מ״ה ועמ״ש אי״ה באות ג׳ וי״ד בפתיחה בריש הספר כתבנו מזה:

ועי׳ ח״י אות ו׳ כתב דהשגת הר״א הוא דכברי נתבטל בקילור לא מטעם שאין צורת החמץ עומדת יע״ש ובכל בו מ״ח ב׳ ב״כ אמ״ש הר״מ ז״ל בהי״א אפי׳ כ״ש אסור לאכול דחוזר וניער משא״כ כשאין ס׳ אפ״ה שרי לקיים בפסח וי״ל בכל אלו שאין ראויין לאכילה הוי כנט״ל דקודם הפסח נתבטל ואין חוזר וניער לדידן אף כזית כא״פ דבעינן טעמו וממשו הא טעם פגום ליכא טעמו ובטל במין במינו עי״ד ק״נ וא״כ קילור וכדומה שהם תערובות ואין ראוין לאכילה וטעמם משונה הוי כנט״ל דאף ע״י ד״א הוי נט״ל עי״ד שם ומיהו פירורין בעין י״ל חוזר וניער ואי״ה בתמ״ג סעי׳ ד׳ יבואר עוד בזה א״ש:

שעיפשה עמ״א מ״מ וראב״ד פ״ד הי״א וא״י הא מבואר בס״ט בהמחבר והר״ב דוקא קודם זמנו. וגם למה כפלו המחבר והלבוש כתב כ״ו בס״ב לחוד והכלל בזה דבעינן נפסל מכלב קודם זמנו או תוך הפסח נפסל מכלב קודם החימוץ דלא חל שם חמץ עליו יע״ש. הא ראוי לכלב בכל ענין מ״ה אסור כמ״ש המ״א אות י״ד וראוי לחמע כמה עיסות. ועמ״א א׳ שכתב נוקשה דמעולם אין ראוי כו׳ משמע מ״ה אסור ואף באכילה הואיל וראוי לחמע ועיין לבוש ס״א שלא נאמר לא תאכלו אלא בראוי לאכילה משמע הפך זה (ומ״ש מחמצת קשה עיין בגמרא יע״ש) ואם נפסל מאדם קודם שנתחמץ הוי דרבנן לדידן נוקשה וכן תוך הפסח בנפסל מכלב י״ל דרבנן ואי״ה באות י״ד יבואר עוד. ועט״ז ח׳ מ״ש מיה״כ קשה התם נפסל מאדם פטור וכאן בעינן לכלב דוקא. וי״ל דהמ״א כתב אמלוגמא דנסרחה דל״ת קיל מהפת עצמה עלח״מ שם ותבין ועמ״ש אות ב׳:

בגדים עמ״א תמ״ז סי״א אין לשחוק בקרטין כו׳ ואם נפל בנד זה למאכל וי״ל אף אין ס׳ שרי דנפסל מכלב ע׳ לבוש ס״ג והר״א ז״ל פ״ד הי״א ועט״ז תמ״ז י״ט ומ״א ה׳ ואם ראוי לכלב ונפסל מאדם יבואר אי״ה בי״ד ובתמ״ז ובח״י מ״ו שם בשם הרשב״א יע״ש. וה״ה שם קמח בשק הנכבס עם חלב חטה אף בפסח יש להתיר הקמח וירקד בנפה כל מה שיש לברר ועסי׳ תס״ו ואי״ה שם יבואר עוד:

ויש עמ״א ע׳ אות י״ב וי״ג ואפשר כאן הוי נוקשה אף שלא ביטל א״צ לבער גם אין ראוי לאכילה כלל ע׳ אות א׳:

שנתערב עמ״א ע׳ אות א׳ ועסי׳ תמ״ז ה׳ נוקשה בטל בס׳ לדעתו. ומ״ש המחבר כ״ש אף בתמ״ז ס״ח סתם כדיעה א׳ דחוזר וניער י״ל דנ״מ אם עשה עכו״ם תריאק״ה בפסח כמ״ש הע״ש אות ד׳ יע״ש דאי ישראל פשיטא דאסור לאכול דמבטל איסור ואף עכו״ם ונתבטל ביד עכו״ם בס׳ קודם שבא ליד ישראל אסור בפסח וזה א״ו ומשש עד הלילה כל שנט״ל אף אין ס׳ שרי:

אסור עמ״א ומ״ש פת שעפשה התם נפסלה מכלב ע׳ אות א׳ וי״ד ואי״ה שם יבואר:

שכר עמ״א צ״ע דברא״ש ריש א״ע שכר שלנו חייב כרת יש כזית כא״פ וע׳ לבוש וער״מ פי״ד ממ״א ורש״י ע״ז ס״ז א׳ ועמ״א תמ״ז מ״ב והם דברי הב״ח ש״ו כל שאין ס׳ ולית בכל התערובות כזית י״ל דלא עבר ב״י ושרי לאחר הפסח משמע כ״ש כשאין רק פליטה לבד וע׳ אות א׳ בשם ע״ש ובח״י א׳ לא הזכיר ממ״ש המ״א. ולפ״ז חומץ שבישלו בכלי חמץ ב״י קודם פסח דבחריף ל״ש נותן טעם בר נ״ט צ״ע להתירו לאחר הפסח כי י״ל טב״ע אף שאין בו באכילה לאו ועשה כ״א איסור תורה עתו׳ חולין צ״ח א׳ ד״ה רבא מ״מ איסור תורה יש וה״ה מ״ש חייב בביעור דאכילה וביעור שוין המה והכ״מ שכתב כזית כא״פ ללקות או להר״מ ז״ל טכ״ע כזה דרבנן בעינן כזית כא״פ עמ״ש בפתיחה. ומ״מ אף בעבר איסור תורה י״ל קניס ר״ש. ובאינו ב״י שחריף י״ל עי״ד צ״ו. ומ״ש בשם מהרי״ל בתשובה ג״ז עיינתי שם וצ״ע כי למאי דקיי״ל בתמ״ז ס״ד לח בלח אין חוזר וניער ושכר שנתערב ביין קודם פסח ויש ס׳ אמאי אסור לדידן בפסח גערמי״ר תבואה שצמח קיי״ל בתנ״ג אות ו׳ בתנ״א במ״א ל״ד ומור״ם מלובלין ז״ל בתשובה בנפה שאבו מי מע״ד ואי״ה יבואר שם. ואין לומר דהשמרים משכר יורדים למטה וניכר ול״ש ביטול מעמיד הוי זוז״ג ואי דניכר הא בטל שמרי שכר בשמרי יין. גם דברי התשובה במהרי״ל מ״ש גערמי״ר תבואה שצמחה מטעם דאי יבשלם. צ״ע ויבואר אי״ה בתמ״ז ס״ד גם שם הטעם דשכר יש ממש קמח בו ובעין חוזר וניער א״כ המ״א ז״ל שהשמיט זה רק טכ״ע פשיטא דבטל ואין חוזר וניער אם היה ס׳ קודם הפסח ביין וצ״ע ועמ״ש אי״ה באות ט׳ מזה:

אם עמ״א הטור באות א׳ דכל דרבנן לדידיה מותר לשהותו ומיהו אנן קיי״ל לטעמא ומעמיד דרבנן ושאני מעמיד כאלו בעין דניכר פעולתו אף להטור צריך ביעור ועח״י אות ט״ז. ומעמיד בעינן איסור מגופו חמץ הכין הוא וקודם הפסח היתר הוא פעולתו ניכר ול״ש ביטול ובפסח ניכר בעין ואסור משום החמץ משא״כ בב״ח דכ״א שרי רק ע״י חיבור מעמיד היתר אין אוסר עש״ך י״ד ל״ה בסימן פ״ז ודע בע״פ אחר ו׳ אם בישל גבינה זו א״צ ס׳ כ״א נגד החלא דבמשהו לא אמרינן חנ״נ ומיהו י״ל מעמיד הוי כאלו כולו חמץ דהא עיסה שנילושה בשמרי שכר שעבר הפסח אוסר בשו״ת מהר״ם מלובלין ז״ל אחר הפסח כולו ולא מהני הולכת איסור ליה״מ ועא״ר אות י״ז וה״י ט״ז ובה״מ צ״ע ועמ״ש בפריי לי״ד צ״ח לענין מעמיד וטעמא אי יש הפרש. ואם שהה גבינה זו אחר הפסח י״ל דמעמיד דרבנן לא קניס ר״ש ומשו״ת מהר״מ מלובלין ז״ל קכ״א שהעמיד בשמרי שכר לאחר הפסח אסור העיסה אין ראיה דהשמרים בעין היו בפסח ועא״ר י׳א בשם ספר אמרכל דעבר ב״י כמו כותח משם ראיה לדידן מעמיד דרבנן שריא הגבינה לאחר הפסח ובח״י צידד ג״כ בה״מ:

ומ״ש המ״א בקיבה כו׳ מעל״ע בא״ר י״א הקשה דהוי נט״ל ואפשר דהוי חריף ובי״ד לא משמע כן יע״ש. גם המ״א סובר כן דאל״כ א״צ מעל״ע רק כדי שירתיח עי״ד ק״ה ומה״ט דינו לבשל בכלי חמץ בתמ״ז ס״ה ומקילין בי״ט אחרון שחריף לא מהני נט״ל אלא די״ל הבליעה והפליטה באין בסוף מעל״ע עי״ד ק״ה:

כתב בבאר היטב צ״ל שהעמיד הגבינה בקיבה תוך הפסח ובאר היטב החדש כתב דלא ידע למה והנה יש לקיים דברי באר היטב הא׳ דאם הועמד קודם הפסח ומסתמא יש ס׳ בגבינה נגד הקיבה כבר בטל הוא דמעמיד היתר הוי אלא דחוזר וניער כמ״ש הט״ז ד׳ וכמ״ש כאן דניכר הוא הפעולה גם תוך הפסח ול״ד לבב״ח אבל חמץ הבלוע בקיבה לא עשה שום פעולה לגבינה ולא הוי מעמיד משא״כ בלוע קודם פסח והועמד תוך פסח ל״ש ביטול דכ״ש הוא ואה״נ אם אין ס׳ בגבינה אף קודם הפסח אסור ואף תוך הפסח אסור באכילה ומותר לשהותו דנ״ט בר נ״ט הוי וכאמור ואי״ה בתמ״ז יבואר עוד:

יי״ש שלנו חמץ גמור עמ״ב סי׳ נו״ן ח׳ ועדיף משכר שלנו והנעשה משמרי שכר אם נפסלו השמרים משתיית כלב י״ל פקע איסורייהו ואם ראוין לכלב י״ל הוי איסור ד״ת ובאות י׳ אי״ה אבאר ועח״י ד׳ ובפסח מהר״מ מטיקטין ברי״ף. והוי יודע שהפרש יש בין שכר דאם שתה רביעית אז חייב כרת ומלקות דכזית כא״פ יש דמעורב במים משא״כ יי״ש אין עולה רק החמץ בלי עירוב מים ורביעית ממנו לוקה ופסול לעדות בלא נמזג במים וער״מ ז״ל במ״א פי״ד ה״ט משמע המחה חמץ שיעור ברביעית ולא יפסיק כלל הא שהה יותר מרביעית לית כרת ומלקות ועמ״ל שם ובה׳ ברכות וטכ״ע אין היתר נהפך לאיסור:

ואם עמ״א בסי״א בין הכל כזית והכלי מצרפן אלמא באין עשוי לחזק כזית בין הכל בעינן ואף למ״ד ח״ש אסור מ״ה בב״י י״ל דבוק בכלי בטל הוא כל שאין כזית בין הכל והלבוש פי״א כתב שחוט מצרפן ובאמת המחבר כתב הכלי מצרפן ועי׳ ע״ש ועס״ח אות י״ב ותס״ב פירורין בטלו הא חצי זית צריך ביעור מ״ה ועסי׳ תמ״ז ובט״ז אות ה׳ ואי״ה שם יבואר:

א״צ עמ״א כמ״ש באות י׳ באין עשוי לחזק כל שיש בין הכל כזית הכלי מצרפן וא״צ חוט. ואפשר גם הלבוש מודה דחוט בצק העשוי לחזק דוקא ובסי״א אה״נ א״א לגרור היינו בין הסדקים ומש״ה כתב דחוט מצרפן יע״ש:

הואיל עמ״א לכאורה להרא״ש באין דביקים ומטונף קצת ע׳ אות י׳ ופר״ח דאל״ה ח״ש נמי חייב לבער והרמ״ך והכ״מ פ״ב הי״ו פירשו דברי הר״מ ז״ל דוקא קאמר דבוקים דהו״ל כעשוי לחזק היינו בגומות הכתלים וקרקעות שלא יהיו גומות ומיהו הכ״מ שם כתב לפי פסק רבינו משמע דסובר דחצי זית לבד באין עשוי לחזק נמי חייב לבער משא״כ להמחבר דהכלי מצרפן באות י׳ וכאן ל״ש זה וזה טעות דבדבוק חצי זית לבד בטל ממילא ואין חשוב משא״כ בקרקע שאין דבוק למה לא יהיה חייב לבער ועובר מ״ה ב״י בלא ביטל. וב׳ חצאין בבית א׳ דכנוס אף בדבוקים ע״י כיבוד וכדומה נפלי אהדדי משא״כ בעריבה וע׳ ע״ש ומ״א שם. ומ״ש ופשוט כו׳ י״ל באין דבוקים קאי ובתמ״ז אות מ״ב יבואר אי״ה בזה:

מבטלו עמ״א בגמרא מ״ה ב׳ ותל״ט אות ה׳ ול״ד לקצת דינים אם נולד הספק קודם הביטול דלא מהני שיבטל דספק דדינא עדיף טפי או שאר תירוצים ועלח״מ פ״ב הי״ד יע״ש:

שאינו עמ״א מל׳ הר״ן ז״ל מבואר דשאור וחמץ נשתנו מכל איסורי מאכלות דאם נפסדו מאוכל אדם מותר מ״ה לאוכלם דיליף מנבילה הראוי לגר חמץ שאני דראוי לחמע עיסות אחרות וסיים שם דשאור לא ראוי לאכילה ואפ״ה אסריה רחמנא מה״ט יע״ש (ומה שהוכרח לזה ולא פירש מדרבנן הואיל ואין ראוי לאכילה ל״ג דלמא אתי למיכל כמ״ש המ״א באות ב׳ בנוקשה) ולפ״ז אין חילוק בין חמץ לשאור דחמץ נמי ראוי לחמץ וכל שראוי לכלב מ״ה חייב כרת ומלקות כשאור דאין ראוי לאדם כדמסיק ביצה ז׳ ב׳ וכל שנפסל מכלב מ״ה מותר ומדרבנן אסורין שניהם באכילה וכמ״ש הר״מ ז״ל בפ״א ה״ב דשאור וחמץ שוין. ובגמרא ביצה דצריכא דחמץ ראוי לאכילה היינו אי הוה כתיב רק חמץ ה״א דוקא ראוי לאדם אבל השתא דכתיב שאור שאין ראוי לאכילה יליף חמץ משאור והמעיין שם בהשגות הר״א ז״ל ובפי׳ המ״מ שם משמע דהר״א ז״ל נמי סובר דחמץ ראוי לחמע עיסה וחולק ואומר דשאור אע״פ שנפסל מכלב אסור מ״ה ועובר ואפשר דלוקה אאכילה וב״י כה״ג וברייתא פסחים מ״ה ב׳ הפת שעפשה בפת שאור קאי דאי חמץ ולא נפסל מכלב א״צ לטעום דראוי לחמע אלא בשאור ונפסל מכלב מקשה דהא צריך לטעם זה בחמץ כקושיית הר״ן וצ״ע. ואמנם מהכ״מ שם והרא״ם ז״ל בתוספותיו על הסמ״ג לאוין ע״ז דלהר״א ז״ל חמץ אין ראוי לחמע (ולא גורס דא״צ לזה הטעם) והשתא קשה להרא״ם ז״ל קושיית הר״ן ז״ל הפת שעפשה אמאי חייב לבער הא נבילה שא״ר לגר ל״ש נבילה ול״ש תירוצו דראוי לחמע. והפר״ח אות ט׳ כתב דלהר״א חמץ כ״ז שראוי לכלב מחמע ושאור אף נפסל מכלב מחמע יע״ש וקשה איך כתב הר״א ז״ל דברייתא קמייתא הפת שעפשה חייב לבער שראוי לחמע בפת שאור דבחמץ לא שייך זה דלמא בחמץ וקודם שנפסל מכלב גם הגי׳ לא צריך אין מיושב דהא בנפסל לאדם צריך לזה הטעם דאל״כ הוי כנבילה. וא״כ בהכרח לומר להר״א ז״ל חמץ אין ראוי לחמע אף קודם שנפסל מכלב ואפ״ה ברייתא שניה הפת שעפשה ונפסל מאדם חייב לבער מדרבנן והיינו פת חמץ דבשאור אף נפסל מכלב חייב לבער לדידיה מ״ה. אף דל״ש שמא יאכל משום לא פלוג כ״ז שראוי לכלב והלבוש ס״א כתב דבר שאין ראוי לאכילה שלא נאמר לא תאכלו אלא דבר הראוי לאכילה משמע חמץ שוה לשאר איסורין כל שנפסל מאדם אין בו איסור תורה כלל וכן משמעות הר״מ ז״ל בי״ד ממ״א הי״א שם לא הוציא חמץ מהכלל שאר איסורין ואף בב״ח וכ״ה דוקא עירב דברים המרים הא נפסדו מאוכל אדם אף הם מדרבנן. ואמנם שאור ודאי אין ראוי לאדם ואפ״ה לא הוציא שם מהכלל ולכאורה מוכרח הוא דהא חרכו לאחר זמנו לא פקע איסורו מיניה והיינו מדרבנן. דמ״ח כיון דעפרא הוא מה לי קודם זמנו או אח״כ דאי הטעם הנקברין עפרן אסור למ״ד מ״ה הוא כבסי׳ תמ״ה זה בהנאה הא אכילה הא לא נהנה כלל וע״כ מדרבנן הוא או שמא יבא להנות ממנו דל״ד שמא יבא לאכול א״כ ברייתא שניה הפת שעפשה ונפסל מאדם חייב לבער אפשר הטעם ג״כ מדרבנן שמא יבוא ליהנות וכ״ז דראוי לכלב לאו עפרא הוא ומ״ה אסור בהנאה אבל אכילה דאין ראוי לאדם לית איסור תורה כלל. גם דברי הכ״מ פ״א ה״ב דשאור שנפסל מכלב פטור עליה צ״ע דהסמ״ג מביא תוספתא דשאור קרוי משיפסל לכלב הביאו הפר״ח ואפ״ה חייבו רחמנא כרת ומלקות על השאור כמ״ש רש״י ז״ל פ׳ בא כי כל אוכל מחמצת לחייב כרת על השאור ולוקה יע״ש. סוף דבר הכל נשמע כפי הנראה בשאור דאין ראוי לאדם אפ״ה חייב כרת ומלקות כמבואר ביצה ז׳ ב׳ וערש״י פסחים מ״ג א׳ ד״ה שאור כו׳ ולהחמיץ אחרים כשאור לא חזי יע״ש. וחמץ אם הוא ראוי לחמע אחרים הרי הוא כשאור ונפסל מאדם איכא לאו וכרת באכילה ונפסל מכלב הנה להר״א ז״ל י״ל דאיכא לאו וכרת בתוספתא בשאור דדוחק לומר שזה לב״ש אבל לב״ה שנפסל מכלב פטור דבהא לא מצינו מחלוקת. ולהר״מ ז״ל כל שנפסל מכלב ליכא לאו וכרת וקודם זמנו אם נפסל מכלב מותר ליהנות לאחר זמנו אף מדרבנן. ואם חרכו לאחר זמנו ונפסל מכלב י״ל דמ״ה אסור בהנאה דלא גרע מעפרן וי״ל דמ״ה מותר. ועמ״ל פי״ד מה׳ אבל הכ״א נסתפק גבי מומייא דבר הנפסד מאוכל אדם ואי איכא איסור תורה בהנאה:

והשתא איכא לעיוני במ״ש המ״א אות א׳ נוקשה שמעולם לא היה ראוי דאל״כ עד שיפסל מכלב משמע דמ״ה אסור כל שראוי לכלב ולדידי צ״ע ועסי׳ תמ״ז ס״י ובח״י מ״ו בשם הרשב״א ז״ל דכל שנפסד כעפר אין אוסר משמע הא ראוי לכלב אוסר ולמ״א צ״ע די״ל כל שנפסד החמץ מאדם דומה לנוקשה למ״ד בטל בס׳ ה״ה זה ועמ״ש בפתיחה בריש הספר ומ״ש המ״א באלמר״י ועח״י אות ח״י:

מותר עמ״א הם דברי הרא״ש דאכילה בכונה אסור דאחשביה עט״ז ח׳ ושלא בכוונה ל״ש אחשביה כתב הח״י אות י״ט אם נפל לתבשיל מותר דנפסל מכלב ובאות י״ד כתבתי דנפסל מאדם צ״ע ועסי׳ תמ״ז ואי״ה שם יבואר.כתב עוד הח״י דיו שבשל עכו״ם בפסח אסור לכתוב כיון שלא נפסל מכלב קודם זמנו. וזה אמת ויציב שכ״כ תה״ד קכ״ט דיו (בשכר) מותר דחרכו קודם זמנו הא אחר זמנו אסור ועי״ד קל״ד סי״ד דיו של יי״נ ודאי שרי דנט״ל שרי ולכאורה קשה דיי״נ ודאי מנקברין ועפרן אסור ובקכ״ג סכ״ה דהתם נתבטל החמץ בתוכו ונט״ל שרי ואפשר דמיירי במערב יי״נ דבטל הא כולו יי״נ אסור בהנאה לכתוב בו וה״ה דיו שעשה עכו״ם לעצמו מכולו שכר אסור לישראל בהנאה וחמץ עכו״ם אסור בהנאה ובתה״ד שם צידד אי נקברין עפרן מ״ה אסור או מדרבנן הא במים ומעורב בו שכר חד בתרי בטל אף דנט״ל בפסח אסור הא נפסל מכלב לכ״ע חד בתרי בטל ולפ״ז אי לקח מעכו״ם דיו בחוה״מ פסח בספק שמא נעשה משכר כולו ובפרט ברגילין בו שזה אף בדרבנן אסור. ושמרי שכר שנפסדו מאדם לגמרי מ״מ ראוין לחמע בהם הוי כשאור ומשו״ה אוסר בשו״ת מהר״ם מלובלין ז״ל בשמרי שכר שעבר פסח וחימץ עיסה דאסור כל העיסה דעבר עב״י בפסח וכאמור ואף למ״ד הנקברים עפרן מדרבנן אסור אטו קודם שריפה משמע דאין לחלק בין דיו של ישראל לדיו של עכו״ם. ויש לעיין בספרים הנכרכים ע״י אומן א״י תוך הפסח מחמץ גמור ואח״כ מערבים בו דבק אף שנפסל עתה מכלב מ״מ חל שם חמץ עליו מקודם תו אסור כנקברין ועיין תוס׳ סוף תמורה משמע מ״ה אסור וא״כ אסור לקיימן הכריכה שנעשית בפסח וכ״ש ליתן לעכו״ם בחוה״מ פסח לכרוך דהוי כרוצה בקיומו של איסור עמ״א ת״ן ועסי׳ תקמ״ג לצורך מצוה שא״א ללמוד בספרים אם אין מכורכים י״ל שרי בחוה״מ אבל בחוה״מ פסח צ״ע:

גם אותן כלים שמתקנים האומנים א״י בדבק עם קמח ומים בפסח יש לאסור תוך הפסח להשתמש בו בפסח ליתן טואב״ק בו ואם נתערב בהרבה שנעשו קודם הפסח י״ל דהוי דשיל״מ דמ״ט לא הוי חמץ דשיל״מ דחוזר לאיסורו עי״ד ק״ב וכאן ל״ש זה דכבר נפקע האיסור ונפסל מכלב ולשנה הבאה כחרכו קודם זמנו והבן ומיהו מנין לא הוי דאין איסורו מחמת עצמו וצ״ע:

א״א לנקרן עמ״א עסי׳ תנ״א ל״ג שלא להשתמש בהם בפסח אף עריבה ובדף א׳. ואף אגנות מתכות שלשין כל השנה דהוי כבית שאור ואי״ה שם יבואר בזה. וכ״ש כלים שמשימים קמח חמץ כל השנה וחביות מנסרים או מחזיקין בארש״ט מסובין שא״א לנקרן ולא מהני הגעלה לבעין ואי״ה בתנ״א יבואר עוד:

עד עמ״א כבסימן תמ״ח אות ה׳ ונוקשה י״ל דנהי דאסור להשהותו בגבולו אף בחדר שאין נכנס בו מ״מ מתנה ע״מ להחזיר מהני ביה ומיהו כל שראוי קודם לכן לא הוי נוקשה עי׳ אות א׳ עי׳ אות י״ד. ונוקשה של עכו״ם ביד ישראל וקיבל אחריות ומחיצה י״ט שרי:

שמניחים עמ״א שיש גומות וא״א לנקרן. ומ״ש מהרי״ו בה׳ פסח שלו טוב לסוגרן בחדר שאין רגיל בו ושאין בו דבר שצריך לפסח ונ״ל זה בכלים אבל עריבה וכדומה אף בטלו או נוקשה פשיטא דלא מהני בחדר שאין רגיל בו דל״ש דלמא אתי למיכל בבעין משא״כ הני או כלי חמץ די בהדר שאין רגיל בו:

כבוס עמ״א ותנ״א סי״ח ותי״ג ס״ו דבשקין חמץ צריך להתיר התפירות ועי׳ לבוש כאן ודיעבד אם לא התיר התפירות עח״י תנ״א אות נ״ג מתיר דיעבד ובא״ר כ״ח וא״ז י״א הניח בצ״ע הא בלא כבוס משמע אף דיעבד אסור וי״ל קודם כבוס וקודם פסח קיל טפי דהוי לח בלח בטל קודם הפסח ובתוך הפסח אסור ועסי׳ תמ״ז ס״ד ותנ״ג במ״א ו׳. אבל אי מכבס בלא אפר ולא התיר התפירות אף באפר יש לחוש לכך לפרורין בעין שנתערב וחוזר וניער בפסח כבסימן תמ״ז ס״ד בהג״ה. ומה״ט אסרתי באותן מקומות שמודדין קימחא דפסחא במדות ישנות של כל השנה קמח שלנו לותתין וחמץ גמור ורוחצין המדות במים גרוע טפי כאמור ואף דיעבד י״ל כה״ג ברחיצה ע״כ צריך חדשים. ושק שמניחים רק קמח שיפון י״ל זה לא הוי חמץ כ״כ שאין רוחצים יש להקל דיעבד וצ״ע: