ומשיירין עמ״א עסי׳ רצ״א במ״א. אמר ההדיוט הכותב בספר המגיד שלי כתבתי דיני פסח באיזהו מקומן ארשום כאן בעזה״י. ע״פ בשבת אין לסדר המטות וכלים לי״ט עד הלילה דאין י״ט מכין לחבירו וכ״ש שבת. יראה דמצות מצוה אסור לטלטל בשבת ע״פ דאסור באכילה מדרבנן בע״פ הוי מוקצה ושאר מצה יכול ליתן לעופות או לעכו״ם משא״כ זו אין רוצה כבסי׳ תמ״ ובמ״א אות ג׳ יע״ש. ולגרור המצה בריבאייז״ן בשבת ע״י ישראל ודאי אסור ועל ידי עכו״ם צ״ע דאם נאמר כמ״ש המ״ל פ״א מחו״מ דכשמחזיר לסולת י״ל מודים דיש טוחן אחר טוחן א״כ אמירה לעכו״ם שבות ודיעבד אסור בעשה מלאכה בשביל ישראל ובתוס׳ שבת קי״ד ב׳ ד״ה אלא צ״ע ועמ״ש בפריי שם ומידע בריבאייז״ן בלא״ה אסור וי״ל בדיעבד צ״ע בזה, ולברור פתיתים גדולים מקמח מצה בשבת עסי׳ שי״ט דאסור וסי׳ תק״ו ותק״י ואפשר אף בי״ט אבל בשבת לכ״ע אסור. גם לסנן יין משמרים צריך לשייר מעט מיין דלא ליהוי כבורר עסי׳ שי״ט והיינו אם רוצה לשתות ממנו בשבת:

אם לא הטביל כלים חדשים מע״ש לא יטבילם בשבת אף אם ראוים למלאות מים אם אין משתמש בהם בשבת עסי׳ שכ״ג. אם נתערב יבש ביבש ורוצה אחד להשליך דבשבת שרי כבסי׳ שכ״ג במ״א י״ד בשבת ע״פ י״ל הוה טרחא שלא לצורך דאסור לאכול מצה בע״פ ומיהו י״ל ישליך א׳ לעופות והשאר מותר בפסח וכ״ת דחוזר וניער כבסי׳ תמ״ו סעיף ד׳ י״ל כה״ג להשליך א׳ י״ל דכולי האי לא מחמרי ואי״ה יבואר שם. מצה שאסורה לאכול בע״פ אם יש לו עופות שרי בטלטול אם רוצה ליתן לעופות צ״ע אם הוי כאוכלין דמותר לצורך עצמן עסי׳ ש״ח ס״ד דר״ל הואיל כעת אין ראוין כ״א לעופות לאו אוכל אדם הוי ומלח י״ל אין דינו כאוכלין וזה שייך בכל שבת עמ״ש בפריי שם וער״ן פ׳ כ״ה. ויבש ביבש שכתבנו בענין דלא בעינן דלא הוה ככר שלם ושאר דינים השייכים כאן יבואר אי״ה בט״ז ובמקומות אחרים וכאן אין להאריך:

או עמ״א ועח״י אות ב׳ יע״ש ועסי׳ תע״ב מצה עשירה וממ״ש הר״ב כאן משמע אף בע״פ קודם הלילה אין נוהגין לאכול מצה עשירה ואי״ה שם יבואר ומצה פתותה ואפאה אח״כ אסור מדינא יע״ש ומצה ממיני קטניות טטרק״י וכדומה מותר לאכול בע״פ ומ״מ לסעודה ג׳ פת משאר מינים הוה כפירות ודגים:

וביום עמ״א למעט יום ו׳ ול״ג אטו שאר שנים דביטול היום אין כ״כ חובה הא ביטול הלילה צריך עט״ז ז׳. ואם רוצה שלא לבטל בלילה יבטל בשעת שריפה עסי׳ תל״ד בט״ז אות ה׳ ואף להמ״א אות ה׳ אין לסמוך שיבטל ביום אטו שאר שנים דעיקר הביטול בלילה הבודק יבטל :

אין עמ״א ועא״ר אות ג׳ יבשל בכלי פסח והיינו שלא צריך הדחה כלל. ויערה מכ״ר לכלי של פסח ומשם לחמין ואם אין יס״ב שרי מכ״ר והפר״ח אות ג׳ בכף חדש (פסח) מוציאין מקדירה לקערה חמין והיינו כבסי׳ ק״ה ס״ג בהג״ה בי״ד עט״ז שם ו׳ אפשר להש״ך שם שייך כאן ודיעבד אין איסור אם היה מערה מכלי פסח לחמין ויבואר אי״ה בתמ״ז מזה :

להדיחו עמ״א בתל״ד אות י״ב ע״י עכו״ם שרי ה״ה כאן אם נדבק חמץ וא״א כ״א ע״י גרידה שרי ע״י עכו״ם דהוי שבות דשבות במקום מצוה:

ינער עמ״א תל״ד ה׳ דפירורין ממילא בטלי אבל חצי שיעור חייב לבער מ״ה ומיהו הואיל ונדרסין ומטונף קצת א״צ לבער עסי׳ תמ״ב אות י׳:

ע״מ שלא לצאת עמ״א ובתמ״ו אות ג׳ בשעה ה׳ אם דעתו ליתן לעכו״ם או לכלב שרי לטלטל בשעה ה׳ וא״ל כופה כלי יע״ש ועי׳ א״ר כאן ד׳ ולבוש. ולנער המפה מהפירורין עסי׳ ש״ט טלטול מהצד יע״ש והיינו בשעה ה׳ אין ליתן החמץ למומר בשעה ה׳ דעובר לפני עור אפילו בדרבנן ואם שכח לבער עד ו׳ ולא ביטל מקודם ויש מומר ורוצה לאכול מעצמו צ״ע אי רשאי ישראל להניח לו לאכול עמ״ל פ״א מה׳ כלאים ה״ו ומשמע שם דעת הכ״מ כל שממילא ואין מעכב לית ל״ע והמ״ל אוסר להניח לעכו״ם ממילא להרכיב אילנות ה״ה כאן וב״י לא יעבור דאנוס הוא עסי׳ תמ״ו אות ב׳:

ודבר מועט עמ״א הרבה פעמים וכל פעם מעט. עא״ר אות ה׳ כיבוד הבית בעכו״ם הוי שבות דשבות ואם לאו יכבד ישראל בבגד מהרי״ו עסי׳ של״ז במ״א ד׳. ונוהגין להשליך לכלב שמזונותיו עליך ולא לחזיר א״ר א׳ :

אם שכח למכור חמצו בע״ש ימכור בשבת דאין עושה כ״א להנצל מאיסור חמץ ואם אפשר במתנה טוב יותר א״ר ה׳. ואם ירא העכו״ם יחזיק בחמץ וצריך לכתוב שטר על הדמים עסי׳ ש״ו סי״א בכתב שלהם י״ל כבסי׳ ש״ז ס״ה בה״מ ע״ש :

סעודת עמ״א וברמ״ט ג׳ ובפריי שם וז״ל הירושלמי כתובות בהלכה א׳ על ברייתא שאין נושאין נשים בע״ש מפני כבוד שבת. ר׳ בא בר כהן אמר קומי ר׳ יוסי ור׳ אחא בשם ר׳ יעקב בר אידי אסור לאדם לישא אשה בע״ש הדא אמר לעשות סעודת אירוסין הא לארוס יארוס. ובתענית כ״א ה״א אסור לארס כו׳ והקשה המ״א איך פסק ברמ״ט דסעודת אירוסין אסור בע״ש כירושלמי ובבלי כתובות ה׳ א׳ פוסק דמותר לישא בע״ש וכ״ה באה״ע סי׳ ס״ד ס״ג גם על הירושלמי קשה נהי דפוסק כברייתא שאין נושאין בע״ש מפני כבוד השבת איך פוסק נגד המשנה פסחים מ״ט ע״כ פי׳ לארס אסור פי׳ סעודת אירוסין והקידושין היו ביום אתמול דאין זמנה קבוע הא לארס בע״ש שרי שמא יקדמנו אחר דאף בט״ב אמר שם דשרי וממילא מותר הסעודה בע״ש דהוי זמנה קבוע כברית מילה ופדיון הבן וסעודת נישואין אסור דלא הוי זמנה קבוע דאפשר לישא ביום אחר שכבר קידשה. וממילא לדידן שמקדשין ביום נישואין שרי בע״ש לישא וסעודה בע״ש דזמנה קבוע ועב״ש שם ה׳. ומשמע מכאן דע״פ שוה לע״ש בזה הא שאר עי״ט אין בכלל זה ומותר לעשות סעודת אירוסין קודם מנחה קטנה ועסי׳ תקמ״ו ואי״ה יבואר שם לאחר מנחה. ועי׳ פני משה כתובות בתוס׳ ד״ה לעשות דע״פ חמור מע״ש למנחה קטנה ושחרית ע״פ קיל מע״ש והמ״א לא ניחא ליה בכך ועמ״א רמ״ט ג׳ ופריי שם תקמ״ו ב׳ וד׳ סעודת אירוסין בחה״מ אסור משמע אף שאירס כבר בשעת אירוסין האירוסין בסעודה ועיקרה איסור הסעודה ואף אירס מקודם וע״ש אות ד׳ דמה״ט אין נושאין בעי״ט. והנה המשנה דפסחים מ״ט א׳ י״ל בחה״מ ומבטלו בלבו פירשתי שם ועי״ל דבנוקשה מיירי לפירש״י בריש אלו עוברין ולמ״ד נוקשה שרי בהנאה כחזקיה עתוס׳ פסחים פ׳ כ״ש כ״ג ב׳ ד״ה מאי בינייהו אלא דא״כ איך מבטלו בלבו כקושיית הר״ן ז״ל ריש פסחים ועי׳ אות י״א ולזה נאמר שיש חמץ נוקשה הכסיפו פניו ואם ישאר יחמיץ ויעבור ב״י מבטלו קודם חמץ גמור ושרי בהנאה ומיהו אנן פסקינן נוקשה אסור באכילה והנאה מדרבנן:

ומ״ש המ״א סבלונות סעודה שנייה דלא כב״י פירשתיו בט״ז ח׳ כפירש״י ד״ה שנייה כן הוא דרך החתנים יע״ש וכוונתו דאמר השתא דאמר ר״ח מחלוקת בשניה היינו הך ברייתא דאירוסין וסבלונות אלא דהמקשה לא הוי ידע מברייתא שלא היתה שנוייה בבה״מ ברבים ומדר״ח ידע איך אמר ר״ח שניה ויש לטעות שניה של אירוסין בלא סבלונות לכך פירש״י דרכן היה שלא לאכול כ״א ב״ס א׳ אירוסין וא׳ סבלונות. והטור נקיט תרתי סעודה ראשונה של אירוסין לאפוקי שניה של אירוסין וסבלונות לא שניה אפילו תהיה שלישית ויותר כל שיש סבלונות מצוה הוי. ור׳ יוחנן דמוקי כר׳ יוסי דמשמע ליה אירוסין דמתני׳ אף סבלונות בכלל ועי׳ רא״ש הרב הברצלוגי פסק כר׳ יוסי ואירוסין דמתני׳ שתיהן בכלי אע״ג דבלא״ה ר״י ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי דל״ת במשנה אירוסין לבד גם ר״ח אמר אבל הראשונה ד״ה לכאורה ר״ל הלכה כר׳ יהודה לז״א לשתיהן בכלל בברייתא סעודת אירוסין רשות מצוה ור״ח קמ״ל דל״ת אירוסין רק סעודה א׳ וברייתא שניה אני לא שמעתי אלא אירוסין כלומר גם בזה אני חולק וסבלונות לא שמעתי מעשים אדם כו׳ קמ״ל. וי״ל סבלונות איך נכלל במשנה ע״פ דלאו זמנה אסור בע״פ כמ״ש המ״א מקודם רק אירוסין זמנה והיה לשלוח סבלונות מקודם כמו נישואין ורש״י שכתב כן דרכם י״ל מדתנן סעודת אירוסין סתמא והא איכא למטעי סעודה שניה אחר אירוסין לז״א דכך דרכם רק ב׳ סעודות אירוסין וסבלונות והבן ומ״ש סבלונות זמן רב הא סעודת שידוכין לא הוי מצוה עמ״ש בט״ז ח׳:

בבית חמיו עמ״א ט״ס בדפוס וצ״ל והרמב״ם כתב וזה לשונו (בפ״ג ה״ט) ולא הזכיר בבית חמיו משמע אף אחר ועפר״ח כתב בבית חמיו בכה״ג הוי מצוה אבל אחר דוקא בת ת״ח לחכם יע״ש וע׳ שו״ת חו״י סי׳ ע׳ :

יבטלו עמ״א בדפוס ציינו על מנהר וט״ס וצ״ל על ואם לאו יבטלנו בלבו כו׳ וכ״מ ברמב״ם פ״ג ה״ט מי שיצא קודם הביעור הא לאחר הביעור שא״א בביטול חוזר דאע״ג עד הלילה לית כ״א עשה וליתי עשה דמילה כרת וידחה לעשה דתשביחו דכל שעה עובר. ומ״ש ואינך משמע נמי פסח אע״ג דפסח בלא״ה אסור שוחט על החמץ בל״ת פסחים ס״ד י״ל עשה דכרת דוחה לעשה ול״ת זבחים ל״ג תוס׳ ד״ה לענין מלקות או כמ״ש התוס׳ פסחים ס״ג ב׳ ד״ה או דהשוחט חייב כשיש לא׳ מחבורה וכאן השוחט ידחה עשה דפסח לל״ת היכא דא״א בענין אחר דרחמנא אמר לא תשחט היכא דאפשר והפסח כשר כמ״ש התוס׳ ד״ה השוחט וחטא בשביל שיזכה ל״ש כאן כמו מחוסר כיפורים שם נ״ט ובעל החמץ יבוא עשה וידחה עשה אי לר״ל דאין עובר כ״א בעזרה לז״א דעובר כל שעה ועיין באבן העוזר. ומ״ש דמ״מ דוחה בפסח עשה ול״ת וראיה מברכות י״ט ב׳ דמ״מ דוחה לכמה עשין ול״ת בשוא״ת וי״ל דב״י חמיר טפי ובכל שעה עובר ועא״ר ח׳. ועי׳ שבת קל״ב ב׳ ד״ה האי ובר״מ ה׳ ט״צ ובס׳ ש״ה כתבנו מזה. ועסי׳ תמ״ו במ״א ב׳ דכשדעתו לבערו אין עובר ופסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי וצ״ע ועפר״ח ז׳ ביש שהות אפי׳ ספק חמץ חוזר. עוד כתב לאחר זמן איסורו אפי׳ בספק צריך לחזור וזה צ״ע ומכ״ש למ״ש התוס׳ כשדעתו וכו׳ וצ״ע:

אפילו עמ״א ועח״י י״ז בשם הכ״מ פ״ג ה״ט בספק נפשות אפי׳ יש שהות ולאחר זמן איסור לא יחזור דלא כמ״א ואמנם בב״י כאן הביא רק דברי המ״מ כי גם בכ״מ כתב שמא יטרד אבל היכא דברור לו שלא יטרח ויכול להציל אח״כ אם הוא לאחר איסור יבער מקודם אבל באין שהות וספק נפשות כ״ע מודים דספ״נ דוחה לכמה לאוין ועשין וא״ש דברי המ״א. ועי׳ ע״ש דהולך להציל מנהר קודם זמן איסורו אף לכתחלה והוא בביתו מבטלו והולך דספק פיקוח נפש להקל יע״ש וה״ה למול בנו ואין שהות והוא בביתו מבטלו והולך לכתחלה :

לצורך עמ״א כ״ה במשנה מ״ט א׳ ולשבות שביתת הרשות ופי׳ הרא״ש ז״ל בירושלמי מפרש ללמוד כו׳ ול׳ ש״ע לצורך עצמו הוא ל׳ הר״מ ז״ל ועט״ז אות ט׳ ומבית הפרס התם דרבנן וכאן לבטל לעשות דרבנן לא או דכאן יכול ללמוד אחר י״ט עכ״פ ועל ש״ג קשה. ובתט״ו ב׳ מערב ברגליו יכול לרשות גמור וכ״ה ברש״י מ״ט להחשיך על התחום היינו במערב ברגליו והרא״ש שכתב פירש״י דס״ל מערבין לרשות אין זה פירש״י שלפנינו ובתוס׳ הביאו להחשיך והקשו למ״ד אין מערבין לרשות וס״ל אפי׳ לערב ברגליו אין מערבין לרשות גמור. ובטור ולערב לרשות חוזר ואפי׳ ללמוד ואיך יצויר לרשות גמור היינו מערב ברגליו ואחר דרשות גמור וללמוד שייך הם עט״ז ט׳ ועח״י י״ד בירושלמי אמר מעשה גדול היינו ביעור חמץ משא״כ בית הפרס יע״ש. ומיהו לומר מה אולמיה עשה מעשה ושם רק ל״ת ז״א דהתם אפשר יש עשה דקדושים יע״ש. ומיהו מעשה גדול לעשות עשה דבריהם ולעבור על עשה ול״ת של דבריהם נמי מעשה גדול וי״ל. ומ״ש המ״א והטור כתב מערב ללמוד מיקרי דבר רשות לגבי מצות ביעור ברא״ש רשות לגבי פסח ומילה ואירוסין והטור כתב חשו״ב משמע לגבי ביעור ומ״מ הדין אמת מהירושלמי ואין להאריך :

פתוח עמ״א בתוס׳ מ״ט א׳ ד״ה וחכמים והלכה כן בשר קודש כזית דלית תקנה בביטול אלמא אפ״ה פחות מכזית אין חוזר וצ״ע דהתוס׳ ד״ה ושורפו כתבו דבשר הנאכל לזרים דרבנן וגזירה אטו קדשי קדשים ומש״ה כזית גזרו אטו קדשי קדשים וחמץ כביצה דיש תקנה בד״ת בבישול הא לאחר זמן איסורו דח״ש אסור מ״ה בב״י קשה ועסי׳ תמ״ב ותמ״ז אות מ״ב וכבר הארכנו בזה במקומות מפוזרים ועשו״ת ח״צ פ״ו ותמ״ב פר״ח ז׳ וצ״ע וע׳ בהרע״ב פסחים פ״ג מ״ח חמץ דחולין דלא כירושלמי ובתי״ט שם דגמרא גמירי אני העני לא זכיתי להבין דבריו הקדושים כאן ובפסחים פ״ב ב׳ דבעי שריפה גמרא גמירי לקדשים קלים ובקדש באש תשרף ששריפתו בקודש ואהא כתבו התוס׳ דלא מרבינן רק קדשי קדשים וע׳ מ״ז פ״ח דשקלים ובר״מ ז״ל פי״ט מהלכות פהמ״ק כו׳ עקיבא מקום טומאתו שם שריפתו ה״ה קדשים קלים מקום פסולו בירושלים שם שורפין בירושלים וכיוצא שורפין במקום שנזכר דקרא בקודש באש תשרף מקום פסולו שם שריפתו ומש״ה פסק כר״ע ואפשר ר״ע לא אמר אלא בטומאה שלא להכניס וצ״ע בכל זה ולמ״ש המ״א תמ״ו ב׳ ותוס׳ פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי דעתו לבער אין עובר מ״ה י״ל בפחות מכזית :