שורפו עמ״א הר״מ ז״ל סותר א״ע כו׳ אבל המחבר י״ל דפסק כר׳ יהודה דרשאי לשרוף הנקברים. ותי׳ המ״א דהר״מ ז״ל נמי כר״י פוסק אלא מ״ש לא ישרפו לנהוג היתר באפר כו׳ א״נ פוסק כרבנן ור״י חולק ואומר דאפר הנקברים שרי. ולכאורה י״ל התם גזר שמא יהנה מאפרו יהיה איסור תורה משא״כ כששורף בשעה ו׳ דרבנן הוי גזירה לגזירה והא דלא ביאר בשבע לא ישרוף י״ל סובר כפירש״י ז״ל דמחלקותם בו׳ ובז׳ כ״ע בקבורה ומדכתב שורפו עיקר מצותו בו׳ מיירי וי״ל דסובר המ״א אפר הנקברין רק מדרבנן כי י״א כן ועתוס׳ תמורה ל״ג ב׳ ד״ה הנשרפין והב״ח ז״ל כתב דנקטינן מספק לחומרא סובר אפר נקברים מ״ה אסור דאי מדרבנן הוי לילך בספיקו לקולא ועתי״ט תמורה מה״ו בפ״ז יע״ש (ובס׳ ג״י נתקשיתי בזה ולמ״ש כאן א״ש) והרא״ש כתב דאין ספק רק הלכה כרבים. וערש״י תמורה ל״ד א׳ ד״ה כל הנשרפין דלמא משכח איניש וע׳ הרע״ב שם ולכאורה צ״ע דמ״ה בעי שריפה דאולי סובר רש״י ערלה וכ״ה וכדומה שנשנו שם מ״ה בקבורה סגי כתרומה טמאה דחשיב התם ועתוס׳ שבת כ״ה א׳ ד״ה כך וסובר אפר נקברים מדרבנן לא מ״ה. ודע לתוס׳ שם נשרפין שעדיין לא נשרפו אף שנפסלו מאכילת כלב מ״ה אסור לשיטתם וכמו משקה כלאי הכרם וערלה א׳ וכו׳ שכ״כ אין לך דבר שנעשה מצותו כו׳ הא לא נעשו מצותן אף נפסלו מכלב אסור בהנאה מ״ה וכאמור. ולפ״ז באומר לאשה בפסח התקדשי לי בחמץ זה ונפסל מכלב ואמר כמו שהוא עכשיו לא הוי קידושין כלל אף למ״ש הח״מ וב״ש באה״ע סימן כ״ח בשם הב״ח באומר התקדשי כשיהיה חמץ אפר הוי ספק קידושין ומיהו מטעם דלא גרע מגחלים לוחשות י״ל דהוי ספק מקודשת ואי״ה באות ה״ו יבואר עוד ועדיין צ״ע עמ״ל פי״ד מה׳ אבל. ואפר נוקשה צ״ע ולר׳ יהודה חמיר דלית ק״ו לד״ת ועי׳ פסחים כ״ז כל דין ולא אפר די״ל לר״י אפר נקברים שרי ולדבריו השיבו ועיין בפאר הלכה שחיבר הגאון מוהר״ר פרץ מוישניויץ ז״ל ובחידושי פסחים כתבנו מזה :

החמץ עמ״א כגון חטים כו׳ רך ונמאס עמ״מ פ״ג הי״א הביא רב יוסף מחלק בחיטי בעי פירור ויש פוסק כרבה דאף נהמא משמע הר״מ ז״ל מפר׳ כרש״י חיטי פירור אלא דצריך שיחתוך כל חטה לב׳ דלא כרש״י דפיזור מהשק סגי דא״כ ל״ש החמץ קשה וממילא ל״ד חטה זה כגון חיטי (כגון ל׳ גוון ומראה ודימה) להם קשה הא רך נמאס כמו נמסס נמחה במים דאי כפי׳ הכ״מ נהמא פירור בקשה לא היה להמ״מ לסתום וגם לכתוב יש פוסק כרבה דנהמא והחמיר לדינא בשתיהן כי להמ״מ ודאי הכין הוא ואף להכ״מ יש להחמיר. ומ״ש מים מכונסין משמע אף משליכו קודם איסורו אסור דלא הוי הפקר לגמרי ונהנה ממנו אח״כ. ומ״ש ואסור בכל המלאכות כבסי׳ תל״א משהגיע זמן הבדיקה ה״ה זמן השריפה ואימתי זמנו לכאורה כמ״ש בתל״ד ח׳ שישרוף קודם סוף ה׳ וא״כ חצי ה׳ אסור במלאכה אם לא שרף עדיין וצ״ע ועמ״א באות ד׳ אי״ה :

אך עמ״א היינו לזכור ביטול היום אחר מעשה השריפה ועמ״ש בתל״ד בשם הפרישה דמה״ט ישרוף קודם ו׳ דצריך לבטל אח״כ ובו׳ לאו ברשותיה ואם יבטל מקודם ויאמר דחמיתיה ודלא חמיתיה הוי גם ששורף בכלל ולא מקיים מצות שריפה בחמץ שלו ועט״ז שם אות ד׳ והא לא רצו לתקן שיאמר בביטול היום דלא חזיתיה לחוד ומיהו ביוצא בשיירא דמבטל בלילה ולא ביום כבסי׳ תל״ו במ״א א׳ פשיטא דרשאי לכ״ע לשרוף בלילה אם ירצה אף לדעת הטור כפירש״י עט״ז אות ג׳ ברש״י יע״ש :

ואם עמ״א ועח״י ה׳ משמע בשעת השריפה לא יהנה הא לאחר שריפה שרי ובב״י משמע אף אח״כ אסור אטו ו׳ דהוי נמי דרבנן ה״ה כשנאמר דאפר רק דרבנן אפ״ה גזור ולומר אטו שבע מלתא דל״ש הוא דכ״ע שורפין בו׳ ומיהו מדינא חרכו קודם זמנו מותר אף לאחר זמנו ומ״מ ממנהגא מחמירין. ועשו״ת ב״ח קמ״ג בסופו אסור ליתן לעכו״ם חמץ קודם ו׳ שיהא לו לאכול תוך הפסח וח״י ד׳ הביאו דנהנה מאיסורי הנאה בפסח יע״ש ועי׳ אות ב׳ במים מכונסין ואפשר אף שיש להם מזונות בלא״ה נמי אסור:

אסורים עמ״א עי׳ מ״מ פ״ג מחו״מ הי״א עמ״ש הר״מ ז״ל. בישל אסור זה למד ממ״ש בערלה יש שבח עצים בפת ובכ״מ בשם הרמ״ך כ״כ בפירוש דוקא כשאבוקה כנגדו ובלח״מ שם אע״ג דאפרן אסור אפ״ה שרי הפת דמיקלא קלי איסוריה ולפ״ז א״ש מה דפריך פסחים כ״ז ב׳ מ״ש ערלה מעצי הקדש אף דהקדש אפרו אסור ש״מ כל דמיקלא איסוריה ואפה בגחלים עוממות לחוד שרי וכ״ת הא מסיק התם הקדש באלף לא בטיל ה״ה חמץ לא בטיל ואף בעוממות ליתסר וי״ל דמיירי עד הלילה דבטל בס׳ אבל המ״א סובר דמש״ה כשאין אבוקה נגדו שרי דהוי זוז״ג התנור והגחלים. אבל אבוקה נגדו חשיב חד גורם ולפ״ז בישל ע״ג גחלים ואפר באין גורם אחר אסור בחמין דמנקברים ולדינא כתב המ״א דאפי׳ בישל בחומו של תנור (גרוף וקטום) אסור דבדבר הנאסר במשהו לא מהני זוז״ג יע״ש והיינו תוך הפסח הא עד הלילה בטל בס׳ הוי זוז״ג. ואמנם מה דנראה ממ״א מ״ש בי״ד קמ״ב טעם הרמ״ה דע״ז אוסרת בכ״ש ל״ש זוז״ג והא ע״ז בכ״ש דוקא דבר חשוב טבעת וחבית או לח בלח יי״נ ביין כשר אבל שלא במינו ע״ז בטל בס׳ והא ההוא גינתא שם בקמ״ב מבואר דבע״ז זוז״ב שרי. ועש״ך שם אות י׳ ובע״ז אמרו רבנן אף היא נעשית זבל כו׳ והטור שכתב שם ע״ז אוסרת כ״ש לא קאי עמ״ש הרמ״ה אלא ענין בפ״ע וקאי אם נתערב הפת והבגד באחרים כולם אסורים כמ״ש שם בסי׳ ק״מ ובע״ז ע״ד א׳ ופירש״י צורה שעבדה דבר חשוב ובזבחים פ׳ התערובות הא יבש ביבש באין חשוב במינו או לח באינו מינו בטל בס׳ ועי״ד קכ״ג וקל״ד וצ״ע. והנה בי״ד קמ״ב הגיה הר״ב בשאבוקה נגדו דאל״ה הוי זוז״ג וכאן לא הגיה משום דלא פסיקא ליה דתוך הפסח במשהו שלא במינו ל״ש זוז״ג ויבואר אי״ה לקמן עוד :

עוד י״ל דע״כ גזרו חמץ במשהו משום דלא בדילי וכרת ומה״ט יש מקילין בנוקשה דלית כרת באכילה כבסי׳ תמ״ז במ״א ה׳ ואף בהנאה ליכא כרת לא חלקו בין הנאה לאכילה משא״כ אפר חמץ דל״ש ביה דין אכילה כלל לא עדיף מנוקשה וה״ה נפסל מאכילת כלב דבאכילה לית ביה איסור תורה באין ראוי לחמץ עיסות אחרות רק בהנאה אסור כדיו של שכר שעשאו עכו״ם בפסח ונתערב ברוב דיו של היתר י״ל דבטל עמ״ש בתמ״ב ס״ט וסי״ו:

אסורים עמ״א וכל הדבר לדעתו ז״ל הוא כך בע״ז אם נתערב דבר חשוב באחרים כחבית בין החביות שרי בהולכת הנאה ליה״מ ומותר לישראל ליהנות מהכל וה״ה כשמוכר לעכו״ם חוץ מדמי איסור שבו והיה פת שנאפה בעצי איסור ונתערב באחרים מותר בהולכת הנאה ליה״מ חוץ מדמי איסור אבל לא נתערב לא מהני הולכת הנאה ליה״מ דנאפה בעצי איסור ובגד שארג בכרכר ע״ז הוי כבעין לזה דפעולתו ניכר ומה״ט בפת שלם הוי דבר חשוב ולא בטל בנתערב אע״ג דבר חשוב בעינן איסור מחמת עצמו זה הוי בעין ומחמת עצמם. וכ״ז בע״ז שתופסת דמיה מהני הולכה ליה״מ משא״כ בשאר איסורין לא מהני רק חוץ מדמי איסור למכור לעכו״ם אבל ליהנות ישראל אסור ועש״ך י״ד ק״י ב׳ וקמ״ב ח׳. והקשה על הלבוש המ״א בתרתי א׳ מה שהתיר בלא נתערב הפת ע״י הולכה ליה״מ דאף בע״ז לא מהני בעין וזה הוי כבעין ובשאר איסורין אף ע״י תערובות אם הוא דבר חשוב לא מהני ליה״מ ועמ״ש אי״ה בתמ״ז בפתיחה מזה :

ואמנם המ״א הוסיף כאן חומרא דאף חוץ מדמי איסור אסור כאן מטעם כל שנתערב גוף האיסור כיי״נ ודאי ביין כשר לא מהני חוץ מדמי איסור שבו כמבואר בי״ד קל״ד ס״ב ופעולת הגחלים בפת חשיב ליה כגוף האיסור בתוכו. ואמנם הש״ך בי״ד קמ״ב אות ח׳ חילק בין גוף האיסור ממש ובין שבח עצים בפת דחשיב רק כחבית בחביות דמהני חוץ מדמי איסור שבו ובע״ז מהני נמי הולכה ליה״מ משא״כ בשאר איסורין אבל חוץ מדמי איסור אין חילוק בין ע״ז לשאר איסורין ועח״י אות ז׳ ואי״ה בתמ״ז בפתיחה יבואר עוד:

במקום עמ״א ומסיק ברה״ר יכול להשליכו קודם זמנו ואף אם מצא אח״כ שרי דמה לי מתנה או מפקירו וחצר שלו אע״פ שהפקירו כיון שמונח ברשותו חייב לבערו. ומ״ש הנ״מ שיבער כדינו לר״י בשריפה והמחבר בס״א פסק כחכמים אפשר מצוה מהמובחר שריפה ואם א״א פורר ואפשר לרבנן נמי חייב לבער מהעולם כ״ז שמונח ברשותו מק״ו דנותר וכה״ג ל״ש כל דין כו׳ ומיהו מוכר ונותן מתנה אף לר״י וכפירש״י שרי ודוקא אם מבערו בעינן שריפה לר״י ולחכמים בכל דבר מבערו מהעולם ובחידושי פסחים יבואר עוד אי״ה וכאן אין להאריך :