ויבערנו עמ״א ועסי׳ תל״ה ב׳ הניח בצ״ע עא״ר שם ב׳ וח״י שם ה׳ דכאן מיירי שלא בדק כלל דלא קיים כלל מצות חז״ל ומש״ה עיסה שנתחמצה בפסח הלא היה בכלל הביטול אף שכבר בדק מברך עתה דמ״ה חייב לבער ומש״ה כתבה אף דכ״ש הוא. ומ״ש חטה דלאו חמץ גמור היינו דלא נתבקעו או דברותחין חלט אלא שא״א בקיאין ומה״ט נוקשה ג״כ לא יברך אבל חמץ גמור אפי׳ חצי שיעור י״ל דמברך ועח״י אות א׳. ועשו״ת ב״ח קכ״ד מסיק ביטול מדין הפקר ונדר וקיי״ל בי״ד ר״ד ס״ד דאוסר דשלב״ל בנדר וא״כ אם אומר בפירוש הריני מבטל כל חמצי שיהיה לי בפסח אף קנה תבואה בפסח ונתחמץ בטל אבל כל חמירא דאיכא ברשותי אין בכלל. וטוב שיאמר כן אף חששא שמא גררה חולדה בפסח מחוץ חמץ דאיסורא לא ניחא ליה דלקני מ״מ שמא יתחמץ בפסח טוב שיאמר כן ועח״י:

שלא עמ״א תוס׳ כתובות ז׳ א׳ ד״ה מתוך ושם לא הזכירו דאסור בהנאה ולקמן באות ג׳ כ״כ דבעינן איסור הנאה יע״ש ועכ״מ פ״ג מחו״מ ה״ח. ומ״ש חמץ לא מקרי עשה דרבים דאל״כ מ״ה דחי לה עשה ול״ת דחמץ לעשה ול״ת דרבים וע״ז כתב דברש״י בבא מציעא למ״ד א׳ ד״ה האי לענין צירוף אין עשה ול״ת דוחין לעשה ול״ת אף דעדיפי יע״ש ובס׳ ש״ה כתבנו מזה. ומיהו גם בעידניה אי עשה דרבים א״צ בעידניה. ומ״ש בשם של״ה צ״ע דלאחר זמן איסורו לא מהני הוצאה מרשותו כבסי׳ תמ״ה ובשופר אסור אפי׳ אמירה לעכו״ם כבסי׳ תקפ״ו במ״א כ״ג רק שבות דשבות במקום מצוה שרי ולזרות י״ל הוי ד״ת זורה צ״ע קצת ופירור עמ״ל פ״א מחו״מ ה״ג (שכ״ה ס״ג צ״ל ס״ב). ומ״ש בב״ח כו׳ המעיין בתשובה קכ״ד מפרש כן הטעם דבדעתו לבערו אין עובר תוס׳ פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי וכן י״ל בב״ח ומ״מ במשהו דליכא איסור תורת כלל א״כ מה אולמיה עשה ול״ת בשהייה מעשה ול״ת בטלטול דרבנן ושאו״ת עדיף ועסי׳ תקפ״ו במ״א כ״ג ועא״ר אות ג׳ ומשמע דעתו בז׳ של פסח שאין לבערו ואה״נ יחזור להיתירו וכ״כ בשו״ת ח״צ ז״ל סימן פ״ו דישהנו עד לאחר הפסח אם נמצא בז׳ ואין עובר ב״י במשהו יע״ש ואי״ה בתס״ו יבואר עוד. וחמץ גמור ויש כזית דעובר ב״י י״ל דיבערו בי״ט ע״י עכו״ם דל״ש הטעם דכיון שבדעתו לבערו אנוס הוא דלאחר הפסח תו לא מקיים מ״ע ובפסח י״ל דהוי ניתק :

גם עמ״א עמ״ש בט״ז מזה אות ג׳. והנה לשורפו במקומו י״ל דעשה דחי ל״ת דהוי בעידניה קמ״ל דלא מצרף עמ״ש באות ב׳ או דה״א דשריפה אמרינן מתוך משא״כ מוקצה לא הותר מתוך ופסחים ה׳ ב׳ בגמרא י״ל כמ״ש בתמים דעים ש״מ לא אמרינן מתוך גבי חמץ דיליף מנותר ואין דוחה יו״ט כמ״ש בט״ז מזה. וקמ״ל דלא אמרינן מתוך כה״ג ובתוס׳ שם ד״ה לא משמע דלדידן דאמרינן מתוך שרי בחמץ אף למ״ד דבעי שריפה. ומ״ש דזה כהס״ד אפשר לפרש דיותר י״ל ביום הראשון משבעה קאמר ושלא להוציא מפשטיה ונאמר שהמשהה ודעתו לבערו עובר בכל רגע עשה ול״ת והוי שפיר צורך היום משא״כ באמת דבא בקבלה ראשון קודם לז׳ י״ל מסברא כמ״ש התוס׳ דף כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי דמשהה ודעתו לבערו אין עובר כלל א״כ ליכא שום צורך היום ואסור מ״ה לשורפו במקומו ועי׳ פסחים אי ב״י ניתק ועמ״ש פ״ג ופ״א מחו״מ. ובתוס׳ כתובות ז׳ א׳ אף מצוה דרבנן אמרינן מתוך דהוי צורך היום קצת. עב״י כתב מרש״י משמע דמותר לשרוף בי״ט כשלא בטלו ומרש״י פסחים ו׳ א׳ ד״ה כופח י״ל דבלא בטלו מפרר וזורה לרוח וכמ״ש הב״ח ס״א וברש״י שם ל״ו א׳ ד״ה אין דבי״ט אין שורף דהבערה שלא לצורך והיינו כפירוש רש״י שלא בשעת ביעורו השבתה בכל דבר. ונוקשה לרש״י נמי עובר ב״י וכ״ת מי פירות נוקשה וסובר נוקשה מותר בהנאה כחזקיה כו׳ ומש״ה אין שורף בי״ט דאפשר לטלטל ולהטיל לים דלאו מוקצה הוא או ליתן לעכו״ם כמ״ש המ״א דכ״ז צ״ע מיהו ממ״ש ו׳ א׳ ד״ה עושה כו׳ ומשום חד יומא סגי בכפיית כלי דא״נ דלא סגי מה יעשה עוד דמחיצה א״א בי״ט וכלי עדיף מסכין כבסי׳ ת״מ במ״א אות ד׳ אלא דאי לא הוי סגי בכפיית כלי לחד יומא הוי מותר לשרפו במקומו דהוי מתוך אף בדרבנן עתוס׳ כתובות ז׳ א׳ ד״ה מתוך אבל לטלטל לא דלא הוי בעידניה ומה אולמיה ובמוקצה לא אמרינן מתוך ומינה בלא בטלו שורפו במקומו:

ומ״ש בשם הריב״ש וחילק באם חמצו בשעה ה׳ מותר בהנאה לא הוי נולד דמאתמול דעתיה עלויה בשעה ה׳ ליתן לעכו״ם משא״כ חמץ עכו״ם בחדרו ושכח ונמצא בשעה ה׳ הוי נולד דלא היה דעתיה מאתמול דלא ידע ליה אפי׳ הוי עתה בידו לבערו ובי״ט אי הוי מותר בהנאה היה רשאי לטלטל מגגו ליתן ליד עכו״ם בעליו אלא דאסור בהנאה בי״ט הוי מוקצה לגמרי דהעכו״ם מחזיק לו טובה במה שניתן לידו ואסור להשתכר באיסורי הנאה. ועסי׳ תקי״ג במ״א א׳ ויש״ש פ״ק ביצה סי׳ ה׳ ביצה מתרנגולת העומדת לאכילה דאסור משום גזירה הכנה דרבה ובהנאה היה שרי וה״ה בטלטול ומשום לא פלוג אסורה בטלטול אטו משום תרנגולת לגדל ביצים והוי נולד ומוקצה אסור בטלטול ועמ״ש בפריי לי״ד צ״ט בשפתי דעת אות י״א דבר הנאסר בי״ט או בשבת למ״ד נולד אסור אי שרי לטלטל ואי נמצא עצם שבור דלמפרע הוי כן אפשר דלאו נולד ממש הוי וצ״ע, עט״ז תנ״ח ט׳ :

דינו עמ״א עי׳ עולת שבת דבי״ט ראשון הוי חד דרבנן וי״ט ב׳ תרי דרבנן משא״כ שריפה הוי חד דרבנן וי״ל אנן בקיאין בקביעא דירחא ועוד טלטול לא הוי בעידניה ושריפה במקומו ד״ת משא״כ י״ט ב׳ טוב לקיים ביעור דרבנן. עפר״ח א׳ הביא ראיה פסחים ו׳ ב׳ הבודק צריך שיבטל לפי׳ התוס׳ שם אכתי כו׳ משכח לבעריה י״ל כיון דאפשר לתקן בביטול שלא לבא לידי שריפה בי״ט עדיף הא אם שכח או שלא היה בכלל הביטול י״ל דמבערו בי״ט ועח״י וצ״ע :

דוחפו עמ״א תרי״ב ו׳ ובט״ז הארכתי בביאור המ״א בתרי״ב ואי״ה שם יבואר עוד:

כתב הח״י ד׳ ראוי למורה הוראה שיהיה לו חדר מיוחד ומ״ש דרוב הם חומרות מ״מ כיון שקבל עלינו מוקצה הוי ובא״ר ד׳ כתב אם יניח המורה אצלו איכא חשדא וטעם היתר כ״ז שבידו מותר לטלטלו לכ״מ שירצה וכ״כ בשל״א אות ה׳ וי״ד רפ״ו מבואר שם בהר״ב בסכין דלא חד מוקצה עמ״ש בפריי לעיל. ומ״ש כ״ש שבידו מותר י״ל בין מוקצה מחמת מלאכתו לאיסור וכדומה ובין זה שאסור בהנאה עמ״ש ש״י במ״א ג׳ וטוב שילך ישראל עם עכו״ם לשאול עיין בפריי לי״ד צ״ט בשפתי דעת כתבתי הרבה חידושי דינים בזה :

עי׳ ב״י חמץ הפקר המונח ברה״ר ומגביה לזכות בו עובר ב״י דאף באיסורי הנאה שייך זכיה וראיה מע״ז ר״פ כל הצלמים מכי אגביה קניא ואי לא מכוין לזכות אסור מדרבנן עפר״ח. והנה המוכר חמ״פ לישראל בשניהם מזידין אם לומר אדם יודע ונתן לשום מתנה ולא חל פי חמץ ועי״ד קי״ט ס״ג וח״מ רל״ד ס״ד:

אם גזל חמ״פ ועבר פסח ומכר ואכל הלוקח הרי הפסיד למוכר דינו לומר הרי שלך לפניך ואם ידע הלוקח מזה די״ל דאין מחזיר המוכר הדמים עי׳ סמ״ע בח״מ רל״ד ו׳ וצ״ע וע״ש:

בתר עמ״א תוס׳ נדה נ״ו ב׳ ד״ה בגומא וע׳ פסחים ז׳ א׳ דבתר בתרא לקולא אף נשתמש רוב חמץ ועפר״ח. והיכא דליכא למתלי בתר בתרא אזלינן בתר רוב ה״ה במצה וער״מ ה׳ מ״ש פ״ו הי״א תיבה כו׳ מחצה למחצה חולץ וצ״ע הא ספק תורה לחומרא ולכאורה הוי ס״ס והיינו דודאי לו שלא שימש מ״ש לבסוף אלא אי בהדדי או שמא חולין לבסוף וא״כ ס״ס לקולא שמא שימש חולין לסוף הוי ודאי חולין כי בדק הכל ואת״ל בהדדי עדיין שמא חולין ולשיטתיה דמשם אחד נמי הוי ס״ס כמו שיראה הרואה בפ״ג מהא״ב ה״ב ובמ״ש מ״מ שם ועתוס׳ כתובות ט׳ א׳ ועבמ״ש שם ופר״ח כאן מתוס׳ נדה נ״ו ב׳ ד״ה בגומא וצ״ע :