מדאורייתא כו׳ עמ״א עי׳ אות ה׳ דתרתי בעינן כרת ולא בדילי ומש״ה עד הלילה מקילין ובנוקשה לדעתו ז״ל יש לצדד להקל ועט״ז א׳ הביא דברי הר״מ ז״ל פט״ו ממ״א ה״ט וי״ב דשיל״מ ודעת המ״א אף במינו עד הלילה יש להקל דלא הוי דשיל״מ ועי׳ אות מ׳. ועכ״מ פ״א מחו״מ ה״ה דחמץ במשהו מפני שנאמר כל כו׳ וכתב עוד דמשבע עד הלילה לא כתיב כל ירצה דחמץ נשתנה דינו לחומרא משאר איסורי תורה בהלעטה או לאיסורא בפחות מכא״פ הוא תוך הפסח כיון דליכא כ״א חד קרא מסברא מוקמינן תוך הפסח וכיון שכן לא החמירו חז״ל ג״כ. ומ״ש הר״מ ז״ל פט״ו ממ״א ה״ט וי״ב כל מחמצת היינו הואיל והחמירה התורה כזית כא״פ בהלעטה ופחות מכא״פ לאיסורא החמירו חז״ל ג״כ ועכ״מ פ״א מחו״מ ה״ו ורלב״ח י״ז הביאותיו בריש הספר בפתיחה והפר״ח כאן אות ב׳ כתב על הכ״מ שטעה וחלילה לחשוד מאורן של ישראל בכך וכמ״ש א״ש. ומ״ש לי״ד קי״א בש״ך בס״א אות ג׳ בשם הנ״י באיסורי משהו אי בעינן רביי׳ יע״ש ואי חמץ הוי דשיל״מ אפשר דא״א בו שאני אומר דהוי מטעם ספק דרבנן לקולא ולמ״ד דלא הוי דשיל״מ מ״מ ב׳ קדירות וא׳ איסור אכילה ותחב כף וא״י להיכן לא אמרינן שאני אומר דאתה מקלקלו בהנאה אלא אם הא׳ חמץ אז י״ל שאני אומר. והנה לפעמים מחמירין בספק א׳ בחמץ אף בדרבנן צ״ל דקרוב לאיסור הא ספק השקול י״ל דמתירין ככל ספק דרבנן ואי״ה יבואר כ״א במקומו:

עי׳ לח״מ פ״א מח״מ ה״ה דלר׳ יוחנן חמץ בס׳ רבא פליג עליה וסובר דהוי דשיל״מ אף דחוזר לאיסורו ויראה דרש״י פסחים כ״ט ב׳ ד״ה כר״ש ציין כן לרבי יוחנן דע״כ סובר קנסא כו׳ דאל״כ הוי דשיל״מ ורבא חולק ואומר הואיל ורק קנסא לא הוי דשיל״מ משא״כ לשמואל אה״נ דסובר לריש לא קנסינן כלל ומתני׳ שם כר׳ יהודה כדאוקימתא דראב״י וער״ן שם ועמ״א אות מ״ד במ״ש והר״מ ז״ל דמשמע מדבריו דבציר מס׳ בטיל לאחר הפסח לשיטתיה דחמץ דשיל״מ ור׳ יוחנן סבר דקנסא לא הוי דשיל״מ וע״כ בציר מס׳ בטיל משא״כ הטור סובר חמץ לא מקרי דשיל״מ דחוזר לאיסורו כבסי׳ ק״ב בי״ד ור״י סובר לר״ש ל״ק ומתני׳ כר׳ אחא בר יעקב וא״כ אין ראיה ועי׳ חולין ד׳ ב׳ חמצן והרשב״א בד׳ שיטות ואי״ה באות מ״ד יבואר עוד. ולענין ב׳ משהו עסי׳ תס״ז אות י״ז ובי״ד צ״ב בט״ז אות ט״ז ובפריי שם הקשינו דל״מ דס׳ א״צ נגד החתיכה דלא נ״נ במשהו אלא אפי׳ ס׳ נגד הבלוע א״צ דמשהו אין בו כח לצאת חוץ אפי׳ ע״י רוטב וע״ש ובא״ר וא״ז א׳ הסכים לט״ז בחתיכה אבל כלי שבלע משהו כיון דאין לו פליטה מגופו יוצא לחוץ ואי״ה בתס״ז אבאר. ונה״ך והמ״א וח״י חולקין ואוסרין ומ״מ בה״מ ומניעת שמחת י״ט אפשר לצדד ולהקל ולמכור בהנאה יש לסמוך אהט״ז דשרי בתרי משהו:

והנה בפתיחה בריש הספר בחלק הג׳ כתבנו דבשאר איסורי תורה מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו ולסתם יינם מדמינן וכנראה מהש״ך בי״ד קל״ד ב׳ ועט״ז שם ט׳ ובחמץ בפסח מדינא מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו רק אנו נוהגין לשרוף הנל כמ״ש רמ״א בתס״ז ס״י וא״כ בע״פ עד הלילה יש להתיר חוץ מדמי איסור שבו בלח בפחות מס׳ וכ״ש יבש ביבש בפסח דיוכל למכור חוץ מדמי איסור שבו עמ״א תס״ז ל״ג הר״ב בתשובה כ״ח דהיכא דיש עוד צד דסמכינן אשאלתות להתיר בס׳ וכ״ה בד״מ ובח״י א׳ מסיים דלמעשה נראה מדבריהם דבעינן הרבה צדדים. ומ״מ להתיר למכור לעכו״ם דהוי רק מנהגא או לשהותו אפשר בחד צד מתירין היכא דאיכא ה״מ והתורה חסה על ממון ישראל ועח״י ב׳ האריך עמ״ש מהרא״י ז״ל ועי׳ שו״ת ח״צ ז״ל סי׳ פ״ו וי״ל דחז״ל החמירו וגזרו דלמא אתי למיכל אלא בכזית אף שהוא דרבנן הואיל ואית ביה מכת מרדות (בס׳ ש״ה ביארנו בח״ש דרבנן אי אית ביה מ״מ) וח״ש תורה אף דאית מ״מ כל שאין כזית לא החמירו ועוד חטה לא הוי חמץ גמור ואי״ה בתס״ז אבאר עוד. ובה״י באות ב׳ וג׳ יש בהם קצת קושי ובפתיחה בריש הספר כתבנו מזה וכאן להאריך:

כלים עמ״א אפי׳ בלעו הרבה חמץ של ישראל בפסח בעין ואסור באכילה ובהנאה אפ״ה ל״ש למגזר אחר הפסח שאינו ב״י אטו ב״י דלאחר הפסח חמץ מותר הוא. עמ״ש בפריי לי״ד ק״ב בשם הרשב״א ז״ל במשמרת הבית מזה. ומיהו ב״י אסור לאחר הפסח ועסי׳ שי״ח בבישול בשבת לאחר השבת וכלי הבלוע מיי״ש לא מהני שאב״י ודאי צריך שבירה אחר הפסח או הגעלה באפר בזה:

הב״ח ז״ל בס״ד לענין כלים שנתערבו עמ״א אות מ׳ ועי׳ א״ז ט״ז וכ״כ כה״ג בהגהות הבי׳ אות י״ט חתיכה שנאסרה במשהו אם נתערבה ברוב יבש לא החמירו בה וכ״כ הלבוש בי״ד צ״ב ועט״ז שם ט״ו א״כ יש לצדד. ונ״ל אם בישל באחד מהכלים יש להתיר דהוי ס״ס שמא של פסח ושמא יבש בטל הוא ואי״ה באות מ׳ בט״ז יבואר עוד:

בא״ר א׳ כפי הנראה לכאורה סותר למ״ש בא״ז ט״ז ולדבריו חתיכה שנאסרה במשהו ונפלה לתבשיל אחר אף שאין מכירה בטילה יבש ביבש הנאסר במשהו ודהר״ל לא הוי דאין איסורה מגופה ואי״ה בס״ט יבואר עוד ועי׳ נ״צ שם:

ואין עמ״א פי׳ דקאי אחמץ ג״כ דלא כט״ז ב׳ דכל שאיסור בעין אף כחוש ההיתר שמן מפטם ליה ואוסר עד ס׳ בע״פ ופסח במשהו. אבל איסור בלוע אם הוא שמן יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אבל בלוע כחוש אין יוצא כלל אף משהו דהיתר שמן אין מפטם לאיסור כחוש בלוע ובקיאין אנו בבלוע בין כחוש לשמן כמ״ש הש״ך בי״ד ק״ה אות ח״י וי״ט. ומ״ש ראיה מתס״ז סט״ז (ט״ס סט״ו) לא הבינותי דע״כ שם כחוש מיירי וכמ״ש המ״א שם אות ל״ד דאל״כ אמאי רק מקום פעפועו ליתסר כולו. ומ״ש אם נגע בצד האחר כו׳ עסי׳ תס״א בט״ז אות ה׳ ומ״א אות י״ב שם ועא״ר ד׳ וה׳ ועח״י ח׳ ובי״ד ק״ה בחתיכה שיש בה איסור דבוק ונגעה מצד אחר. ובתס״א כתב המ״א בשומן מפטם היתר לאיסור בלוע כחוש ומשמע כפי מ״ש המסקנא כאן שכתב לדידן צלי כמליחה במליחה גופה ג״כ רק אחרות קליפה. ומה שכתב המ״א נראה דאפייה וצליה כמליחה היינו אע״ג דשתיק כאן הר״ב מ״ש המחבר באין מפעפע לא אסר אלא מגעו לא אודי ליה אלא סמך אתס״ז סי״ד דמליחה אוסרין כל אותו חתיכה והיינו בע״פ בס׳ ובפסח במשהו ועי״ד ק״ה בש״ך ל״ז ל״ח ואי״ה יבואר בסמוך:

הכלל העולה הוא חם בחם בלא רוטב אף נגוב לגמרי ושניהם כחושים כפת חמץ עם מצה בעי כדי נטילה כעובי אצבע רוחב אגודל כמ״ש בתס״א במ״א אות י׳ ומ״ש כאן כ״ק הוא ל״ד אלא כ״נ ועח״י אות ז׳ ותוך הפסח משמע דאוסרין כל החתיכה ויבואר אי״ה בט״ז ה׳ בתס״א. וכל ששייך דררא דשומן מליחה ואפיה וצליה עם בשר כחוש הואיל וא״א בקיאין בין כחוש לשמן והיתר מפטם לאיסור אף קודם הפסח כל שאין ס׳ אוסרים ובתס״ז סי״ד אי״ה יבואר עוד. ועמ״א תס״ז אות ל״ב דכ״מ שהקליפה מדינא אוסרת בשאר איסורין בס׳ וחמץ במשהו משא״כ אם הקליפה חומרא בשאר איסורין א״צ דיעבד ס׳ נגד הקליפה ובחמץ אין אוסר יע״ש ועח״י כאן אות ט׳ וא״ר וא״ז אות ג׳ ואות ו׳.ובי״ד צ״א סעיף ד׳ דקליפה אין אוסרת היכא שהוא חומרא כמ״ש המ״א בתס״ז ה״ה אפשר בנטילה כה״ג דהיינו איסור שמן שנפל על חתיכה צלויה דמפעפע בכל החתיכה ויש ס׳ ואפ״ה צריך כ״ג לחומרא י״ל דאין הנטילה אוסרת אח״כ משא״כ כשהאיסור כחוש והיתר שמן דמדינא צריך נטילה ולאסור כל החתיכה עד ס׳ בשאר איסורין הוא חומרא ועט״ז בי״ד ק״ה ורוב הפוסקים ס״ל דאין היתר מפטם לאיסור וכמ״ש כאן באות ד׳ א״כ ודאי אוסר כ״נ אח״כ בשאר איסורין ובע״פ עד הלילה בס׳ ובפסח במשהו:

ולפ״ז חתיכה שמינה בלעה חמץ בצלי ונאסר מדינא כדי נטילה כמבואר בי״ד ק״ה בט״ז י״א וש״ך ט״ו ואח״כ נפלה לקדירה אחרת אע״פ שיש יותר מס׳ בשניה נגד כל החתיכה נאסרה קדירה שניה ואף להט״ז וא״ר בתס״ז דמקילין בתרי משהו דאין כח לצאת משא״כ בלע בכדי נטילה אין בנטילה ס׳ נגד הבלע ויש כח לצאת ונאסרה השניה בהנאה ושורפין לפי המנהג ועא״ר ו׳ וע״ש אות א׳ וכדכתיבנא כאן:

אעתיק מ״ש בשו״ת מגידות שלי ס׳ פ״ז חלה נגע בלחמים משוחין בשמן מפעפע בכולו דהיתר מפטם ואם שמן זית מפעפע עי׳ פסחים ע״ו סכו בתרומה ליתסר כולו ומשני משהו ועש״ך י״ד צ״ד אות כ״ח משמע שמן זית אוסר עד ס׳ ובפריי ק״ה בט״ז ו׳ צידדתי בזה ובזבחים סוף פרק דם חטאת רקיק ברקיק מה שבלע לא ס׳ י״ל דוקא נקיט רקיק דמושח בשמן אחר אפ״ה כמ״ש הר״מ ז״ל פי״ג ה״ט מה׳ מעה״ק ומש״ה מה שבלע אבל חלה בחלה דבוללם בשמן אוסר בס׳ ורקיק נגעו בעודם בתנור עכ״ל שם ובתס״א אי״ה יבואר עוד:

יש עמ״א וע׳ אות ד׳ י״ל דפת בפת אין אוסר בת״ק וסתום מכל צד במקום שהעשן יוצא די״ל בשאר איסורים אסור באין הפסד ואי״ה באות ד׳ יבואר עוד וכאן אין להאריך:

ודוקא עמ״א בי״ד ק״ח ס״א בהג״ה כתב הר״ב בת״ק (שאין מחזיק יב״ע וסתום ושניהם מגולים במקום הפסד שרי והיינו הפסד מרובה וכתב המ״א דוקא פתוח למעלה עכ״פ דאל״כ בחמץ אסור אף בה״מ מאחר דבשאר איסורים מותר רק בה״מ כמ״ש הש״ך שם אות ח׳: (כל החומרות בחמץ תוך הפסח הא עד הלילה שוה לשאר איסורין). ומ״ש המ״א התוס׳ בע״ז דף ס״ו ב׳ ד״ה רבא והרי״ף בפ״ז דחולין כתב דהלכה כלוי (פסחים ע״ו ב׳) דרב שאיך במימריה דס״ל במינו במשהו ואנן קיי״ל בס׳ וכן הבין הר״ן שם א״כ מבואר דבחמץ במשהו ריחא מילתא הוא. ומ״ש דנדחה ראיית מהרי״ל בתשובה סימן רי״ד (הביאו באות הקדום) דהקשה מפסחים דפריך לרב אין צולין ב׳ פסחים אפילו גדי וטלה מאי אפי׳ נימא אפי׳ אינו מינו דריחא כל שהוא הוי ואינו מינו בס׳ אפ״ה אסור משום תערובות גופין ש״מ דאין חילוק כלל בין נאסר במשהו או בס׳ יע״ש והמ״א ז״ל דוחה זה דלרי״ף ריחא לית רק משהו ורב שאיך במימריה ואה״נ לרב המ״ל רבותא אחר אבל אביי בע״ז ס״ו סובר ג״כ ריחא מילתא כרב (לרש״י ושאר גאונים דחדא פלוגתא הוא דלא כתוס׳ ע״ז שם ד״ה רבא) ואביי סובר בע״ז דבתר טעמא אזלינן א״כ איל שור וגדי כולם מינם הוי (עי״ד צ״ח בזה) ולאביי קשה מאי אפי׳ ועדיין קשה דמשמע התם דאף באינו מינו הרודה פת חמה כו׳ עי׳ חידושי אנשי שם חולין וצ״ל דעיקר משום דמשהו הוי והגמרא אה״נ דה״מ לומר ולטעמיך וסוף מסקנת המ״א דבת״ק וסתום לגמרי ומגולים דיעבד בה״מ אסור וכמו בצאלינ״ט כה״ג. הא בת״ג משמע לכאורה דשרי אף בסתום לגמרי ומתוס׳ ורי״ף ל״מ כן וי״ל דה״פ מה שהתיר הר״ב בה״מ בקטן וסתום הא סתום לגמרי אף בה״מ אסור וה״ה בת״ג כה״ג ועא״ר ז׳ והלשון כאן ושם משמע דוקא קטן הא ת״ג אף סתום לגמרי שרי וצ״ע בי״ד ק״ח כתבתי בפריי אות ז׳ בש״ך דאו״ר אוסר בת״ג סתום והר״ב היקל אף בקטן בה״מ א״כ בחמץ ליתסר אף ת״ג בסתום לגמרי. ומה שסיים המ״א אח״כ על מהרש״ל דיש להתיר בהפסד אם הנקב פתוח במקום גביה עדיין אין הכרע ואפשר אף בת״ג סתום מכל צד אסור לדעתו ז״ל והח״י אות י׳ מיקל יע״ש ויראה אם אין חטה מבוקעת אפשר הוי כעין ס״ס ובלא״ה אם ה״מ ומניעת שמחה י״ט המיקל אין גוערין בו:

וכל זה בצלי עמ״א כלל כוונתי דבישול לית ביה ריח לאסור היתר שנצלה עמו אפי׳ ת״ק וסתום מכל צד ושניהם מגולים אם הוא בישול לפי שעה בי״ט הא חמין לשבת או צלי קדר לפי שעה כי״ט דבשאר איסורין בה״מ מתיר הר״ב בי״ד ק״ח ס״ב ממילא כאן אף בה״מ אם סתום לגמרי אסור אף בה״מ לשיטת המ״א בסמוך. והנה שם בס״ב כתב הר״ב כדרך שמטמינים לשבת משמע ה״ה לפי שעה בי״ט בישול בה״מ לחודיה שרי בה״מ ומיניה בחמץ בה״מ אסור והיינו שלא היה כתוב באו״ה של הר״ב וז״ל או״ה (ט״ס וצ״ל רק וז״ל) דחמין חשוב כצליה ואפיה דבישול קיי״ל דמותר והיינו חמץ הטמונים לשבת זמן ארוך יש בו ריח ואששר שהר״ב כתב כדרך שמטמינים הוא דוקא הא לפי שעה הבישול אין אוסר דאין לו ריח א״כ למידין בצ״ק וחמץ לשבת שוין לצליה ובשאר איסורין בה״מ שרי. ובפסח בה״מ אסור ואף שהמחבר שם בק״ח ס״ב השמיט שאין ריח המתבשל משמע אף בחמץ לשבת וצ״ק שרי דהקדירה מפסקת וכ״כ הש״ך שם אות ט״ז ולזה כתב המ״א דהפי׳ בגמרא פסחים ע״ו ב׳ לרב אין צולין פסחים מפני גופין הא טעמים שרי כעין ב׳ קרירות תל גדול עד למעלה הא לא״ה אף שמפסיק קדירה למעלה מתערבין ואוסר צ״ק או חמין לשבת והמקשה דפריך צלאן בב׳ קדירות ס״ד ואמאי לא פריך בלא״ה צלאן צ״ק מה מהני דהבין צלאן בשלן (בב״ח צלי בכלל בישול) ולכן פריך ס״ד דאף צ״ק אסור בפסח וכ״ש בישול. ומ״ש בהפסד להתיר אם הנקב למעלה פתוח הא לא״ה אף ה״מ אסור ועש״ך אות ח״י שם. ולח״י י׳ י״ל דנ״ט עדיין דה״מ בחמין לשבת או צ״ק לפי שעה אוסר ונישול לפי שעה אין אוסר דלכתחלה נמי שרי בשאר איסורין ש״מ דלית כלל ריח דאל״ה אין מבטלין איסור לכתחלה. נמצא למידין ג״כ קולא מדברי המ״א ז״ל דבי״ט בישול לפי שעה אף בת״ק וסתום מכל צד שרי בלא הפסד כלל בפסח ומ״ש הר״ב שם כדרך שמטמינים דוקא חמין לשבת או צ״ק וכדכתיבנא. בארשט מקרי חריף כמ״ש הט״ז בי״ד בצ״ו אות ט״ו דבארשט מסובין מקרי דבר חריף וא״כ האיסור חריף אוסר מה שבישל עמו כבשאר איסורין שם וכ״ש היתר חריף מצינו הרבה. ועי׳ עולת שבת א׳ דחומץ אין מפטם לחמץ שנתבשל עמו דאין הנאסר יע״ש וכ״מ ממ״א כאן ואף דבריחא חזינן דהיתר מפטם לכ״ע כמ״ש הט״ז בי״ד ק״ה א׳ ובי״ד ק״ח בש״ך וט״ז נסתפקנו כה״ג יע״ש נמצא לפ״ז בחריף יותר אוסר כשהיתר חריף מאיסור חריף דבמ״י כלל ל״ה אות ט׳ ובח״י כאן י׳ כתב בזה אם האיסור חריף אין אוסר ובהר״ב שם אוסר משא״כ בצלי עם בישול נהפוך הוא דאיסור צלי אוסר בריחא לבישול היתר ואיסור מבושל אין אוסר לצלי היתר:

במקומות שמטמינים לשבת בת״נ מסדרין שורות ע״ג שורות זה ע״ג זה עד למעלה אין לו דין ת״נ שהמקום דחוק גם ב׳ קדירות זעג״ז ותחתונה מגולה זיעה כממש כבסי׳ צ״ב ס״ח בי״ד ולקמן תנ״א במ״א למ״ד יאסור אף דיעבד שנבלע בקדירה עליונה ומשם לתבשיל וריחא הוא בזה אצל זה וב׳ קדירות נוגעין ומדייתי ביארתיו בי״ד צ״ב ס״ס בלא מדייתי:

אם אפו חמץ בתנור ושמו מיד קדירה לשם י״ל ב׳ קדירות יבש אין אוסר ואי״ה יבואר עוד בתס״א ועי׳ י״ד צ״ז ועי״ד ק״ח בפריי מ״ש שם עי׳ א״ר ז׳ בשם זקינו הגאון מהר״ש ז״ל אם סתמו בדף ישן תנור אין לאסור. בח״י אות י׳ בשם או״ה כלל ל״ט אסור להריח לחם חמץ אף בשל עכו״ם שמא אסור בהנאה לא הבינותי דודאי בשל עכו״ם אסור פסחים כ״ט א׳ יע״ש עי׳ אות ט׳:

אינו עמ״א ל׳ הרא״ש פסחים ל׳ א׳ עט״ז ד׳ ואף נוקשה צידד בזה אם נפל סובין הרבה לתבשיל בע״פ ואין ס׳ י״ל דספק אי סובין מחמיץ ואי״ה בתנ״ד ותס״ה שם יבואר אי״ה וכן במינו ועי״ד צ״ח:

ומ״ש בשם מהרי״ל כו׳ פי׳ בו המ״א דראייתו להתיר נוקשה בפסח בס׳ מפסחים ז׳ א׳ דמייתי ראיה דחמץ גמור בו׳ לאו ברשותיה מנוקשה בז׳ לפיר״ת שם בתוס׳ ד״ה מו׳ אלמא כי הדדי הם ה״ה דכהדרי נוקשה בפסח וחמץ גמור בע״פ דאל״כ לא הוי מייתי ראיה דלמא י״ל בין שעות ד״ת לדרבנן ג״כ ובשכ״ג בהגהות הב״י אות א׳ משמע דהבין ראיית מהרי״ל דנוקשה במשהו וצ״ע. ועט״ז י״ט ור״ט ד׳ משמע במשהו נוקשה אוסר באכילה ומתיר לשהותו (וה״ה למכור לעכו״ם וטוב יותר). ומ״ש המ״א מתמ״ב ס״ב וס״ג וכתבנו שם די״ל טריק״ה נפסל לגמרי ונט״ל ומשהו דמחמירין לקמן ג״כ ראיה ולמ״ד חמץ הוי דשיל״מ אלא לדידן אסור לשהותו לא הוי דשיל״מ א״כ נוקשה במינו למצה מבושלת דמותר לשהותו י״ל דהוי דשיל״מ ובי״ד ק״ב דחוזר לאיסורו ועמ״א אות מ׳ ואי״ה יבואר שם:

ונותן עמ״א ובח״י י״ב הקשה עליו ועסי׳ תס״ז סי״ב חטה במים אסור והמחבר פוסק נט״ל שרי בפסח ובא״ר ט׳ מיישב ובתס״ז סי״ב במים בכלי חטה נט״ל ובמים בבאר נט״ל ובי״ד שכ״ג עיסה חלה לתבשיל אוסרת משמע דנ״ט לשבח ובבאר היטב אות ט׳ העיר בזה ונוהנין העולם לאסור. ומ״ש המ״א חטה בבאר היינו מעין ב״ש ובין חפר ומצא מעין ושעורה אף בבור מים מכונסין נט״ל פ״י תרומות מ״ב והר״ש והר״מ ז״ל פט״ו מה״ת הט״ו דנט״ל הוא וחשה בבור הוי לשבת ועי׳ ח׳ גיטין קכ״ו מי בארות יע״ש. ועיסה לבאר כו׳ אבל לחם חמץ ג״ט לשבח ואי״ה בתס״ז בט״ז י״ז יבואר עוד מ״ש הר״ב דנט״ל בע״פ לכ״ע מותר אף להר״מ והר״ן בע״פ אוסר במשהו (דהוי תוך זמנו) כתב השכ״ג בהגהות הב״י ב׳ דלהר״מ ור״ן י״ל נט״ל אף בפסח שרי כמ״ש המחבר בס״י א״כ שפיר בע״פ לכ״ע שרי יע״ש. ולכאורה מדלא כתב הר״ב רבותא יבש ביבש דהתם פסק המחבר בס״ט דאסור בפסח ולהר״מ ור״ן משהו בע״פ ג״כ אסור אלא דעיקר הטעם משום משהו ועמ״א אות מ׳ ואי״ה שם יבואר:

בעוד עמ״א ועי׳ אות י״ג דטעמו לכ״ע אין חוזר וניער ועמ״א תנ״א אות נ״א והוא בבדק הבית בשפוד כו׳ אף למ״ד חוזר וניער הכא ספק הוא משמע דטעמו נמי חוזר וניער ועב״י כאן דמש״ה כתב הרא״ש גבינה בצונן הא לא״ה אף נט״ל חוזר וניער אף טעם בעלמא ועי׳ שכ״ג בהגהות הב״י אות ה׳ וכאן י״ל דהמחבר בטעמו לא הביא י״א ואי״ה באות י״ג אבאר עוד מ״ש המחבר מותר לבטלה בס׳ הלשון דחוק דאין מבטלין איסור וכאלו אמר דמותר דנתבטל בס׳ ועי׳ לבוש. ולומר דחטה לאו חמץ גמור וכעין נוקשה והוי דרבנן ולשיטתיה בי״ד צ״ח דרבנן מותר להוסיף ולבטל הא לא ניתן להאמר כלל ואי״ה בתס״ז בחטה בקועה יבואר אי״ה והנה באות ו׳ כתב דחמץ נט״ל בבשר י״ל לחם או עיסה וחטה נ״ט לשבח וה״ה נט״ל כה״ג אם סלקו שרי וא״ל חוזר ואוסר בפסח בעין נט״ל אומר בפסח:

חוזרת עמ״א וה״ה אם היה רותח בע״פ עד הלילה ופשוט הוא ואם הניחו על קערה וטעלר עי״ד בגוש הביאו המ״א אות ט׳ ועפר״ח חממו יבש אין אוסר כ״א כ״נ וזה לשיטת המחבר בס״א באין מפעפע ואנן קיי״ל אף במליחה לאסור אותה חתיכה עסי׳ תס״ז בע״ץ נ״ץ סט״ו ובא״ר וא״ז אות ל״ו וכ״א ומה שלא הגיה הר״ב שם דסמך אמ״ש שם בסי״ד ובי״ד ק״ה ובמ״א כאן ב׳ ותס״א במצות חמץ ומצה בזה אף לדידן תוך הפסח אוסרים כולה ממנהגא ועד הלילה כ״נ כתב הפר״ח מצות מקצתן נגעו בעיסה חמץ ונתערבו מותרים דיבש ביבש בטל עד הלילה וא״צ לאכול קודם הפסח דטעם אין חוזר וניער משא״כ יבש ביבש בעין ואי״ה באות י״א יבואר עוד:

אם עמ״א הנה בתס״ז במ״א כ״ג וכ״ד דבצונן אסור המים והבשר שנשרה שם צ״ל כאן מיירי יבש ולפ״ז מ״ש המחבר אם חממו ל״ד ה״ה הניחו רותחת בכ״ר מסולק מאש וע״ז קאי הר״ב הניחו על כ״ש יבש טוב להחמיר ולשיטתם בי״ד צ״ד דאף גוש בכ״ש אין מפליט ומבליע אבל למ״ש הט״ז שם אות י״ד גוש אוסר כ״ש כמ״ש המ״א כאן אסור. וי״ל בתס״ז בשר דאית פילי וכאן בדופן שלם ואי״ה יבואר בסמוך. ומ״ש בהג״מ צריך ביאור כי י״א דאף בצלי באין שמן דאין מבליע יותר מכ״נ משהו מיהא מבליע ואוסר בפסח ומ״ט בכ״ש אוסרין דבשאר איסורין מפליט משהו בכ״ש ובטל משא״כ בפסח ולפ״ז משמע דשיל״מ דמשהו אוסר ה״ה כ״ש אוסר (ומה שהראה לס״א הוא אות כ״ד דהמחבר כתב דוקא שמן הלא״ה צלי חמץ שוה לשאר איסורין ועי׳ פסחים ע״ו ב׳ רב אמר שחוטה שמן מפטמי כו׳ י״ל דשניהם כחושים בתבשיל נהי דאסור מ״מ רק כ״נ דלא עדיף ריחא מנגיעה וא״כ י״ל שניהם כחושים בתבשיל חמץ קמח ותבשיל מצה אפויה דלית דררא דשומן אוסר בריחא אבל למ״ד בפסח בצלי אוסר כולו דמשהו ע״כ מבליע רב נמי אית ליה במינו במשהו בשמן ע״כ דוקא אחד שמן. ולוי דלא אמר רבותא שניהם שמנים י״ל בטעם כעיקר בשר כחוש ושמן אם נאמר דהוי א״מ עי״ד צ״ח אפ״ה אין לאסור ועש״ך י״ד ק״ח א׳ וט״ו והבן וע׳ אות ד׳). ומ״ש המ״א בד״מ תס״ו לחלק בין להבליע לבשר בצונן מבליע ובין להפליט מכלי אין מפליט בצונן (אפילו כ״ד ועי״ד י׳). ומ״ש דמדין ערוי ועסי׳ תנ״א אות ג׳ החמיר בכ״ש בפסח דהרשב״א מחמיר בשאר איסורין עכ״פ בפסח יש לנהוג כן ועי״ד סימן ק״ה בט״ז וש״ך ד״ה וכ״ש עירוי שנפסק הקילוח דיש לאסור כולו דבשאר איסורין בה״מ וכאן אסור ועירוי שאין נפסק קילוח י״ל דמפליט ומבליע כא׳ בשאר איסורין כ״ק ובחמץ צ״ע לאסור כולו ג״כ מכל שכן דכ״ש ואף למאן דמתיר בכ״ש בעירוי כזה צ״ע. ומ״ש המ״א דלפ״ז לק״מ מ״ש אח״כ בשם הנ״מ בכ״ש אין לאסור כי כאן מטעם עירוי:

ומ״ש דעירוי מכ״ש אין להחמיר היינו במקום דצונן אין אוסר בדופן שלימה וכדומה וכל שכן אם עירוי מרוטב של טעלי״ר דהוא כלי ג׳ דאין להחמיר כלל אף אם נפל יבש לרוטב שבטעלי״ר. וגוש אם הניחו בקערה ואפשר אף מקערה בטעלי״ר רותח לעולם עי״ד צ״ד בט״ז י״ד (כפינכא דארוזא) והראה לשי״ח בחמץ י״ל עכ״פ. ודיני כבוש אי״ה יבואר בתס״ז במ״א י״ט דלקמן ט״ז:

אעתיק מ״ש בשו״ת מגידות סי׳ קי״ד עי׳ פ״א דמעשרות מ״ז ונותן שמן לחמיטה ולתמחוי ולא לקדירה ואלפס והר״ש ז״ל פי׳ חמיטה עונה דקה כו׳ וכן כתב הרע״ב וראיה ממסכת טבול יום הביא הר״ש ז״ל והר״מ ז״ל פי׳ חמיטה שם כלי בתמחוי ולהר״ש עוגה הניחה על דולבקי הוי כ״ש אף גוש אין מבשל והר״מ ז״ל סובר גוש מבשל ופי׳ שם כ״ש ובצלול מיירי ובה׳ מעשר פ״ה הט״ז וסתמא כפירושו לכ״ש אין מבטל והשמיט חמיטה לשיטתיה. ומיהו י״ל דלישנא דנותן לחמיטה ולתמחוי משמע שם כלי דאל״כ היה לומר על חמיטה ומש״ה שינה הר״מ ז״ל בפירושו מט״י ועכ״מ שם הי״ז מוחט לתוך התמחוי אין נקבע בירושלמי אמרו בתבשיל צונן והרע״ב פ״ר מ״א הביאו יע״ש והר״מ ז״ל שינה והבן ואין להאריך ע״כ:

ויש עמ״א מ״ש בס״ב נתערב משמע בעין נתערב לח בלח בטל בס׳ קודם הלילה ולא כתב י״א דחוזר וניער דמיירי לאכול קודם הלילה והג״ה שם דמיירי ביבש כו׳ לא הבינותי. ועמ״ש אות ז׳ וח׳ בב״י מ״ש גבינה צוננת יע״ש משמע לח בלח שכר ביין ונתבטל בס׳ קודם פסח אף שחממו בפסח ל״ש דנ״ט מחדש דוקא חטה בעין חוזר ונ״מ מחדש כבאות א׳ ואי״ה באות י״ד יבואר עוד ועסי׳ תנ״ג במ״א אות ו׳ ועמ״ש עוד כאן אות י״א:

בדבר יבש עמ״א ולא הבינותי לכאורה כיון למ״ש באות מ״ה (וט״ס לכאורה ס״ד וצ״ל ס״ט) יבש ביבש צריך לאכול כולם קודם פסח באמת צ״ע דאם נאכל א׳ מהם בשוגג בפסח הותרו אחרים ב׳ ב׳ כמ״ש המ״א תמ״ז אות ד׳ כבסי׳ ק״י בי״ד ס״ז אלא בלא״ה משמע בתה״ד קי״ד בעין חוזר וניער אם מבשלין או אופין בפסח ביבש ללח או יבש ביבש הא יבש ביבש ואין מבשל בפסח י״ל דאין חוזר וניער אם נתבטל עד הלילה במינו ברוב ועיין עולת שבת ד׳ הבין כך דלח בלח אפילו מחמם בפסח אין ניעור ויבש בלח בכבוש בפסח ניעור ה״ה יבש ביבש אף שיש ס׳ כל שמחמם בפסח ניער ועי׳ לבוש השמיט יבש והביא פת ביין שוב ראיתי בא״ר אות י״א הרגיש בזה. ומ״ש לח בלח לכ״ע מותר לקיימו יבש אסור הנה לכאורה הר״מ ז״ל פ״א ה״ה ופ״ד הי״ב מחו״מ דמותר לשהותו אף נתערב תוך הפסח עמ״א תמ״ב א׳ ומיהו י״ל לכ״ע מותר לשהותן דכיון די״א דאין חוזר וניער א״כ אינהו מיכל אכלי אנן לא משהינן בתמיה (כ״כ ז״ל לכמה דברים) וא״כ מה לי לח בלח או יבש ביבש דמ״ה במינו חר בתרי בטל וצ״ע. שוב האיר ה׳ עיני והבנתי קצת די״ל דיבש ביבש דאסור בפסח דהלכו ע״ש סופו אם יבשלם אסור ה״ה יב״ש ומה״ט יבש בא״מ בעי ס׳ כנראה מתשובת מהרי״ל סי׳ צ״ו ורי״ד להמעיין שם היטב (ועש״ך י״ד ק״ט אות ט׳ י׳) א״כ יבש ביבש שנתבטל אף בס׳ עד הלילה במינו כשיגיע פסח ניער מה״ט בסופו אם יבשלם. ולהרא״ש שם היתר גמור הוא עכ״פ מותר לקיימו ומדינא אף באכילה אם חממו בפסח דע״כ אוסר אם חממו בניכר החטה בס״ג משא״כ שכבר נתבטל יבש ביבש אלא דשם בהפסד דוקא ממילא כאן אף בהפסד אסור (כמ״ש באות ד׳) ואם נימוח כו׳ ועדיין צ״ע דיבש במינו ברוב שרי אף למ״ד אם יבשלם צריך ס׳. עש״ך שם י׳ יבש ביבש בא״מ אם מ״ה בס׳ או מדרבנן נ״מ בחמץ לענין ב״י אם יצויר כן עפר״ח אות ט׳ ולקמן אות מ׳:

אסור עמ״א בתשובת הרשב״א ז״ל קע״ג אסור לשתותו בפסח משמע לשהותו שרי וכ״ש למוכרו וה״ה בהנאה ועח״י ומיהו הר״ב השמיט לשתותו. והיתר השהייה אפשר למ״ש באות י״ג למ״ד חוזר וניער וכיון די״א דאין חוזר וניער תו י״ל אינהו מיכל אכלי עכ״פ אנן משהינן כמ״ש בתה״ד סי׳ קי״ג על קטניות ואף לטעם דשמא נשאר פירורין בעין ונ״ט מ״מ ספק הוא ומותר דמחמירין בספק דרבנן כתב הע״ש דקרוב לודאי שנשאר פירורין וי״ל לכאורה דחוזר וניער ספיקא הוי ופר״ח אות ד׳ ובס״מ י״ג פסק דחוזר וניער ואף לדידן ספק הוי בהצטרף עוד ס״ס הוי לאיסורא ובפריי לי״ד ק״י כתבנו מזה:

דחיישינן עמ״א מ״ש טעם לכ״ע אין חוזר וניער כבאות ז׳ קשה דבתנ״א בבד״ה ומ״א שם נ״א משמע למ״ד חוזר וניער אף טעם חוזר וניער ומתיר ע״י סינון ועח״י ט״ז ובט״ז ו׳ אוסר ע״י סינון. ומ״ש בשם הרשב״א ז״ל בסי׳ קע״ג ואף למ״ד תרי משהו שרי הכא שמא נתערב פירור ביין הב׳ ואם נפל פת ליין קודם הלילה ולא שהה מעל״ע עדיין וסינן ונתן מעט לתבשיל י״ל בה״מ ומניעת שמחת יו״ט דרובן מתירין בסינון ומכ״ש בגד לבד עב ובצונן עסי׳ תמ״ז בט״ז י״ז דמיקל ובחומץ כה״ג כדי שיתן ע״ג אש וירתיח הוי כבוש בי״ד ק״ה וכל ששהה תוך פסח כן לא מהני סינון וקודם פסח מהני בה״מ להתיר כאמור והטה ביין עסי׳ תס״ב אבל אם שהה מעל״ע קודם הלילה אז פולט בכל עת:

ונותנים עמ״א עמ״ש באות הקדום ואף בחטה בתרנגולת ניכר הוא וכאן אין ניכר מ״מ גוש יבש חוזר וניער ועב״ח בתשובה ק״ז בנפה במי דבש אי״ה בתנ״א במ״א אות ל״ד יבואר עור:

מותר עמ״א באות ז׳ בטעם הכריע המחבר דאין חוזר וניער עב״י הקשה בנמלח בכלי חמץ ב״י ליתסר ובי״ד אין מליחה לכלים להפליט. ומיהו דגים וגבינה אם מלחו בכשא״מ ויש ציר כדי שיתן ע״ג אש וירתיח כבוש ואי״ה באות ט״ז יבואר (עס״ב או ס״ד ראוי להיות):

במים עמ״א פי׳ דברי המחבר בפסח בשרוים בכלי חמץ יש ליזהר מהם לכתחלה שפולם הכלי מחמת שיש ציר מלוח אע״ג דנתבטל במים מ״מ אפשר משהו מפליט בכה״ג (משא״כ צונן בלא מלח כלל עי׳ אות ט׳) וקודם פסח שרי דכבר נתבטל ואף לכתחלה שרי. ובהערינ״ג אף קודם פסח יש ליזהר לכתחלה דעזים הם מי המלח ודיעבד שרי אף בהערינ״ג (עי״ד פ״ג בש״ך י״ד דציר דרבנן קאי לנמלחו אבל מי הערינ״ג דיעבד מותר מטעם דהמים מחלישין) ובפסח בין הערינג ודגים לכתחילה אסור דאפשר משהו פולט ואף אב״י להמחבר מ״מ לכתחלה ליזהר מהם שלא יקנו ודיעבר אף בהערינ״ג משמע דמותר אף בשרוים בפסח. ומ״ש בשם הר״מ עסי׳ תנ״א אות מ׳ דעיקר הקולא שם דנט״ל הוא הא ביבש לח בכלי מפליט ומבליע בכולו ואף בהיתר כמו חלב שכבוש מעל״ע בכלי מתכות ועירו בתוך מעל״ע בישלו בשר אסור באכילה והנאה:

והב״ח כתב עמ״א. הנה ז״ל סובר בשר שנמלח קודם פסח בכלי ב״י חמץ ושהה מעל״ע בתוס׳ דבלע ואין ס׳ נגד כל הכלי אפ״ה יש להתיר דיעבד עכ״פ בפסח דנתייבש טעם החמץ שבו כבס״ה חבית שדבק בבצק משא״כ מלוח לא יבש אם מלח בכלי ב״י קודם פסח ושהה שם כדי כבישה ודאי אסור בפסח מדינא דאין ס׳ נגד הכלי. ולי צ״ע דבצק בחבית טעם משהו ובחוץ יש להקל ואף דכתב ז״ל בב״ח ובתשובה קכ״ג מכחל יבש עי״ד צ׳ ס״ב בהג״ה להתיר כחל יבש דיעבד ביבש עש״ך י״ז בכחל דרבנן אבל בחמץ פחות מס׳ י״ל לאסור אף דיעבד רק מטעם נ״ט בר נ״ט ויבואר אי״ה באות כ״ה ושאר דוכתי. ולענין כבוש בכלי אם שהה בציר חזק כדי שיתן ע״ג האש וירתיח עט״ז י״ד ס״ט אות מ״א דאין מליחה לכלים להפליט אף שהה בציר כדי שירתיח אבל אם שהה מעל״ע אוסר במליח דהוי חורפא ולא שייך לפגם והש״ך שם מתיר אף מעל״ע דהוי לפגם באות ס״ח והמ״א הסכים להפרישה דמפליט מכלי כשיעור שירתיח ומיהו חומץ חזק בכלי חמץ אף שאב״י ושהה כשיעור שירתיח לכאורה לט״ז שם שוה לציר ובזמן קצר אין מפליט מכלי ולכאורה כ״ש מציר עש״ך ק״ה אות ב׳ אבל מש״ך שם דאין כח במלח להפליט מכלי משמע הא חומץ מפליט ואי״ה לקמן באות כ״ח יבואר עוד:

ועי׳ ח״י אות ט׳ בשם או״ה של מהרש״ל להתיר בפסח טהור מלוח וטמא תפל וכן הסכים הח״י אף נוגעים זה בזה עי״ד עי׳ ס״ב ובסי׳ תס״ז סי״ד מיירי שנמלחה החטה ג״כ והנה בי״ד בש״ך צ״א אות ט״ז אם היתר צלול מליח וטמא תפל אוסר וכתבתי שם ראיה ממ״ש הב״י בסי׳ ע׳ בשם הרשב״א ז״ל שטהור מלוח אע״פ שמפליט מטמא תפל משהו מ״מ אותו משהו אין כח להתבלע בהיתר מלוח דטרוד לפלוט אע״ג באיסור חוץ מדם ל״ש טרוד היינו כשהאיסור פולט הרבה אע״ג דכתב עוד פי׳ מכל מקום מחמירין א״כ כ״ש בפסח במשהו והיתר צלול דנאסר הצלול ומה שאמרו אין מליחה לכלים להפליט משמע בחולין קי״ג תוס׳ ד״ה טהור וש״ך בי״ד ק״ה אות מ״ב דהוי כטהור מליח וטמא תפל לאו לגמרי מדמין לה דהא פסק בק״ה כלי הנאסר מאיסור תורה ומלח בו אין אוסר עט״ז כ״ח והא מונח בתוך כלי ל״ש טרוד אלא לדוגמא נקטיה:

הדיחו עמ״א צריך ביאור. כי המעיין יראה שהמחבר סובר בשר יבש כו׳ נוהגין לאוכלו לכתחלה בפסח אם שרוי בפסח בכלי פסח ולא חיישינן שמא היה קצת חמץ נדבק במלח ונ״מ בפסח אבל הר״ב חשש לזה ולכן בעי הדחה ג״פ קודם פסח (ועט״ז ז׳ וח׳ ועי׳ לבוש). ומ״ש המ״א בשם הב״ח באות ט״ז משמע אף קודם פסח צריך שרייה לכתחלה בכלי פסח או בנהר יותר טוב וברי״ט ח״ב סי׳ א׳ אמ״ש המחבר דשרייה בכלי פסח תוך הפסח שרי לכתחלה כתב די״ל דשמא נדבק בהם חמץ ואסור אפי׳ בכלי פסח. וא״כ אף קודם פסח עדיף הדחה לשפשף ביד ולהסיר הנדבק בהם משרייה כך. ומ״מ צ״ע דודאי גם הב״ח שרייה והדחה שיפשוף ביד קאמר וגם בשו״ת מהרי״ט חלק ב׳ סימן א׳ לא מצאתי נדבק בהם חמץ רק המלח לא נבדק מחמץ. אבל אין לומר דהדחה ביד לשפוך עליו בלא שרייה בכלי או לשרות בנהר עדיף דשורה בכלי יש מי מלח קצת עזין ובולע מפירוד בעין וי״א דחוזר וניער דהא טעם אין חוזר וניער כמ״ש באות י״ג ועוד א״כ כבר בלע משהו במליחה ועח״י אות י״ג:

הבשר עמ״א דוקא בשר יבש או מלוח ודגים יבישים אבל גבינה ודגים מלוחים לכתחלה לא ועט״ז ט׳ גבינה הוי כברכשתא דשמא פירור נכנס בפנים וא״א להדיחן ועמ״ש אי״ה באות י״ט:

ובכרכשתות עמ״א דנחתך בשר המילוי בפנים ומלח ושמא יש שם פירור חמץ בעין ונ״ט משהו בפסח ועמ״ש אי״ה באות כ׳ בדיעבד לענין בשר יבש ובכרכשתות. בח״י העתיק שו״ת חוט השני סי׳ נ״ה בקוצר ועיינתי שם ותוכן המעשה דחתכו בסכין חמץ שום ומלח (קשה) ונותן ע״ג בשר מלוח למיהב טעם בבשר והודח הבשר דשרי והיינו אם יש בבשר ס׳ נגד הסכין דבהיתרא בלע א״צ כ״א ס׳ נגד הסכין כבסי׳ צ״ו בי״ד בין איסור בלע ובין היתר בלע וצ״ע לי כי י״ל אף חתך שום ומלח בסכין ב״י בלוע מחמץ ובלעו השומין והמלח אגב דוחקא וחורפא מ״מ בלוע אין יוצא מאוכל בלי רוטב אף במליחה וצלייה כמ״ש הש״ך בי״ד ק״ה אות ח״י כהר״ב ואי״ה דלא כמהרש״ל וכ״נ עיקר יע״ש א״כ אפילו היה המעשה בפסח שרי כה״ג דבלוע אף משהו אין יוצא אם אין איסור שמן עמ״א כאן אות ב׳ ובאות ל״ב ובשאר דוכתי אבאר אי״ה אם חתך היתר חריף בלוע מאיסור אם דוחקא וחריף פולט בלע וכאן אין להאריך:

אין עמ״א הנה בכרכשתות אין מועיל הדחה דמילוי בשר בפנים נמלח במלח שלא נבדק וגם חשש אפשר נמלח בנלי חמץ ואפ״ה דיעבד אין אוסר וה״ה בשר מלוח שלא הודח כלל אף בפסח וסובר המ״א ז״ל שזה לענין שאין אוסר תערובות בפחות מס׳ דבשומן מהותך אם לא נזהרו אוסר בפחות מס׳ כמ״ש באות כ״ו דסתם כלים אב״י לא אמרינן בחמץ ונ״ט בר נ״ט חמץ שמו עליו או שאר תירוצים משא״כ בכרכשתות ובשר מלוח אין מליחה לכלים להפליט וחשש שמא היה פירור חמץ במלח לא חיישינן דיעבד לאסור אם נתערב מכרכשות ובשר מלוח בפחות מס׳ הא כרכשות עצמן ובשר מלוח שנתבשל בלי הדחה אסור אף דיעבד כי שמא היה פירור חמץ ובא״ר כ״א ובח״י כ״ו מתירין דיעבד הבשר וכרכשתא עצמו יע״ש ועמ״ש באות י״ב וי״ג בשם הע״ש דביין חיישינן דקרוב לודאי יע״ש ומ״מ בתס״ז משמע לפעמים אוסרין ספק א׳ אף במשהו דרבנן. ומ״ש המ״א אם יש שום כו׳ ואוסר תערובות במשהו עי״ד צ״ה ס״ב ובש״ך אות ח׳ ובצ״ו ס״ג ובט״ז אות י״ד דבחריף לא מהני נ״ט בר נ״ט ואב״י ודוחקא וחריף משלים מסכין ואין בשומין ס׳ נגד הסכין ואוסרים השומין בפסח במשהו בבישול אבל אם צלו הכרכשתא בשפוד עם בשר כתבתי באות הקדום דקיי״ל במליחה וצלייה אין בלוע יוצא בלי רוטב ובתס״ז אות ל״ו במ״א יבואר עוד. וא״ר אות כ״א הקיל בה״מ בסכין נקי ואב״י ולשיטתיה שם באות כ״ד ועי״ד צ״ו בט״ז יו״ד וש״ך י״ט דאנן קי״ל חריף אוסר נ״ט בר נ״ט אפי׳ אב״י והיתרא בלע א״כ אין להקל כאן ופירות חמוצים עט״ז י״ד צ״ו ט׳ דמיקל בתפוחים חמוצים במקום הפסד הא שומין ודאי אין לסמוך אף במקום הפסד:

אם חתך הערינ״ג של פסח בסכין חמץ אסור כולו עש״ך י״ד צ״ו אות י׳ וכ״ש חמץ דמשהו בלע כולו ואם הניח על טעלי״ר חמץ יבש בלי ציר אין מליחה לכלים להפליט עי׳ אות ל״ב ואי״ה שם יבואר עוד:

אם עמ״א דמלת ושלא התיכו היה לומר ולא מכלי חמץ ב״י דהיינו וי״ו המחלקת הוצרך לפרש ולהוסיף מלת כשהי״ו וה״פ אסור מדינא אם לא כשהיו נזהרין בב׳ דברים בשעת עשייתו מחמץ וגם שלא התיכו בב״י רק באב״י דנט״ל קודם הפסח ודאי מותר כבס״ב אז אין איסורא מדינא ומשמע ממנהגא אסור ואמאי הא נזהר היה ואפשר נתכוין למ״ש הצ״צ בשו״ת סי׳ ס׳ ה״א על ראיית השואל באשה שבדקה עצמה בכתם משומן יע״ש דכל שלא התיכו בפירוש לשם פסח אף שהיה מחזר על כלי שאב״י אמרינן דלמא לאו אדעתיה יע״ש הביאו הח״י אות כ״ח ואות ל״א יע״ש ועדיין צ״ע. ושם בח״י כ״ח ברי לי לא מהני יע״ש וכ״כ הלבוש ובא״ר אות כ״ב מתיר בה״מ באומר ברי לי ויראה באומר ברי לי שאב״י י״ל ע״ז ומ״מ להתיר לכתחלה לא אבל באומר ברי לי שלא היה פירורין לא מהני דאף בדרבנן לא מהימן ועי׳ אות כ״ו ואי״ה שם יבואר עוד:

בשעת עמ״א ול״ד לבשר יבש דיעבד אין אוסר פחות מס׳ כבאות כ׳ דבמלח אין כ״כ דרך להתערב פירורי חמץ כמו בשומן הא ס׳ אין אוסר כאן ועי׳ אות י״ג ובתשו׳ הרשב״א קע״ג משמע שלקחו מיין זה ומלאו חביות אחרות אף שהיה ס׳ נגד זה היין אוסר התם נפל חמץ בבירור ולא סינן קרוב שנשארו פירורין משא״כ כאן אין אוסר ביותר מס׳:

שהה עמ״א עי׳ אות כ״א וכ״ו ואי״ה שם יבואר בזה ולכתחלה לבשל באב״י ודאי אסור ואם בשלו שרי לאכול בפסח דהוי כדיעבד ועסי׳ תנ״א אות מ׳ ובי״ד צ״ד סכ״ה לאכול המאכל מן הכלי ב״י ובצ״ה נצלו ונפגם לכתחלה שרי וה״ה כאן נ״ט בר נ״ט ונפגם אבל לכתחלה ודאי אסור וגם שם לכתחלה עמ״ש בפריי שם:

עי׳ באר היטב מטיקטי״ן אות כ״ג דצריך לערות השומן מכלי קודם פסח יע״ש ויראה בלח אבל נקרש ל״ש כבוש עי״ד ק״ה ואי שהשומן מלוח קצת וא״א בקיאין בין מליחה מועטת למרובה אין מליחה לכלים להפליט א״כ דיעבד אין אוסר. ומ״ש שם אות כ״א אין להחמיר אם בישל כבר וסיים מ״א במ״א משמע דוקא פחות מס׳ ובח״י כ״ו מתיר הם עצמם ועמ״ש אי״ה אות כ״ד וכ״ו. עמ״ש אי״ה בכ״ו:

שמבשלים עמ״א עמ״ש באות הקדום ומשמע דוקא אם בשלו באב״י לשום פסח הוי דיעבד הא בשלו באב״י לשום כוונה אחרת לא דעדיין לא הוחל האיסור ובתנ״א סכ״א מיירי שנתנו לשום פסח ועי״ד קכ״ב ודוחק. ובספר ג״ו הארכנו בנ״ט בר נ״ט די״ל בב״ח אין כת להתפשט ולצאת משא״כ כאן טעם שני עתה איסור הוא יע״ש:

שאלה קדירה חדשה או אב״י ותחב כף חמץ ב״י במים ואין ס׳ ובו ביום התיכו אח״כ שומן מהותך מהו בפסח:

תשובה יראה להתיר לכתחלה השומן בפסח דהרבה נ״ט ואף רק שלש נ״ט שרי לכתחלה שהרי הר״ב אומר כן במ״א בתנ״ב אות א׳ ומיהו יש שם תירוצים אחרים עפר״ח שם ומיהו חנ״נ לא אמרינן קודם פסח אף דשמו עליו דעדיין היתר הוא ועי׳ ע״ש:

יש עמ״א ובט״ז אות י״א ותמ״ב ד׳ מטעם דבי״ט אחרון מקילין דסתם אב״י הא ודאי ב״י י״ל אין מקילין דנ״ט בר נ״ט חמץ שמו עליו וכ״ש למ״ש בי״ד צ״ד ס״א בהג״ה להחמיר בבישול נ״ט בר נ״ט והש״ך שם ד׳ בשם מהרש״ל אף דיעבד נצלו אוסר ה״ה שומן מהותך. ועי׳ א״ז אות ז׳. וא״כ בבישל בכלי ספק אם ב״י מותר להשהות וליהנות ובי״ט אחרון אף בשתייה ואכילה מקילין ביה אבל בישל בכלי ע״י י״ל דאף לשהותו אסור ועיין ע״ש סי׳ תמ״ב:

ומ״ש המ״א בי״ד קכ״ב ט״ס וצ״ל קכ״ב ס״ג ותנ״א אות מ׳ חבית יי״ש לא מהני נט״ל. ומ״ש דדמי ליי״נ עי״ד קל״ז ובש״ך ובתה״ד סי׳ ר״א משמע לכאורה דוקא כלי י״נ שנותן בו אח״כ יין משביח בו או שהשבח יותר מהפגם משא״כ בתבשיל וכדומה י״ל דכלי בלוע מיי״נ לאחר מעל״ע פוגם בו. ועשו״ת הרשב״א תנ״א ובפריי לי״ד ע״ו בט״ז א׳ הקשה כלי מדין מאי חידושו דלמא משום דבר חריף וי״ל דהתורה הצריכה להגעיל אף להשתמש שאין חריף ומש״ה דייקינן דבלע חריף אין משוי לשבח ואי יין אין נפגם אכתי קשה ולכאורה דוקא ליין הא לשאר דברים לא וכאמור ובמקום אחר הארכנו. אבל משמע דיין אין נפגם אף לתבשיל וכ״מ במ״א כאן ועדיין צ״ע:

שאין עמ״א מסיק להלכה ביין וכדומה דחששא מכלי חמץ ב״י ל״מ אם ספק דיעבד שרי אף בפחות מס׳ ואפשר אף בב״י מטעם נ״ט בר נ״ט דיעבד וע׳ אות כ״ה ועח״י אות ל״ב ובשומן דיש חשש פירורי לחם אסור דיעבד באין ששים ומשמע למוכרו כה״ג שרי ומח״י שם משמע בה״מ לכאורה אף בשומן בפחות מס׳ להתיר וצ״ע:

אם התיכו שומן לפסח ונפל חמץ מעופש ונט״ל בו צ״ע קצת דנט״ל דיעבד ובי״ד קפ״ב לקנות דברים מבושלים מעכו״ם שעת הדחק יע״ש ועיין אות כ״ג התם אב״י ונ״ט בר נ״ט ובס״ב מיירי בדבר המתקלקל או שעת הדחק. וע״ש באות כ״ג:

שאין עמ״א ועח״י אות ל״ג טוב ע״י סינון. ומ״ש שם בשומן אם התיכו באב״י רק חשש פירורי לחם מהני סינון אין נראה להקל בשומן אף צלול עב הוא ועט״ז ו׳ ביין וא״כ בשומן אין להקל:

שלא עמ״א עמ״ש באות י״ד בשם הט״ז וש״ך בי״ד סי׳ ס״ט דציר אין מפליט מכלי כדי שירתיח ע״ג האש אפשר ה״ה חומץ לכתחילה ודאי אין להתיר. ועח״י אות ל״ד כתב בחומץ יש להקל כש״ך יע״ש ובה״מ יש לצדד. ומ״ש המ״א בכלי ב״י תמה הח״י דחריף אף אב״י אוסר. ואפשר בחריף בתרי היתרים אב״י ונ״ט בר נ״ט יש מתירין כמ״ש באות י״ז וגם להפליט מכלי כדי שירתיח משמע מט״ז י״ד ס״ט אות מ״א אף חומץ אין מפליט כ״א במעל״ע מש״ה אפשר להקל באב״י בשהה כדי שירתיח. בדברי קדשו של א״ר ז״ל אות ל״ח משמע לכאורה כל שהכלי בלע כצונן והיה אח״כ אב״י ועמד חומץ מעל״ע בו לא אמרינן חורפא מחליא לשבח וכמו שסיים המ״א יע״ש. ולדינא כל שבלע הכלי אף בצונן ואב״י ועמד אח״כ דבר חריף מעל״ע אין להתיר אף בה״מ ובי״ד קכ״א ס״ה אין ראיה דכלי שתייה אין שוהין מעל״ע עש״ך אות ט״ל. יין שמערבין בו צוק״ר כתב הח״י אות ל״ד דע״י סינון יש להתיר ועוד דצוקר חומרא בעלמא הוא עסי׳ תס״ז. יין שמתקנין בחלב חטה יע״ש ואי״ה יבואר לקמן:

ואם עמ״א משמע אף חומץ כה״ג אם הכלי מורק ושוטף ולא עמד כדי שירתיח שרי דאפשר אף משהו אין פולט ועוד דאין חוזר וניער:

ואסור עמ״א קשה קצת דמשמע דאם יש כזית במקום א׳ דחייב לבער ה״ה דהיין אסור לשהותו והא חמץ כבר נתקשה נראה שאין אסור היין לשהותו עכ״פ. ונראה אם דבק בין נסר לנסר עיסה אפ״ה לא חיישינן שמא נכנס בין הדביקים פידור בעין ליין. וה״ה אם נדבק חמץ רך על נסר ונ״ט בפסח דאסור דכבוש מפליט מכל דופן החבית וגם מהבצק הדבוק עליו וצ״ע ועמ״א תמ״ב ה׳ מ״ש שם ואי״ה באות ל״א יבואר עוד לענין ביעור:

חייב עמ״א. וצ״ע כמ״ש הר״ב דכזית במ״א חייב לבער וכ״ה משמעות הגמרא בצק בעריבה אף כמה זמנים ועשוי לחזק אם כזית חייב לבער ובתמ״ב ס״ג דיש מחמירין היינו תוך שלשים הא קודם שלשים מותר לשהות דלשתייה די בל׳ יום עמ״א ה׳ ובפסקי מהרא״י ז״ל קמ״ט משמע כן למה כתב כאן אף קודם ב׳ חדשים כזית במ״א חייב ובחלונות משמע אף כזית במ״א קודם שלשים א״צ לבער ולומר מ״ש ומיהו קאי אתוך ב׳ חדשים דהיין אסור וא״צ לבער הבצק זה באין כזית עיין בפסחים שם. שוב ראיתי בפר״ח הרגיש בזה:

דאינו עמ״א מ״ש הר״ב דאין מפליט בצונן דאין מליחה מפליט מכלי עיין לבוש ואף אם ימס המלח ודוחקא עם חריף מפליט אף יבש המלח לגמרי ואפי׳ אב״י ואף קודם הפסח דבכולו משערין ולא מהני נ״ט בר נ״ט ואב״י בחריף ועי״ד צ״ו ובש״ך י״ח וי״ט וע׳ בפריי שם וע׳ י״ד צ״ה ס״ז ובק״ה סי״ג ובש״ך שם אות ס״ד דהיכא דנתלחלח קצת אסור לכתחלה והיכא דיבש לגמרי מותר לכתחלה למלוח ה״ה כאן ועפר״ח כאן מ״ש שאין מוציא ביבש לגמרי היינו לכתחלה אבל דיעבד אף נתלחלח ואף תוך הפסח שרי דאין מליחה להפליט מכלי ומה״ט שרי למלוח בכלי יי״נ אף לכתחלה:

מעשה הגעילו קודם פסח כלי חמץ ב״י ולא היה ששים במים נגד הכלי וירדו המים חמץ לבארש״ט מרוטי דיבין והתרתי הבארש״ט מטעם שני כבר הוקל והרי בבארש״ט טעם שלישי תו לא מזיק בדבר חריף דוקא צנון בסכין בשר משא״כ כאן טעם שני עדיין היתר ואין חריף ובפריי לי״ד צ״ה וצ״ו כתבנו מזה וע׳ בר״ו שם ושומן מהותך טעם שני הא שלישי עסי׳ תנ״א במ״א ח׳ והיינו אף שאין בבארש״ט ששים נגד המים עט״ז אות י״ג כתבתי דאם חתך בסכין חמץ צנון וקרין בפסח דנאסר הצנון וקרין ואח״כ חתך הצנון וקרין בסכין פסח לא אמרינן דמבליע בלוע מאוכל בלא רוטב לסכין פסח ע״י דוחקא וחריף ואי״ה שם יבואר עוד הרבה דינים יע״ש:

בוסר עמ״א הקשה על המחבר (עט״ז י״ג הקשה על רמ״א דמפרש דברי הסמ״ק בע״א) דהמ״א מפרש מ״ש הב״י בשם סמ״ק הביאו הט״ו י״ג ה״פ דר״ב בספר התרומות סי׳ ס׳ מונה כרישין ובצלים כו׳ הא פירות חמוצים לא הוי חריף עי״ד צ״י ס״ב פירות חמוצים א״ח ובט״ז ט׳ במקום הפסד י״ל בשאר פירות לא בכרישין ובצלים ויהיה הפירוש בסמ״ק דאין מפליט בצונן בשפע רק כרישין הוי חריף ואף אי משהו מיהת פליט דחריף קצת א״כ נהי שא״צ לשער כל המדוכה מ״מ נימא חנ״נ כל מעט בוסר שדכין ופולט טעם לז״א עדיין היתר כמו סכין חולב דעדיין הותר וא״כ כשנתערב הכל ביחד הבוסר ודאי יש ששים נגד משהו וע״כ הכין הוא דאל״כ היה משום דבטל כדפי׳ רב אלא דאי הוי שוה לכרישין לית ששים נגד כל המדוכה וכאמור ועא״ר אות כ״ה ולמ״ש א״ש ובה״מ י״ל דפירות חמוצים לא מיקרי חריף כמ״ש הט״ז בי״ד צ״ו ט׳ ואי״ה בט״ז יבואר עוד:

אם עמ״א דחושש לפירור בעין כבס״ד ביין ועא״ר כ״ו והמחבר אורחא דמילתא נקיט ובלבוש מוכח דקודם פסח אף אם אין נקי שרי עא״ר ועמ״ש אי״ה באות ל״ה:

תוך עמ״א היינו דאם חתכו קאי לדברים שאפשר בהדחה כדגים וכדומה ולא אבוסר ומש״ה סתם סכין אין נקי קודם פסח שרי בהדחה ותוך הפסח מחמירים ולא מהני הדחה וזהו בדבר הנעשה ע״י עכו״ם הא באקראי בישראל אף תוך הפסח ובכלי מלוכלך ודאי מהני הדחה משא״כ בוסר א״א בהדחה עא״ר כ״ז:

אם המ״א ובא״ר כ״ט דאפילו לא הדיחו מותר דיעבד ואין אוסר אחרים ואי״ה באות שאח״ז יבואר עוד:

ולאסור עמ״א העלה דוקא שהדיחו אין אוסר בפחות מששים בסתם סכין אבל ברמ״א משמע אף לא הדיחו תחלה שרי בספק ואפשר אף להר״ב דוקא הדיחו והספק שמא נתן טעם קצת וכדומה וממ״ש בצל בסכין בצק והיינו שהסכין תשמישו בצונן הא לא״ה מפליט חריף ודוחקא:

בסכין עמ״א ובח״י מ״ב לאחר נתינה במים בטל חורפייהו אבל לאחר שנכבשו כמה ימים במים נעשו חריפים ועא״ר וע׳ אות ל״ג. ומ״ש דנעשו כולם חמץ אף דנגד הסכין משערין דעדיין כולו היתר והטור בי״ד ק״ו פוסק דאותה חתיכה ג״כ מותרת וכ״כ המחבר בצ״ב ס״ד וגם הטור סובר דאין חנ״נ בשאר איסורין (מיהו אנן קיי״ל חנ״נ בשאר איסורין וגם אין חתיכה פולטת לגמרי עי״ד צ״ב וק״ו) מ״מ זה בבישול שמעלה רתיחות לא בכבוש מ״ד הגעלה בעינן ג״כ מעלה רתיחות ולא מהני כ״ר לחוד. ומ״ש מדין חוזר וניער ע׳ אות ז׳ וי״ג לענין טעם. והש״ך בי״ד צ״ו אות ך׳ מי לימוני״ש יע״ש הביא הא דזיתים. ומ״ש המ״א מקי״א ס״ז שתיהן מצטרפות לבטל כו׳ דשתיהן בגדר הספק וכאן לא אמרינן דכל הזיתים בגדר הספק ודמיא לחתיכה שנפלה לכמה קדירות בזא״ז דודאי אין לה אלא פליטה אחת ול״מ למ״ד דבשאר איסורים אין חנ״נ ואף למ״ד דחנ״נ היכא דמבלע בלע ולא פלט כבסי׳ צ״ב בי״ד אפ״ה צריך ששים בכל קדירה נגד כל החתיכה ולא אמרינן דכולם בגדר הספק ויצטרפו כולם ומשמע אף באיסור דרבנן אפ״ה בעי בכל קדירה ששים בפ״ע ומשום דנולד הספק בכל א׳ בפ״ע משא״כ בקי״א שם ועדיין צ״ע. ושם כתבנו דזה דוקא באיסור דרבנן שתיהן מצטרפין ומי הזיתים מותרים היינו כשסיננם מהזיתים. והנך רואה מדכתב דל״ד לאות כ״ד דלא הוי נ״ט בר נ״ט ואי סינן קודם ה׳ בע״פ פשיטא דאין לדמות להתם דטעם ב׳ יש בו עדיין כו׳ ש״מ לכאורה אף סינן קודם הלילה לא אמרי׳ כבר חנ״נ בזיתים דאין בהם ששים נגד הסכין דמשום לתא דבב״ח קאתינן ול״ד להתם דכאן בתחלת הבלע היתר היה וכ״ש למ״ד בכבוש בה״מ לא נ״נ ומיהו אם בתוך הפסח ודאי המי זיתים אסורים:

ואם נתבשלו הזיתים עמ״א כוונתו למ״ש מור״מ מלובלין ז״ל בתשובה סי׳ כ״א הביאו הט״ז בי״ד צ״ו אות ה׳ בצלים בסכין חולבת כל שיש ס׳ נגד הסכין אף הבצלים מותרים ועמ״ש בפריי שם הואיל והיתרא בלע מקילין ה״ה כאן ומ״מ החמיר באכילה דמשהו נשאר ואף דבטל מ״מ י״א דחוזר וניער כ״ש כה״ג וצ״ע קצת. ותראה דמחלוקת חוזר וניער מידי ספק לא נפיק ואם יש עוד חומרא מצטרפין אף בדרבנן וממ״ש באות ז׳ וי״ג דטעם לכ״ע אין חוזר וניער היינו לכ״ע ב׳ דיעות שהביא הש״ע שם הא י״א אף בטעם חוזר וניער כדמוכח בתנ״א במ״א נ״א ואי״ה בט״ז אות י״ד יבואר עוד בזה:

אם עמ״א ע׳ אות י״ו ועח״י אות מ״ג ומ״ש שם אף ע״ג לאחר שנשתהו בכבישתן נעשו חריפים הואיל ובשעה שקבלו מהקדירה הוא לפגם תו לא מחליא ליה אח״כ עמ״ש בי״ד צ״ה והיינו כשסילקו מהקדירה קודם שנשתהו ונעשו חריפים. ובקי״ד בי״ד בש״ך י״ג רוב מים ומשמע אפילו שהו הרבה בכבישתן בטל חורפייהו ואי״ה בט״ז יבואר עוד באות י״ד:

לא עמ״א ובט״ז אות ט״ו ב׳ הטעמים ועסי׳ תס״ז במ״א אות ד׳ יבש ביבש אם נאכל א׳ מהם דשרי לאכול הנשארים יע״ש. והנה משמע אם נתערב מצה חמוצה בין הרבה כשירות דמותר לדוך ולטחון הכל ויש רוב והוי כתרתי תרתי וכ״ת דמקבל הא׳ טעם מהב׳ ול״ש לומר מדהא היתרא חבריה נמי דלמא א׳ איסור ממילא גם הב׳ איסור דבתפ״ז משמע דמותר אף לבשל ולאפות ואמרינן הואיל וא׳ ודאי היתר חבריה נמי וכ״ש שיש ס״ס נמי דשמא יבש ביבש בטל ברוב דהנ״ץ פסק באות ט׳ דהמחבר סובר כסברא ב׳ אע״ג דנראה להלכה כדיעה א׳ בסתם מ״א מידי ספיקא לא נפקא. ולמכור הכל חוץ מדמי איסור בפסח י״ל דשרי דהוי כחבית בחביות ביי״נ בע״ז ע״ד א׳ ובפתיחה הארכנו בזה ואי״ה בט״ז אכתוב עוד:

והנה אם נולד ספק חימוץ במצה ונתערבה עם ג׳ אחרות קודם פסח או אף תוך הפסח שרינן ועמ״א אות י״א כאן הוי ס״ס גמור אף א׳ בגופו וב׳ ע״י תערובות עדיין היתר הוא עמ״א תל״ט אות ג׳ וה״ה תערובות חד בחד ואח״כ לשנים אחרים קודם הפסח וכאמור ועמ״א תס״ז ד׳. ומ״ש לאכול כולם קודש פסח ע׳ אות י״א וצ״ע לאכול א׳ מהם סגי וכאמור. ועפר״ח אות ט׳ בסופו יבש ביבש עד הלילה בטל הוא ואי שרי תוך הפסח לאוכלו תלוי בפלוגתא אי חוזר וניער וזה כמ״ש באות י״א יע״ש. ואי שרי לבשל בפסח אף שנתערב בס׳ קודם הפסח י״ל דנ״ט מחדש ולכ״ע חוזר וניער כחטה בתרנגולת וע׳ אות י״א ודבר חשוב אם נאכל א׳ מהם הותרו אחרות עסי׳ תס״ז אות ד׳ ועסי׳ תנ״א אות ל״ו:

ומ״ש חמץ לא הוי דשיל״מ דאל״כ בע״פ נמי לא לבטיל י״ל בא״מ בטל ובמינו לא בטל ובפסח החמירו אף בא״מ. וכלי שנתערב אם כ״מ וכדומה שיש תקנה בהגעלה עש״ך י״ד ק״ב א׳ אבל כלי חרס קיל יותר וכן בדיל שנשתמש ע״י אור שנאפה חמץ כתנור גרוף דבעי ליבון וא״א שניתך ועסי׳ תנ״א במ״א אות כ״א. ומ״ש תוך הפסח יבש ביבש לא בטל היינו לשיטתיה באות י״א דיבש ביבש כי הא חוזר וניער אבל למ״ש שם י״ל כה״ג אין חוזר וניער והגעלה א״א בפסח וליבון הוי הפסד ולא הוי דשיל״מ דוקא הגעלה הפסד מועט הא ליבון מתקלקל הכלי קצת ועשו״ת מהרי״ל קצ״ד משמע לכאורה כן הגעלה קל ביורה בלן ואופה לא ליבון. ומ״ש המ״א בפסח עצמו לא עדיף משאר יבש ביבש משמע שנתערב בפסח גופא קאמר ובשו״ת מהרי״ל קצ״ד בכלי שנתערב בימי הפסח משמע לכאורה למ״ד כלי בטל הוא ה״ה בימי הפסח יע״ש וי״ל התם נאסר הכלי במשהו וכה״ג י״ל דיבש ביבש בטל הוא וע׳ א״ז ט״ו חתיכה שנאסרה במשהו ונתערב יבש ביבש בטל הוא וכתב מה שהקשה הט״ז בי״ד צ״ב על הלבוש ועט״ז תס״ז אות י״ז יע״ש ובח״י אות מ״ד הביאו וצ״ע ואי״ה בט״ז אות ט״ו יבואר עוד:

ויש עמ״א וכן המנהג כהר״ב והפר״ח פסק כהמחבר אבל אנן פסקינן כהר״ב וריח ונט״ל ומשהו צידד להקל ואי שרי למכור נט״ל ומשהו לעכו״ם י״ל דשרי דהא הר״ב בד״מ למד דמשהו מדברים המתבשלים בכלי חמץ אין אוסר מדשרי בי״ט אחרון דרבנן ה״ה משהו דרבנן ובתס״ז ס״י בי״ט אחרון משהו מותר לשהות דהוי ב׳ דרבנן ה״ה נט״ל ומשהו הוי ב׳ דרבנן א״כ כ״ש שמותר למוכרו לעכו״ם ע׳ תה״ד קי״ג וקי״ד וקכ״ח. אבל נט״ל לחוד ואין ס׳ י״ל דאסור למכור לעכו״ם ועא״ר אות מ״ב מ״ש ראיה ממתניתין וכוונתו מע״ז ס״ה וס״ו בתוס׳ ד״ה מכלל וברא״ש שם וי״ל וגם שם רשאי למכור חוץ מדמי איסור שבו עי״ד קל״ד ובש״ך כ״ג ועח״י אות ב׳ וי״ח וא״כ עכ״פ בתוחב כף חמץ שאב״י דנט״ל ומשהו המיקל בה״מ למכור אין גוערין בו אבל נט״ל לחוד ואין ס׳ אין בידי להתיר למכור לעכו״ם אף דקיל ממשהו ואי״ה בט״ז י״ד וט״ו אבאר עוד וכאן אין להאריך ועמ״א סי׳ ת״ן אות י״ב משמע נט״ל ומשהו שרי בהנאה:

בין עמ״א. הנה לשון המחבר כאן י״ל בג׳ אנפי הפן הא׳ ע׳ בע״ץ נ״ץ אות ך׳ יראה לפרש בין נתערב קודם הפסח בפחות מס׳ והיינו בא״מ דטכ״ע מ״ה ועבר ב״י ולא זו אף זו הוי בעין ונתערב בפסח בא״מ בפחות מס׳ ולא זו אף זו שהיה בעין כל הפסח ונתערב אחר הפסח בששים בטל הוא כרבא שלא בזמנו במינו ושלא במינו בששים ול״ת דלא בדיל בחמץ קמ״ל תוך הפסח כרת ולא בדילי במשהו. ודע בין למ״ד חנ״נ בשאר איסורין ובין להמחבר דלא נ״נ אם נתערב בפחות מס׳ בפסח ולאחר הפסח נתוסף עד ששים יש לעיין ביה דלמ״ד טכ״ע היתר נהפך לאיסור ולוקה על כל זית מהיתר א״כ עב״י על כל ההיתר תו קנסא קניס וצריך ששים נגד כל התערובות ואי למ״ד שאין כל התערובות נהפך לאיסור א״כ אף למ״ד חנ״נ בשאר איסורין וכן הלכה אפ״ה י״ל כיון דלא עבר ב״י כ״א אכזית או ח״ש של חמץ והשאר לא עבר עליו א״כ ליהוי די בניתוסף אח״כ ס׳ נגד החמץ שבו לחוד ולדינא ודאי צריך ששים נגד כל התערובות. ובלבוש יראה לפרש דה״פ בין נתערב קודם פסח בששים דאז אסור לאוכלו בפסח ולשהותו שרי ועט״ז ה׳ וח״י ובתמ״ב בט״ז אות א׳ לפרש דעת הטור כן דבעין אסור לבטל כו׳. (ולהוסיף שרי הואיל ועדיין היתר) או נתערב בפסח בשוגג בס׳ ושהה במזיד הואיל ולא עבד ב״י שרי כך לאחר הפסח ואפי׳ שהה בעין במזיד ונתערב שוגג אח״כ שרי אבל במ״א פירש דכתב כאן אף לדיעה ב׳ בס״ד דחוזר וניער וה״פ לא זו נתבטל קודם פסח בששים דלהר״מ פ״ד הי״ב מחו״מ דאסור בפסח דחוזר וניער ולשהותו שרי יע״ש דפשיטא לאחר הפסח שרי כך אפילו עבר ב״י תוך הפסח ונתערב שוגג תוך הפסח בששים שרי כך לאחר הפסח אע״ג דאסור לשהותו תוך הפסח הואיל ולא עב״י על התערובות וכזית נתבטל שם שרי לאחר הפסח ואפילו בעין כזית כל הפסח ונתערב שוגג אחר הפסח בששים שרי כשאר האיסורים אבל נתערב מזיד תוך הפסח אסור ואף לאחר הפסח דקנסא הוא כל שמבטל כמזיד אסור עיין בטור אף די״ל קנס לא הוי כאיסור דרבנן (ובס׳ ש״ה חקרנו בכלל מכות מרדות די״ל משום סייג הוי בכלל לא תסור משא״כ קנס ונ״מ לעדות כמו שיראה הרואה בפרק עשירי מה׳ עדות היה החיוב שבח מדבריהם יע״ש) וע׳ בטור דעת הר״י ואי״ה לקמן יבואר עוד. ויש איזה חיסור לשון במ״א ומ״ש אם נתערב אחר הפסח בטל בששים קאי לשתה בעין. וכתב המ״א בשם הב״ח דאסור לערב לאכול ולשהותו שרי עט״ז ה׳ וח״י ותמ״ב א׳ דלערב בעין לאכול אסור ולשהות שרי ולהוסיף אף לאכול שרי (והראיה מתרכ״ו אין מסכים לזה כתבנו שם) אבל בב״ח משמע הטעם די״א חוזר וניער משמע אף להוסיף אסור ומ״ש באין ששים בא״מ עובר עליו כשיש כזית אף שאין כא״פ כמ״ש הרמ״ך ז״ל עסי׳ תמ״ב (ומ״ש המ״א ומיהו מין במינו כפי הנראה הם דברי עצמו והפירוש יבש ביבש חד בב׳ דאסור בפסח לאחר הפסח שרי דלא עב״י בנוקשה בסי״ב. וכתב המ״א דבזה מיושב מ״ש הטור על הר״י דאם ערבו במזיד אדעתיה אסור אמאי כיון דאין עוברין ב״י יכול לכתחלה לערב והמ״א ז״ל תירץ דמיירי שעירב יבש ביבש חד בב׳ קודם הפסח דאסור בפסח עמ״א י״א בזה אם מזיד לשהותו אסור לאחר הפסח וגרע מנוקשה בזה וצ״ע) ומ״ש הט״ז בשם הב״ח בפחות מכזית בא״מ בפחות מס׳ אפילו שהה במזיד שרי וסובר בח״ש לא עבר ב״י או ע״י תערובות לא עבר ב״י בח״ש וע״ז כיון רמ״א בהג״ה דיוליך הנאה ליה״מ ושרי בהנאה לא באכילה ודוקא כשנתערב לאחר הפסח שרי באכילה בפחות מששים כמ״ש באות מ״ה וי״ל בע״א וצ״ע. ומ״ש ח״ש אין עובר ב״י והרבה חולקין על זה וסוברים דח״ש עב״י ואף להב״ח י״ל בעין ח״ש אסור לאחר הפסח ובפתיחה בריש הספר ביארתיו בח״ג ואי״ה לקמן יבואר עוד:

בין עמ״א אע״ג דיש בו כזית חמץ שעבר ב״י ונתערב בפסח בששים כבר נתבטל מ״ה ועל התערובות מכאן להבא לא עבר ב״י וחנ״נ במשהו לא אמרינן ואף אי הוי אמרינן כתבתי באות הקדום יע״ש ובר״ן פירשתיו בפתיחה:

ונתערב עמ״א וערש״י פסחים למ״ד א׳ ד״ה שלא בזמנו מותר אפילו בנ״ט ודייק לה מר׳ יוחנן בזמנו בס׳ מכלל שלא בזמנו בפחות מס׳ שרי (ומשמואל י״ל שלא בזמנו כולל במינו ושלא במינו בס׳) גם דאל״כ מה איריא כר״ש אפילו לר״י בהא אפ״ה שרי לרבא דשאר איסורין בששים במינו לדידן דלא כרש״י וכ״ת חמץ לא בדיל מיניה הא עד הלילה ל״ג (עפ״י שם ולמ״ש א״ש וי״ל) גם מה פריך כו׳ וכ״כ הפר״ח יע״ש. וליכא למימר דר׳ יוחנן איבש ביבש קאי ושלא בזמנו אף שלא במינו שרי ברוב עש״ך י״ד ק״ט אות ט׳ יע״ש דמלבד שהוא דוחק גם שיבש הוא דא״כ בזמנו אמאי ששים הא במינו קיי״ל ברובא לדידן וא״נ שגזר בזמנו כו׳ גם זה דוחק. ואפשר ליישב דברי הטור דרבא דאמר בזמנו במשהו כרב ולרב זמנו פסח ושלא בזמנו כולל עד הלילה ולאחר הפסח דאי עד הלילה נכלל בזמנו (ער״ן שם) אין לגזור שלא במינו אטו מינו במשהו דא״כ נזיר וכדומה אמאי ל״ג שלא במינם אטו מינם במשהו דלא בדילי ג״כ עתוס׳ ר״פ ד״ה אור וי״ד רי״ז וסובר הטור דחמץ לא חמיר מנזיר אם אין בו כרת אף דאמרינן דנזיר דקיל כו׳ וש״מ זמנו קורא תוך הפסח ורבא דאמר כרב הא לאו מטעמיה היל״ל סתם אלא כיון לומר דשלא בזמנו לכלול עד הלילה עם אחר הפסח ותרוייהו בששים ואף דר׳ לא ס״ל כן הלכה כרבא דבתרא הוא. ועיין באר הגולה אות פ׳ ציין תוך הפסח מימרא דרבא שם וי״ל דשלא בזמנו מותר משמע אכילה והתערובות היה בפסח עכ״מ פ״א ה״ה. ופריך שפיר קנסא מדרבנן ומשני דלא עבר מ״ה ומיהו לדידן דאין חוזר וניער צ״ע לפרש כן והבן. ועמ״ש אות מ״ב:

סגי עמ״א הלשון מסופק דקנסא בעלמא הא בשש דאיסור דרבנן בפחות מששים לא מהני פדיום ובסתם יינם מהני לכ״ע בע״ז ע״ד א׳ועט״ז י״ח:

מ״ש בתשובת הרשב״א ז״ל עמ״ש בט״ז ח׳ וכאן חשש המ״א להרשב״א ז״ל דהוי כמערב בידים דניכרים ע״י בדיקה ואסור לאכול ולשהותו מותר משא״כ באות י״א יבש ביבש וא״א להכיר כלל י״ל דיבשל ויהא נימוח ולהוסיף עליו כמ״ש בי״ד ק״ט וי״ל בע״א ואי״ה בתנ״ג יבואר עוד:

שמרי שכר כו׳ ויראה דלא מהני חוץ מדמי איסור דהוי כבעין ועי״ד ואם לקח מעיסה זו לאחרת ומאחרת לאחרת עשכ״ג בתמ״ה ואי״ה שם יבואר. ומ״ש בשם הצ״צ סי׳ פ׳ כתבנו בי״ד מזה ומה שמתיר לתקן כו׳ כיון שאין ברור שישתה בפסח גם אין כוונתו אלא לתקן היין לא הוי מבטל איסור לכתחלה וכ״כ הפר״ח בתס״ז ס״ח יע״ש ועח״י אות ל״ד ובת״ח כלל ס׳ אות א׳ אי חזותא מילתא הוא לא בטל יע״ש ומה שמערבין צוקר י״ל דאין חמץ רק חששא ועא״ר וח״י אות ל״ד בזה:

אינו עמ״א הר״ן ז״ל לשיטתיה פ״ק ד״ו ופכ״ש ל״א א׳ בנכרי דמדרבנן הוא הוצרך לחלק כן ולדידן מ״ה עובר המפקיד כבסי׳ ת״מ ס״ד יע״ש. ובתמ״ח אות ח׳ דכתב שמא יערים והוא מירושלמי אין להקשות דבלא״ה אסור כיון שהצריכו חז״ל ביעור מן העולם כו׳ י״ל דמיירי שלא ידע ממנו כלל ועפר״ח כאן. ועשכ״ג בתל״א בשאלת רבני ויניציא״ה במכר ממנו בשש אף אם נאמר מ״ה הוי מכירה כיון דמדרבנן עב״י אסור לאחר הפסח ושם כתבנו בזה. ויש נ״מ במכר חמצו לגר בכסף ולא משך והיה מונח ברה״ר ומת הגר מ״ה מעות קונה ומדרבנן עבר המוכר ב״י ויבואר אי״ה בתמ״ח מזה. יתר הדינים יבוארו בתנ״א ותס״ז בעזה״י:

דגים חיים שקורין קארפי״ן שולחים מעיר לעיר וכדי שישארו חיים מניחים פרוסה חמץ עם יין שרף לפיו הנה עד הלילה אף שמת ונשאר בפיו יש לצדד להיתר לצורך שמחת י״ט שלא יהא נשאר בעין ול״ד ליין דלא מהני סינון אבל בפסח אם נשאר חיים אין חשש מידי דהוי בהמת עכו״ם אוכלין חמץ ושותין החלב ב״ח ל״ש בליעה ובמת י״ל כבוש בחריף כדי שירתיח אם היין שרף טופח ע״מ להטפיח גם הדחה בצונן י״ל דבולע וצ״ע כעת: