צריך עמ״א מ״ש לכתחלה לשיטתיה בתמ״ג אות ו׳ דיעבד אף למחליף שרי דאין תופס דמיו. ומ״ש כיון בשעה שנותן אין הראשון בעין כ״ה ברש״י ותוס׳ ורא״ש ע״ז פ״ב ב׳ ובטור ולבוש כיון שלא היה בעין בשעת איסור הוא ל״ד דאף אם היה בעין בפסח כל שאח״כ בשעת פרעון אין בעין שפיר דמי. ומ״ש דיש נוהגין איסור כ״כ בד״מ בשם הגהות הרי״ף בספר דרך תמים משום איסור ריבית ומש״ה כתבו ישראל שלוה דיעבד ובי״ד קס״ב ס״א בהג״ה דמותר ללוות ככר בבכר דבר מועט ולא קפדי אינשי. ומ״ש מותר לפרעו אחר פסח היינו ככר ותוך הפסח מעות וכ״כ א״ר אות א׳ ועח״י. ויש לראות דמשמע דוקא כשאין הראשון בעין דא״נ בעין בשעת פרעון מכי לוה שלו הוא וברשותו נאסר א״כ אין זה כנטל דמי איסור הנאה מי גרע מגזל חמץ קודם פסח ועבר פסח דנהי דמצי אמר הרי שלך לפניך אבל אם רוצה ליתן מעות פשיטא דהנגזל רשאי לקבל וה״ה כאן (ועב״ק צ״ח ב׳ וח״מ שס״ג א׳) ורש״י שפי׳ בע״ז ס״ב ב׳ שאין בעין י״ל דלוו פירות שביעית אף קודם ביעור עכ״פ דין קדושת שביעית יש להם שלא להפסיד כו׳ ודברי ר׳ ינאי פרעו לעניים תמורתן שאר פירות והעניים לא היו אוכלין בקדושת שביעית מש״ה פירש״י כיון דבשעת פרעון אין פירות שביעית בעולם דאי קיימין חליפי פירות שביעית עכ״פ הוי משא״כ כאן שלוה בהיתר מההיא שעתא קם ליה ברשותיה ועוד דפירות שביעית תופסין דמיהן מ״ה א״כ כל בשעת פרעון בעולם נראה כעין התפסה (מדרבנן) וכמ״ש הר״ן ז״ל שם משא״כ חמץ דאין תופס דמיו לית לן לאחמורי כה״ג ומה לו לבעין שהניח הככר ברשותו בפסח מי גרע ממ״ש בי״ד קל״ב ס״א דעכו״ם מיקלא קליה ושרי לכתחלה לקבל מעות כ״ש כאן (ויש לנו הרהורי דברים בי״ד קל״ב ס״א וקמ״ד ס״ב מ״ש הדמים מותרים דיעבד ואולי ר״ל דיעבד דלכתחלה אסור למכור ע״ז ואה״נ דיעבד אם מכר מותר הישראל לקבל הדמים לכתחלה) וצ״ע:

כתב הפר״ח אם לוה לעכו״ם ככר קודם פסח מותר לקבל אחר פסח אותו ככר עצמו דלא כש״נ פכ״ש יע״ש וכן נלענ״ד וכמ״ש בסמוך דהם ברשות העכו״ם ואם גזל עכו״ם חמץ מישראל בע״פ דגוף החמץ של ישראל עסי׳ ת״מ מ״א קנה העכו״ם לגמרי ועסי׳ תמ״ג ותמ״ח עדיף מהניחו אנוס ברשותו:

יאמר עמ״א משמע דמחלק בין ככרות בריבית דלכתחלה צריך שיאמר משא״כ בקנה חוק הכומרים כו׳ אף לכתחלה א״צ שיאמר ויש לחלק בכמה אנפי היכא דנותן מעות לזמן בריבית קנה הככרות כו׳ (ודיעבד שרי דלא משך ועוד שלב״ל הוא) משא״כ בחוק הכומרים דרך דמצי לסלק בכל שבוע א״צ שיאמר ועט״ז:

אומר עמ״א והמחבר כאן סתם דא״צ ליטול הדמים תחלה קודם פסח ואף אחר פסח רשאי ליטול פת שע״פ ועט״ז ב׳ מ״ש משבת. והתו״א תי׳ דמשבת הטעם דנראה כשלוחו ומש״ה בעינן התנו מתחלת השותפות משא״כ כאן דאין מלאכה אסורה רק איסור שנהנה מחמץ ומש״ה כשאומר קודם פסח מהני אלא דקשה הא בי״ד רצ״ד סי״ג הביא רמ״א די״א בנטיעה של ערלה דמותר שיאמר הישראל אח״כ טול אתה של ערלה כו׳ דל״ד לשבת דהמלאכה אסורה כמ״ש הטורי זהב והש״ך שם וא״כ המחבר שסתם שם שאסור אם לא התנה תחלה למה סתם כאן דשרי אם התנה קודם פסח ועל זה תי׳ דאילנות זכה בהן הישראל תחלה ומש״ה צריך תנאי בתחלת השותפות מה שאין כן תנור מוכר התנור קודם פסח לעכו״ם שיאפה ולא הוי משתכר באיסורי הנאה כבס״ה ומש״ה שפיר דמי. ול״ד לסימן רמ״ה דהתם מטעם איסור מלאכה שנראה שלוחו של ישראל. ולדינא מסיק כהב״ח שיטול דמים קודם פסח בעד שבוע של פסח ומ״ש בד׳ ימים של י״ט אסור עכ״פ אם לא נטל דמים תחלה דאז שרי שבת וי״ט כה״ג וירצה המחבר דהתיר טול אתה זה בחה״מ והח״י אות ד׳ תמה עליו ולמ״ש א״ש דודאי הבערה כזו שלא לצורך כלל אסור לישראל בי״ט והוי כשבת. שוב ראיתי בא״ר אות ד׳ כ״כ בפשיטות:

מותר עמ״א הנה המחבר שכתב אף מעות אסור לקבל דהוי משתכר באיסורי הנאה טעמא יהיב למילתיה דאפי׳ קודם פסח אסור ליקח מעות כמ״ש הב״ח בס״ב כיון דידוע שיאפה חמץ משא״כ בס״ה וככרות שעבר עליהן פסח אסור לקבל דתנורו כחצירו כיון דניחא ליה בכך ואם קבל מעות קודם פסח שרי דיעבד בשאר איסורי הנאה עב״י עתוס׳ פסחים כ״ב ב׳ ד״ה ואבר מן החי וא״כ מ״ש המחבר ואם קיבל כבר המעות י״ל קודם פסח קאמר או אפי׳ אח״כ אם אומר בפסח שאין רוצה בפת דאיסורא לא ניחא דליקני ומש״ה המעות שרי ואין ראיה לחליפי חמץ אי שרי למחליף עסי׳ תמ״ג במ״א ו׳ וצ״ע:

אין עמ״א בב״י הביא מע״ז ס״ב א׳ דשכרו מותר בשכרו למלאכה אחרת והביא יי״נ אין ראיה דהתם בלא״ה היה נותן שכרו כו׳ ובי״ד קל״ג ס״ב וס״ג יראה דוקא כה״ג שרי שם הא שכרו למלאכה אחרת והביא יי״נ שכרו אסור וא״כ כאן עכ״פ לכתחלה היה אסור וענ״ץ ולזה תי׳ המ״א דכאן הואיל וא״נ לא יאפה כלום צריך לשלם לו לאו משתכר כו׳ ולפ״ז ה״ה ביי״נ אם שוכרין על יום שלם דהשתא א״נ לא יעשה כלום צריך לשלש ועשה יי״נ י״ל עכ״פ דיעבד שרי וצ״ע. ועפר״ח כתב במ״א. וי״ל מ״ש המחבר כאן דביי״נ אף שאמר בפירוש למלאכה אחר׳ אסור וכאן ולמ״ש בב״י לא יתורץ זה ועמ״ש בט״ז לקמן אי״ה עוד מזה:

לדור בו עמ״א משמע כו׳ הא המחבר י״ל דתנור הוי קצת רוצה בקיומו של איסור ומיהו ממ״ש בס״ד מבואר דאסור להשתכר בשאר איסורי הנאה לכתחלה כדפרישית שם ועמ״ש אי״ה באות י״א:

שיקנה עמ״א דאם מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא:

צא ואכול עמ״א עח״י אות י׳ ואמת בב״י בתמ״ח בשם אגודה דאסור ליתן בהמתו לעכו״ם ובספק שרי מההיא דע״ז ס״ג ב׳ ולכאורה דה״ק כהתם בספק שרי ה״ה כאן ולכאורה מהתם אין ראיה דחוש״ש משמע ספק נמי וכמ״ש הח״י והפי׳ בב״י דאסור ליתן בהמה לעכו״ם כשידוע שנותן חמץ ונראה שהעכו״ם עושה בשליחות ישראל ובשאר איסורין נמי אסור אמירה לעכו״ם משא״כ בסתם אין איסור משום שליחות ואי דנהנה מחמ״פ ע״ז מביא ראיה מע״ז כל שלא הקדים דינר שרי ה״ה כאן. ולפ״ז אין ראיה להתיר בחשש ואפשר מסברא כ״כ דעיקר כדיעה שנייה בי״ד קל״ב ס״ד דוקא הקדים דינר אסור ונהי דכאן החמיר משום חומרא דחמץ (דלא בדיל וכרת עפר״ח) בספק אין להחמיר דהוי כעין ס״ס וכאמור:

והוי יודע שמ״ש המחבר בתמ״ח ס״ז אסור ליתן בהמתו לעכו״ם מבואר בב״י דמדמה לפועלים כו׳ וכ״כ הפר״ח כאן דלדיעה שנייה דלא הקדים דינר שרי ה״ה בהמה כה״ג שרי וכמ״ש. אמנם י״ל כמ״ש הפ״מ שאלה י׳ אם העכו״ם מחלק בולדות וה״ה כשמשכיר לו חמור שרי אף שיודע שמאכיל חמץ דעכו״ם אדעתיה דנפשיה עביד הביאותיו בתמ״ח. וע׳ תבואת שור בחידושיו לפסחים כ״א למכור בהמת לעכו״ם בפסח יש איסור תורה לכאורה לית כאן איסור תורה. אמנם לבי אומר לי שיש כאן איסור תורה דאין הנאה גדולה מזו שנתפטמה הבהמה מאיסור הנאה ול״ד לפועלים כלל ועיין לבוש בתמ״ח ס״ז שנהנה שמפטם כו׳ ומ״ש הב״י בסתם שרי אפשר דמש״ה שרי שנותן שכירות ועכו״ם אדעתיה דנפשיה עביד ואין ישראל נהנה שיוכל לקנות דברים אחרים וע״ז מביא ראיה אף דאסרו בע״ז וחוש״ש משום שביעית דוקא הקדים דינר כו׳ סוף דבר באומר בפי׳ שיתן העכו״ם חמץ יש איסור תורה וה״ה שוכר סוס לעכו״ם שיתן חמץ נהנה הוא ומה בכך שהעכו״ם אדעתיה דנפשיה עביד וה״ה מחלק בולדות וצ״ע טובא בזה:

אא״כ עמ״א וראייתו מי״ד קל״ב ס״ד ובאמת בכ״מ דיעה א׳ עיקר ועח״י י״א דחומרא דחמץ כו׳ וא״כ בתינוק יש להחמיר רק יאמר לעכו״ם שיתן לו ולא יאמר ואני פורע יע״ש:

ואסור עמ״א עסי׳ תמ״ו ס״ג בהמחבר כל שאין מחזר עליו לשורפו חיישינן שיאכל:

והוי יודע שהריב״ש בת״א (ט״ס מ״א) כתב אפי׳ נימא שאין ישראל רוצה שיקנה (לעצמו) מ״מ חמצו של עכו״ם ביד ישראל ואחריותו עליו אסור (דאסור בהנאה) ועמ״ל פ״ד ה״ג החו״מ הקשה עליו במקצת יע״ש ולפ״ז אם נאמר כמ״ש הח״י בח״מ דפלוגתא בירושל׳ חמצו של עכו״ם ביד ישראל וקבל הישראל אחריות די״א דשרי בהנאה ה״ה כאן ושם כתבנו דאסור בהנאה ומיהו אם לא קיבל הישראל אחריות כלל שרי בהנאה ובאכילה לאחר הפסח כשלא כיון לקנותו לעצמו:

אסור עמ״א. דהב״י פי׳ רוצה בקיומו של איסור יבקע הכלי יפסיד החמץ ובתנור א״נ יפול לא יפסיד החמץ לגמרי והוא ז״ל פי׳ להיפוך. ומ״ש דהרשב״א מייתי ראיה מיי,נ לא מצאתיו כעת והמעיין בהגמי״י פ״א מחו״מ אות ג׳ כתב ככרות אסור לקבל דהוי משתכר באיסורי הנאה ומיהו אם קיבל מעות שרי דאין תופס דמיו ואע״פ ביי״נ שכרו אסור התם קנסא ובשאר איסורים לא קנסו כלל עכ״ל א״כ י״ל בשאר איסורי הנאה אף לכתחלה שרי להשתכר באיסורי הנאה (וי״ל דל״ד הוא והכוונה דאסור בהנאה שזכה לו תנורו כיון דניחא ליה בכך עב״ח) ומ״ש בהג״ה בס״ה אוסר ירצה דבמשכיר בפי׳ לשם חמץ אסור. והעלה המ״א להלכה בשאר איסורי הנאה אסור להשתכר לכתחלה בי״נ דיעבד אסור ובשאר איסורין דיעבד שרי אף למ״ד למחליף עצמו אסור ומשתכר דיעבד שרי ובשוכר חמור היינו בסתמא ובשוכר כלי אף סתמא אסור דרוצה בקיומו של איסור וכ״מ בתוס׳ פכ״ש כ״ב ב׳ ד״ה ואבר מן החי ובלבוש האריך כאן יע״ש:

ויש עמ״א ועיין לבוש. והב״ח כתב רוצה בקיומו של איסור דבלוע מחמץ ולא יבלע בקדירה יותר א״כ שפיר כתב ויש מתירין יע״ש. והד״מ כתב לטעם ב׳ של הטור י״ל להחם וע״ז כתב ויש מתירין וע״ז תמה המ״א למ״ש הר״ב בתס״ז ס״י דאסור התרנגולת בהנאה ה״ה מים דמ״ש. ומשמע כאן דאם תחבו כף שאב״י חמץ ויש ששים משהו ונט״ל אפשר בה״מ מותר למכרו לעכו״ם ובתמ״ז במ״א אות מ״א כתבנו מזה:

כתב הב״ח כו׳ והמ״א העלה דנכון למכור לעכו״ם המידות שיהיו בפסח ועט״ז:

אחד מכר תבואה בפסח לעכו״ם שהיה קצת חמוצים בתוכה ובפסח רוצים עכו״ם לקנות מעכו״ם זה שרי ישראל להיות סרסור כי לא בעד חמוצים ניתן דמים ויבש חוץ מדמי איסור שרי: