ומותר עמ״א. יש לי הרהורי דברים בכאן אמרתי אפרש שיחתי. רש״י פסחים למ״ד א׳ ד״ה אמר רב כתב דהלכה כשמואל דכר״ש קיי״ל וזה פחות מתערובות ונט״ל שרי עכ״ל העתיקו הע״ץ אות א׳ ונתן תבלין לזה וכוונתו כמ״ש התוס׳ שם ד״ה לשהינהו דמשהו ונט״ל שרי לכתחלה. ולי קשה דא״כ בישל דייסא וכיוצא מא״ל ועוד לכאורה אנן קיי״ל לכתחלה אף משהו ונט״ל אסור לכתחלה בשאר איסורין עי״ד צ״ט ס״ז בט״ז וש״ך וקכ״ב ס״ה ולדידי י״ל כוונת רש״י כמ״ש הטור בתמ״ז בשם הר״י דאף מזיד שרי וסובר רש״י דאין מבטלין איסור דרבנן הא כאן קנסא מבטלין ועוד מסתמא בדופן הכלי יש בלע היתר ג״כ ולהוסיף שרי בדרבנן וז״ש דפחות מתערובות הוא אזיל לשיטתיה דאף פחות מששים הרי כמ״ש ד״ה שלא בזמנו מותר אף בנ״ט עמ״א תס״ז מ״ד גם נתן רש״י פעם אחר דנט״ל מותר ואף דגזרינן קדירה שאב״י אטו ב״י כתב הרשב״א ז״ל במ״ה (דף קכ״ו ב׳ דפוס ברלין) חמץ לאחר פסח שרי ל״ש לומר אטו ב״י דעתה א״א לבוא לידי ב״י הביאותיו בפריי לי״ד ולפ״ז צ״ע כלי חרס שפיר משא״כ כלי דשרי בהגעלה בלאו אטו ב״י אסור נט״ל לכתחלה דיש תקנה בהגעלה ליתסר פסח. גם מ״ש הרשב״א ז״ל שם בתה״א קדירות בפסח יוכיחו אמאי אסורים בפסח שהרי בלעו מהיתר הא בתשובה תצ״ט אוסר נט״ל בפסח ובפריי לי״ד העירותי ע״ז אין עת האסף פה. ולפ״ז כלי שבלע יי״ש וכדומה צ״ע בזה. ואמנם הראב״ן דף ע״ב עמוד ג׳ כתב דמש״ה שרי לאחר פסח דבימי הפסח לא עבר לשהייתו דאין נראה ומצוי הוא שבלוע בדופן כלי כו׳ ולפ״ז הכוונה דכר״ש קיי״ל ושרי כנוקשה לאחר פסח באכילה כ״ש זה דעדיף מנוקשה ומתערובות משהו בפסח דשרי לאחר פסח עמ״א תמ״ז מ״ב ומ״ו ויש להעמיס מ״ש רש״י פחות מתערובות ר״ל תערובות משהו ששהה כו׳ וכאילו אמר עדיף מתערובות. ומ״ש המ״א שכ״ה ברי״ו נתיב ה׳ ח״ב דף ל״ט ד׳ משמע קצת כרש״י ובר״ן כתב כי קניס ר״ש בעיניה משמע כרש״י:

ולפ״ז דייסא שהחמיץ בפסח דאסור לעולם אף לאחר פסח מקנסא ובישל חמץ זה בפסח בקדירה ליתסר הקדירה ובתמ״ז ס״א דמותר הקדירה לאחר פסח התם משהו דמ״ה מותר משא״כ כזית חמץ דעבר ב״י ונבלע בקדירה הא בשאר איסורין קדירה שאב״י אף איסור דרבנן אסור עי״ד ונהי אב״י לאחר הפסח י״ל כמ״ש במ״ה בכלי חרס דל״ש אטו ב״י דעתה זמן היתר הוא אבל ב״י שבשלו דייסא של ישראל בשביעי של פסח בא״י או לדידן בח׳ דאסור לעולם כבסי׳ תמ״ח במ״א א׳ אסור התבשיל דיעבד וה״ה כלי שיש תקנה בהגעלה אף אב״י אסור כה״ג עיין ברא״ש סוף ע״ז ועמ״ש בפריי לי״ד. ועד״מ תמ״ז א׳ הביא ראיה מתוס׳ פסחים לשהינהו וזה במשהו וכאמור ועיין עולת שבת כתב דמותר אף ב״י שבשלו קודם שש דייסא וכיוצא יע״ש וזה יודה כמ״ש והבן. ומ״ש המ״א יש מביאין ראיה מתוס׳ שם ד״ה לשהינהו דנט״ל ומשהו שרי לכתחילה הא דייסא לא זה לרב דסובר כר״י חמץ לאחר פסח מ״ה אסור אפילו בלוע משא״כ לר״ש אפי׳ דייסא קודם זמן איסורו שרי לאחר פסח הא תוך פסח לא וכדכתיבנא ואי״ה יבואר עוד:

ומצניען עמ״א צידד להקל עט״ז א׳ ומיהו כלי יי״ש דלא מהני בהו נט״ל עמ״א אות כ״ה בסי׳ תמ״ז א״כ יש לאסור וכן כלי עכו״ם משכנות במקום שרגילין לבשל בארש״ט מחומץ וכדומה יש ליזהר דלא מהני בהו נט״ל כמבואר ועט״ז בזה:

אפי׳ עמ״א היינו כפות שתוחבין לקערה דיש להם דין כלי שני עמ״א אות י״ג וה״ה הניח אח״כ חמץ לקערה לאחר העירוי מיקרי הקערה כלי שני באופן זה ואמנם כלי שלישי צ״ע ועיין תמ״ז אות ט׳. והוי יודע דעירוי שלא נפסק הקילוח מבשל כ״ק ובב״ח אוסר בהנאה ובשבת אסור וי״א דעירוי מבשל בכולו ובנפסק הקילוח לכ״ע אין מבשל כלל רק מפליט ומבליע כ״ק וי״א דמפליט ומבליע בכולו עש״ך י״ד ק״ח אות ה׳ ובט״ז ד׳ והנה בלא נפסק קילוח העמוד יורד ומחמם לכלי תחתון ובנפסק אין מחמם רק אדמיקר בלע כ״ק וחומרא בעלמא עמ״א תס״ז ל״ב וא״כ בנפסק קילוח ונתן אח״כ חמץ לתוכו די״ל דאין מבליע אף כ״ק דכבר מקורר וכ״ש כלי שלישי וצ״ע. וכל זה ביס״ב הא אין יס״ב אין להחמיר כלל הא כ״ר על האש יש מחמירין אף באין יס״ב עש״ך שם וכן דבר חריף כחומץ ובארש״ט מחומץ אף בכ״ש מבליע ומפליט עש״ך י״ד ס״ט אות ל״ז ועמ״ש בט״ז:

ומ״ש בשם הד״מ המעיין שם וז״ל ובמ״מ פ״ה דכ״ר בכ״ש לא מהני היסק וכב״י דכן דעת רבינו ול״ג דכ״ש אית תקנה לדעת הטור דאין בולע אלא בכ״ר או עירוי הנה הטור כתב אח״כ כתשמישן הכשירן וכ״ש בכ״ש וכ״כ המחבר בס״ה אלמא לכתחלה ודאי בעי הגעלה בכ״מ בכ״ש וכ״ר לשהינהו אחר הפסח וכאן בדיעבד מיירי וגם אי היסק בתנור מהני לכלי חרס ששימש בכ״ש דאם נאמר דמבליע כ״ק י״ל דלא חייס כי מיד בליבון מעט מפליט כ״ק עט״ז ב׳ גם כל מידי דיעבד שרי בלא תקנה לכתחלה שרי ע״י תקנה ולא חיישי׳ דילמא חייס דא״נ כן דיעבד שפיר דמי ומכל הלין י״ל דהיסק עכ״פ מהני לכלי חרס כלי שני אבל במ״מ פ״ה שם הכ״ה אמ״ש הר״מ ז״ל כ״ח בין כ״ר או כ״ש מצניען לאחר פסח כתבו ז״ל דמלאו גחלים לא מהני שאין דומה לביב של חרס ומש״ה כ״כ דהמ״מ פסק דלא מהני היסק לכ״ש והוא גמרא ערוכה פסחים ל׳ ב׳ ואפשר חזרת כבשונות וזה דוחק וי״ל דאף כ״ש קמטר כן וכמ״ש הב״י דהר״מ ז״ל השוה כ״ר וכ״ש בכלי חרס וכשם כ״ר לא מהני היסק תנור ה״ה כ״ש (ומ״ש הד״מ שאין בולע היינו רק כ״ק ויש תקנה) והמ״א כתב דהר״ם ז״ל דהשוה כ״ש לכ״ר הוא קערות דעירוי הוי שכ״כ בהכ״ד בכלי מתכות קערות ובהכ״ה כ״ח קערות הוא והשוה הא כ״ש ממש מודה הר״מ ז״ל ואפשר דכ״מ א״צ הגעלה כלל. ומ״ש שהמחבר השמיט כ״ש הדר ביה היינו לענין דיעבד אין אוסר אם שימש בפסח בכלי ששימש בכ״ש שאין בולע אף אם שימש עתה בכ״ר ובס״ה לכתחלה פסק צריך הגעלה כמ״ש באות י״ג ועסי׳ תמ״ז אות ט׳ שם וטוב להחמיר י״ל בלא רוטב להפליט מחטה ולהבליע בתרנגולת עש״ך וט״ז י״ד ק״ה ד׳ ה׳ משא״כ ע״י רוטב יש להחמיר בכ״ש והרשב״א אוסר כל השנה כ״ק בפסח י״ל עי״ד ק״ה שם והיינו תוך הפסח לא עד הלילה ועיין ע״ש כאן ובתס״ז סי״ב וכ״ש מפליט ומבליע כ״ש והב״ח אוסר שם בכ״ש. ודשיל״מ במינו בכ״ש בכ״ש י״ל די״א טעם אין אוסר י״ל עי״ד ק״ב וכלי שלישי כתבנו שיש להקל ואף דהרשב״א ז״ל הביא ראיה מחום ביה״ש י״ל כאן מקרר ומ״ש המ״א מדכתב הר״מ ז״ל דהגעלה עירוי ש״מ י״ל דסובר כסברת רבינו שמואל מצ״ל שטא״ט הביאו הב״ח בס״ח וכ״ש לא מהני הגעלה בכ״ש ובט״ז כתבנו מזה אלא דהמחבר בס״ה אין סובר כן ובגוש יש להחמיר עסי׳ תמ״ז ט׳ ואי״ה באות י״ג יבואר עוד בפי׳ הד״מ בזה:

דלמא עמ״א כ״כ מהרש״א ז״ל פסחים למ״ד ב׳ תוס׳ ד״ה התורה לענין איסור מהני ולטומאה בעינן פנים חדשות ומ״ש המ״א לבינה בכבשן דין כ״ח ולא מהני הגעלה הא ליבון מהני דלא פקעי ובחמה דין כלי אדמה וכפי תשמישו הכשירו ומהני הגעלה והיה כלי גללים ואבנים מהני הגעלה בהו וצ״ע אם יבשו לבינים בחמה ואח״כ הניחו בכבשן אם אח״כ יש להם דין כלי אדמה א״ד כל שהניחו בכבשן אח״כ תו בליעתן מרובה ואף שימשו אח״כ בכ״ר על האש לא מהני הגעלה וצ״ע ביצה ל״ב א׳ בשיטה מקובצת כלי אדמה רש״י ותוס׳:

סכינים עמ״א וצ״ע בסכינים דידן דהרושם שעושין האומנים צריך ניקור היטב ובין להב לקתא יש פגם וא״א לנקות היטב אם לא שיסיר הקתא מהלהב בשל כסף וטוב לעשות כן:

מגעילן עמ״א ועט״ז אות ה׳ ומ״ש מס״ו י״ל דכאן איכא ב׳ טעמים להיתרא א׳ די״א דהולכין אחר רוב תשמישו ב׳ די״א בהיתרא בלע אף ע״י אש סגי בהגעלה וחמץ היתרא בלע מיקרי ואף דאנן קיי״ל חמץ איסורא בלע מיקרי כמ״ש המחבר בס״ד שפודין מ״מ בצירוף תרי טעמי יש להתיר סכינים בכ״ר ועח״י אות י״ד ועיין אות י״א ואי״ה יבואר שם. ומש״ה בס״ו הגיה הר״ב דלכתחלה עכ״פ אין הולכין אחר רוב תשמישו וקערות צריך כ״ר משא״כ ליבון י״א היתרא בלע די בהגעלה הלכך לא מחמירין בסכין כולי האי:

שעודנו עמ״א בכלי וה״ה על השולחן שפיר דמי באבן משא״כ בסכין ומ״ש המחבר במשחזת עי״ד קכ״א ועח״י כאן ובע״ש אות ג׳ וי״ל חמץ משהו לא מהני משחזת וצ״ע:

והנדן עמ״א לקמן צריך כיבוס בשק משא״כ נדן של עור די בהתיר התפירה וגורדם היטב כי אין שם נקבים ודיעבד אין איסור ועיין לבוש ואי״ה בסוף הסי׳ בט״ז אכתוב בכלי עור מהני להו הגעלה:

ע״י אור עמ״א אע״פ שמושחין בשומן מעט משיחה הוא הע״ש בשם תהה״א קכ״ה משא״כ מחבת באות כ״א ובסכ״ז אות נ״א בספק לא החמירו דיעבד. ובט״ז אות ח׳ הארכתי ובאות ט״ז שם והנה מיני הריפות שמבשלין בקדירה מתכות ולפעמים מצטמקין שלא נשאר שום משקה צ״ע דהוי כע״י אור בלי מים וחמ״י חם. כיסוי יי״ש שהוא רחב מלבד הרעדין ויוכל לנקותו יפה אם בשלו במים ואפר יוכל להגעילו עט״ז כ״ז דהוי ע״י משקה דהזיע העולה למעלה ממשקה הוא ול״ד לכיסוי חררה באות למ״ד דהתם זיעת אוכל משא״כ זיעת משקין לא הוי ע״י אור:

צריכין עמ״א כתשמישו כך הכשירו וצלי קדר כתבנו בט״ז י״ו דהוי ע״י אור ועוד קודם שפולט שומן ככר בלע יבש ע״י אור וצריך ליבון בפנים ומלאות גומרי עיין בטור קדירה של מתכת צריך למלאות גחלים בפנים דוקא כמו כוביא ס״ב ודיעבד אם לבנו בחוץ ולא בפנים ושימש בו צ״ע אם ניצוצות נתזין בפנים אם לאסור התבשיל ולחם חם שהוסר מתנור והניחו על דף לא הוי ע״י אור אבל בעודו בתנור אע״פ שגרוף וקטום ותחב שם סכין הוי ע״י אור וצריך ליבון ואי״ה באות כ״א ולמ״ד אבאר עוד:

ויש עמ״א וכ״כ הט״ז ה׳ ומבשר לחלב דהיתרא מיקרי כמ״ש בתק״ט ס״ה דיוכל ללבן בי״ט ליבון קל די בהגעלה אלמא בב״ח היתרא מיקרי ועש״ך י״ד קכ״א ח׳ ובט״ז י״ו ביארתיו ופר״ח צ״ג אות ד׳ בשם הר״ן דבב״ח שמו עליו ואיסורא מיקרי ושאני נותר יע״ש. ומ״ש מתמ״ז ס״ה (ט״ס ס״ו) אות כ״ד דחמץ שמו עליו וצ״ע שם באות כ״ו מתיר דיעבד משמע אף בב״י מטעם נ״ט בר נ״ט וכ״ש לענין ליבון די״ל דמיקרי היתרא בלע ועסי׳ תצ״ב במ״א א׳. ומ״ש לאסור דיעבד לא לבנו כ״כ ולקמן אות נ״א בשפוד מולייתא אם לא לבנו בנתיים אוסר ובא״ר אות י״ג כתב בהפסד מרובה לסמוך על הפוסקים דחמץ מיקרי היתרא בלע יע״ש. והנה באב״י דרוב מתירים בסי׳ תמ״ז ס״י א״כ י״ל כן בה״מ להתיר כה״ג דיש כס״ס שמא נט״ל מותר בפסח אף דהר״ב כתב שם וכן נוהגין לא מדינא ספק הוי ושמא חמץ מיקרי היתרא ובלא ה״מ אין להתיר מאחר דהמחבר פוסק בפשיטות דאיסורא מיקרי והר״ב אודויי אודי ליה עמ״א כ״ב אבל אם נבלע משהו בשפוד ואב״י וצלה בפסח ויש נגד המשהו ששים אף דלא נתבטל בכלי כבאות כ׳ וכ״א מ״מ נט״ל ומשהו חומרא גדולה הוי דלא להוסיף עמ״א תמ״ז אות מ״א ריח ומשהו ונט״ל יש להקל גם יש לסמוך אשאלתות כה״ג ואם צלו מולייתא על שפוד בפסח בשר ויש בבשר ששים נגד מקום השפוד התחוב בו באנו למחלוקת מ״ש הש״ך בי״ד קכ״א אות י״ז אם ע״י אור מוליך בליעה בכולו וצריך ששים נגד כל השפוד ואי״ה באות כ״ד ונ״א יבואר עוד בזה יע״ש:

חצובה עמ״א שקורין דריי״א פו״ס שלפעמים נשפך עיסה עליה משמע הא נשפך משקה חמץ שכר וכדומה אף שבחוץ הוא ואש שולט שם כל שבלע משקה יש כח במי הגעלה לפלוט עסי׳ תנ״ב במ״א יו״ד ובט״ז י״ו הארכתי די״ל דוקא בלע איסור ע״י אמצעי פועלין מי הגעלה לא בלע משקה איסור אכן העליתי שם דהעיקר כל דבלע משקה אף גוף האיסור מהני הגעלה וה״ה באותן המנסך יי״ש ושורפין על קערה וכדומה די״ל דמהני הגעלה ועשו״ת הר הכרמל ונראה דיעבד י״ל להתיר. והוי יודע אם העמידו קדירה בפסח על חצובה שבלע עיסה ב״י יש להתיר דיעבד דומיא דב׳ קדירות נוגעין בי״ד צ״ב ס״ז ובט״ז אות כ״ט ולומר משהו פליט הא מנלן וצ״ע:

תשמישן עמ״א המחבר השמיט לעיל בס״א כ״ש דרק לכתחלה צריך הגעלה ודיעבד אין אוסר והר״ב הוא שהגיה שם דכ״ש אף דיעבד אוסר ועמ״א ג׳ והנה המחבר בפי׳ אמר או שעירה הא כ״ש לא וי״ל כ״ש אם מפליע ומבליע די לכ״ח בהגעלה או אפשר עירוי ג״י כדלקמן עט״ז כ״ב דלא אמרה תורה ישבר שאין יוצא מדופיו אלא כשבישל בו דהיינו עירוי עכ״פ ומיהו להלכה קיי״ל ודאי דכ״ש בכ״ח אין מועיל הגעלה כלל וחבית שכר ג״כ בכבוש מעל״ע לא מהני ויי״נ הקילו ביה ואי״ה שם יבואר:

ועיין בי״ד צ״ד בש״ך אות ח״י ופריי שם וצ״ב ל״ד אם עירה חמץ או איסור בקערה והכפות היתר מונחים מן הצד שאין הקילוח יורד עליהם מהו דינם אם דין כ״ש או עירוי שאין העמוד מניח להקרר א״ד שאני ההוא דצ״ב שהקדירה אצל האש ושם הארכנו בזה יע״ש:

בהכשר עמ״א ועמ״ש באות הקדום דכשמניח בקערה גדולה ומערה עליהם צריך ליזהר שהקילוח יהא נוגע בכל המקומות מבפנים ובחוץ עליו. וכ״ש אין מכשירו בכלי שלישי. וכבר נוהגין להגעיל אף כלי שתייה בכ״ר על האש ונכון הוא:

סדקים עמ״א ול״ד לטלאי בסי״ג דהחמץ נכנס בסדק ואין הגעלה מועיל לבעין. וכן כיסוי כלים מחובר ע״י צירים שא״א לנקות וקערות עם אזנים כעין צירים אף מבחוץ החמץ נכנס שם כידוע וא״א לנקות אין להגעילם כלל וע׳ מ״ש באות שאח״ז בעזה״י:

בתוך עמ״א ט״ס וצ״ל סעיף כ״ו אות ג׳ ואי״ה שם יבואר. ואם שואבים בכלי מיורה גדולה ונדבק גם בחוץ חמץ אז מזיק אף בחוץ דלבעין אין מי הגעלה פועלין:

שלפעמים עמ״א כבוש מבליע בכולו ואין די בעירוי דרק כ״ק עט״ז ט׳ ועי״ד קל״ה סט״ו מתיר הר״ב דיעבד כלי יי״נ ע״י עירוי מכ״ר אין ללמוד ממנו לשאר איסורין דרבנן דיי״נ מי פירות מיקלש ליה העירוי עכ״פ ועש״ך אות ל״ג ול״ד ואי״ה בסכ״א גבי חבית שכר יבואר. מיהו כבוש ע״י הנעלה מכ״ר אף שאין על האש ואין מעלה רתיחות מהני. ודע דעירוי בעינן דלא נפסק הקילוח שהפרש יש שזה מבשל כ״ק וזה בנפסק רק מפליט כ״ק לחומרא בעלמא עמ״א תס״ז ל״ג וי״ד ק״ה בש״ך אות ה׳ ועא״ר:

אבן עמ״א ועש״ך י״ד קל״ה אות ל״ד משמע כל שבלע בחמין לא מהני אבן מלובן רק אותם כלים שתשמישן בצונן וכן ראוי לעשות לכתחלה:

דלמ״א עמ״א ואף שאומר דאין חייס אין שומעין לו ואסור כבס״א בכ״ח ואם בישל ועשה בהן חמין י״ל בדיעבד. מ״ש הר״ב כלי עצים בס״ח דשאני עצים מקרן דלא חיים דלא מתקלקלים כלי עצם בהגעלה כה״ג וכ״מ בלבוש ס״ז:

סלים עמ״א וע׳ אות נ״א בספק אין לאסור בשפוד אבל במליחה אף בודאי מלחו חמץ הרבה בכלי ואח״כ מלחו בו בשר כל שאין ציר אין מליחה לכלים להשלים אף משהו וראיה מי״ד ב״י הביא תשובת הרשב״א ז״ל דסלים הבלועים מיי״נ מותר למלוח בהן דאין מליחה להפליט ואי משהו פליט איך מותר לכתחלה ובע״ש כ׳ דמשהו מיהא פליט:

ודע דמליחה לכלים להבליע כ״ק ולא יותר א״כ אם מלחו חמץ בכלי ואח״כ שימשו בו בחמין עד הלילה מותר דיש בתבשיל נגד הקליפה ס׳ ובפסח אסור עי״ד צ״ח ס״ד:

מותרת עמ״א בב״י מביא שמן ושומן צ״ע וכ״ש חלב חי שעומד ביורה חצי שעה עד שניתך י״ל דהוי בולע ע״י אש ולא מהני הגעלה ובט״ז אות י״ו הארכנו בזה ובי״ד כתבנו מזה וצ״ע. ומשמע דעת המחבר בכמה דוכתי דחמץ מיקרי איסורא בלע ושמו עליו הא מבשר לחלב היתרא מקרי כבסי׳ תק״ט ס״ה כבאות י״א שזה זמן גורם וזה תערובתו ומעשה חדש. ומיהו נ״ט בר נ״ט אין ראיה. והראה לסט״ו אות ל׳ כיסוי חררה צריך ליבון ומשמע אף בתנור גרוף וקטום מיקרי ע״י אור ופשוט הוא וכן בסי״ט מרדא תשמישו ע״י אור מיקרי ובס״ו דאם הולכין אחר רוב תשמישו. ובקערות בדיל שאופין שאין קיכ״ן וכדומה כתבנו בט״ז שאין תקנה בהגעלה וליבון א״א בהו ואם נתערב קערה א׳ בין הרבה י״ל לקולא עמ״א תמ״ז אות מ׳ מ״ש:

ויש עמ״א דלפעמים כו׳ ול״ש בזה אחר הרוב דמיעוט המצוי הוא. והר״ב בס״ד ויש מקילין אם קש נשרף וכן כאן ובמדוכה סי״ו להתיר בקש נשרף י״ל הואיל ובהגמי״י פי״ו ממ״א די״א ניצוצות נתזין היינו קש נשרף עליו בחוץ ואף דלא קיי״ל כן מ״מ היכא דיש עוד צד לקולא אפשר לסמוך על זה ויתיישב קצת מ״ש הט״ז אות ח׳ והמ״א י״א. ואי״ה בסי״ו יבואר עוד:

ונוהגין עמ״א ומ״ש הר״ב בס״ד כל שמחמירין ללבן או שיש סדקים סגי בליבון קל כזה שקש נשרף עליו. ובט״ז כתבנו דאפשר ה״ה חלודה א״צ להעביר בליבון קל כזה וצ״ע יע״ש:

אין עמ״א מ״ש בד״מ וכן לקמן ומ״ש בד״מ שאין מבליע כו׳ בד״מ שלפנינו ליתא כן אלא ואין להחמיר כ״כ בידות וע״ש בי״ד קכ״א. והנה טעם הידות ג׳ טעמים א׳ לפעמים נשפך עליהם חמץ ואף בכלי עץ ועתה בפסח שמא יתחב הבית יד ודיעבד אין לחוש או כמ״ש הב״ח דמדיחין אותם בכ״ר או בשל מתכות וחם מקצתו חם כולו ולשון המחבר צריך להגעיל ידות כמותם משמע לעיכובא לשיטתיה בי״ד קכ״א כהרשב״א ז״ל (בט״ז ביארתיו) וזו קושיית הב״ח ז״ל דהוא לשון הטור ובי״ד פוסק דיעבד עכ״פ ככ״פ ועש״ך י״ד שם י״ח ולמ״ש אתי שפיר. והנה מלשון הד״מ שהביא המ״א סייעתא למ״ש הש״ך בי״ד שם אות י״ז דהטור והרמ״א ז״ל כמהר״מ מ״ץ סוברים ככ״פ ואין בו בלע בצד היד כלל יע״ש. ומה שנראה מאו״ה עץ פרור צריך להגעיל כולו ודאי חם מקצתו חם כולו רק במתכת כמבואר רק לכתחלה ודאי צריך להגעיל כולו. ומ״ש המ״א מי״ד צ״ב ס״ה שם כתבנו בצ״ב ובש״ך צ״ד אות ג׳ זה דוקא שהכלי על אש וחם כולו ספק אי מפעפע בכולו משא״כ בתוחב כף קר יע״ש ודאי בשאר כלים חוץ מתכת לא חיישינן יע״ש ומ״ש על הד״מ שאין מוליך בליעה היינו שאין מפליט מכולו אבל מתחלה נבלע בו ולפ״ז בי״ד צ״ד תוחב כף לשער רק מה שנתחב שאין מפליט ממה שלא נתחב וקכ״א ככ״פ כלומר מאותו צד השני אין מפליט לצד שנתחב ודיעבד שרי הא שימש בכולו יש בו ממש טפי אז מפליט מצד הא׳ לצד הב׳ שנתחב וצ״ע. ומ״ש ליישב קושיית. הב״י בקכ״א עש״ך קכ״א י״ז כי הטור חולק על הרא״ש אביו ז״ל במ״ש סכין עכו״ם אם ילבן חודו די שאין ישראל משמש בסכין ע״י אור הא ע״י אור אסור היינו כשמשתמש בשאר הסכין ע״י אור דמתפשט מתחלה ועתה אין נפלט והטור מיירי ככ״פ שמשמש בצד שנגעל ובצד הליבון לחוד יע״ש והראה לסעיף כ״ו אות ג׳ ואי״ה שם יבואר:

ולענין דינא אם שימש בכל הכלי ובבית יד והגעיל מקצת ותחב הצד שלא נגעל ל״מ בשאר כלים דאוסר אף כ״מ אוסר לכ״ע ואם שימש רק במקצת ונגעל אותו מקצת ותחב הצד שלא נגעל יש להתיר דיעבד שלא מוליד כלל הבליעה או כפשטות הר״ב בקכ״א בכ״ש ועש״ך שם. ולכתחלה יש להגעיל כלי שנאסר פ״א במקצת אף בעץ להגעיל לכתחלה כולו. ועח״י אות מ׳. ומשמע דאין חילוק בין הגעלה לליבון בזה ועי״ד קכ״א בש״ך י״ז ולבוש שם. והנה יש לנו עוד לשאול סכין ששימש ע״י אש וליבן מקצת ואחר כך הגעיל כולו מהו כי לפ״ד הרשב״א ז״ל שהובא בב״י וט״ז ז׳ שם דגריס בפסחים מעייל להו ולקתייהו ברותחין בוי״ו א״כ י״ל ה״ה בשימש כולו נקלש ע״י ליבון קצת ואח״כ מהני הגעלה וז״א חדא לדיון לית ראיה מסכינא דפסחא דהתם ככ״פ משא״כ כששימש בכולו וגם הרשב״א ז״ל לא אמרה אלא כשאין שימש בכולו וגם אין משמש עתה במתכת התחוב בקתא הא כה״ג אף בה״מ אסור כאמור, ויש לראות להרשב״א ז״ל דמסיק אידי ואידי ברותחין איך נכשר הברזל שבקתא וי״ל ע״י הגעלת הקתא משא״כ דפרזלייהו בנורא הוצרך לומר שנקלש ע״י ליבון ומועיל הגעלה אח״כ עצהי״ט ג״כ פרזלייהו בהגעלה ג״כ. ומיהו לומר להרשב״א לא נכשר היינו לתחב צד שלא נגעל ולהר״ב אף זה שרי א״כ מאי קושיא בסכינא דפסחא ואי״ה באות כ״ז יבואר עוד:

ע״י עירוי עמ״א לשיטתיה באות הקדום דחם מקצתו כו׳ ומוליך בליעה בכולו ובע״ש הקשה באמת למה במתכת די לכתחלה בעירוי אבל למ״ש הש״ך בי״ד בשם מהר״מ מ״ץ דחם מקצתו חם כולו לענין אם נגע איסור בצד הב׳ נבלע אבל אין מוליך בליעה בכולו וההיא דצ״ב ס״ה בארנו שם בישל שאני או דחם כולו בע״י אש א״כ א״ש דלכתחלה די בעירוי והב״ח בסי״א דלכתחלה מגעיל בכ״מ אף ידוע שלא שימש בידות. ויראה אף בעץ כן והנראה מאו״ה והמחמיר בכ״ר תע״ב ומשמעות הט״ו כמותם משמע כ״ר ואפשר ה״ה בליבון צריך ליבון להידות לכתחלה ועמ״ש באות הקדום מעייל להו ולקתייהו ברותחין ע״כ אני תמה מה שנוהגין העולם במתכות שקורין פפאני״ן שמבשלין לפעמים דייסא וקרעפלי״ך חמץ שמשימין מים בתוכן ואבן מלובן על שפתו והבית יד אין מגעילין כלל למה:

קדם עמ״א והטעם משום דל״ש כה״ג ככ״פ והחשש לבליעה לא משום שיש בעין ואף נקיון קודם לא מהני עד שיגעילו עט״ז אות ח״י. ואם נקה היטב והניח טלאי והגעילו באב״י בשאר איסורין בע״פ עד הלילה שרי התבשיל ועט״ז ואי״ה באות שאח״ז יבואר עוד:

ישים עמ״א ביארתיו בט״ז אות ח״י דהרשב״א בתשובה שע״א מיירי בטלאי מחדש וחששא שמא נכנס בעין בסדק מהני גחלים ובליבון קל שקש נשרף די בכך כמ״ש הר״ב בס״ד שיש סדקים די בליבון קל להבעיר בעין משא״כ בדבר שדינו בליבון בעי ניצוצות נתזין וא״כ המחבר דכתב דחיישינן לבליעה בישן לא סגי בגחלים וצריך ליבון כל המתכות שיהא ניצוצות נתזין ע״כ פירש המ״א דהמחבר נמי ה״ק גוף דאיסור הבלע שיש בכלי נגד מקום הטלאי וא״צ ללבן כולה ריקנית הרבה גחלים שם שיהא במקום ההוא עד שיהא ניצוצות נתזין שם די:

כלים ישינים כו׳ ומשמע דהסכים עם הרא״ם ז״ל ועשכ״ג ופר״ח ס״ה החמירו בזה. והנה מ״ש הרא״ם דליבון בזה שא״י ליגע בצד הב׳ י״ל בס״ד שיהא קש נשרף עדיף מהגעלה משא״כ פחות מזה אף שיס״ב אנן קיי״ל בתנ״ב ס״א דבעי מעלה רתיחות וזה לא הוי בהגעלה שמעלה רתיחות. ומ״ש דהוי ככלים חדשים ראייתו ממאני דקוניא עמ״א אות מ״ה (ט״ס סכ״ד וצ״ל סכ״ג) ואנן קיי״ל שם דלא מהני הגעלה ה״ה כאן. ואי״ה שם יבואר. ומיהו לטלאי ל״ד דשם יש טעם ד׳ שטתפשט אח״כ חוץ למלאי עט״ז אות ח״י משא״כ כאן ודיעבד אפשר יש לסמוך להתיר התבשיל. משא״כ כלים הצריכין ליבון פשיטא דצריך ליבון קודם דאח״כ יותך הבדיל ודיעבד בזה לסמוך רק על טעם ככלים חדשים צ״ע. ומ״ש מתס״א בתנור ודיעבד מהני עובי טפח י״ל עובי טפח מגין והטעם יופג בו ונט״ל ועי״ד צ״ה ס״ד והט״ז והש״ך יודו בעובי קרקע טפח ונט״ל בפסח חומרא בעלמא מש״ה מהני עובי טפח משא״כ כאן. וטבילה בלא ברכה עח״י מ״א בשם שכ״ג ועי״ד ש״כ בנלייזר״ט ואי״ה בסוף הסי׳ בט״ז וכאן ותנ״ב אבאר:

וינקרם עמ״א ובכל מקום דא״א לנקרם ישימו גחלים ובליבון קש סגי ששורף בעין כבס״ד בהג״ה:

כיסוי עמ״א בתמ״ז במקום שאין מנהג י״ל משא״כ כיסוי בשאר איסורין יש מחמירין באב״י אם כן בפסח אף המחבר אפשר מודה דאוסר באב״י ואסור למכור כה״ג התבשיל דהוי כב״י עסי ת״ן אות י״ב במ״א ובתמ״ז מ״א וקדירה שמבשלין דייסא וריפות ולפעמים לא נשאר שום לחלוחית גרע ממחבת עמ״א כ״א וכ״ב. והפר״ח מיקל באב״י בכיסוי יע״ש. ומש״ה תבשיל אסור אפשר דוקא בהזיע הכיסוי עי״ד צ׳ג:

צריך עמ״א משמע מכאן זיעת אוכלין כאוכלין דמי וער״מ פ״ו מה׳ מ״א הי״ד ובמקום אחר כתבנו בשם משאת משה מי״ד סי׳ ד׳ דף למ״ד דמשמע דוקא במשקין זיעתן כמותן והארכנו בזה יע״ש. ומבואר בכאן דסובר המחבר חמץ איסורא בלע מיקרי וכן בס״ד וסי״א מחבת דיש שמן ועש״ך וט״ז י״ד קכ״א כתבו דהיתרא בלע וצ״ע. וכיסוי זה אף דיעבד לא מהני ליבון קש עמ״א וט״ז י״א וח׳. והנה מ״ש שנוגע בחררה לאפוקי מהב״ח ז״ל שמפרש בזיעה יע״ש. ואם אפו כך בלא ליבון אסור בפסח כשהזיע אח״כ ואם לא הזיע ונגע עתה בחררה בפסח ממצה מפוררת וכדומה ופ״א אפו חמץ תחת כיסוי זה ולא נגע ולא הזיע אם היה שומן יש לאסור ג״כ עש״ך י״ד ק״ח י״ב כי נתפטם הכיסוי ועתה נוגע והבן זה:

דע דג׳ מיני ליבון א׳ נתחמם מב׳ עבריו יס״ב י״ל דמהני לתשמישו בכ״ר שהוסר מאש וכ״ש לעירוי ואם תשמישו בכ״ר על אש צריך שיהא קש נשרף לדידן בתנ״ב דבעי מעלה רתיחות. ואם שימש על האש בלי משקה צריך באיסור וחמץ שיהיו ניצוצות נתזין אע״ג דשימש באין ניצוצות במחבת וכיסוי זה אע״ג דככ״פ ושאני שפוד ואסכלא די״ל דשימש בניצוצות נתזין ושפוד חם כלו כה״ג מ״מ האי לאו מטעם גיעול היוצא רק שורף בעינן וכל שאין ניצוצות אין שורף ובתק״ט ס״ה בב״ח היתרא מיקרי והבן:

הנה מבשר לחלב אין נוהגין להגעיל ולא ללבן וכמ״ש המ״א תק״ט אות י״א ומ״מ בפסח י״ל דמגעילין מבשר לחלב כי ל״ש חששא פ״א בשנה ונזהר הוא ואי״ה בתנ״ב אבאר עוד:

מדוכה עמ״א מ״ש בחריף ל״ש נ״ט בר נ״ט דהיתרא עמ״ש בט״ז אות י״ט מ״ש הב״ח אפי׳ בלא הגעלה כחבית שכר בסכ״א היינו נמי מטעם הנ״ל ועמ״א אות י״ט. ומ״ש שלא כדין עושין היינו אף הסכין נקי מפליט לזנגביל בלע בשר ואח״כ כשדכין במדוכה אף את״ל דוחקא אין מפליט בלע מאוכל כמ״ש בתמ״ז וראיה ממ״ש הפוסקים בצנון שחתכו בסכין בשר כו׳ מ״מ דנידוך ונעשה כקמח ל״ש בלע וא״נ מבעין שעל הסכין ובי״ד צ״ו ויו״ד הארכתי בדיני סכין:

לקלוף עמ״א הציון בסי״ו מדוכה כו׳ והיינו דע״י דוחקא וחריף מבליע מעבר לעבר ומש״ה אחר הקילוף צריך הגעלה ועי״ד צ״ו להמחבר ובש״ך ד׳ חריף ודוחקא כדי נטילה וע׳ בס״י שם ורש״י חולין ה׳ ב׳ ומשמע אבן מלובן היה ממש ככ״ר ועפר״ח כאן ומ״א ח״י ולכאורה נראה דראוי להיות הציון אמ״ש הר״ב בסי״ז דלא מהני קילוף בכלי אומנות דהקילוף אין פועל רק קליפה ובהא צריך הגעלה דבולע ומפליט מעבר לעבר ועמ״ש אי״ה באות ל״ג:

שלא עמ״א הנה משמעות הפוסקים הטעם דא״א לגרור היטב וכמ״ש הר״ב עסי׳ תמ״ב סי״א ושם הטעם דא״א לנקרם היטב ובלבוש ג״כ הטעם דאפילו קליפה בכלי אומנות ל״מ מה״ט כי א״א לקלפן יפה שלא יהא גומות אבל המ״א סובר דהטעם דנוהגין להחמיר כבית שאור וכ״כ באות מ״ב ואף עריבה עץ מנסר א׳ וחלק אין להגעיל ולהט״ז באות כ״ז במתכות נוהגין כן במדוכה אבל כלי עץ שא״א בליבון אם הם חלקים מותרים ממנהגא בהגעלה ועריבה ודפין שא״א לנקרם היטב אין נוהגין להגעיל. מה שנוהנין ללוש בכלי נחושת ע״י הגעלה (היינו שאין אופין בהם עוגות דאל״כ ליבון בעי כמ״ש באות כ״א) דלא משהי בהו חמירא ול״ד לבית שאור ועד״מ אות ח׳ מעשה שהניחו מצה חמה בעריבה שלשין כל השנה והתירו ע״פ חכמי העיר בשם הכל בו וצ״ע דעריבה שלשין כל השנה כבית שאור דמי ובולע בצונן כבסכ״ב א״כ המצה חמה נאסרה כ״ק אף תתאה גבר וכן אם שניהם חמים בלוע מכלי בלא רוטב ביבש לגמרי עי״ד ק״ה הש״ך אות כ״ג א״כ עכ״פ קליפה בעי וצ״ע:

הנפה עמ״א ועח״י אות נ״א אוסר אם לא ריקד הקמח אבל הא״ר אות ל״ו מתיר וכ״נ ומוטב לאפות בלא ריקוד ממה שירקדו בנפה חמוצה ודיעבד אם רקדו בנפה אחר שיפשוף היטב בלא הגעלה כדאי הוא הב״י לסמוך עליו ולהתיר ועא״ר עסי׳ תנ״ד ותס״ד ואי״ה שם יבואר עוד ועמ״ש בסי׳ תמ״ז במ״א אות י״ב וי״ג בשם שו״ת הב״ח ז״ל בשאבו מי דבש בנפה קודם פסח היתר דקמח נימוס במי דבש ובטל בס׳ וסובין אין מחמיץ יע״ש וכבר כתבתי שם מה שיש לעיין בזה ואמנם בפסח ודאי אסור אף נפה של פסח כי בבא קמח למי דבש נתחמץ ועסי׳ תס״ב במ״א ו׳ צ״ע במי דבש ושם יבואר אי״ה דלשהותו יש להקל אבל נפה חמץ אסור לשהותו דיש קמח בחמץ במשהו. והב״ח מיירי בשאבו ממי דבש קודם הרתיחה ממש שלא נשתנה עדיין לדבש ועט״ז תס״ז אות ח״י במשרת שהביא מע״ד ג״כ אין סתירה להמ״א ועסי׳ תנ״ד במ״א א׳ ואי״ה שם יבואר:

רי״ב אייזי״ן עמ״א ועא״ר אות ל״ז אם נקרו הרי״ב אייזי״ן ושכחו ופררו מצה צ״ע דיעבד אבל פיררו מצה נפוחה ונקרו היטב ופיררו מצה אפשר להקל דיעבד יע״ש והח״י אות ח״י וי״ט בתס״א מיקל בנפוחה ומשמע דהרי״ב אייזי״ן שרי לכתחלה יע״ש ועא״ר שם אות י״ז אסור יע״ש והנה בס׳ יש לסמוך אשאלתות כה״ג בנפוחה והרי״ב אייזי״ן לכתחלה אין להשתמש אחר נפוחח ודיעבד יש להתיר באכילה ביש ששים והא״ר שם מיקל רק בהנאה ואי״ה שם יבואר עוד מדין מצה כפולה יבואר שם. ובקרי״ן שחותכין בסכין נקי חמץ אפ״ה ע״י דוחקא וחריף נבלע בקרי״ן וע״י הפירור ומלילת הקרי״ן בפסח ע״י דוחקא נבלע טעם החמץ ברי״ב אייזי״ן ואף אם נאמר בלוע באוכל אין יוצא ע״י דוחקא וחרי״ף כמ״ש באות ל״א ובתמ״ז מ״מ כאן שנפרר הקרי״ן ל״ש בלע כה״ג ונעשה הרי״ב אייזי״ן חמץ ואף נקרו היטב אין לצדד בזה כלל ואסור תוך הפסח וצ״ע. ונפה משמע דיעבד שרי כו׳ ורי״ב אייזי״ן בהגעלה או ליבון קל סגי דהוי כהגעלה ואפשר אף ליבון קש א״צ רק שהוחם שיס״ב דחורפא ודוחקא לא עדיף מכ״ר שהוסר מאש דא״צ שמעלה רתיחות ואי״ה בתנ״ב יבואר עוד:

ע״י כיבוס עמ״א בתמ״ב אות י״ט דבעי חביטה ואפר ודיעבד עח״י נ״ג כאן בפסח אם כיבס ולא התיר התפירות יש להקל משמע אף בפסח. וקודם פסח י״ל אף נתן בשק ישן קמחא דפסחא יערה מיד וירקד שמא יש בצק בעין ושרי דקודם פסח קמח בקמח לח בלח מיקרי ושרי ואי״ה בסי׳ תנ״ג ס״ו יבואר עוד:

שאין עמ״א ביאור דבריו רחת תשמישו ע״י אור בלא משקה שמכניס ומוציא מתנור גרוף אפ״ה התנור חם וניצוצות נתזין הימנו הוי ע״י אור ובמתכות ליבון ובעץ חדשה. ואם רדו מצה במרדה חמוצה ולא נתקנחה מחמץ אוסר כדי קליפה ממצה ויראה קליפה ל״ד אלא כדי נטילה ומצינו כ״פ בפוסקים ובגמרא קליפה והוא נטילה כמבואר ואף שי״ל דדבר מועט שבמרדה שלא מקונח אין אוסר בצלי ואפי׳ כ״א קליפה לחוד עי״ד צ״ד וצ״ו י״ג וש״ך כ״ט סיכה דבר מועט הוא לקמן כתב המ״א עצמו דמצה ראשונה אוסר כדי נטילה וכדבעינן למימר לקמן אי״ה וז״ש דאפי׳ חמץ ממש די בנטילה ה״ה בלא מקונח די בקליפה דהוי נטילה (ועיין שו״ת מהר״ם וצ״ע קצת מה דמשמע שם דצלי בלא רוטב אוסר כ״ק דהיינו נטילה שמתפשט בכל החתיכה משהו ובטל הוא ואין הנאסר יותר מהאוסר א״כ איזו חילוק יש בין מרדה למליחה וצ״ל שרדו קודם פסח וגם זה צ״ע אי איתא דמשהו מתפשט תו לדידן דנ״נ לא שייך אין הנאסר יותר מהאוסר וע״כ לדידן אף משהו אין יוצא בלא רוטב יותר מכדי נטילה ועסי׳ תמ״ז בזה) ומ״ש מצה משוחה בשומן אותו הטעם שבמרדה מתפשט בכולו ואוסר תוך הפסח כולו ועד הלילה בס׳ ובנקייה אין אוסר כ״א כ״ק ועש״ך י״ד ק״ה אות כ״ג בלוע מכלי דיוצא בלי רוטב אין בו כח רק להכנס כדי קליפה לחוד ביבש לגמרי ומשמע אף שנגע הכלי בשומן ושם כתבנו אף שנבלע במרדה שומן אין איסר יותר מכ״ק ועש״ך שם שהניח בצ״ע ועי״ד צ״ד בש״ך אות ל״ג גבינה בקערה חמה:

ומ״ש קליפה והגעלה לא מהני ברחת דתשמישו ע״י אור בלע מעבר לעבר. ומ״ש בשם ד״מ בשם מהרי״ב הט״ז אות כ״א כ׳ דאין לעשות כן דיבאו לטעות והסכים עמו הח״י אות נ״ד. ומ״ש בשם אפי רברבי לדידן דכלי פולט בלא רוטב כל המצות שרדו במרדה חמוצה אסורות ומיהו אכתי נפקא מינה ויש הפרש בין ראשונה לאחרות (ט״ס כ״מ וצ״ל כ״ט) כי הא שרדו לאחר חמוצה ולא נתקנה המרדה אסורה כדי נטילה עכ״פ באין שומן ואחרות כבר נתקנחה המרדה אין אסורות כ״א כ״ק מכלי בלי רוטב וכמ״ש לעיל ובפסח יבש ביבש לא בטיל ובע״פ בטילי אף שאסורה כ״ג אם הם עבים יותר מכ״נ כעובי אצבע לא הוי דבר שבמנין ואפי׳ שומן כי הבלוע לא הוי חשוב ואם נאכל מקצתן בע״ש הותרו אחרות ב׳ ב׳ עמ״ש בתמ״ז מ״ם ובתמ״ז אות ד׳, וי״ל אם רדו מצה חמוצה במקום א׳ ואח״כ מצה על המרדה במקום אחר מהמרדה עי״ד צ״ב טיפת חלב בישל במקצת כלי כו׳ ואם הפכו המרדה אכתי כ״נ נבלע במרדה ואוסר מצד הב׳ ג״כ. ועח״י נ״ד בשם שו״ת דרכי נועם ספק אם רדו בחמוצה או לאו אין חשש איסור וא״י למה דספק תורה הוא וצ״ע:

שמצניעים עמ״א ועח״י אות נ״ה וא״ר מ״ש בשם מהרי״ו ה״פ סי׳ קצ״ג דשולחנות אין די בעירוי שמשימין עליו פשטיד״א חם והוי ככ״ר וצריך אבן מלובן יע״ש בדף ס״ו ריש ע״ג דפוס האנווא. וכ״ש במקומינו שאופין לחם חם ומשימין על השולחן ומ״מ אם אירע שהגעילו ע״י עירוי ונתנו בפסח מצות חמות שם בה״מ יש להתיר דבכלי נמי אמרינן תתאה גבר עי״ד ק״ה וגוש נמי מתיר הר״ב בי״ד צ״ד ס״ז ונהי לכתחלה יש להחמיר בח״מ יש לצדד ולהקל. ואף בלא עירוי יש לעיין עמ״א תס״ז אות ל״ג במליחה. ואי״ה שם יבואר עוד:

בעירוי עמ״א. מ״ש עירוי יותר טוב משמע אף קודם שעה ה׳. ועש״ך י״ד קל״ח אות ל״ג האריך ומסיק בחמץ יש טעמים דנ״ט בר נ״ט ונט״ל לכן הקילו בחבית חרס אף שעמד מעל״ע וכן מילוי ועירוי אבל בשאר איסורין אין להקל ע״י מילוי ועירוי וע׳ אות מ׳ ואי״ה בט״ז אות כ״ג יבואר עוד:

ובדיעבד עמ״א. אנן קיי״ל היתרא בלע כבשר בחלב צריך לשער נגד הכל ועי״ד בב״י צ״ח ועח״י אות צ״ח ועסי׳ תמ״ז אות י״ו מ״ש דהבליעה ופגימה כא׳. וחומץ ושאר דברים חריפים לא מהני נ״ט בר נ״ט ולא נט״ל וגם כדי שיתנו על האש וירתיח הוי כבוש ועסי׳ תמ״ו במ״א אות כ״ה ביי״ש ומ״ש יע״ש:

ובית חרוסת עמ״א חמץ עם משקים חריפים הרוב נבלע גם החמץ ע״י חריף כדי שיתנו על האש וירתיח ובית שאור שקשה חמץ נבלע אף ביבש בכלי ע׳ פסחים ל׳ ב׳ ול״ד לשאר איסורים יבישים חריפים דאין מפליט ומבליע דחמץ שאני. ואם לש בעריבה של שאור אחר הניקור בלי הגעלה אם יש לאסור דיעבד העיסה ע׳ לבוש כאן כתב אפשר דיעבד נמי אסור ועא״ר תמ״ב אות י״ט דאם עבר ולש אחר הגעלה יש להתיר יע״ש דל״ת דעבר על דרבנן בקדירה שאב״י בישל במזיד אסור. אבל קודם הגעלה אסור דחמץ ע״י לישה מחמם ומחמץ בכח שיש בכלי אע״ג דבשאר איסורין ע״י לישה כל דלית חריף לית לן בה. ומיהו באגנות שאופין עוגות והגעילו ולש בהן י״ל להקל די״א דחמץ די בהגעלה הוי כעין ס״ס עמ״א כ״א. ועמ״ש בט״ז אות כ״ו. ואי״ה שם יבואר:

ע״י הגעלה עמ״א כמ״ש באות ל״ג ולשיטתיה שם אבל מסי״ו מדוכה יש מחמירין אין ראיה דמתכות הואיל ואפשר בליבון מחמירץ עט״ז אות כ״ז ועח״י אות ס׳ להשתמש בפסח במדוכה דברים חריפים חיישינן טפי ולכך הביא מס״ז:

דלא עמ״א והיינו אף בכ״ח שלא שימש בו שאור כ״א שאר חמץ בצונן אין משתמשין מצה אף בצונן ע׳ ע״ש והגירסא בש״ע חרס לא ישתמש מצה אפי׳ בצונן בלבוש הגירסא אלא בצונן ואי״ה בט״ז כ״ו וכ״ז יביאו בזה:

על עמ״א בס״א אות ד׳ דבתנור לא חייס ואם הוסק שם שפיר דמי ומ״ש דאין מפעפע מדופן לדופן ב׳ קדירות נוגעות ובסי״ט אות ל״ז ושם כתבנו דקליפה ל״ד אלא נטילה כרוחב אצבע אגודל וא״כ אין הקדירה במקום נטילה. ואם העמידו קדירה על התנור קר בזה די בקליפה והקדירה במקום קליפה כבסי׳ צ״ב סעיף ז׳ ובש״ך ל״ג ואמנם בקצת תנורים שעושין בתוכה חלל כעין תנור קטן ומשימין חמץ וזיעה עולה למעלה אע״פ שאין יס״ב בזיעה מ״מ התנור הכיסוי חם מלמעלה ונבלע הזיעה שם וכשמשימין אח״כ קדירה בפסח ומזיע למעלה ונפל הזיעה לתוך קדירה צ״ע דיש לאסור אפי׳ דיעבד ובצ״ד נ״ב ס״ח דבעינן שיס״ב בזיעה אפשר מיירי שקדירה קרה ועמ״ש בפריי שם וצ״ע ואם הושם תוך התנור מקום שמסיקין שם הוכשר ככ״פ אבל לא בתוך התנור קטן עצמו שקורין רע״ר דהיסקו בחוץ לא מהני לשם וצ״ע:

בהיתוך עמ״א ועח״י ס״ד דהסכמת רוב אחרונים דמצופים אבר נמי אין תקנה בהגעלה והנה אף בכ״ח שבלע איסור דרבנן שיש לו תקנה בהגעלה באין לו שורש מ״ה או מתכות וציפה בישן הוי כטלאי עמ״א אות כ״ז ואי״ה בט״ז סוף הסי׳ יבואר עוד:

ויש עמ״א בס״א אות ד׳ דחזרת כבשונות י״א דא״צ ב׳ או ג״י ומ״ש מעט קוניא אסור דמסובין הוא (ועסי׳ תנ״ד) וחזרת תנור בלא ג״י במעט אין לחוש כו׳ ומ״ש שאין ניכר בליעתן וכל השנה נט״ל שרי דיעבד וספק אף לכתחלה מותר משא״כ בפסח ועט״ז כ״ט הקשה ולמ״ש המ״א א״ש. ומשמע במקום שלא לשמש בגלייזר״ט אף מעט בחוץ אסור כי יפעפע ע״י בישול לפגים וע׳ לבוש כתב בפנים משמע בחוץ אין מזין ובע״ש כ״ב וראיה מגשמעלצ״ט בסכ״ו וצ״ע דשם ע״י עירוי אין מוליך בליעה בחוץ משא״כ ע״י רוטב מבליע לתוכו כטיפת חלב בי״ד צ״ב ובאות ג׳ יבואר אי״ה. ולפי טעם שאין ניכר בליעה אם גלייזר״ט מצ״א אז ניכר ושרי ודיעבד בכ״ע שרי דחומרא יתירה הוא:

אפי׳ עמ״א ועיין אות מ״ו עוד טעם דיש סובין וחמץ וה״ה כלים צבועים יש הני טעמים:

המחופין עמ״א וע׳ אות כ״ז ושם כתבנו דפולט מעבר לעבר ואין הבדיל מפסיק ואף הגעלה י״ל דלא מהני כה״ג ועי״ד קל״ה ס״ו התם נעשה מחדש בלע החרס המצופה בבדיל מועט הוא ואי״ה בט״ז בסוף הסימן יבואר בזה:

וכן עמ״א דעתו ז״ל בחמין וע״י כבישה מהני בזכוכית הגעלה הא בלא הגעלה אסור דיעבד אם שימש בפסח בחמין או כבישה ובט״ז למ״ד משמע אף בלא הגעלה וחמין שרי דיעבד ועי״ד קל״ה ס״ח בט״ז י״א דלא בלע כלל ובש״ך כ״ג דבליעתה מועטת הגעלה בעי ואי״ה בט״ז בסוף הסי׳ יבואר בזה:

אינו עמ״א בתה״ד קל״ב משמע אף שאירע שבישלו בה באש מ״מ לא אמרינן דמוליך בליעה בכולו והמ״א נקיט רק עירוי ובעירוי משמע אף בכ״מ דחם מקצתו חם כולו זה ע״י אור לא בעירוי ולמ״ד כלי שני יש להחמיר ע׳ ס״א ה״ה עירוי ועי״ד ק״ה בט״ז ד׳ וש״ך ה׳ ועי״ד צ״ב בש״ך אות ח״י ובפריי שם וכאן י״ל דהוי ספיקו טובא שמש לא שימש ע״י עירוי ואב״י חומרא בפסח ועש״ך י״ד צ״ז אות א׳ דהוי ס״ס ה״ה כאן שמא בישול אין מפעפע ושמא לא שימש בחמין ושמא נט״ל שרי בפסח ואפ״ה לכתחלה אין משתמשין בלא הגעלה בחוץ ובפנים אף ע״י הגעלה אין משתמשין ודיעבד שרי עט״ז אות למ״ד בזה וסעיף י״ב כ״ד:

שצלו עמ״א משמע אף טעם חוזר וניעור למ״ד חוזר וניעור ועסי׳ תמ״ז ח׳ ובצלו מולייתא ולא ליבן אוסר דיעבד ולא כל מולייתא חמץ כי מלאוהו תרנגולת קמח שלא לתתו ומי ביצים ע׳ סי׳ תס״ב ומי הדחה של תרנגולת ע׳ שם והגעלה לא מהני דיעבד אבל משהו הנבלע שם יש לצדד בה״מ אם הגעיל השפוד:

הברזות עמ״א וע׳ שכ״ג הפרפורי״ש דין כ״ח יש להם ולא כלי זכוכית ובי״ד קכ״א וקכ״ב כתוב ת״י הארכתי בזה ועט״ז סוף הסי׳ אי״ה יבואר ע׳ באות כ״ג ואי״ה יבואר:

כלי שתייה של שכר ד״מ מ״א וע׳ באר היטב ה״ה של יי״ש ועח״י אות ע׳ וע״א וברזא שבחבית שכר אם תחבו במי דבש בפסח ושהה מעל״ע אסור המי דבש בשתייה ובהנאה אם אב״י י״ל וביי״ש אף בהנאה ואב״י אוסרם ואם תחבו ליי״ש פסח ושהה כדי שירתיח ג״כ אוסר: