אם עמ״א הקשה מתמ״ז דנהי שם דיעבד שרי אם נתערב אף פחות מס׳ כמ״ש באות כ״ו מ״מ למה מתיר כאן לכתחלה ותי׳ כמ״ש הרא״ש ז״ל פכ״ש דג׳ נ״ט וב׳ כלים שרי לכתחלה וע׳ ע״ש והנה לפ״ז יצא לכאורה דין חדש באם בשלו מים בקדירה חמץ ב״י מודחת יפה ותחבו כף חדש במים דנעשה הכף חמץ ואח״כ הגיסו בכף זה שומן י״ל דמותר לכתחלה לפסח דהוי שלש נ״ט ב׳ כלים ומים כו׳ ועט״ז כאן אות י״א אסור זה ועי״ד צ״ה בט״ז וש״ך אות ג׳ ד׳ דאסור לגרום לכתחלה נ״ט בר נ״ט משמע אף הרבה נ״ט. והמ״א באות י׳ כתב דדי שמגעילה היורה סוף או תחילה ולהט״ז אין די להגעיל היורה בתחלה לחוד ושם יבואר אי״ה. ודע דכלי הבלוע מחומץ שכר למ״ד נ״ט בר נ״ט לא מהני בבלוע חריף ובי״ד כתבנו מזה א״כ אף קודם ה׳ לא טחני נ״ט בר נ״ט כה״ג אבל ס׳ או אב״י מהני אף בבלוע חריף כמבואר לבד ביין או יי״ש דלא מהני עמ״א בתנ״א אות מ״א ובט״ז אות כ״ה ובט״ז תמ״ב אות ד׳ מזה:

שאלני צורף א׳ כלי כסף שמרתיחין אותם בשמרי יי״נ בבית האומן לנקותו ולשופן יפה אם צריכין אחר כך הכשר בבית בעלים הנה צריכין הכשר דשמרי יי״נ תוך יב״ח או צלולים אוסרים עי״ד קכ״ג וקכ״ו ולא מהני ביי״נ נט״ל רק צריך ביטול ועי״ד קל״ד בסתם יינם ששה חלקים סגי במים יע״ש והגעלה בהם א״א שאין מגעילין כ״א במים א״כ אף הרתיחן בשמרי יין כשר לא עלו הגעלה אף בכוונה ודיעבד אם הרתיחן בשמרי יי״נ ושימש בה י״ל דנט״ל שנותן שם מלח ושאר דברים הרבה:

שבליעתן עמ״א כפות וכוסות בצונן או כלי שני ול״ש בהו טעמא דטרודין לפלוט ולא בלעי ובט״ז ב׳ הארכנו לדידן אין היתר להגעיל כ״א בנט״ל או ששים לאחר זמן איסורו ועתוס׳ חולין ק״ח ב׳ ד״ה שנפל די״א טרוד לפלוט או טבע המים שבולעין ולא פולטין ועפר״ח דהא קיי״ל דתוך הפסח במשהו א״א להגעיל שום כלי ואי״ה בט״ז יבואר ועי״ד צ״ה בט״ז י״ב והב״ח שם הביאו בשם או״ה דעירוי כ״ק בפ״א הא ע״י עיראות הרבה בלע בכולו ועח״י כלל נ״ז אות כ״ה ככ״פ וקשה דע״י פ״א בין הרבה פעמים ל״ש ככ״פ ולעניו דינא יראה דאין לחלק ואף טעליר וכדומה בהרבה פעמים די ע״י עירוי דיעבד ולכתחלה מגעילן בכ״ר ועסי׳ תנ״א:

אך עמ״א ועט״ז והפר״ח האריך יע״ש והנה הר״ב הבין לכאורה מהמחבר כי קודם זמן איסור א״צ להזהר ורשאי להגעיל בכ״ר אף באין מעלה רתיחה ואף הכלי ב״י ואץ ששים נגדו דאת״ל שפלטו וחוזרים בולעים הוי כמו נ״ט להיתרא הא לאחר זמן איסורו אסור להגעיל באין מעלה רתיחה בב״י ואין ששים דחוזרין ובולעין הא בעודם מעלים רתיחה טבע המים דאין פולטין מה שבלעו ועתוס׳ חולין ק״ח ב׳ ד״ה שנפל וכדומה לזה יע״ש וע״ז כתב הר״ב דרבים חולקים דאף קודם איסורו בעינן מעלה רתיחה ככ״פ. ואמנם המחבר כוונתו קודם איסורו אם הגעיל ברותחין אף הניחם ונחו שם ברתיחתן אין חשש דא״נ בלעו הוי נ״ט בר נ״ט כו׳ ועפר״ח ובט״ז ג׳ אי״ה יבואר דאם מכניס כלים בעודם נחים מרתיחה ומרתיחן אח״כ יראה דשפיר דמי ושם אבאר זה. והנה אם הגעיל כלים שתשמישן על האש בכ״ר על האש ולא היו מעלים רתיחות משמע מהר״ב דאין כלום אף דיעבד אע״פ שכתב יש ליזהר ועד״מ ועא״ר אות ה׳ דיעבד נמי לא דלא כנראה מתשובת רש״ל סי׳ כ״ו יע״ש ובתה״ד קל״א אי לא נזהר הפסיד י״ל צורך להגעיל שנית הא שימש אח״כ דיעבד י״ל המאכל מותר ובפסקים ק״ן איכא למימר יע״ש ובהר״מם ז״ל ה׳ מעה״ק פרק ח׳ הלכה י״א מריקה בחמין ושטיפה בצונן השפוד ואסכלה מגעילן במים חמין על האש ואח״כ מדיחן יש כדמות ראיה דכ״ר ששימשו ע״ג אש די בתוחב לכ״ר אפשר אף בהוסר מאש ויס״ב ושפוד ששימשו ע״י אור בלא משקה והתירא בלע בעינן ע״ג אש ע״י מים ומעלין רתיחות באפשר והוכחה לזה לפי גירסתו במשנה זבחים צ״ו מריקה בחמין השפוד מגעילן במים חמין ושינה ומריקה להגעלה כאמור ועתוס׳ זבחים שם. ואני העני התבוננתי שם בפירוש המשניות ראיתי כי י״ל דעל מ״ש תבושל בו ישבר לעירה ובכ״ג ומור״ק ושוטף ומרק ענין לטוש וזכוך שפשוף והיינו כשבלע ע״י עירוי די לשפוך בפנים חמין יס״ב שהוסר מאש ולזכך כדי קליפה ומה שנדבק בפנים בעין ונקרא כבו״ס המופלג (מ״ש כמריקת הכוס שא״צ להסיר הרושם נראה כט״ז תנ״א אות ו׳) ואמנם בשפוד וה״ה שימשו בכ״ר על האש אחר הגעלה כי נפלט הבלוע מה שבלוע בכל דופן הכלי דוק שם אין מקומו פה וא״כ בה״מ כה״ג אין בידי לאסור ולא להתיר ועתי״ט שם ואי״ה בט״ז יבואר עוד בזה:

ושלא עמ״א ע׳ אות ג׳ ובט״ז הקשינו מה בכך כשמרתיחן אח״כ יפלטו מה שקיבלו כבר ועתה כ״כ עולת שבת ועפר״ח עשה כלומר וי״ל בדוחק כשמגעיל כלים שבליעתן מועטת כ״ש ועירוי יש תקנה שישהה רק שיעור פליטה בצמצום וכ״ז דטרידי לא בלעי ואמנם כשמכניס קודם שירתיחו המים בולעין הרבה ממי הגעלה מהכלים הקודמים ולא ישהה אותם שיעור פליטה הראוי וי״ל בע״א ואמנם האידנא עושין כראוי והגעלה היותר מבוררת לדינא ועמ״ש עוד אי״ה באות ה׳ ואות ו׳ מזה:

תחלת עמ״א סובר קודם זמן איסורו די בהגעלת היורה תחלה או סוף וכמ״ש באות א׳ דשלש נ״ט וב׳ כלים אפילו לגרום נ״ט בר נ״ט כה״ג שרי לכתחלה הא שלש נ״ט וכלי א׳ וב׳ אוכלין לא איקלש כולי האי ועפר״ח כאן. אבל הט״ז אות י״א משמע דבעינן שיגעלו להיורה סוף עכ״פ הא להגעיל תחלה ולא סוף לא ומיהו סוף ולא תחלה י״ל דשפיר דמי דחששא שיבלעו הכלים מיורה שאין ששים חששא היא ואכתי ספק דשמא לא יבלעו דטרידי כו׳ ואי״ה שם יבואר:

צריך עמ״א מלת בכ״ל הדברים לאו כולהו כחדא אלא או אב״י או ששים כו׳ ודוחק לומר דהר״ב קאי איורה גדולה שיש ליזהר כו׳ ולכאורה בכ״ל הדברים לעשות עצהי״ט להיות אב״י ויש ששים ושלא ישהה הכלים ושלא ינוחו מרתיחה ועח״י אות א׳ וט׳ מפני שי״א דמשמע עד הלילה במשהו ונט״ל ג״כ אסור א״כ יש ליזהר לכתחלה עכ״פ בכל אזהרות כא׳ עצהי״ט ומיהו תוך הפסח ודאי אין מגעילין ומ״ש המ״א לענין חוזר וניער עש״ך י״ד סי׳ צ״ט אות כ״א וקכ״א אות ך׳ משמע באינו מינו מ״ה חוזר וניער דחיך אוכל יטעם ולא בטיל כל דמינכר עחה״ר חולין בסוגיא דזרוע בשילה וטעם דטרידי ולא בלעי או דהמים אין פולטין ממה שבלעו דחוה תוס׳ זה בחולין ק״א ב׳ וקיי״ל להלכה תוך הפסח אין להועיל שום כלי ואמנם יש לחקור הגע עצמך זית בשר כשר ושני זיתי בשר נבילה שנפלו לירקות ויש ק״ך זיתים ירקות דשרי אף ע״פ שטעם הבשר נרגש בירקות ויש במינו רוב איסור וביד בפתיחה לה׳ תערובות ובסי׳ צ״ח וצ״ט כתבנו מזה דזית היתר מצטרף לירקות לא לעורר האיסור ה״ה כאן הואיל ומתחלה נתבטל האיסור בלח בס׳ ושרי לשתות הכל ביחד ועי״ד ק״ט אלמא נעשה כולו היתר וא״כ מה בכך שנתעורר אח״כ האיסור אדרבה יצטרף הראשון והוא הרוב היתר לבטל הטעם האחרון ולומר דמדרבנן אמרי׳ כאן חוזר וניער הואיל והיה מתחלה איסור ואמנם נראה דמ״ה הוא ולא אזלינן בספיקו לקולא ושאני כזית היתר דאין מעורר דהיתר הוא משא״כ כאן דכולו איסור ונהי כי בטל בששים מותר כולו כא׳ כשנתעורר חיך אוכל יטעם למה זה דומה לחתיכה שנתערבה חד בב׳ היתר ונתבטלה ואח״כ הוכר האיסור דמילקא לקי ה״ה זה וא״כ אין הפרש בין נתעורר בעין ממש או פליטת הכלים בזה אח״ז וכמ״ש הש״ך בי״ד קכ״א אות ך׳ וא״כ להכלים שהוגעלו באחרונה אסורים המה:

ומ״ש כשאין טעמן שוה א׳ מבטל חבירו הכין ודאי דאיסורים מבטלים זא״ז כדאיתא בי״ד והיינו בשר נבילה ודג טמא ב׳ זיתים לנ״ט זיתי ירקות הא בחמץ טעם חמץ א׳ הוא ולדוגמא נקטיה. והנה שם נהפוך הוא כשנפלו בב״א מותרין הא זא״ז מיד המים וירקות נ״נ לדידן ושוב אין מועיל הזית אחרון אף היתר אלא בכלי אין שייך בישול דשמא אין שם בלוע כלל עמ״א תנ״א אות ך׳ ובי״ד צ״ח ובפר״ח אות ל״ב יעו״ש דלא כאו״ה בב׳ כפות וא״כ אם הגעיל שני כלים אסורים ממינים שונים וטעמן חלוקים הן בב״א או בזה אחר זה ובמים נ״ט חלקים נגד כלי איסור א׳ והכלי ב״י אסורים שניהם דשמא בכלי א׳ יש בלע איסור ובשני אין ואסורים שניהם מספק אף בדרבנן דהוי כבאו לשאול בב״א וכ״ת נדמייה לי״ד צ״ט דעצמות מצטרפין דהטעם מתחלק בשוה אכתי נשאר בכל כלי משהו ואסור והבן. ולפי״ז אין תקנה כ״א שיהיה ששים במים נגד כלי הא׳ האסור ואז במגעיל ב׳ כלים איסור חלוקין בטעמן הן בב״א או בזא״ז הכל שרי דאיסורין מבטלין זא״ז וכאמור ועפר״ח בי״ד שם. ומ״ש ויגעיל תחלה כלים שבליעתן מועטת אם לומר שלא יהיו המים כציר א״כ אף קודם זמנו ראוי כן הציר אין מפליט. ומ״ש שלא ישהה ושלא ינוחו כו׳ ולא הזכיר שלא יכניס כו׳ עמ״ש כאות ד׳ ומש״ע דאף שהכלי אב״י ויש ששים דזה עיקר אפ״ה יזהר באינך אזהרות ג״כ וכמ״ש בסמוך ומ״ש דאם אין היורה ב״י כו׳ והנה המחבר שכתב דקודם זמן איסור אין צריך להגעיל היורה הגדולה תחלה וסוף ופי׳ המ״א באות ה׳ אלא די בתחלה או בסוף וא״כ לאחר זמן איסור צריך היורה תחלה וסוף ג״כ והיינו כשהוא ב״י היורה וממ״נ אם יש ס׳ ביורה נגד פליטת כל הכלים או למ״ר אין חוזר וניער בכלים א״כ די בהגעלת היורה תחלה ואי אין ס׳ במים א״כ יבלעו הכלים ממי פליט׳ עצמן דודאי לר״ב שכ׳ אחר זמן איסור אין להגעיל שום כלי ב״י בהכרח סובר דטענה דטרידי לא בלעי או שטבע המים ברותחין דבלעי ולא פלטי לא מהני לדידן כאמור א״כ אף לאחר זמן איסור יכול להגעיל כלים ולהט״ז אות י״א א״ש לאח״ז איסור ביורה ב״י אז צריך הגעלה היורה תחלה והכלים אב״י מ״מ נט״ל אסור לכתחלה והיורה בולע באין ספק כמ״ש הט״ז אות ז׳ משא״כ להמ״א קשה. ולומר דה״פ בקודם איסורו א״צ ודי בהגעלה תחלה או סוף משא״כ לאח״ז איסור אין די בהגעלת סוף ודוחק ועיין ברא״ש פכ״ש משמע בכלי אין חוזר וניעור ועח״י אות ג׳. מ״ש על הר״ב דכתב אחר שש והמחבר כתב קודם ה׳ עיין אות א׳ ועח״י א׳ וט׳ דלאחר שש ליזהר בכ״ז אף ביש ס׳ ואב״י כי י״א דבמשהו והמ״א לשיטתיה מ״ש בכל הדברים היינו או או. ומ״ש על הע״ש עמ״ש הר״ב דבתוך הפסח אין מגעיל שחמץ במשהו כו׳ כתב להרמב״ם דחוזר וניעור קשה והיינו לדידיה בטלת תורת הגעלה ומצינו בגמרא סכינא דפסחא בהגעלה כבסי׳ תנ״א ומ״ש טעם לכ״ע אין חוזר וניער כבסי׳ תמ״ז אות ז׳ וי״ג ואמנם באות נ״א משמע למ״ד חוזר וניעור אף טעם חוזר וניעור א״כ למ״ש הש״ך להרשב״א ז״ל דחוזר וניעור אף טעם כמ״ש המ״א בתמ״ז י״ג וסובר נט״ל בפסח אסור כמ״ש כאן א״כ בטלת תורת הגעלה לדידיה אף קודם איסור אם לא שנאמר קודם איסורו נט״ל ומשהו כולי האי אין חוזר וניעור הא טענה דטרידי או טבע המים דבלעי ולא פלטי אין סובר הרשב״א ז״ל דא״כ תוך פסח נמי יכול להגעיל. ובתמ״ז ס״י בשם תה״ד קכ״ח שנסתפק אי משהו ונט״ל אי אסור להאוסרים ומתשובת הרשב״א ז״ל רס״ב שהובא כאן משמע שאין תקנה להגעיל שום כלי בפסח ולעביד ביורה גדולה ששים ואב״י מ״מ דאסור וקשה קצת ואי״ה בט״ז יבואר עוד וכאן אין להאריך:

יש ליזהר עמ״א המחבר כתב יש ליזהר לכתחלה ודיעבד ש״ד לדידיה בי״ד שם והר״ב שלא הגיה כלום סמך אמ״ש בי״ד במקומו דאף דיעבד אסור דלא הוי נ״ט בר נ״ט דהטעמים פוגעין זה בזה והטעם ב׳ לאיסור או הכלים נוגעין זה בזה יע״ש ומ״ש הר״ב וכ״ש כלי איסור שאז צריך להיות של איסור אכ״י דוקא ואפשר כתב וכ״ש להשוותם כמו באיסור אף דיעבד אסור כשהאיסור ב״י אין ס׳ נגד האיסור ה״ה בשר וחלב כשאין ששים נגד א׳ מהם ושניהם ב״י דאסורין דיעבד לשיטתי׳ בי״ד שם ואי״ה בט״ז יבואר עוד מזה באורך:

ביחד עמ״א בזא״ז בשר וחלב הוי נ״ט בר נ״ט בשניהם יחד כל שיש ששים נגד א׳ מהם שרי וה״ה כלי איסור כל שחלוקין בטעמן כמ״ש באות ו׳ מזה וקצת קשה דגם בזא״ז אזהרה לכתחלה ליגע דנ״ט בר נ״ט ושלישי הוי לאיסורא עיין אות א׳ מזה ובט״ז אי״ה יבואר עוד:

שום עמ״א ולפעמים אין ששים נגד הכלים ועט״ז אות ח׳ נראה שמפרש בע״א ואי״ה שם יבואר. ועירוי שנפסק הקילוח לא חשיב עירוי ואם שוהה הכלי מיקרי כ״ר עט״ז בי״ד צ״ב יע״ש ושם כתבנו בזה ומיהו אם נאמר בשוהה הוי כ״ר היינו לדברים דסגי ע״י עירוי ומערה מזה הא דברים דבעי כ״ר ממש אף בתוחב לכ״ר שהוסר מאש לא מהני דבעי שלא נחו המים מרתיחתן ומ״ש בעל תורה כו׳ עא״ר אות ה׳ ונכון שכל א׳ בעצמו ילך ולא כמו שמעמידין נער קטן ואומרים שיודע הלא ידעת מ״ש מהרש״ל בחולין עתח בעו״ה היודעים מועטים והמורים מרובים יע״ש. כללא דמילתא כפי תשמישן הכשירן ליבון הגעלה דכ״ר על האש ומעלה רתיחות כ״ש שהוסר מאש עירוי כ״ש. ויש כלים שאין ראויין להגעלה שא״א לנקות יפה וליבון מהני בהו. ואי״ה בט״ז יבואר עוד לענין חמי טבריה:

בשום עמ״א מי לוי״נ הוי כמשקין ודיעבד מהני עב״י והאי דיעבד יראה עכ״פ אם הגעילו והגיע פסח שא״א להגעיל משתמש לכתחלה. והנה אם הגעיל בלוי״נ ואין ששים וכלי ב״י ממ״נ אסור עש״ך י״ד סי׳ צ״ה אות כ״א מתוס׳ חולין ק׳ ב׳ ד״ה כשקדם דהקשו איך הגעילו יורה גדולה ב״י במדין והקשה הש״ך דלמא בלוי״נ יע״ש וא״כ א׳ משני פנים או דהתו׳ סוברים בלוי״נ דיעבד אסור או דאפר אין נט״ל וא״כ ממ״נ אסור אבל בלוי״נ ואב״י יש להתיר דיעבד ועפר״ח ותבין ועא״ר ח׳ ויש לעיין במ״ש הרשב״א ז״ל בתשובה תק״ג מזבחים צ״ו לא ביין ולא במזוג הא בתרומה כו׳ דלמא חולין גריעי דמסתבר יותר או שאר תירוצים ועי״ד קכ״א בט״ז זיין דהרשב׳א ז״ל גופא בישל במקצת כלי החמיר בחולין מתרומה גם י״ל במשקין נשאר משהו ומ״ה מותר ומדרבנן אסור עי״ד צ״ט והדברים ארוכים אין מקומו פה:

אעתיק שאלה א׳ מ״ש בי״ד בכת״י סימן קכ״א וזה לשוני שם:

שאלה מדוכה מיוחדת לתבלין ודברים חריפים ודכו בה בשמים של איסור הנאה כעכו״ם וכדומה אי שרי בהגעלה:

תשובה אף למ״ד מדוכה נתרת בהגעלה חוץ מחמץ כבסימן תנ״א מ״מ כאן א״א דע״י גדנפא ואבן א״א אף אב״י דבלע וחריף ל״ש אב״י והרי יכתשו אח״כ תבלין חריפים וכ״ת מ״מ הוי לכתחלה נ״ט בר נ״ט דאב״י מכלי למים ומים לכלי ועדיין היתר דאב״י י״ל למ״ש בי״ד דבלוע חריף נמי לא מהני נ״ט בר נ״ט כו׳ וי״ל כמו שהופג בדופן כלי ה״ה לנ״ט בר נ״ט ולהגעילו ביש ס׳ לטעמא לא בטיל אם לא היורה גדולה מאד ומי יודע לשער. וע״י אפר אין מגעילין לכתחלה וגם הט״ז והש״ך בצ״ה הניחו בצ״ע אם ליבון אפשר דבעי ניצוצות נתזין ועמ״ש אי״ה בט״ז. וה״ה מים של ע״ז או מי שנדר ונשבע ממים זה ונבלעו בכלי אין תקנה בהגעלה דמים במים בכ״ש ונט״ל במשהו אסור ה״ה נט״ל והבן זה. ועדיין צ״ע בכל זה:

עושה עמ״א ע״ז ע״ו ורש״י שם פירש מה בולעו בניצוצות משום שפה קאמר והמ״מ פ״ה הכ״ו מחו״מ פירש אחורי הכלי ועפר״ח דרש״י והמ״מ חלוקין בפירוש מה בולעו בניצוצות יע״ש ולכאורה יש לפרש דהמ״מ ג״כ כרש״י ומ״ש אחורי הכלי אפשר לשפה קורא כן וא״נ אחורי ממש ומ״ש המ״מ ע״י ניצוצות האש מלת האש שב אשל אחריו ור״ל ע״י ניצוצות המים שהאש היה מרתיח ועלו המים כ״כ ועב״ח וכללא ככ״פ אם תוחבין ליורה לא מהני אם ע״י גדנפא דומיא דכוביא רק צריך לתחוב לכ״ר על האש. ויש חילוק בין אם לא הוגעל צד החיצון בשואבין מיורה דיעבד אסור משא״כ אם לא נגעל השפה שלא עשה גדנפא דיעבד מותר דיש ס׳ בה״מ ושעת הדחק עי״ד צ״ב ס״ז באורך והבן. ובב״ח קשה קצת מ״ש צד החיצון לא נגעל בקערות וסיים דאבן לא הוי ככ״ר ועמ״ש אי״ה בט״ז י״א מזה. וכלי שפיהו צר וא״א לנקות א״א בהגעלה וה״ה רערין וכיוצא וקערה כופין בצד החיצון על המחבת והזיעה עולה הוי כשאובין מיורה וצריך לתחוב ליורה דוקא וכן נוהגין עתה:

עיין בח״י י״ד קכ״א א׳ צריכין ישוב דעת כי ידוע שהיה מאורן של ישראל ודבריו בקצרה ועח״י אות י״ט. גם מ״ש עמ״ש התוס׳ חולין ק׳ ב׳ ד״ה כשקדם הא אפשר ע״י גדנפא צ״ע ובס׳ ראש יוסף פירשנו קצת והראינו מקום לחולין ק״ח והיינו דהתוס׳ סוברים בקושייתם דלמ״ד חנ״נ בשאר איסורין מ״ה הוא (ואנן קיי״ל מדרבנן משום לתא דבב״ח) הוקשה להם במדין איך הגעילו יורה גדולה אף ע״י גדנפא דלא צותה תורה כ״א ב״י וליכא ס׳ במים נגד הכלי ובשלמא למ״ד לא נ״נ בשאר איסורין הגעילו ב״פ בפעם א׳ נפלטו ואף כי בלעו עשר ידות נבלעו מים וא״כ מעט איסור שנבלע יש בפעם שנית ס׳ במים נגד המעט משא״כ למ״ד חנ״נ בשאר איסורים ומ״ה קשיא ולא ס״ל דטרידי או טבע שלא פלטי ואין הנאסר דבק״ח דחו זה:

בספר ג״ו כלל נ״ט ובפריי לי״ד נסתפקנו כ״פ אי נ״ט בר נ״ט דאיסורא מ״ה אסור או דרבנן הנה בחולין כך ב׳ ד״ה כשקדם לא סיימו לפי׳ ר״א מגעיל ב״פ וי״ל מ״ה שרי דהוי נ״ט בר נ״ט א״נ חוזרין ונבלעין וברא״ש מסיים לפי׳ הר״א מגעילו שנית משמע דנ״ט בר נ״ט דאיסורא מ״ה אסור וברא״ש י״ל דנ״נ מדרבנן הוא ואין להאריך כאן. עמ״ש אי״ה באות י״ג:

או עמ״א צריך למלאות היטב שע״י אבן מלובן שישליך יעלו המים לשפה ממש ולכתחלה ודאי טוב יותר ויכניס ליורה גדולה.

אבן עמ״א עצה טובה דהא עומד אצל האש אלא כשישליך אבן צוננת ינוחו המים מרתיחתן ויצטרך להמתין עד שיעלו רתיחות:

אשכחנא פתרי להגעיל כלי ב״י אף שאין ס׳ נגדו ולכתחלה כמו שאגיד כי להגעיל מבשר לחלב במ״א תק״ט אות י״א מנהגא הא מדינא ושעת הדחק יראה דמותר לכתחלה עי״ד קכ״א בטור והט״ז הביאו דמותר א״כ מבשר לחלב ע״י גדנפא וב״י מותר אלא למ״ש הר״ב בס״ב ומ״א ט׳ אטו כלי איסור אין להגעיל לכתחלה קודם ה׳ ה״ה מבשר לחלב שלש טעמים לכתחלה אסור אבל יש תקנה שיגעיל פעם שנית והמים א׳ לא נ״נ דהיתרא הוא ועשר ידות נבלעין בדופן מים ונגד מעט בשר שנבלע בפעם שנית כשיוצא בהגעלה בטל במי הגעלה שנייה ודבר זה יש ללמוד ממ״ש התוס׳ חולין ק׳ ב׳ ד״ה כשקדם וברא״ש שם הביאותיו באות י״א וכל שיש ששים שרי לכתחלה עט״ז י״ד קכ״א ב׳ ומיהו עדיין י״ל אטו דאיסור וי״ל הוי גזירה לגזירה כי נ״נ בשאר איסורין דרבנן ובזה י״ל. אבל למ״ש אי״ה בסמוך א״ש דבאיסור גופא דיעבד וה״מ שרי תו ל״ג כה״ג:

ויצא לנו דין חדש שאף בכלי איסור ב״י והכשירו ע״י גדנפא ובשלו בה ויש ה״מ וסעודת מצוה יש להתיר ע״פ העיקרים המבוארים כאן ובתוס׳ חולין דנבלע בכלי לפי ערך ועשר ידות נבלע מים כו׳ א״כ נגד מעט איסור שנבלע בכלי יש בתבשיל ששים ונהי דהמים נ״נ לדידן מדרבנן מ״מ הא בי״ד צ״ב ס״ד בלח בה״מ וסעודת מצוה מקילין דלא נ״נ ה״ה כאן. וכ״ת מה שנבלע המים עם מעט איסור בדופן הוי כגוש בשר וחתיכה הא בורכא דמתכות שאפשר להפריד האיסור לא נ״נ וע״ש בט״ז ט״ו בש״ך י״ד ובצ״ח אות כ״א בש״ך תמצא כדברי והבן זה. ואי״ה בט״ז סוף הסי׳ אבאר דיני הגעלה מתכות מעכו״ם עי״ד ק״ך בש״ך כ״א וט״ז ס״ב אם הטיף עכו״ם אבר ולא היה מחזיק רביעית טובל בלא ברכה ואם יחדו לפירות ועכו״ם הטיף אבר ויחדו אח״כ למשקין י״ל א״צ טבילה וכ״ח גלייזר״ט שנשבר לשנים ועכו״ם דבקו בדבק צ״ע דמדרבנן הוא. ואם נפתח שולי הכלי דבטל מכל ונתן עכו״ם טס שלו לשולים יראה טובל בברכה כף ועכו״ם תיקן בית יד או סכין ועכו״ם תיקן קתא צ״ע וטובלו בלא ברכה עי״ד ק״כ ס״ז והבן. וניקב היינו כמוציא משקה: