סמוך עמ״א עב״י שהאריך והנה לכתחלה עיקר לשאוב בין השמשות דהיינו לאחר סוף שקיעה ושיעור ביה״ש מבואר בסי׳ רס״א ס״ב וכפי מה שביאר המנחת כהן בספר מבוא השמש מאמר שני פרק שני דף ל״ב ב׳ דמתחילת השקיעה עד צ״ה הוא שעה וחומש שעה ומסוף השקיעה עד צאת הכוכבים הוא רביעי שעה פחות חלק א׳ מארבעים בשעה וכמ״ש במ״א מזה שהוא לערך י״ג מנוטי״ן וחצי שיעור ביה״ש. ובאותו חלק ביה״ש מצוה לשאוב והטעם כי בלילה הולכת החמה תחת הקרקע ומחמם המים של מעיינות כדעת חכמי א״ה פסחים צ״ד ב׳ הלכך אין מתקררים עד שיהיו מחוברים ביום יב״ש בקרקע והקרקע מצננת המים ושואב ביה״ש וכבר נתקררו מרתיחת הלילה שאמש שהיו ביום יב״ש בקרקע מחוברין ואפ״ה צריך עוד יב״ש בתלוש דנהי שנתקררו מתחת מקרירות הקרקע היה מכה השמש מלמעלה ונתחממו קצת לכן בעינן יב״ש בתלוש או לחוש לדעת רש״י פסחים מ״ב א׳ ובעינן יב״ש בתלוש אלא שא״א לצמצם כ״כ מש״ה נוהגין לשאוב סמוך לביה״ש דהיינו בזמן השקיעה (שהיא כדי שעה ורביע קודם צ״ה) ומ״ש שלא לשאוב ביום דאסיר לדעת רא״ם הוא ר׳ אליה מזרחי וכ״ש שלא לאחר לשאוב בלילה דבהא כ״ע מודו. והוא לאו דוקא אלא הב״י מודה דלר״א ממי״ץ אסור אם נשאב בלילה. ומ״ש כ׳ הב״י דאם שאבן אחר תחלת הלילה אסור לעולם זה לפירוש השני שפירש הב״י לר״א ממי״ץ דלפירוש הא׳ סובר הב״י אליביה דר״א ממי״ץ דאם שאבן אחר תחלת הלילה יש תקנה אם מלינן עוד לילה ומ״ש עכ״ל ד״מ הנה ממלת שא״א לכוין ביה״ש עד סוף הוא לשון ד״מ וממלת דמן הדין עד מלת מהרי״ל אינו לשון ד״מ ומלת כול״י עלמא ליתא שם כמש״ל דלרש״י שרי אף נשאב בלילה כל ששהה יב״ש בתלוש עמ״ש בט״ז א׳:

ודע דהמחבר שכתב מבע״י או בין השמשות סובר דאף באמצע יום שפיר דמי ודוקא שלא לאחר בלילה והר״ב שהגיה סמוך לביה״ש כו׳ דפליג עליה וכתב בד״מ דלרא״מ אין נכון היינו לר״א ממי״ץ וכמ״ש הר״א מזרחי ז״ל ומ״ש סמוך ולא כתב וי״א דאין מבואר בהמחבר בפירוש ההיפוך שי״ל מבע״י היינו בזמן השקיעה קאמר ומשום דלא נתנה תורה למלאכי השרת וא״א לכוין כו׳ ומש״ה לא כתב וי״א וע׳ נ״ץ ולמ״ש מיושב. עוד מבואר מהמחבר דאף אם שאבן ביה״ש צריך שיהיו תלושים שיעור כ״ל הלילה וזה מבואר ממ״ש עד שיעבור הלילה כול״ה והוא דעת ר״י בר נתן הובא בב״י וכמ״ש הפר״ח כאן וזה אמת ויציב דהשתא אין המים מצטננים עד שישאבו ביה״ש אי מבע״י להמחבר ויהיו בתלוש שיעור כל הלילה ואף ארוכה יותר אסור עד אור הבוקר שמא סוף הלילה גורם הצינון נמצא ראוי לשאוב ביה״ש או בזמן השקיעה ומלינן יב״ש ואם הלילה ארוכה יותר מיב״ש צריך להמתין ג״כ עד אור היום וכאמור וקצרה צריך להמתין יב״ש עכ״פ. ומ״ש הפר״ח לריב״ן אין להקפיד אם נשאם בלילה ואם נשאבו בלילה מלינן עוד לילה וסיים וזה דעת המחבר קשה דמשמע דהשאיבה ביה״ש או מבע״י להמחבר אבל בלילה אין תקנה עט״ז א׳:

אינו עמ״א ובתנ״ט ס״ח אות ט״ו כשלא הוחמו חמים או העיסה בחמה מותר והוחמו היינו פושרין עיין ס״ג. ואין להעמיד מים בבית החורף שמסיקין שם ואם תוחמו פושרין אסור ועא״ר אות ג׳ בזה:

יש עמ״א והעולם נוהגין לכסות אף כשמעמידן בבית שמא יפול לתוכו דבר המחמץ ומ״מ רק בפשתן דקה כי טוב יותר להיותן מגולים שיצטננו יותר ועא״ר:

בליל ה׳ עמ״א דאי לאופין בע״ש אחר חצות כבסי׳ תנ״ח קשה פשיטא אלא לאופין במ״ש קמ״ל דאין לשאוב ביה״ש דאין מכין לי״ט כבסי׳ תרס״ז אות ג׳ וה״ה לאנשים שאופין הרבה ימים קודם פסח כשאופין ביום א׳ יזהרו לשאוב בליל ה׳. ואם שכח ישאב ע״ש מבע״י כמ״ש ריש סי׳ זה (כצ״ל) סמוך לביה״ש ולהמחבר מבע״י נמי כו׳ או יצוה לעכו״ם כבסי׳ ש״ז שבות דשבות במקום מצוה ל״ג ביה״ש ואי דבעי שישאוב ישראל כמ״ש בהג״ה כאן זה זהירות בעלמא ובת״ס אי מהני ישראל עע״ג יע״ש ובע״ש מיקל ע״י הרבה אנשים וכלים קטנים ביש באר בחצירו דאין נראה כממלא לגנתו ועסי׳ של״ח ס״ו ועח״י ח׳ דלטעם אין שבת מכין לי׳ט אסור ועא״ר תרס״ז ועמ״א סי׳ שמ״ב דצ״ע דשבות במ״ש חמור משבות ביה״ש בע״ש וא״כ אם שכח יותר טוב לשאוב ביה״ש ע״ש מביה״ש מ״ש. ועפר״ח מ״ש הש״ע ליל ה׳ אין ר״ל לאחר יום ד׳ בלילה אלא לאחר יום ה׳ בליל השייך ליום ששי והביא הא דפסחים אורתא דתליסר כו׳ ומיהו י״ל אורתא ביה״ש ובחידושינו פסחים כתבנו מזה:

מן עמ״א דמבאר במקום נביעה והחמה בלילה מחממם{מחמם} משא״כ נהרות רחוק המים ממקום נביעה הקרקע מקררתן ומ״ש בס״ג דמים שלא לנו במזיד אסור ה״ה מנהרות כן אף שי״א נהרות שרי מ״מ אנן קיי״ל אף מנהרות צריך מים שלנו ובמזיד אסור הוא:

ולא עמ״א עמ״ש באות ה׳. ואותן בארות המכוסין למעלה מכל צד ואין השמש מכה עליהם שקורין פלומפ״ן אפ״ה צריך לשאוב ביה״ש לכתחלה או סמוך לו ולשהותן יב״ש עד שיעבור כל הלילה כבס״א ועמ״ש אי״ה באות י״א בסיסטרנ״ה התם מפסיק הבנין תחת הקרקע ג״כ ובאלו אין מפסיק:

אין עמ״א ועט״ז ג׳ דאם הוא מקפיד על כך שרי לשפוך ביש לו מים אחרים ועיין א״ז אות ז׳ ובאגודה פכ״ש סימן מ״א אם אירע מת ב״מ לא ישפוך אם אין בעיר מי שיתן לו מים שלנו:

או עמ״א ועש״ך שם אות ו׳ ומה דנקיט שם שלא לשתות מנהר בעת התקופה רבותא קאמר אפילו ממחובר יש חשש וכ״ש בתלוש ונוהגין להניח ברזל עליו ועד״מ כתב להחתימה במפה עט״ז ובפר״ר ה׳ ר״ח הזהיר על זה יע״ש וכבוש ומבושל ומליח כרותח אין מניחין ברזל ומנהג ברז״ל אפשר דוקא ודורשין ר״ת אבל לא שאר מיני מתכת ולא ראיתי רק ברזל. עמ״ש המ״א באות ט׳ דה״ה מלח סגי להניח או חותם היינו מ״ש בד״מ להחתימה במפה:

ברזל עמ״א בשאר ימות השנה יניח מלח ובמים של מצות אין נותנין מלח כבאות י״ו ומיהו אם נותן באויר אין חשש וגם להחתימה במפה אף במים של מצות יש לעשות כן ועד״מ. לסנן המים שמא יש בו חמץ עד״מ. ומ״ש כלי שהיה דבש כו׳ וע״י הגעלה שרי עסי׳ תס״ב מי פירות עם מים במ״א אות ו׳ וא״כ אם עמדו שם המים מעל״ע בלעי מפליטת הכלים שהיה בו דבש או מי פירות וממהרים להחמיץ הא הגעלה שרי ובתנ״ב משמע דע״י הגעלה חוזר משהו ונבלע בו דמש״ה אין להגעיל בפסח וא״כ צ״ע קצת ופשיטא דראוי לאסור מה שלוקחין חביות גדולות שמחזיקין בהם דבש ומדיחין ומשימין בהם מים למצות בבתי האפייה דאיסור גמור הוא דמפליט מי פירות כו׳ ודיעבד אפשר להתיר. ומ״ש לא יקח כלי נחושת במטה משה סי׳ תקע״ח ראיה מחולין נ״ה משיכלי חמימי י״מ נחושת ועפר״ח כאן ומ״ש המ״א שראה ללוש בכלי נחושת עח״י יו״ד דמים בעי צינון ע״כ אין ליתן בכ״ג ומס״ג מנחושתו עבה י״ל דהתם אוסר אף שנתן המים אח״כ יב״ש בכלי אחר והתם אף דיעבד אסור ע״כ ראוי ליתן בכלי חרס וכן הלישה טוב יותר בקערה בדיל כי יכול לנקות בטוב:

בשל עץ עמ״א סובר חדשים דישן מאיס הוא למצוה ומצופה שקורין גלייזר״ט אין מאוס כבסי׳ תרע״ב ס״ג בג״ו ובלבוש כתב כ״ח חדשים דמקררים ומשמע דה״פ כ״ח חדשים דכ״ח מקררים ובהכרח חדשים כי ישינים מאוס לדבר מצוה אבל מ״מ להקפיד לומר דוקא כ״ח דאם אין לו בריוח כ״ח יקח עץ נמי יע״ש. ובהג״ה משמע דה״ק דכ״ח דוקא חדשים ובעץ אף ישן וצ״ע. ודע דבי״ד סימן צ״ג כתב הט״ז וכ״ח כ״ז שלא שבע בולע בפחות ממעל״ע הא להפליט לא וכמ״ש שם בפריי לי״ד וכ״ח גלייזר״ט י״ל דאין בולע בפחות מעל״ע יע״ש בזה:

בסיסטרנ״ה עמ״א עב״י דמכוסה מכל צד וגם למעלה ואין השמש מכה ביום ולא בלילה תחת הקרקע ומדכתב סמוך לשאיבתן. ולא כתב וא״צ לשאוב מבע״י אלא אף בלילה עמ״ש בט״ז אות ה׳ ועח״י אות י״א וא״ר אות ו׳. דאם הסילון שופך תמיד שם קשה גם מי הנביעה קשה יע״ש וי״ל בטילה בהרבה מים שיש בסיסטרנ״ה. או שאין שופך תמיד כמ״ש הח״י. ולמ״ש הב״י שהוגד לו דמים אלו חמין הם בחורף חמין משמש המהלכת תחת הקרקע א״כ אין הבנין מציל במה שמפסיק ומ״מ למעלה מכוסה השאובין מבע״י למה להמתין לילה א׳ הלא חום השמש אין מכה עליהם ביום אלא דקשה להיפוך באם זה מהרע״ר להקאסטין בלילה או ממי הנביעה א״כ לא יהיה תקנה לאותן מים לעולם דהא במ״א וט״ז א׳ הקשינו לפי׳ הב׳ של הב״י בדברי הר״א ממי״ץ ז״ל נשאבו בלילה אין תקנה הקשינו דא״כ אין תקנה לכל מימות שבעולם ועיין עולת שבת והתירוץ דביום מתקררין מקרקע ומ״מ נתחממו קצת מהשמש שמכה עליהם ולכך מניחין יב״ש בתלוש משא״כ בסיסטרנ״ה דהבנין מפסיק בינם לקרקע. והוי כנשאבו בלילה ואין הקרקע מקררן ואין תקנה. וגם אם אין הקאסטי״ן מכוסה למעלה ונתחממו ביום שמכה השמש ולמאן דאוסר חמי האור ולא מהני צינון ה״ה לחמי חמה דלא מהני צינון ועפר״ח ועיין לבוש ס״ג. ואל תשיבני מכל מימות שבעולם שמכה עליהן השמש דהקרקע מקררתן משא״כ מים אלו כמונחים בכד דמי ולפעמים חמין ממש הם מחום השמש ביום א״כ יראה דכה״ג פשיטא דאסור ועשו״ת רמ״א ל״ה ועח״י י״א וי״ג. ומיהו זכורני בק״ק לבוב היא העיר הגדולה לאלקים יע״א שיש ברחוב יהודים תוך העיר בנין כזה ולמעלה מגולה ושאבו כולם משם מים והגדולים לא מיחו ודאי טעמם ונימוקם עמם ואפשר ראוי לשאוב מהרע״ר עצמו לא מהקאסטין וכאמור. ופלימפ״ן שמכוסה למעלה ולמטה אין מפסיק ודאי צריך לשאוב סמוך לביה״ש ובשעת הדחק י״ל הואיל ואין השמש מכה עליהם ביום שרי דיעבד בלא יב״ש וצ״ע:

מדוד עמ״א הנה המעיין ברש״י פסחים מ״ב א׳ ד״ה ולא בחמי חמה וכ״ש חמי האור פשיטא וגם הא דאמר ממוליי״ר אסור אלא לומר דכמו חמי חמה מהני צינון לפי׳ רש״י ז״ל שלנו כו׳ וסובר ה״ה חמי חמה ממש מהני צינון ה״ה לחמי האור מכ״ש ידיו לבמ״ה להיות כנדון וד״ה הגרופים דוד גדיל ונחישתו עבה היינו שהוחמו המים ע״ג האש ומהני צינון אלא בגורף ממוליי״ר שאין עתה אש עדיין חמין או פושרין הואיל ונחושתו עבה וז״ש מצננין כו׳ כן נראה לכאורה אבל הר״ב בתשובה ל״ה אוסר בחמי האור צינון וע״כ מפרש שנתן מים אח״כ כשלא היה בו אש תחתיו ואפ״ה הואיל ונחושתי עבה משמר חומו זמן מה לאחר שהועתק מאש ומחמם המים שבו קצת ובזה הגרופים סמוך אסור הא צינון כה״ג מהני וה״ה לחמי חמה מהני צינון רק בחמי האור לא מהני צינון והפר״ח כתב לחמי חמה ג״כ לא מהני צינון ועח״י:

שנחושתו עמ״א ומשמע דוקא שהמוליי״ר עדיין פושרין קצת שהועתק מאש סמוך זמן מה הא נתקרר בזמן רב דפשיטא שאין לחוש עיין בסוף הסימן לנט״י:

ובשעת עמ״א הב״ח פירש דברי המחבר דאם אין לו מים אחרים מותר ללוש בהן וכתב הב״ח שאין נראה להתיר והמ״א פירש בלש ואין לו עיסה אחרת וה״ה באין לו מים אחרים כלל כ״א אלו וא״ש דברי הר״ב אף בלא דחק ועח״י אות ט״ו דבהנאה מותר בלש בחמין ג״כ ע׳ טור וב״י:

חד עמ״א הנה באיסור קיי״ל משהו יותר הוי רוב משא״כ במים בצונן י״ל בעינן חד בתרי. ומ״ש אם מותר לערבן לכתחלה ועיין באגורה פכ״ש סימן מ״א אם נתערבו מים שלא לנו התיר ר׳ יהודה ללוש לכתחילה מדלא אמר רבותא טפי דמותר לערב לכתחלה ש״מ לכאורה דאסור ועא״ר אות ט׳ וי״ל למ״ד דיעבד אסור י״ל לכתחלה אסור לבטל ולמ״ד מותר במים שלא לנו י״ל לכתחלה מותר לערב דל״ג אטו בעיניה דהא דיעבד שרי. אם מותר לערב מים שלא לנו חד בתרי בי״ט דאפשר הוי מתקן עמ״ש בפריי לי״ד צ״ט אות י״א בש״ך דמותר דמצנן ע׳ סימן שכ״ג במ״א י״ד עיין ע״ש וח״י וא״ר יראה דמותר לבטל חמי האור חד בתרי אף לרמ״א בתשובה סימן ל״ה וצ״ע די״ל מים שלא לנו דיעבד שרי לכתחלה מותר הא חמי האור לכתחלה אסור ואף דיעבד י״ל דאסור:

יש עמ״א דמלח הוי מי פירות וי״ל תאפ״ה מיד ומעט מלח יש לסמוך על הכל בו דאין מחמם כ״כ וע׳ עט״ז:

כשרה עמ״א ועמ״ש באות י״ח אי״ה בזה:

כיון עמ״א וא״כ אין לצאת בה בב׳ לילות הראשונות די״א דהוי מצה עשירה גם בע״פ אסור דלי״א יוצא בה א״כ אסור לאכול בע״פ ועח״י י״ט ולקמן תס״ב ותס״א ומ״ש משמע קשה דפשיטא דכשירה משמע שיוצאין בה ידי חובת מצה:

ופלפלין עמ״א ועח״י ך׳ די״ל בשאר תבלין באכילה חוץ מלח ופלפלין ומלח ופלפלין בהנאה מותר רק באכילה אסור ועיין א״ז:

הנה בק״ס מים חמין לנט״י יע״ש וחמין הוחמו לרגלים בכלי בדיל ווארים פלא״ש ונתקררו לנט״י מלאכה כשופכין צ״ע ומ״מ לרש״י בנתקרר והיה יס״ב י״ל פסולים לנט״י: