טוב עמ״א בכפל למה. ואינו נכון ג״כ דאין להניח רגע בלי עסק כבסי׳ תנ״ט רק א׳ יערוך ויגלגל וא׳ יקח חלה א״ר וח״י ב׳. והפסיק בשירה חוזר ומברך כבסימן י״ט בי״ד ול״ד לתל״ב אם שח באמצע בדיקה דאין חוזר דחיובא לסיים הבדיקה עח״י שם ח׳:

שאלה חלה חמוצה שנפלה לתבשיל מהו ועח״י. הנה בע״פ עד הלילה אם במינה בעי ק״א למצח אפויה ולא״מ ששים עי״ד שכ״ג ס״א ואם החמיצה תחלה ואח״כ קרא לה חלה אף אם נאמר דאיסור חע״א לקוברו בין רשעים גמורים ביבמות ל״ג רק דאין לוקה ב׳ אפי׳ הכי ל״ש כאן איסור חלה דאין כאן נתינה לכהן דאסור בהנאה ובפסחים ל״ג א׳ דאחמיץ במחובר בעינן ראשית ששיריה ניכרין זהו לר״י הגלילי דחמץ מותר בהנאה משא״כ לדידן אין זה חלה כלל אף חלת האור כה״ג ובפסח במשהו אוסר דאף אם נימא דאין איסור חל כלל על איסור חמץ הוי כולל עמ״ש בפתיחה בריש הספר וחליטה עסי׳ תנ״ד במ״א וח״י. ועמ״ש אי״ה באות ב׳ במ״ש טוב לקרב:

ואם עמ״א ומ״ש המחבר ויותר נכון ע״י צירוף סל היינו מפני המהירות א״א לשהות ולקרב עיסה אל עיסה וגם ישאר קצת פנוי לכן יניח בסל אח״כ. ומ״ש המחבר טוב לקרב אם מפני הברכה היל״ל שמא אין בכ״א שיעור חלה אלא אף שיש בא׳ שיעור חלה ובאחרים לית ויברך על א׳ כבאות א׳ מ״מ חיישינן שאח״כ ע״י צירוף סל יתחייבו השאר ואוכל טבל כי מה שנתן תחלה לאו כלום דפטור היה עט״ז ב׳ ועיין לבוש. וסל מצרף כיון שהיה רגע שם אף נטל מתוכה נתחייב בחלה וזה פשוט. ועד״מ צירוף כלי דוקא של אדם א׳ ומין א׳ הא לא״ה אין הכלי מצרפו ועמ״ש בס״ז:

אם אפשר למדוד בצמצום ומעט יותר אין כ״כ קפידא עב״י א״כ טוב ליקח חלה מעיסה מלצרף בסל וד״מ ופסחים מ״ח ב׳ הני נשי כו׳ י״ל בפסח מיירי דלא היו רוצין למדוד עח״י ה׳:

לא עמ״א עט״ז ב׳ וה׳ ושם פירשנו די״ל דמש״ה לא כתב הרא״ש הקפה דא״צ נגיעה כ״א שתיהן לפניו סגי יע״ש ומ״ש דהטור סובר דיעבד דוקא וההוא דשמואל בי״ט דא״א בע״א. ומ״ש דהא חולק על רש״י היינו דצריך ששיריה ניכרים ועי״ד שכ״ג ס״א בהג״ה ששיריה ניכרים הא לא״ה הוי טבל וממילא כיון דצריך לשייר מעט יותר ומפריש על המותר אותו המעט עם החלה יהיו מוקפים ושם מבואר החילוק בין ב׳ עיסות דאף בחלת ח״ל צריך להיות מן המוקף לעיסה א׳:

ודע חלת ח״ל שנילוש מעי״ט ושכח ליטול חלה ונטל בי״ט אי יש להתיר לאכול השאר הכל דיעבד או נאמר דהוי כמעשר פירות דלא יאכל בו ביום אפשר תליא במחלוקת רש״י ותוס׳ ביצה ט׳ א׳ אי הוי מתקן בחלת ח״ל או לאו והבן. ועסי׳ תק״ו ואי״ה שם יבואר עוד:

לא עמ״א ועפר״ח הקשה דלבטל מקמי דתחמיץ וי״ל דצריך ביעור מדרבנן לא עבדינן תקנה במידי דאסור מדרבנן עכ״ל ועמ״ש בט״ז ובא״ר אות ה׳ בשם כל בו דבעלים אין שלו והכהן לא הגיע לידו והקשיתי יתן לכהן. ומתני׳ י״ל חלת א״י דבעינן נתינה לכהן ומ״מ קשה יתן לכהן ויבטל קודם שתחמיץ ונהי דבחה״מ מנקברים אפרן אסור ישהה עד לאחר הפסח ויהנה בגחלים ומ״ש הפר״ח דאסור מדרבנן חלה י״ל בדיל מיניה ועפ״י פסחים:

תחמיץ עמ״א ובהקדש דלא אמרינן הואיל עתוס׳ פסחים מ״ו ב׳ ד״ה הואיל שני. וער״מ חו״מ פ״ה ה״ז וה״י ובלח״מ וי״ל דלרבה דהלכתא כוותיה ע״כ תנור מקדש להא מילתא דלא מצי פריק דאל״כ אמאי אין דוחה י״ט נימא הואיל ולא ניחא ליה כתי׳ התוס׳ ד״ה הואיל ראשון:

יטילנה עמ״א ותקנה לכהן קטן או יבטל מקודם כיון דבלא״ה אין נותנין לכהן ולפרר ולזרות לרוח עמ״ש בט״ז וערש״י ביצה כ״ז ב׳. משמע כל מיני ביעור אסור ולהטיל לים ג״כ. ועוד אסור בטלטול הוא וצ״ע:

קטן עמ״א ועח״י אות י״ב תמה דבנדה ל״ב וכ״פ הר״מ ז״ל בפ״ה משא״ה ה״ב דקטן פחות מט׳ שנים אין מטמא בש״ז יע״ש וא״ר אות ט׳ תי׳ דלזיבה קרי ש״ז דקטן בן יומו מטמא בזיבה כמ״ש הר״מ ז״ל פ״א מה׳ משכב ומושב ה״ד יע״ש. עיין ב״י מ״ש אם יותר מבן ט׳ אין נאמן לומר שלא ראה ק״י ועש״ך י״ד קכ״א אות ל״א בדרבנן משמע דנאמן היכא דלא איתחזק י״ל דחזקה שראה כמ״ש הב״י:

שטבל עמ״א ובי״ד שכ״ב ס״ה י״א דבעי הערב שמש וא״כ מלת תיכף אינו אליביה דכ״ע ואי״ה באות ט׳ יבואר עוד. עי״ד שכ״ג מותר לבטלה ברוב משמע אף ביד לכתחלה ובי״ט י״ל אין מבטלין איסור עסי׳ שכ״ג אות י״א במ״א משא״כ עד הלילה וצ״ע ועב״י:

שאין עמ״א אף לגדול שטבל והעריב שמש אין נותנין לו. עש״ך י״ד שכ״ב אות ט׳ דעתו דדעת הר״ב כדיעה א׳ בסתם דנותנין לקטן או לגדול שטבל לקריו דגם בהר״ב הוא דיעה א׳ בסתם עיקר ועש״ך רמ״ב ומ״ש בהנהגות או״ה בפריי לי״ד ומ״מ לא ראיתי עתה לנהוג כן אף בפסח: