בטור כו׳ עמ״א ועט״ז א׳ בזה ועא״ר מ״ש מי״ד פ״ו בש״ך אות ל׳ ועמ״ש אי״ה באות ב׳ מזה ובאות א׳:

ומודיעו עמ״א הע״ש הביא דברי הש״ג בפ׳ השוכר את הפועל בע״ז דלא מהני הכרזה אע״ג דבטריפה מהני יע״ש וער״ן בתשובה נ״ט משמע רישומן ניכר ונתפרסם בעיר שרי למכור לעכו״ם וצ״ע קצת ממ״ש באלפסי דאסור עט״ז א׳:

קודם עמ״א כ״ה לשון הר״מ ז״ל פ״ה ה״ט כדי שיכלה קודם פסח וכ״ה בגמרא מ״ב קבא היינו לעכו״ם כי היכי דכליא קמי פסחא היינו דליהוי ס״ס כו׳ (עלח״מ שם שמא יאכלנו אחר הפסח משמע כח״י א׳ קמח בניכר ועובר ב״י ויאכל איסור אחר פסח וה״ה דהמ״ל ב״י וי״ל מבטל ליה כמ״ש א״ר שם אבל יאכל אחר פסח אף בטלו אסור כמבואר בתס״ח ותס״ט) ובשעה ה׳ אף מעט אסור לעכו״ם דליכא ס״ס אף באיסור דרבנן ביצת נבילה אין מוכרין שאין עושין ספק דרבנן לקולא לכתחלה ומ״ש תוס׳ ע״ז דאל״ה י״ל ההוא דע״ז היה קודם ואח״כ פסחים והדר ג״כ מע״ז וקבא מעט לעכו״ם שרי אף באיסור לז״א דא״כ איך טעה פעם ב׳ ותרי המעשים בב״א הוי ואפ״ה הוצרך לסיפא. וי״ל להר״מ ז״ל לא הזכיר שאין ניכר החמץ וע״ז קדים וכאן בביקוע וטעה שניכר ואותביה דיטחון קמח ער״ן עט״ז א׳ ומ״מ א״כ למה לי דכליא קודם פסחא וי״ל כי היכי דכליא כלומר שאסור לשהותו וצריך למכור מעט לעכו״ם כי היכי דכליא החמץ מרשות ישראל קודם פסח ובע״פ בשעה ה׳ נמי שרי ודברי הכ״מ י״ל דס״ס נמי אין עושין לכתחלה בידים דאל״כ בלא ביקוע דהוי רק ספק חמץ עמ״א י״ב לשתרי וע״כ מעט שרי דע״פ הרוב לביתו קונה ואת״ל דשמא ימכר לישראל שמא יכלה קודם פסח ומש״ה שרי ס״ס כה״ג והבן:

ומ״ש מיי״נ בי״ד קל״ד ס״ה צריך ביאור דשם מיירי שאין ניכר ומה בכך שיורגש הטעם מ״מ יבוא ישראל להפסיד ולטעימת איסור וע״ש בש״ך אות כ״ג וכ״ד ותוס׳ ע״ז מ״ט ב׳ ד״ה שקול ובפתיחה בריש הספר הארכתי בזה יע״ש. ועי״ד בש״ך נ״ז אות נ״א ופ״ד אות י״ז החיו בקמח מתולע למכור מעט לעכו״ם ויש לומר התם ס״ס איכא כמ״ש באות י״ח ומש״ה בצירוף טעם דלעצמו לוקח שרי. ומ״ש בשם כ״ה בשם רי״ט בי״ד חלק שני סי׳ ב׳ עיינתי שם וכתב דגן שנבלע ולא נתבקע אין איסורו אלא מדרבנן לשיטת הר״מ ז״ל (ער״מ פ״ה מחו״מ ה״ו וס״ח ובהקדמה כאן הארכתי) ואפ״ה לא ימכור לעכו״ם דאין עושין ספק דרבנן ולא ס״ס לכתחלה יע״ש ומ״ש כ״ה ס״ס היא ל״ד א״נ כמ״ש המ״א לקמן אות י״ב דגן שלא נתבקע הוי ספק איסור וא״כ שפיר הוי ס״ס ממש ומיהו נודע ספק האחד תחלה. ומ״ש לכאורה סובר בכ״ע מעט תלינן לעצמו לוקח דאל״כ אין עושין ס״ס בידים כבר כתבנו שזה רגיל וקרוב לודאי ובצירוף שניהם מתירין. ובמקום אחר הארכנו בזה אי עושין ס״ס בידים או ספק דרבנן ועסי׳ תפ״ז בט״ז אות ה׳ יע״ש. פ״ד ביצה א׳ ע״י חולי דמותר באשתו טס״ס אם מת י״ל דמותרת לכהן הואיל ואשתרי אשתרי ובשו״ת א׳ כתבנו בזה. אה״ע ה׳ מהריב״ל ס״ג סי׳ ל״ב:

דכיון עמ״א הביא רק דעת רבינו אפרים בטור וכ״ה בהמחבר עט״ז ג׳ ולתיתה לדידן עסי׳ תנ״ג בט״ז ד, ומ״א ט׳ ועמ״ש לענין דיעבד ועמ״א כאן י״ב ובהקדמה:

לידי עמ״א בהקדמה הארכנו ביקוע הוי מ״ה ומשמע דחייב כרת ואם לא נתבקע רק שהה מיל אי בתבשיל חם שאין מעלה רתיחות י״ל ספק הוי עמ״א י״ב ומ״ש בהגמי״י פ״ה והאוכלן בכרת עב״י הוא ל״ד עפר״ח והנה מה שצריך לראיה אע״ג דכ״ש הוא מעיסה בלא שהה מיל ולא נראה חימוץ כ״ש חטה הקשה מסי״א י״ל עיסה דרך להיות קרני חגבים כשנתחמץ הלכך כל שלא נראה כו׳ משא״כ חטה. ומ״ש שכ״מ בתה״ד קכ״ג לכאורה כוונתו דהתה״ד שם בשהיות אי מצטרף הביא ראיה מדגן שירד דלף טיף טיף פסחים ל״ט ב׳ וכפי הנראה גורס דג״ן עמ״מ פ״ה מחו״מ הלכה י׳ לא קמח אלמא כל שלא שהה בדגן שיעור מיל אין חימוץ קשה א״כ מה מייתי ראיה מרב פפא דלא קבע מילתיה אמשנה דשלש נשים פסחים מ״ם ב׳ דטובא אשמעינן אף דגן שהיות מצטרפות ועוד דבלאו ר״פ הך ברייתא דגן שנפל דלף כל היום אין מחמיץ לאו משום טרדא ועסקות אלא דגן שלא נתבקע שרי והר״ן סובר באמת כן דארבא דטבע בביקוע איירי דלא כר״א ועמ״ש בהקדמה כל שמוטל במים צוננין אפילו מעל״ע ויותר אין מחמיץ כל שלא נתבקע העיסה בצונן בה״מ יש לסמוך ע״ז עפר״ח כאן:

וא״ת ארבא דטבע אמאי לא התיר רבא לערב ברוב היתר ולטחון הכל דלח בלח בטל הוא ואין חוזר וניעור כבר הקשה הרשב״א ז״ל בסי׳ תפ״ה עמ״א תמ״ז אות מ״ה יע״ש ובט״ז ה׳ להוסיף שרי קודם פסח אבל לבטלו בידים לא אף קודם פסח וההוא דתרנ״ו ב׳ בט״ז פירשתיו שם ועי״ד קט״ו בש״ך כ״ח בספק איסור מבטלין וחטים שאין ביקוע ספק הוא עמ״א י״ב הא ליתא דודאי ספק תורה אין מבטלין (אף למ״ד דהוי דרבנן ול״ד לאיסור דרבנן) וחמאה איסוריה קיל ובפריי שם בצ״ח וצ״ט כתבנו מזה:

מעשה כו׳ עח״י ה׳ אם יש בו להשביח מקחו אף כשהוא בידו אין נאמן יע״ש:

מ״ש בשם מרדכי הארוך עב״ח ועסי׳ תמ״ז במ״א אות מ״ה ומ״ו ואות י״א החוזר וניעור ביבש. וכללא הוא לדידן כל שאין עובר מ״ה ב״י אחר הפסח שרי דיעבד ונאכל א׳ ונפל לים דהותרו אחרים באיסור דרבנן שאני אומר ומחמת ס״ס עי״ד שם ואפילו לדידן נתבטל קודם פסח ומה ששייך לכאן עמ״ש בתמ״ז מזה. ובדין חטים שאין מבוקעים שבאו במים עמ״א י״ב וערש״י פסחים ז׳ א׳ אפי׳ בחטי קורדנייתא שבאו עליהם מים ובתוס׳ ד״ה משש ועח״י אות י״א ואי״ה באות י״ב יבואר עוד:

אין עמ״א הרשב״א ז״ל בתשובה ק״ב ועט״ז ה׳ אף מאותו גדיש שרי באמצעיתו וכמ״ש בס״ו אלא דנ״מ עליונות הגדיש שרי ליקח בסתם אף ע״פ שרבו הגשמים דהולכין אחר הרוב שאין מחמיצין דרך נפילה וזבים מיד בלא שרי׳ והרוח מנשב בהם ועפר״ח ליקח מקבוע אסור והיינו מעליונות הגדיש וע׳ לבוש ומ״ש בט״ז אות ה׳ בזה:

יש ע׳ מ״א לאכול הדבש בעיניה בלי מים נמי דמערבין קמח ואף קמח נוהגין לרחוץ עט״ז ו׳:

רק עמ״א הביא דברי הב״ח בס״ד והם רחוקים מדברי הט״ז אות ו׳ כי להב״ח אין לאכול דבש בעין בפסח משמע אף שהוציא לפנינו מן הכוורת חדרים קטנים דאתי לאחלופי (ופליג ג״כ אלבוש) ודבש המובא בכלים בחביות גדולות שאין מזייפין כ״כ שלא להפסיד הדבש אז קודם פסח שרי לבשל מע״ד ממנו דבטל בס׳ ואין חוזר וניעור (עשו״ת ב״ח ק״ז בנפה ותנ״א מ״ש די״ל שמא יש צרור עיסה בעין וחוזר וניעור בפסח כה״ג) ומשמע שם דוקא לבשל עם מים הא לבשל הדבש עצמו י״ל דאין ששים יע״ש וכלים קטנים מערבין הרבה קמח אף קודם הפסח אין מבשלין מע״ד ופי׳ כן דברי הר״ב בהג״ה ואמנם פשטן דברי הר״ב משמע כט״ז ועח״י:

אבל הלבוש כתב בחביות גדולות עושין מע״ד קודם פסח לא בפסח דשמא יש קמח (בעין) ואם בישל הדבש בפ״ע יש מחמירין לאכול בפסח שמא אין ששים בדבש עצמו משא״כ כשבישל מע״ד יש מים הרבה והמחמיר תע״ב והמיקל בדבש עצמו אם בישל (בחביות גדולות) לא הפסיד. ומזה הוא מחמיר כהב״ח ואפשר יותר מב״ח אותן י״א שהביא אבל דבש מכוורת חדרים קטנים מיקל לאכול בעין ולא חשש דאתי לאיחלופי כי י״ל הואיל ומצוי הוא כמו בלנ״ד זפרין יע״ש ועט״ז ז׳ וט׳ ומ״ש המ״א יש נוהגין לבשל מי דבש היינו המע״ד עד שנעשה עב ושרי אפילו לי״א בלבוש ולהב״ח אסור אף חדרים קטנים דאתי לאחלופי ודעת הט״ז לקולא בחביות גדולות אף תוך הפסח בעיניה ולבשל שרי כי אין מערבין כלל וכלים קטנים יש מקילין לבשל מע״ד קודם הפסח כי נתבטל קודם הפסח והכל לפי המנה:

ולפ״ז מרקחת קודם הפסח בדבש מחביות גדולות לי״א בלבוש אין לאכול בפסח ולט״ז שרי וכלים קטנים י״ל אף להט״ז אסור ודוקא מע״ד שיש מים הרבה. ואפשר לשהותו שרי וצ״ע. והרוצה להחמיר יקח דבש מכוורת ולהב״ח גם בזה צ״ע דאתי לאחלופי ודוקא מע״ד קודם פסח דיודעין שנתבטל קודם הפסח עם מים. והנה במדינה שאין נוהגין לרחוץ כלל חטים י״ל נהפוך הוא מע״ד לבשל תוך הפסח או כלים קטנים קודם פסח י״ל משא״כ לרקח מרקחת בתוך הפסח וכ״ש קודם פסח מי פירות אין מחמיצין ולמאן דחש למ״ש הש״ג בחמוצים אין לרקח כ״א פירות שאין חמוצים עמ״א תס״ב והבן זה:

וענבים עמ״א עב״י בענבים כו׳ ופירות יבישים שאופין בתנור לחם ומושיבין במקומו פירות או נגעו ופלוימ״ן הטעם שנותנין עליהם שכר או מי שעורים ובע״ש כתב ויש ריח חמץ ועסי׳ תס״ב ריח בפת אין אוסר: והנוהגין לסנן היין מן הצמוקין משום חשש חימוץ שמא יש בעין נדבק על הצמוקין ונ״ט בפסח רשאים לסנן אף בע״פ עד הלילה דבטל בס׳ וכשחל ע״פ בשבת יזהר משום בורר ויניח מעט יין בצימוקים עסי׳ שי״ט ומיהו הפרש יש בין מסנן בבוקר שבת י״ל דשרי כי רשאי לשתות יין בע״פ ולא מיחזי כמכין לי״ט משא״כ קודם הלילה מעט אסור לשתות רק טובא וכ״ש כשאין לו רק בצמצום לד׳ כוסות וטעם יותר מיחזי כמכין לי״ט ואסור לסנן בשבת ובהכרח יניח עד הלילה ודיעבד אין איסור כמ״ש הר״ב מיהו אין אוסרין תערובתו ועמ״ש אי״ה באות י׳. עסי׳ תע״א:

להשהותו עמ״א ועט״ז ח׳ ובקצת מקומות כמדומה מקילין כשיש יומא דשוקא בחה״מ פסח לסחוט בהוט צוקר ולמכור לעכו״ם בחה״מ ואין למחות בידם וכן לחולה שאין סכנה כה״ג באין לו צוקר אחר:

כרכו״ם עמ״א ופירות יבישים מעכו״ם במקום שנזהרין מהם לא מהני סינון קודם פסח כי החשש שאפו לחם בתנור ואח״כ פירות ובכוליה משערין ובאות א׳ בק״ק קאליש כו׳ ובמקומות אחרים נוהגין איסור א״כ אף לסנן קודם פסח י״ל אסור וכ״ת שיש ג׳ נ״ט עסי׳ תנ״א במ״א א׳ ותמ״ז בשומן שהותך כו׳ וי״ל התם הוקלש ע״י ב׳ כלים ובמקום שנהגו איסור בפירות יבישים אף לסנן קודם הפסח אין להתיר וצ״ע:

אינן עמ״א בכל הנך אפילו פחות מששים כל שהרוב היתר (עסי׳ תנ״ג) ובדבש בעי ששים יע״ש ועח״י ט״ז היקל בדבש בפחות מששים ואפשר בה״מ לצדד בזה ומ״ש שם אפילו בידוע שיש סולת לסמוך על היתר רבינו יונה או לשהות בביתו יע״ש וצ״ע מי יודע מזמן והשיעור שיתהפך לדבש ועמ״א רט״ז ג׳ ומ״מ י״ל דבטל בס׳ בדבש גופא קודם פסח או כשידוע שנתערב סולת זמן רב ונפל מעט בתבשיל שיש ס׳ אפשר לסמוך על זה. ובמינו כמו דבש במצה טחונה שקורין מצה בריי״א אף פחות מס׳ בדבש בסתם מותר אף להמ״א דרבנן הוא והדבש נ״נ מדרבנן ג״כ. ועד״מ דפוס פיורדא הנדפס התק״ך במקום דבש כתוב כרכום וכלל כ״ד כתוב כ״ח יע״ש:

לא עמ״א. בהקדמה כתבנו מזה דפלוגתא דשמואל ומר עוקבא בלתיתה ובישול אין ענין לזה אף להר״ן דפסק בארבא בחישתא כל שלא ביקוע שריין בישול גרע טפי מחימוץ ואין שיעור במעט רגע פחות ממיל נמי עפ״ב פסחים וכ״ש לרבינו אפרים בס״ב ואף אם נאמר דספק בס״ב כמ״ש המ״א פלוגתא דמר עוקבא ושמואל ל״ש לזה וברי״ף משמע לכאורה כהר״ן בההוא ארבא דלתיתה וטביעה א׳ הוא ומ״מ קשה בישול שאני והנה המעיין ברי״ף ור״מ פ״ה הח״ט וה״ו ובלבוש כאן יראה ג׳ שיטות כי הרי״ף ז״ל כתב דספק תורה לחומרא מחמירין כמר עוקבא ומשהו דרבנן ספיקו לקולא (ואף ספק א׳ בגופו כו׳ י״ל דנודע יחד או אף נודע הא׳ תחלה ואח״כ נפל לתבשיל התירו המחבר עשו״ת ש״י בעגל בק״ק מיץ במליחה וה״נ כן עמ״ש בפריי לי״ד) ודוקא משהו או במינו והר״מ ז״ל שם ה״ח שאין דגן שנבלל ולא נתבקע חמץ מ״ה אלא מד״ס משמע שסובר כמר עוקכא לא מטעם ספק תורה עלח״מ שם וי״ל בב״י שרצה לומר ברי״ף כהר״מ א״כ למה פסק ספיקו לחומרא בשל תורה ושם משמע שר״ל להר״מ ז״ל אף בפחות מס׳ שרי תערובות דאינו רק משהו חמץ דרבנן עב״י וגם זה צ״ע נוקשה נמי עכ״פ ס׳ בעינן ככל איסור דרבנן וכ״נ כאן סתם כהר״מ ז״ל משמע אף פחות מס׳ דהר״מ ז״ל קורא נתבקע מניח עפ״י אבוב ולא נתבקע כלל הוי דרבנן נטבע בנהר ומקילין ומש״ה אנו מחמירין כמר עוקבא ובלבוש כתב נתבקע ממש חמץ מדרבנן ולא ממש אף מדרבנן ודשיל״מ כו׳ וצ״ע ועא״ר וכבר כתבנו בהקדמה נתבקע ממש מ״ה חייב כרת ועסי״א וברא״ש ואי״ה יבואר בט״ז י״ב. וי״ל עוד להר״מ ז״ל טכ״ע דרבנן ע׳ בה׳ מ״א ומש״ה פחות מששים ג״כ או ספק תורה מד״ס וז״א. אבל אנן קיי״ל טכ״ע מ״ה:

ודע דבמינו ברוב או נט״ל וכדומה שווין למשהו בזה (ול״ת הטעם דסומכין אשאלתות אלא הטעם ספק דרבנן לקולא) ועח״י כ״ו דמיקל לדידן בהנאה או נ״מ בלא נתרככה באין ששים כתבנו בט״ז י׳ דאסור כטבע בנהר מטעם ספק תורה הא כל שיש ספק דרבנן שרי כאמור:

ומ״ש ג׳ חטים לחוש ליותר אין חוששין ע׳ רי״ף אי משתכחי תרי ותלת שערי ומיהו לדידן נ״מ זה בלא נתרככה ואין להאריך ואי״ה באות י״ג יבואר עוד:

אוסרים עמ״א. הטעם האוסרין עב״ח ופר״ח דכמר עוקבא וא״א בקיאין הביקוע ומש״ה נתרככה בעינן דבזה בקיאין. והנה אם לקחו כף והגיסו קדירה אחרת ומצאו בא׳ חטה אף מזמן לזמן מחזיקין איסור כמבואר במ״א אות ט״ו וי״ו לכאורה הוה ס״ס שמא לא נתבקע ושמא הגיסו מקודם ואח״כ נפלו לראשונה וכ״ת א״כ נותר משהו ספק דרבנן לקולא ש״מ חסרון ידיעה לא נכנס בגדר הספק וספק דרבנן וס״ס א׳ הוא עש״ך י״ד ק״י ומיהו ס״ס בדרבנן כה״ג י״ל לקולא. ומ״מ להתיר בהנאה כה״ג עט״ז ט״ו וח״י כ״ו או בה״מ ומניעת שמחת י״ט כה״ג שלא נתבקע כלל והגיסו לאחרים וספק שמא הגיסו קודם שנפלה החטה בראשונה יש לצדד וכ״ש בתרי משהו עט״ז י״ו ועא״ר וא״ז תמ״ז א׳ הסכים להקל בתרי משהו וחילוק בין משהו בלוע מאוכל ובין בלוע בכף ובי״ד צ״ד כתבתי כן מסברא דנפשאי ומתוס׳ חולין ק׳ ד״ה כשקדם ומתורת הגעלה למדנו זה דאל״כ כלי שבלע משהו לא תיהני ליה הגעלה עי״ד צ״ט ס״ז וזה לא שמענו מעולם. ומ״ש המ״א ראי׳ מסי״ב דכתב רמ״א להתיר שאר תערובות תיפוק ליה דתרי משהו י״ל דנ״מ נתערב יבש ביבש כמ״ש א״ר שם. ומרמ״א בהגהות או״ה י״ל דקאי אלח וחנ״נ מושאל הוא. ואי״ה בט״ז אות י״ז אבאר עוד וע׳ לבוש י״ד צ״ב ומ״ש בפריי שם:

מותר עמ״א התחיל במשהו וסיים חמץ גמור ומשמע ה״ה טכ״ע לדידן בא״מ אבל במינו ברוב הוי ג״כ תרי דרבנן עט״ז י״א ועשו״ת פני יהושע ח״א סי׳ ט״ו דף י׳ ע״ג משמע אף פחות מששים שרי להשהות בח׳ ש״פ וראייתו ממ״ש הטור צלי או מליחה חותך כ״נ כו׳ ואין ס׳ וע״ז כתב בי״ט אחרון משהה יע״ש וי״ל בדוחק דקאי רק אמצה רותחת יע״ש בטור דבמינו ברובא. ועסי׳ תמ״ו מ״א ב׳ בשביעי יבער ע״י עכו״ם וי״ל המחבר לשיטתיה כאן דמותר למכור לעכו״ם ולא הוי מוקצה עמ״א תמ״ו ג׳ דבר השרי בהנאה לא הוי מוקצה וכ״ת נולד הוי עסי׳ תצ״ה וי״ל עכו״ם אדעתיה דנפשיה עביד משא״כ לדידן אסור הכל ושורפין הוי מוקצה אף ביום ז׳ ומה בכך שחוזר להיתרו וב״י לא עבר במשהו הבלוע ועשו״ת ח״צ סי׳ פ״ו התיר ג״כ בז׳ של פסח לשהות יע״ש ועא״ר תמ״ו ג׳ התיר ג״כ בו׳ ש״פ לשהות:

ולדינא בנתערב בשמיני ש״פ חמץ פחות מששים בא״מ דטכ״ע ד״ת לדידן יש לומר דאסור לשהות דלא הוי רק חד דרבנן ואם שהה במזיד בשמיני צ״ע בזה דאפשר בחמץ גמור בלי תערובות אסור בח׳ בחמץ שעבר הפסח לא כה״ג עמ״א תמ״ז אות מ״ב ומ״ד. ומכל מקום הא ודאי יש לומר בפחות מששים בא״מ דרשאי בשמיני למכור לעכו״ם חוץ מדמי איסור שבו ועל כל פנים היכא דאין נהנה בטעם החמץ שבו דלהמחבר בפסח גופא שרי כמו שכתב בסעיף י׳ ונהי לדידן מחמירין תו הוי תרי דרבנן כאמור ואם נתערב נוקשה בפחות מס׳ בשמיני של פסח לדידן בספק ספיקא תמ״ז נוקשה דרבנן מותר להשהותם כאמור ולפ״ז סובין ומורסן דהוי נוקשה אף שאין ס׳ שרי לשהותם דנגד מעט הקמח הדבוק בהם יש ששים עיין סימן תנ״ד. וחטים שלימים בס״ט אם אירע כן בשמיני להרי״ף בלא נתבקעו משמע דהוי ספק תורה ולהר״מ ז״ל נוקשה הוי ומיהו נתבקע חמץ גמור הוי עמ״ש במגן אברהם י״ב ע׳ מ״ש הלבוש יע״ש בזה:

כל עמ״א בשאלות ותשובות הרשב״א דאוסרין כל המצה אפויה או כל העיסה היה כשנמצא חטה בפסח דאף על גב דחמץ אין אוסר בצלי ואפייה כ״א כ״נ כבשאר איסורין כבסימן תמ״ז ס״א חיישינן שמא על ידי גלגול נגעה בכל ולא אמרינן כה״ג כאן נמצא כאן היתה אף על גב דממקום למקום הוא מכל מקום דרך הוא ע״י גלגול לנגוע בכל מקום. ולחם חמץ האפוי מחמץ עיסה מצה פחות משיעור מיל וזהו דאמרו הפת שעפשה חייב לבערה שראוי לחמע עיסה ומה שכתב דמוכח דאוסר אפילו בצונן היינו בעיסה שמתחמם קצת ועל ידי מיעוך וביעוט פולט משהו אבל במים צוננים יש לומר דאין פולט החטה בצונן אף במשהו ועיין טורי זהב י״ב ואי״ה בסי״ב יבואר עוד:

כאן עמ״א ממקום למקום אין מחזיקין איסור ומזמן לזמן מחזיקין איסור עיין תוספת יו״ט פ״ט ויו״ד ממסכת טהרות ועפר״ח י״ד סי׳ מ״א אות י״א ויבואר אי״ה באות י״ח מזה ולקמן עוד וברוב אם לא היה שם מים רק ציר מהכרוב עצמו הוי מי פירות ומעט מלח אין אוסר כבסי׳ תס״ג ותיקא משחא עם מלחא. וחריף אין מחמיץ כבסי׳ תס״ב במ״א יע״ש ואי״ה באות ל״ג יבואר עוד:

רק עמ״א ותס״א בט״ז ה׳ ומ״א אות י״ב ובי״ד ק״ה בש״ך אות ל״ח. ומה שמותר קודם הפסח בכ״נ דאף אות שע״י גלגול נגעה החטה בכ״מ מ״מ בצונן לפלוט ע״י מיעוך משהו הוי שפולט ובטל קודם הפסח ואם לא הסיר כ״נ יש לחלק בין אפו כך ואח״כ בפסח שימשו ממצה בכ״נ י״ל אוסרת כולן משא״כ אם הסירו כ״נ בעודה חיה ואפו אח״כ ובתוך הפסח שמו ממצה בכ״נ למאכל הדין כבסי״ב די״ל בצונן אין מפליט כלל וע׳ במ״א אות ל״ג במליחה כה״ג ואי״ה שם יבואר:

אסורה עמ״א הביא דברי המ\ב בתשובה מ״ש כמ״ש סי״א הם דברי המ״א ז׳ ומ״ש המ״ב דלא אמרינן השתא איתרע היכא דליכא חזקה שם בתשובה כתב דל״ד לבהמה שנמצאת טריפה ולמקוה חסירה דאמרינן עתה נטרפה עתה חסירה דהעמד הבהמה בחזקת כשרות והמקוה בחזקתה וכאן ליכא חזקה מחזיקין מזמן לזמן במקוה צ״ע בי״ד ר״א דקיי״ל טמא ובהמה אמרינן עתה נטרפה בי״ד פ״א וי״ל במקוה אי לא חסר ואתאי או העמד טמא על חזקה היינו מטהרין. ומ״ש כאן ליכא חזקה לכאורה משום דשכיח חטים בתרנגולת וכמ״ש אחר כך אמעשה דמרדכי וקשה אם כן למה החמיר הר״ב בשאר בשר בהג״ה. ויש לומר דגרגיר א׳ אין בדוק לן שמא היה מקודם הלכך חזקה דהשתא אלימא כמו שהוא עתה כן היה מקודם ועי״ד ק״ה בט״ז ג׳ ספק כבוש בב״ח מתירין ואמרינן עתה נפלה כתבנו שם כי בדוק היה מקודם וחזקה דמעיקרא עדיף מדהשתא משא״כ במשהו לא היה חזקה ברורה מעיקרא ועפר״ח כאן ובי״ד סי׳ מ״א אות י״א ובצ״צ סימן ק״ז במחט בכבד יע״ש. ולפ״ז בשעה ה׳ ו׳ נמצא חמץ שאין ששים נגדו ויש ספק אי נשרה מעת לעת יש לומר דשרי כבב״ח ועד הלילה יש לאסור. ועשו״ת מ״ב שם הביא דברי הב״י בשם רבינו ירוחם אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כאן היה והכוונה דלא חיישינן שמא במליחה דמכלי אל כלי לא מחזיקין ריעותא (ועמ״א כ״א) והביא מעשה דרוקח דלי מים ומשמע דמפרש שם בטורי זהב אות י״ז דלא מחזיקין ריעותא שהיה בבאר. ואחר כך הקשה מ״ש הב״י בסוף הסימן בשם המרדכי (פכ״ש סימן תקס״א ומעשה שנייה בסימן תקע״ב) בגרגיר נמצא אצל התרנגולת בקערה. ואפשר המ״ב סובר דה״פ במרדכי גרגיר נמצא בקערה אצל התרנגולת במי הדחה אחרונה לא חיישינן שמא היה במליחה מטעם ספק ספיקא וע״ז הוקשה לו הא בלא״ה מכלי אל כלי לא מחזיקין ע״כ תי׳ המ״ב דבתרנגולת שכיח כו׳ והמ״א סובר ודאי כשמדיחין לפסח הדחה א׳ ושנייה רואין היטב ואם כן לאו ספק הרגיל הוא ומעשה דהמרדכי פכ״ש תקס״א ה״פ מצאו גרגיר כו׳ היינו שעירו רותח תרנגולת לקערה ומצאו בקערה חטה התיר מספק ספיקא שמא אחר כך כשנצטנן בקערה נפלה ואם תמצא לומר היה חטה בקערה כשעירו רותח שמא הוי כמעוכל דמזמן לזמן מחזיקין ריעותא והמרדכי אוסר כלי שני כבסימן תמ״ז במגן אברהם אות ט׳. ומ״ש שלא היה רוטב רק עירו התרנגולת לבד דאל״כ אף נפלה החטה לאחר שנצטנן המרדכי אוסר בצונן במים במעשה דסימן תקע״ב וקשה דעירוי אוסר בלא״ה אף למאן דמתיר בכלי שני ויש לומר דעכ״פ בקליפה הוי סגי או אין עירוי שנפסק הקילוח מפליט ומבליע כאחד משא״כ אם כלי שני אוסר אפשר דאחר כך מבליע וגם זה צ״ע ועי״ד ק״ה בט״ז אות ד׳ ואי״ה לקמן יבואר עוד ועיין אות כ״א וכ״ה ול״ג יבואר מדין אי מחזיקין איסור ממקום למקום או לאו. ואם מחזיקין איסור מרשות לרשות כמו מוכר ולוקח אף דהכלי היה עומד במקום אחד:

ואין עמ״א וכ״כ הבאר הגולה פירוש דהמחבר בדיעה א׳ דהתיר בצונן במשהו דוקא וזה שכתב ואין בו כדי ליתן טעם ועב״י. ומה שכתב המחבר שמים צוננים כאילו אמר והמים כמו שאפר כירה כו׳ והנה בב״י בשם המרדכי בשם רבינו יחיאל בא״ז ככר לחם כו׳ דיש לסמוך אשאלתות משמע דקאי אככר לחם גם כן משהו וצונן ומה שכתב באר הגולה עיין אבי העזרי קשה דלחם חמץ ליתסר ובטור שם חטים דבצונן לא מחמיץ כו׳ וכמו שסיים דלטעם שאין מפליט בצונן לחם נמי. גם מה שכתב המחבר ויש מי שאוסר תוך הפסח ומי הוא המתיר בפסח בלחם חמץ ואפשר לישנא דהרא״ש והטור משמע אף תוך הפסח ויש מי שאוסר הוא הב״י בעצמו יע״ש. ומה שכתב בצונן בשר דאית פילי במרדכי פכ״ש תקע״ב שרו בשר בלילה ולמחר מצאו חטה וסובר כי החטה ודאי נ״ט משהו במים בצונן ולהבליע בגוש אם בשר דאית פילי אסור עיין סימן תמ״ז במגן אברהם ט׳. ומה שכתב בספק כבוש אסור בי״ד ק״ה בב״ח שרי דהוי דרבנן ה״ה משהו הוי דרבנן ובד״מ הקשה עמ״ש המרדכי דמשהו הוי איסור תורה. לעיל כתבנו מזה דחזקה דמעיקדא אין כ״כ ברורה באות ח״י. ועיין אות ט״ו בשם תשובת רשב״א ז״ל לחם מפרר ושמא יש משהו בעין ובלישה על ידי מיעוך מחמצת יש להחמיר בצונן עמ״ש אי״ה באות י״ט:

ויש עמ״א הנה ויש מי שאוסר הם דברי הב״י ותוך הפסח בלחם חמץ עכ״פ לית מאן דמתיר כפי דעת הב״י וכמ״ש באות ח״י ואם מ״ש דעה א׳ בסתם אין זה קושיא כי דעה שנייה מפרש לה לדעה א׳ דהיינו קודם פסח. והר״ב שהגיה ויש מי שמתיר אפילו במליגת תרנגולת דמשמע כל שכן בצונן כה״ג והמחבר אוסר בצונן בתוך הפסח אף בס״ס שמא אח״כ ושמא צונן אין מפליט כלל וע״ז כתב שאין מוכרח כי המחבר במליגה בכ״ר השמיענו דמזמן לזמן מחזיקין ריעותא ובצונן השמיענו דמשהו פולט ואוסר תוך הפסח אבל מיירי שידוע שהיה חמץ קודם שנטלו ממים לבשל ועמ״ש אי״ה לקמן מזה:

דאמרי׳ עמ״א מ״ש איך נתיר מספק קשה משהו דרבנן אלמה לא עמ״א אות י״ב. ומ״ש חזקה אפשר כוונתו דחזקה דהשתא אסור אף בדרבנן אם לא חזקה דמעיקרא עדיף ועמ״ש באות ח״י ומ״ש וז״ל הב״י כוונתו להקשות על הר״ב במ״ש ויש מתירים במליגת תרנגולים וחולק אמ״ש המחבר במליגה לאסור ומפרש מ״ש ח״ו בשם הרשב״א ז״ל חטה בכלי שהדיחו תרנגולת היינו מליגה בחמין מתיר הרשב״א דאמרי׳ עתה לאחר שעירה הרותחין נפלה החטה אלמא חולק אראב״ן דמחזיק איסור מזמן לזמן ורי״ו בשם הרשב״א מיקל וע״ז הקשה המ״א ז״ל דאם הפירוש כן קשה א׳ סותר הרשב״א ז״ל א״ע דבתשובה קט״ו אוסר כל העיסה אע״פ שנמצא החטה בחתיכת עיסה שביד הראשון כמ״ש בסי״א ובמ״א אות י״ו אלמא יש חילוק בין ממקום למקום ובין מזמן לזמן א״כ למה התיר בתרנגולת במליגה מזמן לזמן. ועוד אי הפירוש ברי״ו בשם הרשב״א ז״ל במליגה למה כתב ולא אמרינן שבא החטה מתרנגולת ולא כתב ולא חיישינן שמא במים קודם לכן רבותא טפי מזמן לזמן נמי לא חיישי׳ ועוד מה ראיה כמו במומין כתובות התם שינוי רשות ומה ראיה מזמן לזמן אלא הפירוש ברי״ו בשם הרשב״א ז״ל הדיחו תרנגולת הדחה אחרונה בצונן וחטה כו׳ לא חיישי׳ שמא היה החטה בתרנגולת במליחה ואסור כ״ק עכ״פ כי ממקום למקום בכלי אחר לא מחזיקין מכלי אל כלי דומה מרשות לרשות כמומין וא״כ אין כאן מחלוקת בין מעשה דראב״ן במליגה דאסור ובין מעשה דרי״ו מזמן לזמן ועיין אות כ״ה. והנה מ״ש המ״א דאוסרין כל העיסה בתשובות הרשב״א קע״ו לא מצאתיו והם דברי הר״ב בסי״א. ומ״ש הרשב״א ז״ל ול״ש כה״ג כאן נמצא כאן היה היינו לאסור כ״נ במקום שנמצא החטה דעל ידי גלגול כו׳ משמע קצת כהר״ב. ומ״ש המ״א מצה מזמן לזמן ל״ד מצה אלא עיסה ביד מי שהבצק בידו כמ״ש באות י״ו ועח״י ל״ז וא״ר כ״ה ואי״ה באות כ״ג וכ״ה יבואר עוד:

מכה עמ״א בי״ד פ״ג בט״ז אות מ״ד ובש״ך למ״ד חילק בין היכא שלועס בשיניו מעוכל ובין בלע חטה שלימה אף נתרסק אח״כ לא הוי כמעוכל ובט״ז שם מ״מ י״ל לס״ס חשיב:

ושרו עמ״א ובע״ש י״ג משמע רבותא נקיט הר״ב אף תרנגולים דשכיחי ביה חטים מקילין לומר עתה נפלה וחטה שלימה אין ספק ודאי הוי חמץ. ובד״מ בשם מהרי״ב חטה שלימה י״א דלא מהני עיכול לדבר שלם יע״ש וא״י מאן י״א דהוי עיכול בדבר שלם עיין בכורות ז׳:

והנה פסק הר״מ כפי הנראה הכין הוא כל ס״ס שיש במשהו דרבנן מתירין הא ספק א׳ לא אף בדרבנן ואם יש ה״מ ומניעת שמחת י״ט יש להתיר שאר תבשילין משמע הא אותו תבשיל אף בה״מ אסור בספק א׳ דרבנן ויבואר אי״ה באות כ״ה:

שנשרה עמ״א מ״ש הר״ב נשרה או נמלג לא בחדא מחתא הוא דנשרה בצונן ומצאו גרעין בעודו הבשר שם דיש ספק א׳ דשמא צונן אין מפליט ומבליע כלל אף בלחם חמץ. ונמלג בכ״ר ומצאו אח״כ חטה במים לאחר שהסירו הבשר משם בתרנגולת או בשאר בשר דיש ספק עתה נפלה מותר בספק א׳ דרבנן בה״מ ומניעת שמחת י״ט:

או עמ״א בס״ס באיסור תורה אסור באכילה רק בשחייה מותר כההוא דגן בס״ס בהג״ה ומשהו בס״ס אף באכילה שרי ועד״מ מזה בט״ז ד׳ וז׳ היכא דאפשר בשהייה אסור הא לא״ה אף באיסור תורה יש להתיר בס״ס כבשאר איסורין יע״ש. וי״ל ס״ס מטעם רובא ובחמץ לא הלכו אחר הרוב וכמו דשיל״מ דלא מהני ס״ס: והנה לפסק הלכה דעת הר״ב ז״ל בס״ס להתיר במשהו דרבנן ואפשר אף בס״ס באיסור תורה בה״מ יש להתיר באם א״א בשהייה שיתקלקל התבשיל ויודה המ״א להט״ז בזה ובאין ה״מ יש לאסור ס״ס באיסור תורה בחמץ לאכול המצה בעיניה או באין ששים באינו מינו אבל למכור שרי דאף להשהות שרי וספק א׳ בדרבנן כההוא דמזמן לזמן דיש חזקה דהשתא טובא וחזקה דמעיקרא אין ברורה אוסרין בספק א׳ אם לא בה״מ ומניעת שמחת י״ט אז מתירין שאר תבשילין שנתערב משהו מזה ועא״ר אות כ״ח. הא בשאר ספק דרבנן כההוא דסעיף ט׳ וכדומה בלא נתרככה מתירין במשהו דרבנן אף לדידן אלא דבס״ב דגן בנהר אסור אלמא מתירין בספק א׳ במשהו דרבנן כאמור ושאני כאן דמזמן לזמן חמור יותר. ולמכור לעכו״ם בחד ספק כי הכא עיין עולת שבת אות י״ג משמע דמותר דהוי כעין ס״ס דלהמחבר בסעיף יו״ד מותר למכור ולדידן מנהגא לאסור הילכך כל שיש ספק מתירין. ולשתות אסור. וכלי שני ביס״ב משמע דלא חשיב לספק דרבנן ולס״ס כי רבים אוסרים בכ״ש עד״מ ומ״א תס״ז ותנ״א בזה וכבוש מעל״ע אוסר ובחריף כדי שיתן על האש וירתיח הוי כבוש כבסי׳ ק״ה בי״ד. וכרוב שנמצא גרעין עליה בשו״ת מהר״ם מלובלין ז״ל סי׳ ע״ח הובא במ״א אות י״ו מיירי שיש מים בציר דאל״ה אלא ציר מירק לחוד אע״פ שיש בו מלח שלנו מ״מ מעט מלח ונשתנה צורתו אין מחמיץ כבסי׳ תס״ג במשחא ומלחא עמ״א א׳ שם. ומשמע כאן כל שנתרככה חטה אף שלא נתבקע אסור ולא חשיב לס״ס שמא לא נתחמצה וצ״ע בספק דרבנן בשאר גווני אם יש להתיר דרבנן בחמץ דחמיר וההוא דס״ט יש צד דחליטה כו׳ וצ״ע והב״ח החמיר כו׳ ומשמע מדבריו אפי׳ בחמין היינו בלא חליטה אין לאסור בלא נתרככה עט״ז אות י׳. ואנו אין לנו אלא פסק הר״ב ועח״י אות מ׳ וא״ז:

מעשה כו׳ הנה אם אירע שלקחו התרנגול מקערה לטעלי״ר בצונן צידד לומר התרנגול שרי מס״ס אם החטה שבורה דשמא עתה בצונן בטעלי״ר ושמא נתעכלה. וחמצה אם החשש שמא עליה היה החטה בהכרח באפייה דאי בצונן היה נופלת החטה אלא שתולין בדרבנן שאני אומר בתרנגול היה והתרנגול מותר מס״ס ומיהו כדי נטילה מהמצה אסור מן התורה באפי׳ ולית ששים ובד״ת אין אומר שאני אומר וצריך ליטול כ״נ והיינו ממקום שפרס חתיכת מצה חיישי׳ שמא נמצא החטה סמוך למקום שבצע וצריך ממצה הנשארת ליטול שם כ״נ ואי קשיא דמ״מ רוב יש בכ״נ נגד החפה ומ״ה במינו ברוב תו אומר שאני אומר די״ל דמ״מ אין זה ברור עד היכן הלך הפעפוע והילכך אף אם נאפה המצה תוך הפסח מותרת בדרבנן משהו שאני אומר וכ״ג מ״ה ספק לחומרא. ועש״ך י״ד קי״א אי במשהו אמרי׳ שאני אומר ועח״י וא״ר כאן. אח״כ כתב המ״א דאם מונח התרנגולת בטעלי״ר ונמצא שם חטה בטעלי״ר ממקום למקום מכלי לכלי לא מחזיקין איסור כמ״ש באות כ״א דהוי כמרשות לרשות א״כ אף בשר בהמה מותר הבשר והמצה אף כ״ג א״צ דאמרי׳ עתה בטעלי״ר נמצא החטה ומיהו זה אינו דל״ש כה״ג אין מחזיקין איסור ממקום למקום מכלי אל כלי דלא ידעינן אם החטה במצה היה או בבשר וכה״ג כדי נטילה ספק תורה כנראה וספק תורה לחומרא וכ״נ עכ״פ ליתסר ממצה אלא המצה מותרת לבד כדי נטילה דאסור והיינו באפו המצות תוך הפסח כמ״ש בסי״א. אבל אם מונח הבשר בחמה בקערה אף שהיה אח״כ צונן ולא היה רוטב בקערה מ״מ מזמן לזמן מחזיקין איסורא בספק א׳ כמ״ש הר״ב בס״ב ואף בה״מ אוסר באותו תבשיל רק תבשילין אחרים מתיר הר״ב בה״מ כו׳ וא״כ בבשר בהמה (או בתרנגול בחטה שלימה) שניהם אסורים באפו המצות תוך הפסח דליכא למימר להתיר הבשר בס״ס שמא במצה היה וע״כ המצה אסורה דאם במצה היה ע״כ באפייה דאל״כ היה החטה מתגלגלת כמ״ש לעיל. וא״כ אין לעשות ס״ס כזה דמה חזית לאסור במצה ולהתיר הבשר וא״ת המצה בלא״ה אסור בחד ספק י״ל ספק דרבנן כזה שאין לו חזקה לאיסור כלל דומה לסעיף ט׳ דמתירץ חד ספק במשהו דרבנן ושאני מזמן לזמן חזקה דהשתא אלימא טובא דחזקה דמעיקרא לא ברורה כמש״ל ואם כן בהכרח שניהם אסורים ועתוס׳ ב״ק י״א בשליא ובסל״ו כתבנו מזה ומיהו אם אפו המצות קודם פסח כ״ג אסור והשאר מותר יש להתיר בקערה שניהם דאמרי׳ במצה היה וכ״נ בהכרח אסור דהוי ספק תורה וכמ״ש בפריי לי״ד ק״י. ומ״ש כשעירו הבשר לתוכה וכ״ש אוסר בפסח צ״ע כלי שני י״ל דהוי ס״ס כצונן דהרי בתמ״ז ס״ג כתב הר״ב וטוב להחמיר עכ״פ ספק הוי ויש ס״ס שמא עתה נפלה לאחר העירוי וכ״ש י״ל דאין אוסר ושמא עתה בצונן לגמרי נפלה וי״ל דמש״ה כתב כשיעורו דבעירוי אע״ג בשאר איסורין כ״ק בפסח משמע דיש להחמיר בכולה עב״י כאן ודוכתי טובא ועדיין צ״ע:

ומה שכתב מנדה כו׳ היינו ודאי מכלי לכלי הוי כמרשות לרשות כמומין באות כ״א ואמרי׳ עתה בכלי שני נפל וכמעשה דכרוב במהר״מ מלובלין ז״ל ע״ח הובא במ״א י״ו (מיהו שם משמע מרשות מוכר ללוקח) אבל בכלי א׳ טלטלו ממקום למקום עיין בפריי לי״ד ק״ה בט״ז א׳ ב׳ דהר״מ ז״ל פי״ז מהלכות שאה״ט פסק כר׳ יוחנן דלא כחזקיה ועיין פנים מאירות סי׳ ט״ו דף כ״ד כתב דהלכה כחזקיה וצ״ע (חזקיה רבי׳ כו׳) ובאיסור תורה מכלי לכלי י״ל בה״מ ובאיסור דרבנן בה״מ ממקום למקום בכלי א׳ בה״מ י״ל. ועשו״ת סי׳ ק״ז ומ״ב ס״ט ותב״ש ס״י מ״א ס״י ופר״ח שם וצ״א ועתי״ט פ״ט ויו״ד מטהרות:

ואם מכר אחד לחבירו חבית דבש בפסח והורק מכלי לכלי ואח״כ מצאו חטה בדבש הנה אם מצאו החטה בכלי של לוקח י״ל כאן נמצא וכאן היה והלוקח צריך ליתן הדמים למוכר כמומין ואם בכלי של מוכר עדיין צ״ע עיין אה״ע קי״ז ב״ש אות ט״ו דאין חילוק בין עומדת בבית אביה או בבית בעלה רק קודם נישואין או כו׳ וה״ה כאן י״ל כל שהגביה וקנה או כדרך הסוחרים י״ל כאן היה לאחר הקנייה ברשות לוקח ועח״מ רכ״ד בסמ\ע אות ט׳ וצ״ע. ובסי׳ רל״ב בסמ״ע אוף כ״ח דלא מ״ל קים לי כיון דמ״מ אסור לאכול מספק אבל אם הלכה דמותר כדיעה א׳ לא מ״ל הלוקח הואיל ויש דיעה להחמיר ואני רוצה להחמיר כיון דהלכה כדיעה דמותר. ומ״מ י״ל דגם הרשב״א ז״ל לא דימה למומין כ״א בהורק מכלי לכלי הא לא״ה ל״ד למומין דמומין י״ל כאן היה ברשות מוכר לא באיסור ועפר״ח י״ד מ״א בזה. ואם יש לספק שמא היה כבוש מעל״ע י״ל אף נמצא חטה בצונן במים ובדבש ושימשו מקודם שנודע לא אמרינן ס״ס כה״ג מאחר דספק הא׳ ואת״ל מקודם שמא צונן אין מחמיץ אין ספק השוה דשמא מעל״ע ושמא צונן מחמיץ ונ״ט. ולכאורה ראיה מכרוב דאל״כ אמאי נמצא בחבית אסור וי״ל מטעם מליחה והנה כל זה במשהו אבל פחות מששים ד״ת י״ל אף מכלי ל״ג יבואר עוד:

בת יומא עמ״א ד״מ ועסי׳ תנ״ב (ט״ס תכ״ב) ובד״מ כתב קודם פסח י״ל עד הלילה מגעילין דבטל בס׳ כבסי׳ תנ״ב ס״א בהג״ה אלא יורה מסתמא ע״י גדנפא דגדולה היא ולית ס׳ במים נגד הכלי ובת יומא וע״כ קודם זמן איסורו ובסי׳ תנ״ב במ״א אות ט׳ דנהגו שלא להגעיל שום כלי ב״י אף קודם זמן איסור רק מנהגא וכאן מיירי מדינא ודיעבד אם הגעילו כו׳. והנה המים נ״ט בר נ״ט דהיתרא ועסי׳ תמ״ז במ״א אות כ״ו ובתנ״ב א׳ דאף לכתחילה מותר להגעיל קודם זמן איסור בהרבה טעמים וא״כ אף אם חמים שבבאר לכתחלה השיב מ״מ לישתרי ועיין אות כ״ז ואי״ה שם יבואר והנה אף להמחבר ע״כ הגעלה היה קודם הלילה דבפסח י״ל אף המחבר מודה בתנ״ב דאין להגעיל ב״י דלא מהני שלא ינוחו מרתיחה ושיוציא מיד כמ״ש שם ומדלא הגיה הר״ב לדידן אף אב״י אף דנט״ל עד הלילה שרי ועח״י אות מ״ג מ״מ מים הוי לכתחלה ודאי אותן מי הגעלה אסורים כשהגעילן אחר זמן איסור ושוב כשנפלה לבאר בפסח י״ל לאסור דהוי נמי בלכתחלה אבל אי מיירי קודם זמן איסור א״ש וצ״ע ועיין ע״ש ופר״ח ובלבוש כתב יורה ב״י הגעילו בתוך הפסח וצ״ע הא אין מגעיל יורה ואף להמחבר בתוך הפסח ב״י ולדידן אף אב״י אסור תוך הפסח ועיין דרישה פי׳ שלא שהה והוציא מיד יע״ש וצ״ע:

בתוך עמ״א בב״ח אין כתוב נ״ט בר נ״ט רק שאין נ״ט במים מחומצין והיינו שירדו לבור קודם הפסח הוי לכתחלה יע״ש ובי״ד צ״ה בש״ך י״ד וט״ז יו״ד וקכ״ב בש״ך וט״ז ה׳ מים נט״ל אסור בהו יע״ש וסובר המ״א אף נ״ט בר נ״ט דהיתרא כה״ג הגעילו בזמן היתר כמ״ש באות כ״ו אפ״ה אם ירדו המים לבור בפסח הואיל והיה שם איסור על המים קודם שנתערבו איסרין לבור אבל אם ירדו קודם הלילה היה בטל בששים זה אף במים שרינן כל שנתבטל בששים אף לכתחלה. והא דמגעילין קודם זמן איסור כלי ב״י ואין ס׳ מטעם נ״ט בר נ״ט התם יש הרבה טעמים א׳ בכלי ב׳ במים ג׳ בכלי מש״ה מותר משא״כ המים עצמם אסורים נ״ט בר נ״ט כ״ש חמץ שמו עליו אסורים המים אף שלא היה היורה ב״י והלכך לאחר זמן איסור היה להגיה אף אב״י משא״כ קודם זמן איסור אם אב״י נט״ל ונ״ט בר נ״ט כה״ג הוי שרי כו׳ ועמ״ש באות כ״ו:

בשביל עמ״א לח בלח ודאי אסור בצונן כבשאר איסורין ועט״ז אות ח״י:

די בשטיפה עמ״א היינו קודם הדחה א׳ ועיין לבוש כתב דצונן אין מפליט לשיטתיה ואף דנמצא בהדחה א׳ לדידיה ועסי׳ א׳ במ״א ט״ו:

אחר עמ״א והכלל תולין במצוי לקולא ולחומרא ואם נמצא חטה עליה בחוץ לאחר ששפכו עליה הדחה אחרונה אף מזמן לזמן ובמקום ב׳ אין מחזיק ריעותא ובפנים אף ממקום למקום מכלי לכלי מסתמא מן התרנגולת היא והיתה במליחה ואוסרת כל התרנגולת או כ״ק כו׳. ואם נמלח תרנגולת מצד חוץ ולא בפנים וחטה בפנים או זפק קודם הדחה אחרונה אם קודם י״ש מותר אף בלא ח״מ ולאחר יב״ש בה״מ דהוי כטהור מליח וטמא תפל ועי״ד ס״מ ס״ד. והמנהג הנכון לבקוע עופות לשנים בכל השנה למלוח יפה כ״ש בפסח לעיין שלא יהא חטים כו׳. ועשו״ת בית יעקב סי׳ צ״ט בשם ביאורי מהרש״ל ז״ל ה׳ נדה באשה הרואה דם מחמת תשמיש דמי שיש לו ספק איסור בביתו אסור להעלים עיניו אבל דבר שחומרת הגאונים שרי ומהר״א שטיי״ן שם סיים דבר שהוא מצוה אפשר להעלים עיניו וסיים הבית יעקב הלכך בפסח אסור להעלים עיניו ולבדוק לאחר מליחה שמא יש חטה בתרנגולים אף דמליחה בששים חומרת הגאונים (בכחוש) מ״מ קליפה מדינא אסור מוזכר בתלמוד ובי״ט מצוה לאכול א״צ לעיין יע״ש ועי״ד ל״ט בדיקת הריאה מיעוט המצוי כו׳ וראוי לעיין היטב יפה קודם מליחה ואז לאחר מליחה לא הוי מיעוט המצוי ובי״ט א״צ לעיין:

קולף עמ״א דלהמחבר בקליפה סגי וגוף התרנגולת יותר מכ״ק גם אין בלוע יוצא בלי רוטב אף במליחה וצלייה לבד דם ומוהל היוצא מעט הוא ולא חשיב רוטב ועמ״ש אי״ה באות ל״ב ול״ג:

ויש עמ״א ובי״ד ק״ה בחמץ אין שייך בקיאות אלא ההיתר מפטם וא״א בקיאין ועט״ז י״ט ואי״ה באות ל״ג יבואר עוד אם נמצא תוך התרנגולת נמי:

אבל עמ״א העתיק תשובת הר״ב ז״ל סי׳ כ״א. ומלת כמ״ש בי״ד ק״ה וסי״א הם דברי המ״א ופי׳ שהולכין אף להקל (כמ״ש הש״ך שם אות ל״ו) והנה בתי׳ א׳ וג׳ לא התיר הר״ב שאר החתיכות כ״א באיסור משהו הא אם אין ששים בכל החתיכות נגד החמץ יש לאסור ולתי׳ הב׳ אף באין ס׳ יש להתיר אחרות עכ״פ ואף אם היתר שמן אין מפטם במליחה עש״ך שם אות כ״ח וט״ז י׳ דרמ״א פי׳ דוקא חלב כחוש ההיתר שמן מפטם ליה הא חמץ כחוש לגמרי אין ההיתר מפטם ליה ורק מנהגא לאסור אותה חתיכה ולא אחרות ומה דמשמע מתשובת הר״ב ז״ל משהו דרבנן אין איסור יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב הא פחות מששים באיסור תורה יוצא בלוע ממליחה ובי״ד ק״ה הסכים עם המחבר בצלי וה״ה מליחה כמ״ש הש״ך אות ח״י שכ״כ בת״ח כלל כ״ט ד״א ועמ״ש בפריי שם בש״ך ל״ח וכ״מ בשו״ת מהר״ם מלובלין ז״ל סי׳ צ״א במעשה ד׳ תרנגולים שאין מפעפע כל שאין האיסור שמן בעצמו במליחה. ולפ״ז המנהג שכתב רמ״א דאותה חתיכה אסורה כולה כי יש מחמירין במליחה בס׳ אפי׳ כחוש גמור וממילא בחמץ קודם הפסח בס׳ ותוך הפסח במשהו ושאר חתיכות מותרין דאין מפעפע מחתיכה לחתיכה בלי רוטב. והא דבשאר איסורין מצטרפין כולם לששים אף שרק חתיכה א׳ נוגע באיסור והשאר בהיתר י״ל ממ״נ אי האיסור שמן מפעפע מחתיכה לחתיכה והכל מצטרף כל שנוגעים זב״ז ואי האיסור כחוש מדינא כדי קליפה אלא שלא לחלק השוה מדותיו בכ״מ בששים. וכ״ת בחתיכות היתר שמן דמפטם מא״ל י״ל דהוי כעין ס״ס שמא במליחה אין מפטם ואת״ל מפטם שמא יוצא מחתיכה לחתיכה ויש ס׳ ועשו״ת ב״ח סי׳ נ״ד ולמ״ש י״ל דליכא תרתי דסתרי אהדדי. ואחרות קליפה ביש ספק אי נגעו בחטה דאי ודאי נגע כולן אסורות ממנהנא ואי ודאי לא נגע כזפק בתוך תרנגולת אף קליפה א״צ. וכ״ת דמס״ס מתירין אחרים שמא אין מפעפע במליחה מחתיכה לחתיכה ואת״ל מפעפע במליחה רק כ״ק זה שיבוש כשאתה אומר שמפעפע ע״כ היינו יותר מכ״ק תו ליכא ס״ס וכ״ת דמש״ה צריך קליפה דחנ״נ גם זה שיבוש דבמשהו אין נ״נ ואף בפחות מס׳ אין הנאסר יכול לאסור יותר מהאוסר וע״כ הא דצריכים אחרות קליפה ביש ספק אי נגע החטה באחרות יש ס״ס שמא לא נגע ושמא מליחה כ״ק בכחוש וכן האמת. ועיין עולת שבת סיים בחטה שבורה יש להקל לדעת הר״ב וסייעתו ויראה לפרש שאין אחרות צריכים קליפה בספק ואפשר אף אותה התרנגולת ס״ס הוי שמא מליחה כ״ק ושמא נתעכלה כמ״ש הר״ב בסי״ב וה״ה כאן:

הוי יודע מדהוצרך הר״ב ז״ל בתשובה להתיר דבמשהו אין מפעפע מחתיכה לחתיכה בלי רוטב משמע הא בבישול יוצא מוכח לכאורה כמ״ש הט״ז בי״ד צ״ב אות י״ז דוקא תרי משהו לא אמרי׳ הא דבר הנאסר במשהו אוסר אחרות כשאין ששים נגד גוף החתיכה ואם שטעמא לא ידענא כמ״ע שם מאחר דאין כח לצאת משהו. ועמ״א אות י״ג ר״ל הר״ב סובר דתרי משהו אוסר א״כ אין ראיה. ומ״ש המ״א בשם המ״ב כו׳ כל דקליפה מדינא אוסר בתבשיל בקליפה ל״ש תרי משהו דבקליפה יש בו טעם ועא״ר תמ״ז אות ו׳. ועח״י תמ״ז ט׳ היקל להתיר בהנאה יע״ש. ומ״ש דוקא כשאין לספק שנגע החטה בשאר החתיכות קשה א״כ אף קליפה א״צ לאחרות כמש״ל:

מ״ש המ״א שו״ת מהר״ם מלובלין ז״ל כרוב כו׳ צ״ע אם לא נתנו מים כלל בכרוב כ״א ציר יצא מעצמו אף שיש מלה שלנו הוי כוותיקא משחא ומלחא ונימא שאין אוסר ומחמיץ עסי׳ תס״ב ותס״ג ואף חריף אין מחמיץ ולשמא נתחמצה כבר אין חוששין וכבר הארכנו בזה בחטה בקועה כה״ג וצ״ל דיש ג״כ מים בכרוב. ודגים מלוחים כה״ג י״ל דהמלח בעין וניכר ואוסר. ומ״ש זפק מלא חטים אוסר אותה התרנגולת כולה הואיל ואין ששים כו׳ היינו אף במקום שמקילין אבל לפי המנהג אף משהו אוסרין אותה החתיכה. ומ״ש בכרוב אם אין הציר עולה ע״ג הוי מליח י״ל דנאכל מחמת מלחו ומ״מ שופת ציד כו׳:

עת״ח כלל ל״ח די״ג מדין איסור דבוק ובט״ז צ״ב אות י״ב:

אם מלחו הרבה תרנגולים ובאחד היה זפק חטים כמעשה דמהר״ם מלובלין ז״ל סי׳ צ״א אז אם נמלח תחלה התרנגולת לבדה ואין ששים נגד הזפק אם בזמן היתר אפשר יש תקנה לערב עם הרבה ולבשלם יחד ומותר התרנגולת לאכול עד הלילה ואם בזמן איסור אז נ״נ עסי׳ תמ״ז במ״א ל״ח בזיתים. ואם נמלחה התרנגולת בזמן היתר ואין ששים נגד החמץ ולאחר זמן איסור עירב עם שאר בשר צ״ע אם נאמר הואיל ונבלע בזמן היתר לא נ״נ א״ד כשהגיע זמן איסור נ״נ ואח״כ כשעירבם באחרים צריך ששים נגד כל התרנגולת וכן יראה ובב״ח כה״ג חתיכה כבוש בחלב ונאסרה באכילה מדרבנן ואח״כ נתערבה באחרים ולא ניכר ובישל יחד י״ל עכ״פ בהנאה להתיר אחרים כיון דלא ניכר בשעת שהיה ר״ל בהנאה ועי״ד ק״א ומיהו בב״ח כה״ג ה״ג נ״נ מ״ה גוף האיסור אף בשעה שבלע היה כבוש רק מדרבנן וצריך אח״כ בא״מ ששים נגד החתיכה מ״ה וספק אסור ואף בחמץ כה״ג מדרבנן יראה כן וצ״ע. ועי״ד ק״ה בש״ך אות ט״ו בצלי המליחה אף שיש ס׳ צריך קליפה ונטילה אלא בכחוש הם מדינא ובשמן הקליפה והנטילה חומרא בעלמא ביש ששים. ובחמץ כחוש הוא והיתר מפטם אין אלא לחומרא והקליפה והנטילה מן הדין ול״ש ביה תרי משהו אף להט״ז דמתיר תרי משהו:

עשו״ת צ״צ סי׳ למ״ד אם שאב מים בכלי שהיה מעט שכר בתוכו והדיחו הדחה אחרונה י״ל אדמחליש בלע קצת והח״י אות מ״ו מיקל אפי׳ אית ביה פילי ואפילו להר״ב דמחמיר בסי״ב מצונן כאן היה דרך העברה בעלמא מותר בקליפה לחומרא בעלמא יע״ש ועח״י כלל ו׳ אות כ״ג. משמע אף תוך פסח שרי ומיהו אם הדיח בכולו שכר או הניחו בכלי מים הרבה עם מעט שכר והדיחו הבשר בתוכו י״ל להר״ב לא גרע מצונן בסי״ב ואומר ואף למאן דמתיר יש לומר איכא טעם אדמחליש בלע בתוך הפסח ועי״ד ס״ט ס״ח. וצ״ע גם בזה. ועפר״ח:

חותך עמ״א בתמ״ז במ״א ב׳ דבצלייה היתר מפטם לאיסור ובמליחה עמ״ש באות ל״ג ובי״ד ק״ה בש״ך אות י״ח ועט״ז בתמ״ז ב׳ ואי״ה באות ל״ו יבואר עוד:

לפי עמ״א תוך הפסח במשהו ועי״ד ע״ג וב״י ס״ס צ׳ ועפר״ח מחמיר בשפודין שלנו:

הנוגעת עמ״א הנה המעיין בש״ך י״ד צ״ז אות ב׳ דאפייה וצלייה ג״כ ספק אי מפעפע בכולו עש״ך י״ד ג״ב אות ח״י וממ״ש בתס״א אפו חמץ עם מצה כל שלא נגעו שרי חמץ כחוש ואין כח להתפשט בכל התנור עח״י שם אות י״ד משא״כ כאן קשה גם מ״ש בשמן מפעפע בכולו יש לחלק בין נבלע באוכל ובין נבלע בכלי ספק הוי כמ״ש הש״ך בי״ד צ״ב ח״י אבל לחלק בין בישול לצלייה ואפייה קשה. ועי״ד ק״ה בש״ך כ״ג מכלי לאוכל בלי רוטב אין אוסר יותר מכ״ק בבלוע בכלי ומשמע שם ברטיבות קצת אוסר יותר יע״ש. ולמ״ש הט״ז בי״ד צ״ב י״ז וכאן י״ז תרי משהו כו׳ א״ש דהשפוד לא נאסר מתרנגולת דאין כח להתפשט משהו לחוץ ומה שאוסר שאר התרנגולים שמא מחטה עצמה זב ציר עליהם ע״י היפוך השפוד. ואף דאין ס׳ נגד התרנגולת הא י״ל דאין להחמיר באחרות כל שלא היפך השפוד הואיל והוא גופא ספק אי מפעפע בכל הכלי או לאו. ומיהו דבעיא בדרבנן באיסור משהו לקולא בי״ד צ״ב משמע דבעיא זו אי מפעפע בכלי לא אמרינן אף בדרבנן ספיקו לקולא אף דבכ״מ ספק בעיא בדרבנן לקולא. ולענין דין צלי לא גרע ממליחה ואף כחוש לגמרי אוסר כולה בלא היפך שפוד ואחרות בה״מ יש להתיר בידע שלא היפך השפוד. ועמ״ש בתמ״ז אות ב׳:

העוף עמ״א ובתס״ה אות ה׳ מחמיר בהבהוב ואין לחלק דכאן יש סניף שמא מעוכל דראי׳ מי״ד ס״ח דמתיר להבהב לכתחלה משמע בכ״ע שרי יע״ש. ואם נמצא חטה בלא זפק אם בישל אח״כ אין לאסור דיעבד בשביל הקליפה ועיין אות ל״ג ובע״ש אות י״ז מיקל ג״כ יע״ש. כל עניני הפסח כו׳ עסי׳ ת״ס והיכא שיש טורח רב או ספק איסור אין להאמין לנשים ג״כ וראוי שכל עניני פסח יהא נעשים ע״י גדולים זכרים בני דעת כ״ש עשיית המצה:

אמר הכותב איסורין מבטלין זא״ז בע״פ כשחלוקין בטעמן ומדרבנן בעינן נמי חלוקין בשמן עמ״ש בפריי לי״ד צ״ח דם וכבד י״ל ב׳ מינין ערש״י חולין ק״ט ילתא (עמ״א רי״ו פוסק כאן בעינן למטעם טעם דם) מ״מ חלוקין הם. דם נבילה אי חייב משום נבילה עתוס׳ פסחים כ״ב כשהותרה כו׳ ובר״מ ז״ל המ״א אין איסור חע״א למלקי הא תרין איסורין רביע עיין הא״ב פ״א יבמות לקוברו בין רשעים נקובה הוושט להר״מ ז״ל נבילה מחיים עש״ך י״ד ל״ג קצרתי והבן: