מחצות עמ״א תל״ח א׳ ורל״ג ב׳ דמ״ה זמן שחיטתו מיד אחר שש. וגם חגיגה י״ל זמנה כל היום ומ״מ קודם חצות אין לאסור הואיל ובשביל פסח קאתי אין לאסור יותר מחצות וע׳ סמ״ג ל״ת ע״ה והרא״ם שם ומ״ל ה׳ כלי המקדש פ״ו ה״ט ומ״ש דהוי דבר שבמנין ע׳ ביצה ה׳ א׳ ובר״מ פ״ב מה׳ ממרים ה״ב ולכאורה משמע דמ״ה צריך מנין להתירו מקרא שובו לכם במשוך היובל א״כ אף עתה ד״ת ועפר״ח ואין קושיא איך התירו מקצת מלאכות ככותב ספרים משמע אפילו אשורית י״ל דהכתוב מסרן לחז״ל כחה״מ למ״ד ד״ת ועשו״ת מ״ע מפאנ״ו ז״ל סימן ק״ח משמע כל דבר שאוסר בלאו ל״ש לומר מסרן הכתוב לחכמים משא״כ עשה שייך מסרן לחז״ל יע״ש. ובגילוי בי״ד קי״ו שאין נזהרין עתה שבטל הטעם אע״ג דהוי דבר שבמנין מתחלה גופא במקום שאין מצוין ל״ג משא״כ כשנתפשט בכ״מ. והראה מקום לסימן י״א א׳ תפילין בזה״ז י״א שאין לחוש לקמיע וצ״ל דל״ד כרם רבעי ביצה ה׳ א׳ לגילוי וצ״ע בעיר א׳ שעשו תקנה איסור מחמת טעם ועבר הטעם אי צריך מנין אחר ועסי׳ תצ״ו ופר״ח ואי״ה יבואר. ועסי׳ רנ״א ס״ב ובט״ז שם וכאן מחצות ממש אסור. עח״י א׳ בשם מהרי״ל ע״ש בשבת וע״ש הרוצה יחמיר ואין איסור דל״ש הטעם יע״ש ועא״ר ב׳ לרש״י י״ל אסור דטרוד בביעור חמץ ומצה יע״ש. מ״ש על הע״ץ עיין ירושלמי פ׳ מקום שנהגו תמיד הוציא קרא מהכלל ואספת דגנך ומוספי ר״ח יליף דכל קרבן ציבור לא אסרה התורה רק יחיד המביא קרבן וע׳ לבוש ועמ״ל פ״ו הלכות כלי המקדש ה״ט:

משמתין עמ״א עמ״ש בט״ז א׳. ואין רואה סי׳ ברכה מחצות מיד שמותי כמו מחצות מיד וכדמסיק פסחים נ׳ ב׳ שמותי נמי משמתין ומשמע ה״ה סי׳ ברכה דאל״כ אין חולק אל״ק עב״י כאן יע״ש:

מלאכה עמ״א למ״ש באות א׳ שחיטת הפסח אם חה״מ ד״ת בעשה ה״ה ע״פ וקיל מחה״מ עסי׳ תק״ל ולמ״ד חה״מ דרבנן אפשר יחיד המביא קרבן נמי דרבנן עמ״ל פ״ו מה׳ כלי המקדש ובלבוש בזמן המקדש היו נוהגים כו׳ שנתכפר בו (פסח אין בא לכפרה מ״מ א״א שלא נרצה ואהוב לה׳ כקרבן וי״ב נשיאים כו׳ עסי׳ תכ״ט הראה מקום לשם בלבוש) ועמ״ש אות א׳ ממילא דבר האבד שרי אחר חצות כמו בחה״מ אם לא כיון מלאכתו:

מקום עמ״א ועיין רא״ם ריש ה׳ חמץ דר״ל מנהג בטעות א״צ התרה ואי ביודעין ואפ״ה נהגו איסור מה איריא ע״פ אפי׳ כל השנה נמי ותירץ לאותם הבאים לדור שם דבשאר השנה הואיל ואין טעם לדבר בני העיר אסורים דהוי כמו נדר והבאים לדור שם להשתקע מותרים משא״כ ע״פ הואיל ויש סייג וגדר אטו אחר חצות הבאים לדור שם אסורים אם דעתם להשתקע. והמ״א כתב דנ״מ לבניהם אין רשאים להתיר ובשאר ימות השנה רשאים להתיר עי״ד רי״ד שם. וערש״י פסחים ב׳ ב׳ ד״ה משעת האור וקודם לכן בטלה דעתם היינו בידעי ובטלה דעתם אצל אחרים או נ״מ לבניהם כמ״ש המ״א. ומדברי פר״ח משמע דאף בידעי התירו ונהגו איסור משום סייג אפילו לעצמן מתירין בפניהם וא״צ שלשה ולדבריו צ״ל דחילוק יש בין העושה דבר משום פרישות וכדומה ויודע היתרו צריך התרה משא״כ כאן שסבור שראוי לאסור הלילה משום סייג הוא מנהג בטעות ואפי׳ לדידיה בטלה דעתו וא״צ התרה ועסי׳ תקע״ד ועש״ך י״ד רי״ד ופר״ח כאן האריך יע״ש:

אין עמ״א אף דמשנת ראב״י קב ונקי ואוסר משעת האור אפ״ה הלכה כר״י וב״ה פסחים ס״ג א׳ עד הנץ מותר. והנה לכאורה פלוגתא שם אי איסורא או מנהגא תליא אי חגיגת י״ד זמנה כל היום או מחצות וערא״מ ריש ה׳ חמץ ומ״ל פ״ו ה״ט מה׳ כלי המקדש וא״כ אין ראיה מב״ה דאמרי איסור דעד הנץ מותר משום דקודם הנץ אין ראוי להקריב לכתחלה עיין מגילה ך׳ א׳ ואף דמדרבנן הוא ה״ה יחיד המביא קרבן י״ט שלו מדרבנן להר״מ ז״ל ה׳ י״ט פ״ח הח״י מש״ה לב״ה קודם הנץ שרי משא״כ למ״ד מנהגא קודם חצות סייג אטו אחר חצות י״ל דמע״ה אסור או אף בלילה אלא דא״כ מ״ט דב״ש דאסרי הלילה יע״ש:

ולדידן עמ״א ועט״ז ג׳ ומ״ש הר״ב שאר מלאכות אף מנהגא ליכא אף במקום שנהגו שלא לעשות ומותר אף לאחרים בשכר:

מפני עמ״א תוס׳ פסחים נ״ב א׳ ד״ה בישוב אף דעתו לחזור וצינעא אסור במלאכה אף פ״א משא״כ שאר דברים דשרי כה״ג:

עושה עמ״א כשדעתו לחזור עושה במדבר תוך תחום העיר וכשאין דעתו לחזור אסור תוך תחום העיר הא חוץ לתחום עדיין שרי כיון שלא בא עדיין לתחומה הא דר שם ואין דעתו לחזור אף חוץ לתחומה אסור כחומרי המקום שהלך ושיצא משם ויראה אף לא דר עדיין יב״ח וצ״ע ועמ״ש אי״ה באות ט׳:

שיצא עמ״א פי׳ כל הסעיף עפ״י דעת הרא״ש והר״ן אבל הש״ך בי״ד רי״ד אות ח׳ פירש דברי הש״ע כאן שהוא לשון הר״מ ז״ל בה׳ י״ט דאף אין דעתו לחזור נוהגין חומרי המקום שיצא משם וע׳ לקמן תקע״ד ופר״ח כאן וח״י ט׳ ולא היה הזמן גורם לפרש כראוי אולי אזכה אי״ה לפרש במ״א כראוי בזה:

וחומרי עמ״א ובצינעא רשאי אם דעתו לחזור חוץ ממלאכה עיין אות ז׳ ואין דעתו לחזור אף בצינעא אסור:

ואעפ״כ עמ״א והרא״ש פ׳ מקום שנהגו דאם הולך ממקום שמחמירין לאין מחמירין ודעתו לחזור אפ״ה אם אי אפשר לו שלא ירגישו מותר לעשות לקולא מפני המחלוקת וסיים שם הואיל ולית ביה איסורא דאורייתא אלא שנהנו להחמיר עכ״ל הביאו הב״י כאן ובא״ר אות י׳ דקדק כן מלבוש וברא״ש נמי משמע כן ומשמע איסור תורה כבסי׳ ס״ד ס״ט בי״ד חלב שתחת הפריסה לרבינו אפרים יש בו איסור תורה אין רשאי להקל אף אם אי אפשר שלא ירגישו בחומרא וצ״ע גם מנהג אי הוי נדר הוי ד״ת ואפשר מתחלה התנו בכך כשיצא למ״א ומחלוקת ישנה ועפר״ח תצ״ו ועח״י כאן אות ז׳ יע״ש:

והוא עמ״א עח״י קהלה שנחרבה ונתיישבו קהל אחד שם אי שרי לעשות כקולא שיצאו משם או חל חומרת המקום מקדם התיר שם ועמ״א תצ״ג אות ו׳ בשם ש״ג הניח זה בצ״ע. ומ״ש הח״י קדושת א״י לא קדשה לע״ל צ״ע כי קי״ל דטמאי מתים אסורים לכנוס בזה״ז וקדשה לע״ל ולענין שחוטי חוק חייב כרת ותרומות ומעשרות ממועט מקרא עי״ד של״א ס״א י״ב. וכ״ז שנחרב מאין יושב אבל נתגרשו רובם ונשאר מיעוט י״ל אף שאח״כ נתיישבו ממקום שמקילין אסור לשנות מקום שנתיישבו וצ״ע:

והספרים עמ״א דהטיית ראשו הוי מלאכה גמורה במכות כ״ו ועט״ז שכ״ח א׳ וכאן ב׳ ועח״י וכותב ספרים אף כתב אשורית הואיל ומלאכת שמים הוא שרי ענ״ץ בזה וא״ר מתיר נפילת צפרנים ובתקל״ב המחבר מתיר בחה״מ וע״פ אחר חצות קיל מחה״מ עיין אות ג׳ ואף לדידן דאסור בהה״מ אפשר בע״פ אחר חצות שרי ואם אפשר ע״י עכו״ם טוב יותר:

שלא עמ״א עט״ז ה׳ ולא דקדק זה מס״ו לתקן מקום די״ל ה״ה או כ״ש להושיב על הביצים וע׳ לבוש ולכן דקדק מכאן:

שלא עמ״א ועח״י אות ט״ו בערב שבועות שרעפפי״ן אסור דחמירא סכנתא משא״כ עי״ט פסח וסוכות שרעפפי״ן מותר (מה שקורין באנקי״ס) וערב שבועות אסור להקיז דם עיין ה׳ שבת ושבת קכ״ט ב׳ עסי׳ תצ״ד. וחולה שיש סכנה ואומרים רופאים מומחים שצריך להקיז דם שרי מידי דהוי אחולה ביוה״כ שמאכילין איסור תורה עפ״י רופאים וספק פיקוח נפש נמי שרי עא״ר ט״ו דגורפין אף לאחר חצות והניח בצ״ע על התי״ט יע״ש: