כתב הב״ח עמ״א ועא״ר ג׳ השיג דבמשלי אין שם רק באיוב כ״ט ח׳ וכ״ז י״ד ושם נזכר בניו ובהכרח וצאצאיו בני בנים יע״ש ע״ש בני חיי ומזוני לאו בזכותא כו׳ אבל ע״י זכות גדול מהני ועסק התורה שיהיו עמילים בעיון זכות גדול מהני וז״ש אם בחקתי ע״מ עמלים ונתתי גשמיכם זכות גדול מהני ובשם כ״ג על שלא ברכו בתורה תחלה שלא נהגו כבוד לקרות לת״ח ראשון לתורה:

הכותב עמ״א וכ״כ הט״ז אות ב׳ ושם פירשתיו:

המהרהר דלאו כדיבור דמי וע׳ מ״ש אי״ה בסי׳ ס״ב ופ״ד ופ״ה וכאן אין להאריך:

על ד״ת עמ״א וכן העתיק הלבוש וכן מנהגינו לעסוק בד״ת והפר״ח הקשה דתינח ת״ח בעלי בתים שא״י לעסוק לכך נכון על ד״ת וי״ל דכולם כאיש אחד הם כמו והאר עינינו שמבקשים שיאר ה׳ עיני ת״ח הם עיני העדה ג״כ מברכין לעסוק הת״ח ויורה הוראה נכונה. גם לעסוק כל דהו משמע ואפילו ב״ב יכולים זה:

עם וי״ו עמ״א ואשר בחר בנו פותחת בברוך דנתקנה בציבור על התורה בפ״ע מש״ה פותחת בברוך:

יותר טוב עמ״א ואנו נוהגין שלא לענות אמן כמ״ש בט״ז יותר טוב עמ״א ויש לראות הרב שהגיה וי״א וכן נהגו כו׳ ויותר טוב דמשמע להמחבר בהכרח הוא בוי״ו שאל״כ היה פותחת בברוך והא בספרו הארוך כתב לענין מעשה י״ל בוי״ו מטעם שכ׳ הר״ב כאן ואפשר מדכתב סתם בש״ע משמע מטעם הכרח:

אם עמ״א משמע ליה למד מיד בלא ק״ש כלל וכמ״ש בסי׳ ס׳ ס״ב שקרא ק״ש ואח״כ אומר ברכות ומיהו מיד ליד אלא אחר התפלה הוי מיד כמ״ש הלבוש ועפר״ח ומ״ש שאז פוטרת כל היום כ״ה ברא״ש וטור וכ״מ דברי המחבר שאל״כ אין א״ר פוטרת ב״ה שצריך לברך על לימוד של כל היום וגם בס״ת יש להסתפק איזו ספק יש דלימוד של אח״כ בודאי צריך לחזור ולברך כו׳ אלא ש״מ כו׳ אבל הלבוש תופס שיטת הראב״ד ורשב״א הביאו ג״כ הפר״ח דא״ר אין פוטרת רק אותו לימוד על אתר אבל אח״כ לא ומש״ה בס״ז שינה לשון המחבר יע״ש ובס״ח השמיט ויש להסתפק ומ״ש ומ״מ יברך ב״ה קודם א״ר לחוש לסברת המחבר ועיין נ״ץ ולפי מ״ש יפה השמיטו וכדאמרינן עט״ז אות ח׳ כי לבוש בסעיף י׳ לא כ״כ ואי״ה שם יבואר. ובחידושינו ברכות י״א ב׳ כתבנו שם קושיא א׳ אעתיקה פה וזו תוארה:

קשיא לי דרב יהודה דאמר א״ר פוטר לשיטתיה דב״ה קצרה שאין חותמת בברוך ופוטרת ב״ה דנמי קצרה משא״כ המחבר בס״ו אומר והערב משמע מדינא (שהרי הר״ב אומר כן כמ״ש באות ה׳) א״כ לכאורה זיכה שטרא לבי תרי דבל המשנה מארוכה לקצרה אין יוצא ומיהו י״ל אנן קיי״ל א״ר סמיכה הוי כמ״ש בסי׳ ס׳ ס״א דסמוכה הוי א״כ ארוכה מיקרי וכברכה א׳ דמיא אבל בחה״ר משמע דא״ר אין סמוכה ולפ״ז אין פוטרת לדידן ושם כתבנו בזה ולפ״ז נאמר שכוונת האדון ז״ל במה שהראה מקום לסי׳ ס׳ לזה:

אין עמ״א המחבר התחיל דיעבד שלא להצריך ברכה אחרת כדין מצוה שהפסיק בין ברכה לעשייה אלא מדכתב ונכון לומר פ׳ התמיד והיינו כצרפתים משמע מדינא אפילו לכתחלה רשאי להפסיק דכל עת מחויב ללמוד וע׳ ב״י והכי מוכח לפירושו בתוס׳ ברכות שם י״א ב/ ד״ה שכבר ועמ״ש בט״ז אות ז׳:

ברכת כהנים עמ״א ואנו נוהגין ג״כ ברייתא דאלו דברים כפי מ״ש אי״ה בט״ז אות ז׳ והמחבר בסי׳ ג׳ לשיטתיה אזיל ואי״ה שם יבואר עוד:

כיון עמ״א דלא כט״ז אות ח׳ וסובר דהוי נמלך ממש וצ״ע:

ומרחץ עמ״א אף דעראי לא הוי הפסק מ״מ י״ל מרחץ טפי הוי הפסק אי לאו דלומד וזהיר בדיני מרחץ וב״ה בגילוי טפח וטפחיים ועיין ב״י להר״ם דעראי אין הפסק משמע א״צ טעם למרחץ:

שינת קבע עמ״א עב״י ספק ברכות לקולא והנה הטעם דברכות דרבנן וספק דרבנן לקולא מה שא״כ ברכת התורה כפי מ״ש הפר״ח הביאותיו לעיל דלכמה פוסקים הוי ד״ת א״כ הוי ספק לחומרא כמו ספק בירך בהמ״ז וזה דעת רבו מהר״י גיגצבורג ז״ל ובפרט חמורה מאוד ב״ה ועי׳ נ״ץ:

כל עמ״א הנה ג׳ סברות בזה הרא״ש וטור שינת קבע ביום הפסק וכ״ש לילה ואם לא ישן כל הלילה אין מברך ור״ת סובר שינת לילה נמי לא הוי הפסק וב״ה פוטרת מעל״ע ותו לא ואנן סוברים דשינת יום לא הוי הפסק ובהכרח שינת לילה הטעם דנעשה בריה חדשה כמו כל ברכת השחר וא״כ אף בלא ישן כל הלילה מברך דלא היה כוונתינו רק על יום א׳ כתקנת חז״ל היינו בישן דנעשה בריה כו׳ והראה לסי׳ תרל״ט אות י״ז יע״ש ועא״ר אות ט׳ דניעור כל הלילה יברך בבוקר בע״ה דאין דעתינו כ״א על יום ולילה יע״ש ועפר״ח סימן מ״ו סעיף ח׳ פסק דספק הוא. והנה י״ל אנן סוברים בזה כר״ת דאין דעתנו רק על מעל״ע ותו לא ומ״מ שינת לילה הוי הפסק גדול ומברכין קודם אור היום או דנעשה בריה חדשה וכ״מ דברי המחבר כאן סי״ב הלילה הולך אחר יום שעבר תיפוק ליה דאפי׳ אין הולך אחר יום שעבר (כקושיית הר״י עיין ע״ץ ג״ץ וברכות י״א ב׳) הא לא ישן ש״מ דאלו אין הולך לא היה דעתנו כי אם על יום לבד כסברת ר״ת מה שהקשה הפר״ח דא״כ כשמשכים ללמוד קודם היום דמברך כשמאיר השחר יברך שנית י״ל אע״פ שאין היום הולך אחר הלילה שעבר ודאי מתכוונין בכך לפטור של כל מעל״ע שלאחריו וכל דמתכוין ש״ד אע״פ שאין הולך כו׳ ורש״י שבירך במשבים והלך לבית הכנסת ובירך שנית המעיין בב״י טעמו של רש״י שקורין פ׳ התמיד בציבור מדמה אותו לקריאת התורה בציבור יע״ש והבן:

עוד כתב הפר״ח בסי׳ מ״ו ס״א וכאן ס״ג והקם בחצות לילה ודעתו לישן שנית מברך ב״ה כשקם ויחזור ויברך בבוקר דשינת לילה לכ״ע הוי הפסק מ״ש לכ״ע היינו בסי״א אבל ר״ח חולק אשינת לילה ג״כ ולמ״א דנעשה בריה חדשה י״ל פ״א נעשה בריה חדשה לא ב״פ כמ״ש בסי׳ ד׳ אות י״ג בנט״י יע״ש. ועוד בדעתיו תליא מילתא דהברכה קאי על מעל״ע או אחר שיקום משנתו וכל שמברך אחר שקם משינה פעם א׳ דעתו על מעל״ע שאחריו וצ״ע:

חוץ עמ״א ועמ״ש בסי׳ ט״ו אות י״ד דבחצות ל״ש סידור העולם וצריך לשמוע התרנגול ועפר״ח הסכים לזה דיכול לברך לשכוי בלילה וכן היה נוהג יע״ש עיין סוף הסימן:

לשכוי בינה בין יום ולילה אמת ושקר (איוב לח) תרגם לתרנגול ברא ביונתא דמהימן אשבועה ולהזכיר אותנו מעמד סיני ויסעו מיטבתה טב ונייח בעברונה עבר וגז עה״ז ועצה לשמוע לתרנגול המכריז כו׳ בעציון גבר בכרך (דמתקריא) תרנגולא תרגום ירושלמי שם עיין ערוך תרנגול רשום בזכרונות:

נשים עמ״א קפ״ז אות ג׳ ועבדים נמי יאמרו ב״ה דחייבין בתפלה ומיהו למ״ד תפלה ותחנונים אין מברך ב״ה ופ׳ התמיד אפשר בני ישראל ולא עבדים א״כ אין מברכין ברכת התורה ואינן בני לימוד כלל עי״ד רמ״ו ועמ״א סימן מ״ו אות ט׳ בני ישראל ממעטינן נמי נשים וצ״ע ועט״ז אות י״ד: