ז״ל ד״מ עמ״א וע׳ בטור הטעם בשם רבינו יונה שחייב לספר ביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה ועח״י דלפ״ז אחר שישן וניער מותר לשתות (אף יין) ושאר משקין שאין משכרין שרי בלא ישן ולטעם שמבטל טעם מצה בפיו כל המשקין אסורין לבד מים ואינגביר וואשיר שרי. וי״ל קצת בתע״ט כתב לא ישתה יין בין כוס ג׳ לד׳ הא שאר משקין משמע דמותר ואם נאמר כמ״ש הט״ז שם אות ב׳ דמע״ד אסור הא לאקרי״ץ וכדומה שרי ולא חיישינן למבטל טעם מצה וכ״כ הר״ן שם והתוס׳ פסחים קי״ז ב׳ ד״ה רביעי ואיך הביא כאן אות א׳ הטעם שמבטל טעם מצה וצ״ע. ועיין נ״צ ופר״ח מתירין שאר משקין שאין משכרין ועולת שבת ג״כ הקשה על זה יע״ש. ובליל ב׳ עב״י והח״י וא״ר מתירין בליל ב׳ לסמוך להתיר שאר משקין אחר ד׳ כוסות וכ״כ הלבוש:

הלל עמ״א דבריו צ״ב ויראה לפרש דה״פ אם כבר סיים הברכה אין לומר עוד הלל הגדול ולברך שנית דלא תקנו ב׳ ברכות כמ״ש הטור בשם רב סעדיה אלא יאמר הלל וא״א יהללוך ויאמר הלל הגדול כ״ו כל״ח ונשמת וחותם לכל חד כדאית ליה כמ״ש הטור ויניח יהללוך לאחריו אבל אם אמר הלל הגדול ולא סיים בברכה אפשר דרשאי לשתות כוס ה׳ ואין בכך כלום שאומר עוד הלל הגדול הואיל ואין מברך ב״פ דאין קפידא רק כשמברך ב״פ כו׳:

רק פ׳ שמע עמ״א עח״י דאין להחמיר ולקרות כל הק״ש להראות שנקבע בלבנו אמונה זו שהוא ליל שמורים ועיין לבוש נוהגים בשתי לילות הללו שלא לקרות רק פ׳ הראשונה היינו אף בליל ב׳ ג״כ רק המפיל ופ׳ ראשונה: