אפילו כו׳ עמ״א ה״ה בסוכות כבסי׳ תרמ״ב ובסוכה נ״ה דלעולם האחרון נדחה וכ״כ הח״י. ובמנהגים שלי כתבתי דה״ה שמחת תורה במ״ש אומרים מעריבים השייכים לש״ע אעפ״י דנזכר בהם גשם הא דא״א מעריבים בשבת שאין בקי בהם ויבוא להטות נר והגדה אומרים אצל נר שעוה וחלב עסי׳ רע״ה ולבוש תפז:

מתחילין עמ״א דש״ע וסוכה סתרי אהדדי משא״כ קידוש פסח על הכוס וספירה אף בביתו סופר ומיד מקדש שפיר דמי חג המצות שייך שפיר בכל שבעת ימי החג ובבית הכנסת בלא״ה אין מקדש כלל ועט״ז תרס״ט וגם בסוכה אומר שניהם על הכוס אחד משא״כ ספירה וקידוש ב׳ דברים. נשים פטורים הר״מ ז״ל פ״ז מה׳ חו״מ הכ״ד וה״ה עבדים כנענים ומ״ש שויא עלייהו חובה אפשר בתפלת ערבית וצ״ע בזה. והא ודאי שאין אשה מוציא איש ואי״ה באות ב׳ יבואר בזה:

לספור עמ״א ברשב״א קכ״ו משמע כן דהברכה הש״ץ מוציא והספירה אין מוציא ומ״ש בתשובה סי׳ תנ״ח מיירי ג״כ שדעתם לצאת בברכה של הש״ץ ומ״ש לצאת בספירה הוא ל״ד ועח״י ואם כן אם כיון לצאת בספירת הש״ץ יחזור ויספור בלא ברכה:

מעומד עמ״א הר״מ ז״ל פ״ז מה׳ תמידין ומוספין הכ״ג והברכה ג״כ מעומד ועסי׳ ה׳ ומ״א שם ובמנהגים שלי כתבנו מזה ובכ״מ שם דמעומד מדרבנן ואסמכוה אקרא יע״ש. מ״ש המחבר מתחילין לספור אחר תפלת ערבית מיד אחר הקידוש כי אין מקדשין בב׳ לילות פסח הראשונים אבל בליל ז׳ וח׳ אחר הקידוש עיין סעיף ט׳ ודע דמדמברכין בכל לילה על ספירת העומר משום דכל לילה הוי ודאי מצוה בפ״ע דאי כולהו חדא מצוה לא הוי לן לברוכי בכל לילה רק ליל א׳ בהתחלה ואי״ה בסעיף ח׳ וט׳ יבואר בזה.

והשבועות עמ״א בין מנה ימים לחוד או שבועות לחוד יצא דיעבד ועפר״ח ועח״י ח׳ דהיינו ביום הח׳ כו׳ הא ביום ז׳ אמר היום שבוע א׳ לא יצא דיעבד יע״ש ומ״מ ראוי לחזור ולספור בלא ברכה בכל גווני כי ספק ברכה להקל וכל דלית טורח יספור בלא ברכה כר״פ נישייליה ועיין סעיף ח׳ וט׳. אם אמר ראשי תיבות היום י״ד יום שהם כו׳ דעת כה״ג דיצא עח״י דסופר בלא ברכה:

היום עמ״א ועח״י אות ח׳ וט׳ מאן דאמר שהיום או היום או לעומר או בעומר אין לגעור בו ושל״ה כ׳ לומר לעומר דוקא ומנהגינו היום כו׳ לעומר. שהם במ״ם לא בנו״ן מ״ש מזמור כו׳ עח״י באות י״א בשו״ת רש״ל צ״ח על מה שמדפיסין בסידורים עפ״י קבלה יע״ש ועסי׳ כ״ה במ״א כ׳ וא״ר ח״י ובסימן ס״ח במ״א. מ״ש הח״י בשם מהרי״ל כשיגיע למ״ט יום יאמר שהם שבעה שבועות ולמחרתו ערב שבועות א״י הטעם ולא ראיתי נוהגין כן לסיים ולמחרתו כו׳ וצ״ע:

עד עמ״א ובט״ז דסופר ביום בלא ברכה ולא ספק לקולא י״ל התם פלוגתא ומסתבר כמ״ד דסופר ביום וברכה מחמירין שלא לברך ומשא״כ כאן ודוחק לומר דהוי כאן ס״ס לקולא שמא מפלג או אחר ערבית הוי לילה כמ״ש באות ז׳ אלא כמ״ש ומ״מ אם רוצה עצהי״ט יספור בצ״ה בלא ברכה מאחר דלית טורח ועט״ז ה׳ ו׳. ועסי׳ תס״ז ובס״ס לכתחלה ופ״ד יע״ש ובאה״ע ו׳ ב״ש אות כ״ד וכ״ז יע״ש והבן:

המתפלל עמ״א תי׳ בזה קושיית הט״ז באות ה׳ דסופר בציבור ביה״ש או אחר ערבית על תנאי בלא ברכה וקשה א״נ מצות א״צ כוונה נמי כל שמנה על תנאי שפיר דמי ועיין אות ח׳ בזה וצ״ע קצת. ומ״ש בערב שבת עב״ח דהעולם נוהגין להקל בצבור ועכ״פ בע״ש סופרין ביה״ש אבל קודם ביה״ש לא והביא שו״ת רש״ל ס׳ י״ג ובפשט שו״ת הרשב״א ז״ל דקודם ביה״ש לא יצא ואף ב־ה״ש טוב שלא לספור עד צ״ה וכ״ש שמקילין לומר ביה״ש ועדיין אין ביה״ש כי לאו כ״ע בקיאין בזמן ביה״ש ועסי׳ רס״א ימ״ש שסופרין קודם הבדלה עיין אות ט״ו והיינו קודם ויתן לך מיד אחר קדיש שלם ואי״ה שם יבואר:

דעתו עמ״א ועיין אות ז׳ ומ״ש שם. ועא״ר אות י״ב דבדרבנן מצות א״צ כוונה ועסי׳ סמ״ך ומ״א אות ג׳ וספירה דרבנן עפר״ח. ועסי׳ תע״ה דמשמע דלית ליה להב״י חילוק בין דרבנן לד״ת יע״ש ועט״ז ח׳:

היום עמ״א עט״ז ז׳ ומשמע אף בלשון אשכנז לא ישוב לו דנאמר בכל לשון עיין אות ב׳:

אינו עמ״א עב״י בשם תשובת הרשב״א ז״ל אם אמר היום כך וכך ולא סיים בעומר יצא דיעבד א״כ מש״ה לא ישיב לו היום כך דא״י לספור בברכה ואע״ג דלא כיון לצאת ומצות צריך כוונה מ״מ אין מברך כמ״ש באות ח׳ דלענין ברכה מחמירין א״כ מפסיד הברכה וכ״ש למ״ד ספירה דרבנן. ומיהו יש תקנה לכוין שלא לצאת אלא עצה טובה שירגיל כך דאם יאמר היום כך בסתמא שוב מפסיד הברכה:

וכשהגיע עמ״א. עסי׳ תל״א במ״א ג׳ חילוק בין בדיקה דזמנה רק בלילה לכתחלה ביום אין הנר מאיר וק״ש ג״כ זמנה רק בלילה (ומיהו ק״ש בלא״ה ד״ת) וכאן זמנה כל ה ום ג״כ ומ״מ קשה דלכתחלה אין זמנה רק בלילה וביום סופר בלא ברכה ועיין בטור. ועיין נ״ץ הקשה דכאן כתב הר״ב דאסור ופוסק דהוי ד״ת בזמן הזה ובס״ו אודי להמחבר דאין חוזר ומברך מטעם ספירה דרבנן ועפר״ח כאן והנה מכאן גופא ביה״ש א״י לומר כך וכך אלמא דספירה דרבנן דאם ד״ת חוזר ומברך י״ל דאפ״ה מפסיד הברכה עסי׳ ס״ז בדין ספק ק״ש ובמילת אנדרוגינוס יע״ש. ועח״י אות י״ז דלהפסיק באכילה אין מפסיד כ״כ חשש הר״ב לחומרא משא״כ לענין ברכה דאין חוזר ומברך. גם י״ל בס״ו אף אי ד״ת מ״מ הברכה דרבנן ספק לקולא ואי״ה בט״ז ט׳ מבואר עוד:

וטעה עמ״א פי׳ וסיים היינו שסיפר כן ועט״ז ט׳ פי׳ וסיים הברכה ואי״ה שם יבואר ותכ״ד ססי׳ ר״ו אות ד׳ במ״א ור״ט אות ד׳ ומ״מ קשה במ״ש דבברכה א׳ יוצא דהא הפסיק כ״ד היום יום א׳ לעומר וא״כ כשסופר שנית הוי יותר מכ״ד וכ״ש שי״ל במלה א׳ הוי הפסק בין ברכה למצוה וחוזר ומברך:

בלא עמ״א עב״י דפרוגתא הוא אי ספירה דוקא בלילה או אף ביום מש״ה סופר בלא ברכה ואף למ״ד ספירה דרבנן ל״ד לביה״ש דכאן מחמירין באין טורח כמ״ד דסופר ביום. ומ״ש המחבר שכח בא׳ מהימים סופר בשאר הימים בלא ברכה ג״כ מחמת ספק שמא כולהו יומי חדא מצוה ושמא כל א׳ מצוה בפ״ע וסופר בלא ברכה. וי״ל אי כולהו חדא מצוה אין מברכין בכל לילה וצ״ע. ומ״ש ספק אם דילג סופר בשאר הימים בברכה בתה״ד סימן ל״ז ושם נאמר אף שכח בלילה ונזכר ביום שסיפר בלא ברכה חוזר וסופר בשאר הימים בברכה ועב״י ובש״ע השמיט זה והלבוש הביאו והפר״ח כתב דבספק אם דילג הוי ס״ס כו׳ והנה בשכח בלילה ונזכר ביום יש ס״ס שמא הל׳ דיום נמי זמן ספירה ושמא הלכה כהרא״ש בשם ר״י דכל לילה מצוה בפ״ע ואולי שם פלוגתא דרבוותא הוי משם א׳ ובי״ד ק״י משמע דב׳ פלוגתות הוי שפיר ס״ס בפתיחה לה׳ ברכות כתבנו אי בס״ס חייב ורשאי לברך. ובתה״ד לא כתב הטעם דלראבי״ה ספירה ד״ת הוי כספק קרא ק״ש (עסי׳ ס״ו ומ״א שם) ואי כתוס׳ דספירה דרבנן הא כתבו דלא בעי תמימות ומ״ש דברכה לבטלה דרבנן עסי׳ רט״ו:

אחר עמ״א בביתו קודם קידוש דאסור לאכול קודם ספירה כמ״ש בסעיף ד׳ ואין קידוש אלא במקום סעודה ועח״י אות כ״א. וט״ס קידוש וצ״ל ספירה. ואע״ג דכביצה פת י״ל דשרי עסי׳ רל״ב במ״א אות י״ז ותל״א ד׳ ובקידוש די כזית מ״מ עיקר סעודה כו׳ ראוי לספור קודם קידוש וצ״ע:

קודם עמ״א והיינו מיד אחר קדיש שלם קודם ויתן לך עח״י וא״ר כ׳ וכ״ו. ועב״י בשם אבודרהם דלא יספור קודם ק״ש דלא נשלם סדר התפלה הא אחר ק״ש מיד ראוי לספור. ובחק יוסף כתב לספור אחר ויתן לך ומ״מ יראה כמ״ש החק יעקב וא״ר קודם ויתן לך:

שאלה תדיר דרבנן ושאין תדיר ד״ת איזה מהם קודם ובלבוש כתב קידוש קודם דתדיר ובא״ר כתב דבתה״ד כתב בסי׳ סמ״ך דעיולי יומא עדיף היינו דקידוש דרבנן שכבר אמרו בתפלה עמ״א סימן רע״א א׳ וספירה י״א ד״ת מש״ה נתן טעם דעיולי יומא עדיף הא לא״ה ד״ת עדיף אף שאין תדיר והמחבר כתב אחר תתקבל קודם הבדלה כתבו הח״י וא״ר דאף דלא הבדיל עדיין עמ״א זיי״ן ומ״מ דעביד כמר אפשר שפיר דמי ומ״מ אני נוהג לספור קודם ויתן לך וכן בלבוב שאלתי ואמרו שנוהגין לספור קודם ויתן לך ובודאי עפ״י גדולים נתקן וכן ראוי לנהוג:

יש עמ״א אע״ג דהבדלה תדיר מאחרין אפוקי יומא ועמ״ש באות ט״ו:

אסור עמ״א מ״ש בשר אחר חטים ה״ה שערי בתר חטי בע״ז מ״ו א׳ הוי מין בשאינו מינו בטעמא יע״ש ואפשר כל ה׳ מיני דגן אין שוין בטעמן עמ״ש בתמ״ז. ומאן דנזהר מחדש במינו באלף לא בטיל דשיל״מ וס״ס לא מהני אם לא בדרך שנתבאר בש״ך בי״ד ק״י אות נ״ו ונ״ז וע״ש בסימן ת״ב. ועיין פני יהושע בקו״א למסכת קידושין ויש לי קונטרס מיוחד על זה נקרא פרשת דרכים וכאן אין להאריך ואשרי מי שנזהר ובעו״ה הדורות חלושים וא״א ליזהר כ״כ בזה: