והדגים עמ״א מ״ש מ״מ לא הבינותי הר״מ ז״ל צריך להיות לכאורה ער״מ פ״ב מהי״ט ה״ז ובהשגות וצלולים שרי אף להט״ז א׳ כל שרואה אותן אע״ג דל״ש בהו זה וזה אני נוטל דלית בהו כ״כ סי׳ מ״מ מותרים ובס״ה סכר אמת המים סתמא משמע אף שאין צלולים וע״כ דאמת המים שאני דמש״ה נקיט אמת המים ואי״ה שם יבואר עוד:

דגים עמ״א ועסי׳ שכ״ד סעיף י׳ ובתוס׳ ר״פ אין צדין שבת דחמיר ל״ג שמא יקח מהן ועא״ר אות ד׳:

אפי׳ ספק עמ״א דספק צידה ממילא ולא נעשה שום מלאכה על ידי אדם אסור מטעם ספק מוכן הלכך לערב מותר מיד וא״צ כדי שיעשו ומשמע בר״ה אסור בשני הימים כה״ג שיש ספק אם ניצוד מעי״ט אי בי״ט ראשון ועא״ר:

דהוי ס״ס עמ״א מ״ש מתקט״ו ס״א היינו ממ״ש וכן הובא בי״ט ב׳ אסור ועפר״ח כתב מדסתם היינו די״ל הובא בי״ט ב׳ בודאי שניצוד היום וקמ״ל דצריך כדי שיעשו וכתב הפר״ח דמחובר דרך לתלוש דבר יום ביומו ולא הוי ס״ס יע״ש וה״ה צידת דגים י״ל כה״ג. ואמנם בתקט״ו ס״ג עכו״ם מסל״ת נאמן ואם הרוב סותר י״ל דאין נאמן. וע׳ סי׳ תקי״ג סעיף ו׳ בהג״ה (ט״ס ס/׳ז) והנה תראה שהאדון ז״ל כיון כוונה מיוחדת במ״ש שנולדה מאתמול כי שם בי״ט ב׳ אחר שבת מיידי דבי״ט א׳ אין נאמן ובי״ט ב׳ דרבנן נאמן אף י״ט ז״א עמ״א שם אות ח׳ וא״כ י״ל דלא הוי ס״ס גמור דיש ב׳ צדדין להחמיר שמא בי״ט שני נולדה או בי״ט א׳ בשבת וי״ט אסור רק שמא קודם ב׳ ימים לזה בעינן מסל״ת אלא מדסתם משמע מסל״ת בעינן בי״ט ב׳ אף כשחל בחול ומאתמול וכן מבואר יותר בתה״ד סי׳ ע״ט בפירוש דספק מוכן בי״ט שני אסור מטעם שלא לזלזל בין ראשון לשני וכמ״ש בסי׳ תצ״ו ס״ב דאין לחלק בין ראשון לשני (וס״ס תצ״ג) ומסיק להלכה כן. וכתב אף להמחבר י״ל בר״ה ואם בראשון י״ל פשיטא דאסור הואיל ונאסר ביום א׳ וקדושה אחת הוא ע׳ אות ג׳ ומ״ש בי״ט ב׳ אחר שבת צ״ע וי״ל בביצה מיירי שאם היום קודש הוי ספק תורת וצ״ע:

סותר עמ״א ועט״ז אות א׳ ואות ז׳ ומ״ש שם בזה יע״ש:

הוא עמ״א מ״ש מגיד משנה ולכאורה ב״י היה לציין כי המ״מ כ״כ לדעת הר״מ ז״ל עמ״ש בט״ז א״ב וז׳ מזה ואולי כי סובר דהמחבר כהר״מ ז״ל ושאין לחלק בין דגים לחיה ועוף וא״כ בהכרח הוא דנקיט אמת המים ארוכה הרבה ועלה קאי הר״ב ג״כ ואפ״ה מותר ומיהו הר״ב כדעת הרשב״א והראב״ד ז״ל מדהניח בס״א אפילו אין מחוסרין צידה. ואמת המים סתמא עמוקה ו״ט ורחבה ו״ט וארוכה הרבה ולהר״מ ז״ל אפשר דוקא ו״ט ג״כ הא יותר טפי כיון שארוך הרבה אסור. ומהרי״ל סובר כהר״מ ז״ל ולדידן אסור כראב״ד ורשב״א ומ״ש להתיר ע״י עכו״ם אם לומר דהוי שבות דשבות במקום מצוה לצורך י״ט חדא דלמא מ״ה ועוד כל צידה מדרבנן בי״ט כמ״ש בתצ״ה אסרום כו׳ ובתקט״ו ודאי אסור לומר לעכו״ם ואם הביא אסור מטעם מוקצה ועסי׳ ש״ז ורע״ז ואפשר לחומרא אמרה. ומ״ש בשם מהרש״ל אני תמה על עצמי דהמעיין ביש״ש פרק אין צדין סימן ב׳ וסי׳ י״א יראה דבדגים שייך צידה אלא דדגים ביבר קטן דאין צידה ול״ד למשכן שהיו מחוסרין צידה ותחבולה אבל מצודה קטנה ביבר קטן וארגז רחב לאו צידה מ״מ ביבר קטן עוקר מגידולו קוצר שאוכל שרשי עשבים ומש״ה ארגז רחב צידה לית דל״ד למשכן דאין צריך תחבולה ממצודה קטנה ועוקר וקוצר ליכא דלית שם שרשים ואמת המים קצרה רק רחבה ו״ט וכל הלוכו רק לאורך המים (מלת לארגז ט״ס) כשסוכר האורך אף שיש עפר השרשים כבר אין לו הלוך כמעט ולית קוצר וז״ש רש״ל ומש״ה חייב בי״ט לשיטתיה שם קוצר וצידה מ״ה אסור אלא ביבר קטן בשבת חייב בהעלה דנטילת נשמה ובי״ט ל״ש זה רק קוצר כאסור ולא זכיתי להבין דבר קדשו של האדון ז״ל בכאן. אשר כל אליו גלויות:

אווזים עמ״א הנה הרא״ש ריש א״צ כתב בחצר ובטור כתב רק בבית לחוד ואם איתא שחצר דוקא היה להטור להשמיענו אף חצר מותר דל״ת בית דוקא אלא משמע כל שבאין לכלובן לערב אף חוץ לחצר שרי ומ״ש המחבר שבבית או שבחצר בשני שיני״ן ל״ת לא זו אף זו הא חוץ לחצר לא דחצר שאין מקורה כחוץ לחצר דמי אלא באלו מהופך שבחצר או שבבית כלומר נתגדלו שם ואף שהן חוץ מותר ועיין מ״ב ח׳:

לצודן עמ״א ומ״ש בשם רש״ל עט״ז ה׳ ואי״ה לקטן יבואר עוד:

שמחוסרין עמ״א לכאורה באמת תימה איך יתכן דחיה ועוף המורדים יהיו יותר חמורים מעוף המורד ובר״מ ז״ל פרק עשירי משבת הי״ט וכ׳ ונקיט ברישא עוף ולא צפור דהיינו דרור רבותא אלא עוף כולל אף דרור ושונה במציעתא ציפור דהיינו דרור לדיוקא הא שאר עופות אף לבית חייב במקורה ובה״כ עוף לביבר גדול פטור והיינו מקורה דאין מקורה אף לבית כה״ג פטור כמ״ש לעיל ועסי שי״ו במ״א וט״ז שם והפוסקים השמיטו ציפור דרור רק נתנו כלל מחוסר צידה ושאין מחוסר צידה ממילא ידעינן לחלק בדרור ביבר קטן מקורה לא הוי כניצוד ושאר עופות ביבר קטן מקורה הוי כניצוד משא״כ להמ״ב בסי׳ ח׳ ודאי יש חילוק בין דרור ושאר עיפות אף ביבר גדול מקורה כו׳:

דדעתיה עמ״א רש״י ביצה כ״ה א׳ ידע בהו דדעתיה עליה ועא״ר ט״ו ובאמת צ״ע דא״כ מהו הלשון צריכה זימון בידיעה סגי ועוד דהוי לחלק בין ידע או לא ידע לא בין סמוכה לאין סמוך ועסי׳ תצ״ח ס״ג בתוך תחום אין מוקצה וכאן חוץ לע׳ אמה קשה וי״ל שקננו ממילא אבל ביש להם בעלים שקנאן אה״נ וצ״ע ועפר״ח ע׳ אמה וד״ט ולחומרא כו׳ יע״ש:

אסור עמ״א חטאת בשבת וי״ט מלקות וע׳ גמרא ביצה כ״ד א׳ ולטעם א׳ משמע רק מוקצה לא צידה ואין חייב חטאת ומלקות וחייב מדרבנן לפעמים מצינו ולתי׳ ב׳ חייב מ״ה דעבידי לריבויי ומ״ש לחוש לב׳ הטעמים משמע לכאורה שלכ״א מהטעמים חומרא וא״י מהו ואי״ה באות י״ב יבואר עוד:

שאינם עמ״א עיין אות י״ד ולטעם א׳ מהני זימון ולטעם ב׳ לא וה״מ בגדולים הא קטנים מהני זימון ובעי זימון כיון שאין מזונתן עליך ויוני שובך ועליה עפירש״י ז״ל ביצה כ״ד א׳ יוני הבר מחוץ ויהיה כמו בטפיחים ומשום דאין מזונותן עליך פירש כן אבל להטעם דצידה יוני שובך שלו ממש יש בו צידה בגדולים ומ״ש המחבר ס״ו יונים שבבית דוקא דנתגדלו עם ב״א תמיד אין בהם צידה ועפר״ח ואין מוקצין אם לא שעומדין לגדל. צפור דרור ע׳ גמרא כ״ה צריך לקשור שלא יתחלף באמה ובחידושינו ביצה כתבנו שמוכח מכאן דיש צפור דרור טהור עי״ד פ״ב בט״ז אות ז׳ ועפר״ח כאן:

לא עמ״א ביצה י׳ ב׳ ואף לתי׳ ב׳ שאני הגדלים בבית בס״ו דידע בהו ולא מימנע עט״ז ה׳ ופר״ח יע״ש:

ומצא ג׳ עמ״א הר״ן ותוס׳ ביצה י״ב ב״ח חשיבי א״נ דשיל״מ וכ״כ בלבוש והמ״א השמיט ב״ח דנ״מ אם נשחטו בשוגג ובנוצתן עי״ד ק״ב אפ״ה אסירי דשיל״מ ואף ע״ג דבלא ניכר מקודם בטילי ע׳ ה״ש גיגית מלאה ענבים ובי״ד מזה מ״מ הבא היה מובדל האיסור מעיקרא אלא שלא נודע לו. ומ״ש נפל א׳ לים מותר ע׳ אות ד׳ וש״ך י״ד ק״י נ״ו ואמאי לא כתב בפשיטות דנ״מ בפירוש א׳ בשוגג עי״ד ק״י ס״ה ש״מ לכאורה דכאן לית ודאי תערובות דשמא מעי״ט בזמן היתר נתערב א׳ וכיון דעדיין זמן היתר אע״ג בי״ט מוקצה הוא דינו כגיגית ובטיל שפיר כיון שלא הוכר האיסור מעי״ט כה״ג רק הספק שמא נתערב בי״ט בלא ידיעה תו הוי ס״ס ושרי עכ״פ כה״מ י״ל והבן וצ״ע לדינא. ועסי״ג בהג״ה הכוונה דאף בזימן ב׳ ומצא ג׳ והיה הב׳ מקושרים לא אמרינן עתה הג׳ מקושרים אדם א׳ הניח ג׳ וחיברן לכאן דאין עושה כן כמו בטעות רק מיירי שמצאן אח״כ כולם מותרים אימור מנתחי ועפר״ח ועט״ז והבן ואי״ה בט״ז יבואר עוד. וצ״ל תל״ט יע״ש:

במחיצה עמ״א בהג״ה מבואר יותר ודאי הני נינהו לא ספק דשיל״מ ספק איסור וערש״י ביצה ב׳ קינין מובדלים מש״ה הקדים הג״א לרש״י וע׳ מ״ש אי״ה באות י״ו:

ואם עמ״א וכדמסיק בגמרא י״א וכאן בסמוך בתוך נ׳ אמה וער״מ ז״ל פ״ב במ״ש ה״ו ספק מוכן אסור אע״ג דבלאו הכי קיי״ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב קושטא קאמר ואף בספק שקול נמי אסור:

כיון ע׳ מ״א בס״ג א״צ הכן וכיון שהבעלים לזו הקצוהו מדעתם מותר לכ״ע וע׳ באות הקדום דאפילו רוב העיר שובכים של עכו״ם י״ל בדשיל״מ אין הולכין אחר הרוב א״נ אזלינן בתר רובא דעלמא ומיהו גם רובא דעלמא הוי למשרי:

להפשיטה עמ״א וא״כ אם נמצא טריפה יוכל אחר כך להפשיט בברזי מעט מעט חתיכות דקות דהוי דרבנן והתירו סופן כו׳ דשבות הוא ומיהו ז״א הואיל ואפשר לפשיט קודם עיין אות י״ט. וא״ל איך התירו להפשיט מקודם בדיקת הריאה דחיישינן למיעוט המצוי ובשלמא שוחטין לכתחלה וברכה דסומכין ארובא הואיל וא״א בע״א אבל לאחר שנשחט י״ל כה״ג התירו סופן משום תחלתן:

אסור עמ״א ועא״ר כ״א דלמוכרה לעכו״ם כדרך שמוכר לישראל י״ל אף נמצאת כשירה שרי יע״ש ועסי׳ ת״ק ואי״ה שם יבואר עוד: