וחכם עמ״א לטעם הר״מ ז״ל דוקא ע״ה אסור אבל ת״ח ידע להזהר שרי להראות סכינו לחכם אחר אם הוא אינו רוצה לסמוך על בדיקתו וע׳ לבוש מ״ש ות״ח שראה מעי״ט ובא״ר יע״ש וע׳ מ״מ פ״ד ה״ט עב״י. והנה אם נפגם סכין בי״ט לומר לעכו״ם שישחיזנה צ״ע דלכאורה בשל אבן נמי מדרבנן דהלכה כר״י במכשירין שא״א מעי״ט כבסי׳ תצ״ה ותק״ט רק מדרבנן דעושה כלי גמור ושבות דשבות במקום דחק וצורך גדול י״ל שרי כבסי׳ ש״ז ואי״ה בתק״ט יבואר עוד וסכין דלא בדק מאתמול בשעת הדחק יבדקנו בי״ט כמ״ש הר״ב בהג״ה י״ל הטעם דהשתא הוי לענין זה כת״ח או לסמוך על פירש״י ז״ל בביתו לא אוושא מילתא ואם אין דחק אסור ואתקצי הסכין ביה״ש ואסור לשחוט בי״ט אם יש בעיר אחרת שנבדק מעי״ט ועמ״ש באות ב׳:

ועכשיו עמ״א הניח בצ״ע די״ל ת״ח בודק עתה ושוחט ובא״ר דבר המסור לעצמו טועה וסובר שהוא חכם ומ״מ י״ל הרב וגדול הדור י״ל כה״ג בודק לעצמו ושוחט או משאילה לאחרים. אבל קבלה לא מהני עתה אם לא בשעת הדחק כמ״ש הר״ב בהג״ה עא״ר ולבדוק הסכין אחר שחיטה רשאי וחובה ועד״מ חידוש בשם שחיטות ישנים אחד עשה המצאה ולא בדק סכינו מעי״ט ורצה לשחוט שור וירא שמא יהיה פגומה ויפסיד שחט עוף קטן בלי בדיקה ואחר השחיטה בדקו ומצאו יפה ושחט השור אע״ג בחול אסור ע״מ שיבדוק אח״כ כבסי׳ ח״י בי״ד ס״ג בי״ט שרי יע״ש וא״י למה השמיט האדון ז״ל זה. ואפשר דאם שעת הדחק מותר לבדוק מקודם כמ״ש הר״ב כאן וגם הברכה איך יעשה עי״ד י׳ ובש״ך ג׳ ואם אין שעת הדחק ויש בשר למה יסמוך על בדיקה שאח״כ והבן זה. ויש לי שאלה אחת כמו שאגיד:

שאלה ראובן שחט הרבה ב״ח ובדק בין כ״א וא׳ ונתייגע ואמר לשמעון חבירו שישחוט השאר ושחט ולא בדק בין כל אחד וא׳ ואמר ראובן למה עושה כן השיב אם ימצא אח״כ הסכין פגום מ״מ יתבטלו ברוב שנשחטו כבר מהו. הנה מהר״ל מבואר בק״א ס״ג די״ל כה״ג בטל ואמנם אי לדון כמבטל איסור לכתחלה בי״ט י״ל דמצי אמר קים לי דאין רשאי לבדוק אחר השחיטה בי״ט וכחול ג״כ י״ל דלא הוי מבטל איסור כה״ג ומיהו לחטאת ש״ג בי״ד קט״ו ובש״ך אות כ״ח יע״ש ועי״ד סי׳ ח״י סי״א וי״ב ומיהו אם לא נתבטל ברובא אי חייב לשלם עט״ז וש״ך ופר״ח שם ובי״ט י״ל דפטור וע׳ שם סעיף י׳ מטלית בי״ט שרי והבן:

ואע״פ עמ״א עיין לבוש והמ״א כתב מדשתיק הר״ב כאן הטעם דהוצאה לא מחמירין ויראה כמ״ש היש״ש בפ״ק סימן ל׳ דמלאכה גרועה היא וא״כ אף סכין כה״ג שרי ואפשר הבערה ובישול כה״ג לא ועסי׳ תקי״ח במתוך ואי״ה שם יבואר ועא״ר וא״ז:

אין עמ״א דהמקילין מוקצה בי״ט כו׳ ועפר״ח:

אסורה ע׳ מ״א תיקן בזה מ״ש לקמן אפילו באו לצורך ישראל כי בכאן אמר בסתמא אפ״ה אסורה דכל שאין רובה עכו״ם כאלו הביא לצורך ישראל ואסור כבסי׳ תקט״ו לא מוקצה דאין הכן כו׳ רק הבא חוץ לתחום כו׳ וספק מותרין אפילו באו בפירוש לצורך ישראל וכמ״ש המ״א אות ו׳ מלת מוקצה כאלו אמר חוץ לתחום ועפר״ח:

ספק עמ״א עפר״ח וע׳ אות ז׳ ואי״ה שם יבואר עוד:

ביום שני עמ״א ע׳ אות ו׳ מיירי בין של עכו״ם או של ישראל בספק מוקצה וספק שמא באו הבהמות מאיליהן וכדומה בי״ט אסור ככל ספק מוקצה ודשיל״מ כבסי׳ תקט״ו ובי״ט שני יש להקל ועט״ז:

עומדת ע׳ מ״א ביצה ו׳ ב׳ ותוס׳ שם ד״ה מוכן וד״ה עגל ויש״ש פ״ק סי׳ ח״י לחלק בין עגל דאין חזי כ״כ לאכילה מיד אחר הלידה וגם במעי אמו הוי חזי לא הוי נולד משא״כ אפרוח יע״ש והנה להמחבר דאוסר בעומדת לגדל הא טריפה שרי ומיהו ספק טריפה וילדה בי״ט עי״ד נ״ז דמותרת י״ל הוי נולד ומוקצה דביה״ש לא הוי קאי לכלבים ולא לאדם מספק טריפה עד שילדה. עסי׳ תקי״ג ס״ח:

דקים עמ״א עמ״ש בט״ז מזה:

דחיישינן עמ״א עשה כלומר דק״ל מלת חיישינן היל״ל שמא טריפה הוא גם שמא יראה כו׳ ק״ק לכן פירש דודאי אין חוששין לריסוק וא״צ בדיקה כלל אלא חיישינן בי״ט חומרא יתירא שמא אח״כ יראה בלא מתכוין טריפות ונמצא שחט שלא לצורך במום בי״ט. ובד״מ משמע שאם נמצא שינוי בעלמא טריפה ומסיק המ״א דבשינוי בעלמא אין טריפה בביה״ר רק דחיישינן שמא ימצא טריפות ממש ועיין אות י״ו:

מותר עמ״א ה״ה נולד מטריפה כה״ג שרי הא נולד מפרה לגדל כיון דנולדה בי״ט אסורה הוי שבת מכין לי״ט ובחידושינו כתבנו מזה ועפר״ח כאן:

כדי עמ״א עי״ד י״א מ״ה אסור וי״א מדרבנן ואסמכתא לכאורה כמו שהתירו בדיקת הריאה כאן משום ה״מ ה״ה זה וי״ל עמ״ש בפריי לי״ד כ״ז בט״ז:

אין ע׳ מ״א ביצה ב״ה דת״ק ל״פ אלא דצלי בעינן הא אין צריך הפשט וניתוח ועי״ד לענין נאבדה הריאה:

וי״א עמ״א בשוחט לאכול בי״ט כזית שרי להפשיט העור דמימנע ולא שחט משא״כ מסוכנת דל״ש מימנע תו אסור להפשיט ולא צורך כלל ועוף מסוכן נמי אסור למרוט הנוצה והמתירין היכא שיסריח בלא הפשטה התירו דרבנן מטעם הואיל משום הפסד ממונו ל״ג כה״ג והוי יודע דאם שחט סמוך לערב וא״א לאכול כ״א כזית ממנה יראה דאסור להפשיט העור מ״ה דהואיל ליתא דמקלעי אורחים אין שהות לאכול יותר עתוס׳ פסחים ט״ו ב׳ ועסי׳ תקי״ח והבן:

יביאנה עמ״א תרי״ג ס״ח צ״ל במ״א י׳ ותק״י אות ט״ו דוקא בשכיחי רבים וז״ש בשדה או בעיר ברה״י כה״ג:

ולא עמ״א דרוב מתעברות ויולדות ולד לקיימא ואין עשוי להשתנות ול״ד לקידושין ע״א קידשה אביה בבוקר כו׳ יע״ש. ועיין אות י׳ עסי׳ תקי״ח:

אין עמ״א יש״ש פא״צ סי׳ ט״ו דברים שבלב אין דברים לענין י״ט ושבת הא לומר מותר אסור בי״ט אף שאין שוחט בי״ט ועט״ז אות ט׳:

אינו עמ״א אף למ״ד נולד ומוקצה שרי בי״ט עסי׳ תצ״ה הא גרע טפי ודמי לגרוגרות וצמוקין:

נולד עמ״א לכאורה ל״ד ומומו עמו אף אחר שעה ביה״ש ראוי אגב אמו ועפר״ח ובב״י משמע דלא יתבי דייני התם משמע הא מומו עטו בעינן ואפשר דגזור אטו נולד מעי״ט ומומר בי״ט דאסור ועלח״מ פ״ב מהי״ט ה״ד וערש״י שבת קל״ו א׳ דיתבי דייני התם משמע אף לפי המסקנא ובחידושינו ביצה כתבנו דייני התם לכאורה דוקא למ״ד מנקרין לכתחלה. וע׳ לבוש אגב אטו לאכילה י״ל למעט לחלוב וכדומה הא טריפה נמי מוכן כבס״ה. ועיין אות ה׳ דבו ביום אין אנו בקיאין יע״ש:

ואינו עמ״א ועפר״ח בשם ירושלמי ותוספתא משמע אף באו״ב אם רצה שלא לשחוט כלל שרי יע״ש וא״כ עכ״פ לכאורה בשאר בהמות יש להקל כה״ג וצ״ע:

שתיהן עמ״א ועט״ז אות י׳ ועא״ר אות כ׳ וכ״ב דעתו להקל יע״ש:

לתלוש ע׳ מ״א כבאות כ״ג ומש״ה בכור שרי דתולש לאו גוזז ובי״ט אסור עוקר כו׳:

בידו עמ״א עב״י ושם משמע דהב״י להלכה כ״כ דאף דפסק דאסור לתלוש הצמר בידו רק מפנהו אפ״ה פינהו בכלי אסור ואפשר דנראה כגוזז ובי״ד ש״ח בכור ג״כ תולש ומפנה בידו דוקא יע״ש אע״ג דשם תולש מותר מכל מקום בכלי אף מפנהו לא והבן. ועי״ד כ״ד ס״ח בהגה״ה וצ״ע במסובך שאי אפשר לשחוט כך וגם לא היה באפשר מעי״ט י״ל דשרי בי״ט. ומריטת נוצה אחר שחיטה אע״ג דאפשר במליגה בכ״ש עי״ד סי׳ ס״ח סי״א י״ל א״נ הותרה בי״ט וא״צ לאהדורי באופן אחר דומיא טומאה הותרה בציבור:

לא עמ״א הביא דברי הרא״ש בבכורות עב״י והיינו אף משאצ״ל דרבנן לדידן דמש״ה שרי רק מדרבנן אפ״ה אסור קודם שחיטה הוי מכשירין שא״א מעי״ט ואסור כבסי׳ תצ״ה ס״א ולפ״ז קשה מתצ״ח כאן ס״ב במ״א אות ג׳ מוליך בהמה בי״ט דל״ש תירוץ הר״ן כיון דהרא״ש ס״ל דקודם שחיטה הוי מכשירין וצ״ל דהוצאה מקילין טפי יע״ש. הקשה עוד מביצה ז׳ ב׳ לב״ש דמתיר לכתחלה לחפור עפר למטה קודם שחיטה הוי מכשירין ואפשר מאתמול כו׳ גם לב״ה אין ראוי דאוסר וע׳ אות כ״ה. וע׳ תוס׳ ביצה ג׳ א׳ ד״ה גזירה וי״ל אף למ״ד תולש וקוצר מ״ה אסור בתבואה אבל לאחר שחיטה תלישה זו הוי כלישה ואילך:

שאלה מי ששחט עוף לצורך חול באופן דל״ש הואיל סמוך לערב ואחד מרט הנוצות י״ל הא׳ לוקה מ״ה והב׳ אם בתרנגולת וכדומה פטור מ״ה ואווזות שמורט הנוצות לכר וכסת לוקה מ״ה דגוזז כי אורחיה הוא א״נ במורט אווזא טריפה כה״ג:

בעפר תיחוח עמ״א שמחת י״ט אע״ג דכבר שחט מ״מ מצות כיסוי הוי נמי שמחת י״ט וקודם ששחט אסור לשחוט על סמך זה ועיין אות כ״ד משאצ״ל קודם שחיטה כו׳ ועפר״ח. ומ״ש עפר למטה במוכן צריך ליתן לכתחלה ביום טוב כדינו ומותר קשה קצת דלמאן דאמר ביצה ז׳ ב׳ לבית שמאי חיישינן לכתחלה דלמא ממליך ולא שחיט זה לעבור איסור הא עפר מוכן ודאי צריך כמצותו:

שאלה בן פקועה חיה הפריס ע״ג קרקע דצריך שחיטה מד״ס עי״ד י״ט אי טעון כיסוי עסי׳ כ״ח ולברך י״ל שאין מברך דבשחיטה ג״כ י״א לברך על אחר תחלה עמ״ש בפריי שם וראוי לכסות בלא ברכה ובי״ט י״ל מפני הטורח אף עפר מוכן אין מכסה דשאני דרבנן כו׳ למ״ד ספק מדרבנן לחומרא דמכסה אי לאו משום התרת חלבו משא״כ בן פקועה רק חשדא וי״א דיעבד אין איסור י״ל אסור בי״ט והבן ועט״ז שם וכאן אות י״ט ואי״ה במ״א ל״ד יבואר עוד:

ואפילו עמ״א ד״נ הוי הכנה ולית חד איסורא ועסי״ט ובט״ז שם:

מותר עמ״א ל״ד לכסות אפי׳ לכתחלה מותר לשחוט ולכסות בו כדמוכח סיפא:

אסור עמ״א ר״ש ג״כ מודה דהמעשה חדש הוא והוי כמו מיא בעיבא עסי׳ תצ״ה. הסיק עצמם כו׳ דשיל״מ כל שלא ניכר מעולם בטל הוא כגיגית מליאה ענבים כו׳ ומ״ש כיון דעיקר איסורו דרבנן הנה בפריי לי״ד כתבנו דיבש ביבש בא״מ דרבנן דעת הש״ך בק״ט ט׳ דרוב סגי אבל לח בלח במינו דרבנן צריך ששים צ״ע לחלק כאן ומ״ל במוקצה ואפר ל״ש טעם והרגש בטל ברוב כברזל בברזל לענין טומאה וכיוצא ודוקא במ״א שייך אטו טכ״ע ובפריי לי״ד כתבנו מזה:

שראוי עמ״א גחלים כבים שאין חמין הוי מעשה חדש כאפר:

מותר עמ״א כבאות כ״ה כל דליכא אלא חד איסורא מותר לצורך מצות כיסוי:

ומיהו עמ״א דעתו ז״ל דמוקצה יותר קיל דמצינו שהותר טילטול מוקצה לצורך א״נ אבל לא לשימוש ומ״מ קיל מחופר וא״צ אלא לעפרה משאצ״ל ועמ״ש בט״ז:

עפר הביא דברי ב״י לחלק בין עפר בקרקע עולם ותלשו לגמרי ונתן העפר למקום אחר דל״ש גומא אף שנשאר גומא ועט״ז ח״י ורש״י ביצה ח׳ א׳ וז׳ ב׳ ד״נ מטעם חפירה יע״ש והמ״א כתב למ״ש באות כ״ה וי״ל ד״נ בעי משום הכנה יע״ש. והנה בגמרא מוכח בביאור בתיחוח שייך גומא ונהי דל״ש חופר מ״מ גומא הוי דמסיק משאצ״ל א״כ איך שרי מכניס עפר לשחוט לכתחלה וי״ל כאן מיירי שנופל מיד ואין גומא ניכר ולעיל קושטא קאטר דיעבד אף שנשאר גומא סביב קשה דיעבד מיהא שרי והא דמוקי דוקא ד״נ ודלמא משום תיחוח ואין גומא כלל דמטעם הכנה מוקי כן ואכתי לוקי באין ד״נ ותיחוח הרבה ואין גומא דרק חד איסורא ואפשר רש״י לא ס״ל כירושלמי שהביא התוס׳ שם ואיסור מוקצה חמיר טפי סמך מ״ה ולשיטתיה באות ל״א והבן. עמ״ש אי״ה באות ל״ג:

סתם עמ״א ביצה ח׳ ב׳ יע״ש אמר רבא. הנה המחבר בסי׳ י״ו וי״ז יש להתבונן בו כי הביא ברייתא ומיירי דר״י כפירש״י ז״ל עיין באר הגולה ד״ה ומשמע החילוק בין הביא לגינה שם הרבה דוקא דמעט בטל הוא משא״כ לבית ממש אף טעם אין בטל עב״י ובלבוש וא״כ מלת לביתו אין לו ביאור היל״ל הכניס לגינה ולחורבה וברש״י לצורך גינה לא כפשוטו לגינה ממש י״ל סובר אף לבית כל לצורך גינה בעינן עפר הרבה כו׳ ובגמרא י״ל החילוק לצורך גינה רק לכסות מותר לא לכל צרכיו ורש״י כתב לכל צרכיו וצ״ע כעת:

מפני עמ״א עב״י בשם הרא״ש ישחוט לכלי אין שוחטין ובש״ך י״ד כ״ח אות יו״ד וי״א ויתן עפר יש חשש הרואה. ומיהו אם יש לו כלי מאוס שוחט כוי לכתחלה בי״ט לכלי זה כבסי׳ י״א שם ובלילה יכסנו ועדיין צ״ע:

אפילו עמ״א ביצה ח׳ ב׳ ע׳ אות ל״ג ומ״ש א״כ בחול נמי עא״ר אות ל״ז בחול אמרינן לנקר חצירו אפי׳ בקרן זוית ובי״ט דוקא באמצע חצר יע״ש אות ל״ה כמ״ש זבחי צדק דצריך שיכסה תיכף י״ל דבחול ראוי לכסות תיכף דחביבה מצוה בשעתה ובי״ט היה ראוי להתיר לשחוט ויכסה בלילה לכן כתב הרא״ש שא״א דיבלע הא לא״ה שרי משום שמחת י״ט:

ונתערבו עמ״א רואין כאלו מים עי״ד סי׳ כ״ח סי״ג וסי״ד דאם דם חיה למעלה מכסה בי״ט ועוף הוי ספק צ״ע עט״ז כאן י״ט ובי״ד בש״ך שם אות ך׳:

יכסנו ע׳ מ״א עט״ז מזה ובאמצע החצר אפי׳ דם בהמה לבד מכסה ולכאורה א״י מה מלמדנו וצ״ע:

לא עמ״א ועט״ז משמע דחולק דעכ״פ יכסה בדקירה אחת דנבלל שפיר ומקצת דמו נמי הוי כיסוי. ומיהו צ״ע דהטור ג״כ כ״כ דאם אין מכסה בדקירה א׳ אף דקירה א׳ אסור וכמ״ש המ״א וע׳ א״ר אות ל״ח יע״ש:

לא יכסנו עמ״א ביצה ח׳ ב׳ ברש״י שם בגמרא לא מצאתיו וע׳ תוס׳ ע״א ד״ה ואינו ובט״ז מזה. וביה״ש י״כ דמכסה שבות ביה״ש במקום מצוה ל״ג ואפשר קנסו ליה דליזהר שהיה לכסות מבע״י וצ״ע: