אין עמ״א הביא דברי הר״מ ז״ל פ״ד מהי״ט ה״א וכמ״ש המ״מ דיעבד אם הוציא מותר להשתמש מהנדלק ממנו עט״ז בזה:

מן העפר צפיעי בקר ר״ן מ״א כמדומה לי שהאדון ז״ל כיון בזה דרש״י פי׳ עפר קשה כשחופרין אותה מוציאה אור וחופר בי״ט בלא״ה אסור אלא י״ל דנ״מ דיעבד אסור ליהנות מאש דהוי נולד (ומיהו משום מלאכה דחופר י״ל לא נאסר דיעבד עט״ז א׳ וא״ר שם) משא״כ להמחבר וכשיטת הר״מ ז״ל באות א׳ אין מוציאין הא דיעבד שרי ע״כ צפיעי בקר וערש״י פירש תחלה מים כו׳ ואחר כך עפר יע״ש והר״מ ז״ל השמיט עפר ומיהו השמיט גם שאר דברים:

מן המים עמ״א וער״מ ז״ל פירש עוד נפט החד יע״ש וכולם אמת כל שבורא אש בי״ט אסור:

פחמין ע׳ מ״א לי העני יש בכאן קצת ספק כי עשיית הפחמין ידוע שמכבה ודאי ושופך עליהם מים ואמאי לא פירש״י ז״ל כן במשנה ל״ב א׳ ואי דמשמע הכל טעם א׳ כלי קשה על המשנה ואם לומר פחטין לתבשיל שצריך דוקא פחמין לא עצים וכיבוי לצורך אכילה י״ל מותר כבסי׳ תקי״ד ס״א בהג״ה ותק״א ט״ז ג׳ ומש״ה כתב כלי קשה אדרבה דבגמרא שם לאוליירין ולא אמר לבשל בו ביום עפר״ח כו׳ ולומר שמבעיר עצים וכשהוא נחרים קצת אז מכהו שיעשה גחלים לוחשות וגם זה אסור שנכבה קצת האור ועיין לבוש שנכבה האש לא מכבה ממש ולרש״י כלי כו׳ ואסור גם זה בי״ט ולי ההדיוט כל זה צ״ע:

אם עמ״א היינו דלא הוי פ״ר ואפשר מטעם משאצ״ל דרבנן התירו לצורך י״ט כעין סי׳ תצ״ח יע״ש וי״ל. ובתוס׳ ביצה כ״ב א׳ ד״ה אין שלא לכסות האור וב״י תקי״ד יע״ש הביאו הפר״ח כאן והיינו דלכוין אסור ושאין מתכוין שרי מידי דהוי בישרא אגומרי בתק״ז ס״ד יע״ש ובתק״ט ס״ו לכסות באפר חם הא אפר קר מוקצה לא יע״ש. ועיש״ש פ״ב סי׳ כ״ט. ט״ז ס״ס תקי״ד כ״ט:

לצורך עמ״א דמשחרית לצהרים או מערב לשחרית שרי הא משחרית לערב ליל ב׳ אסור אף בר״ה דב׳ קדושות הן לחומרא עפר״ח:

שנראה עמ״א לכאורה מחלק בין עצים ע״ג עצים ד׳ שורות אסור הא עצים על ב׳ אבנים נראה יותר כבנין כההיא דקדירה כו׳ ועא״ר אות ז׳ החמיר בעצים גם כן ב׳ שורות אסור:

שורה עמ״א לכאורה יש איזה חסרון בדפוס במ״ש ולא זכר מ״ש ועא״ר ט׳ דמיירי שצריך לאויר שתחתיו יע״ש:

המגיעות עמ״א עסי׳ תרל״ב במ״א אות ה׳ מ״ש שם ובשט״ו ובא״ר שם:

אגודה עמ״א בתקי״ד ס״ב (ט״ס ס״ג) ועט״ז אות ג׳ ועא״ר אות י״ג:

אין עמ״א כרי״ף ור״מ אפי׳ יבש אסור דלאו כלי ומיהו לר״ש מותר בי״ט ביצה ל״ג א׳ היינו הואיל ויבש ראוי להסקה בי״ט מתיר נמי לשאר מלאכות ומ״מ לדידן אף למ״ד מוקצה בי״ט שרי כה״ג שאין כלי אוסר בי״ט. ועיין עולת שבת. ומדכתב הר״ב אבל מותר לצלות בו היינו יבש כמ״ש באות י״ב ממילא אין סומכין ביבש והט״ז ד׳ מוקי לה בלח כטור ועיין לבוש משמע אף בלח ואי״ה באות י״ב יבואר עוד:

לצלות עמ״א ביצה ל״ג א׳ חזרא מה לי בו או בגחלתו יע״ש ובלבוש משמע אף בלח שרי יע״ש ולכאורה צ״ע ובחידושינו כתבנו מזה די״ל ע״י היסק גדול יע״ש:

וכ״ש עמ״א לשיטתיה באות י״א וי״ב ועט״ז ד׳ וא״ר אות ט״ז וי״ז:

וכן עמ״א עמ״ש בט״ז אות ה׳ ולפ״ז יש חילוק בין כלי חרס חדשה דאין לבשל תחלה בי״ט ובין גלייזרט י״ל לכ״ע מותר לבשל דכבר מוחזקין ועומדים ועי׳ עולת שבת שכתוב ואפשר גלייזערט שרי ולהמ״א פשיטא ליה דשרי כה״ג:

ע״י הדחק עמ״א הא יש לאכול אע״פ שאין לו קדירות אחרית אסור ובלבוש כתב אם אין קדירה אחרת שרי ומשמע אף שיש לו מעי״ט מה לאכול עמ״ש בט״ז מזה ועא״ר: