לצורך עמ״א קראים יש מתירין דטועים הם ומעשה אבותיהם בידיהם ולשמא יאכל דברים טמאים ל״ש משא״כ במומר לכ״ה בקדירה אחת אסור מדרבנן דמדרבנן כעכו״ם אף באותה קדירה שמא יבשל באחרת דברים טמאים י״ל מ״ה אסור לכל נפש ואין זה לכל נפש דלעכו״ם י״ל זה לכ״נ דראוי לו עכ״פ משא״כ מומר והבן עמ״ש בט״ז:

ע״י עכו״ם עמ״א הר״ב ודאי אמאכל קאי ובד״מ כ״כ אמ״ש הגמי״י לפי׳ הב״י קאי אהוצאה לחוד יע״ש ומ״ש דרך ר״ה לא מצאתי כעת מבואר שם ויש״ש פ״ק דביצה סי׳ ל״ו אוסר ועתו׳ כתובות ז׳ א׳ ד״ה מתוך משמע אף כרמלית אסור ועיין עולת שבת וצ״ע באמת עסי׳ תצ״ה במ״א כל שאסור לעשות אסור לומר לעכו״ם לעשותו ועסי׳ ש״ז במ״א כ״ט ולומר דל״ג אמירה לעכו״ם בדבר שישראל לעצמו שרי לעשות וכעין בורגנין ל״ד וצ״ע כעת. ומ״ש אחר שהכין צרכי סעודה עמ״א ועט״ז ד׳ מהרמב״ם ז״ל לא משמע כן וצ״ע לכאורה. בלבוש שאין ישראל רשאי לטרוח משמע אף מרה״י לרה״י אבל בט״ז ג׳ כה״ג שרי יע״ש:

באותה עמ״א תירץ קושיית הט״ז באות ה׳ יע״ש באורך וחילוק בין טירחא אחת דמותר לעבד ושפחה וה״ה בהמה כמ״ש באות ו׳ אפי׳ אין לו במה לפייסן ובקדירה אחרת ובתנור אחר אף יש במה לפייסן אסור ובתנור אחד שרי כשיש במה לפייסן ובקדירה אחרת שלא בחד טירחא כששייך שהרוטב ותבשיל מושבח בכך י״ל שרי אף שאין במה לפייסן וכשלא שייך זה י״ל אף יש במה לפייסן אסור כנ״ל לכאורה וצ״ע:

מותר עמ״א הוא דעת הר״מ ז״ל ועיין אות ג׳ ועט״ז אות ו׳:

מותר לטלטל עמ״א ועט״ז אות א׳ ועא״ר:

אפי׳ אם יש לו עמ״א זה ודאי ט״ס דמאי אפילו וי״ג אם יש לו בלא אפי׳ אבל המ״א גורס אפי׳ אם אין לו וכמ״ש באות ג׳ עא״ר ועיין עולת שבת: