מעומד עמ״א בשם ב״ח דישתבח מצד עצמו א״צ עמידה רק הקדיש שיסמוך לו בעמידה דומיא דמלאכים כי הוא דבר שבקדושה ומש״ה בחול אף הקהל עומדים בישתבח שישמעו מיד הקדיש ויענו כו׳ אבל בשבת החזן מאריך והקהל יושבים בישתבח אבל בס״ס נ״א סעיף ו׳ בהג״ה נהגו לעמוד בב״ש ויברך דוד וישתבח משמע דומיא דב״ש מצד עצמו ועמ״ש אי״ה בט״ז אות א׳ מזה יע״ש:

אין לומר עמ״א. הנה אם לא אמר כלל פסוקי דזמרה הוי ישתבח ברכה לבטלה משא״כ אם אמר עד״מ תחלה וכדומה בלא ב״ש ואמר ישתבח לא הוי ברכה לבטלה כי מי שאכל ולא בירך ברכה א׳ מש״ה לא יברך ברכה אחרונה אלא לכתחלה אין לעשות כן דישתבח אין מתחיל בברוך דסמוכה היא לב״ש כ״ש בנ״א א״כ אין לומר בלא ב״ש וכ״ה בב״י ומהרי״א ול״ד לאהבה רבה דשם אין סדר מעכב ויש לראות האומרים תהלים ומתרמי תהלה בו ויצאו י״ח באמירת תהלה איך יאמרו אח״כ בברכה ועב״ח ולבוש דהברכה ב״ש וישתבח שמחויב לומר תהלה בכל יום (מ״ש הב״ח להסדיר הא סדור ודוחק לומר שיסדר מיד גם סידר שלש ברכות ראשונות) ובדרבנן א״צ כוונה עמ״א סי׳ ס׳ אות ג׳ ור״ט בזה וי״ל כשמתכוין שלא לצאת ש״ד ואומר דרך תחנונים. שוב ראיתי בסימן נ״ד בב״י בשם הכל בו להסדיר שבח של מקום ולא להפסיק ויתפלל וזה כב״ח יע״ש:

אין עמ״א. דבין ישתבח ליוצר קיל מבין ב״ש לישתבח ששם רשאי לדבר מצוה ועמ״ש בסי׳ נ״ד אי״ה. והנה הג״ה זו ובסי׳ נ״ד ס״ג ובס״ו ס״ב צריכין ביאור ולדעתי ההדיוטית הכין הוא אם הביאו להם בפסוקי דזמרה יש חילוק הש״ץ יתעטף ויברך שם משיפסיק בין ישתבח שאמר בקול רם ובין קדיש דגנאי לציבור (עיין לבוש) אבל יחיד טוב להמתין בין ישתבח לקדיש משיפסיק קודם ישתבח אבל אם לא הביאו להם רק לאחר ישתבח אף הש״ץ יתעטף ויברך בין ישתבח לקדיש. במ״א נ״ד אות ד׳ ואם הביאו בין קדיש לברכו הויי כבין הפרקים ובין ברכו ליוצר הוי כאמצע הפרק דהא ברכו קאי איוצר אור (אף שאומרים ברוך ה׳ כו׳ ולפי זה בטלית לא יפסיק בין קר״ש לברכו וכ״ש משם ואילך רק יתעטף בלא ברכה וצ״ע אם ימשמש אחר כך ויברך שוב ראיתי בלבוש שם דימשמש ויברך אחר התפלה) ותפילין להמ״א בס״ו אות ד׳ יברך עליהם ובין ברכו ליוצר ימתין עד אהבה רבה ויברך. ולבוש שם פוסק דאף תפילין אין להפסיק ואי״ה שם יבואר עוד בזה ואין להאריך:

ימתין עמ״א הש״ץ ימתין דיסמוך הקדיש מיד ולא היחיד:

וישתוק עמ״א דאם שהה כדי לגמור כולה באונס בפסוקי דזמרה דרבנן אין חוזר לראש ול״ד לק״ש ד״ת עיין קפ״ג אות י״א ותכ״ב אות ט׳ ובתפלה אי״ה יבואר בקי״ד בזה:

ש״ץ עמ״א ועיין תקפ״א פ״א בר״ה ויה״כ שיהא נשוי ובן שלשים יע״ש דומיא דכ״ג שיש לו אשה ומשמע בכל השנה אפי/ בשאר ימות השנה אפי׳ אין נשוי מ״מ נשוי קודם לבחור אפי׳ נתמלא זקנו ואפי׳ בשאר ימות השנה נ״ל:

שלא עמ״א וכל שהעבירוהו הוי כלכתחלה יע״ש יש בהג״ה ס״ה הקטן קודם אפי׳ ש״ן קבוע כמ״ש המחבר סעיף ז׳ יע״ש ובן יג״ש וב״ש חכם הוא קודם:

מותר עמ״א ובי״ד ב׳ סעיף י׳ וש״ך י״א באם פ״א טריפה אין דיינין ליה כשוגג יע״ש. ועא״ר אות ט׳ בעבר עבירה ושב בתענית אין למנותו אבל כל ימות השנה י״ל דמיקרי פרקו נאה יע״ש:

מפני עמ״א פירשתיו בט״ז אות ב׳ יע״ש ילקוט כ״ה לומר כל היכא דכ״ה לא מהני מחילה:

משהביא עמ״א. וע׳ נ״ה אות ז׳ דתפלה דרבנן הוא ובק״ו אות ב׳ מבואר להמחבר תפלה דאורייתא כסברת הר״מ ז״ל ומוכרח הוא שם וכדבעינן למימר שם אי״ה והר״ב מדשתיק שם אודי ליה. ומההיא דנ״ה אין קושיא ולהתפלל בעשרה ולומר קדושה הוי דרבנן אבל כאן קשה דהוי ספק תורה ונהי מק״ש אין קושיא די״ל דק״ש אין א׳ מוציא חבירו דודברת בם בעינן וכמ״ש בה׳ ק״ש אי״ה מ״מ מתפלה קשה ועמ״ש אי״ה באות ט״ז וי״ט ובסי׳ קכ״ח כמ״א אות מ״ח לענין נשיאת כפים שם י״ל דהוי ברכה לבטלה הוי ד״ת עיין רט״ו ומש״ה צריך לדקדק שם יותר ואי״ה שם יבואר יותר ובחידושינו במס׳ מגילה כתבנו בזה:

סריס עמ״א עב״י הביא מ״ס פי״ד (הי״ז) והנה בן עשרים ובעל זקן וי״ו הפירוד ומ״ש אין לו זקן אע״פ שנראה כסריס הא סריס לא וי״א אף סריס כשר. ומיהו לת״ק באין נראו סימני סריס (דכשר היינו ביש לו ב״ש דאל״ה בתר רוב אזלינן ועדיין קטן הוא כדלקמן נ״ה ס״ה אע״ג דתפלה דרבנן רוב הוא ול״ד לאות י׳) אלא ה״פ אע״פ שאין לו זקן ונראה בעיני העולם כסריס הא סריס גנאי וי״א אף סריס ונראו נו סימני סריס והוא בן עשרים פסק המחבר כי״א ורש״ל ולבוש ושכנ״ג פסקו דאסור וכת״ק שם. ומיהו מהמחבר כאן י״ל דבעינן בן ך׳ דאל״כ לא נתמלא זקנו אבל לפי האמת בן ך׳ דקודם אפי׳ נראו סימנים לאו כלום ועדיין קטן הוא:

ערבית עמ״א כ״ה בב״י דערבית לדידן קבעוה חובה רק שאין מוציא כלום ומיהו מחילת הציבור לא מהני כמ״ש סעיף ו׳. ולפ״ז קטן בערבית אין מוציא בברכת ק״ש ומיהו י״ל דקי״ל בקפ״ו דמוציא ימ״מ ליכא כבוד צבור כה״ג דרובן בקיאין משא״כ כשיש חזרת התפלה גנאי לציבור ה״ג:

אין לו עמ״א ועמ״ש בט״ז ועיין לבוש מ״ש שאין מוציא אחרים אנן קי״ל דמוציא אלא אין כבוד הציבור שקטן יוציא הציבור ואולי אזיל לשיטתיה בקפ״ו משמע דוקא כשקטן אכל כ״ש ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך:

ש״ץ עמ״א ועא״ר ט״ו וט״ז בשם פ״ח רשב״ג ור״י כ״ג אמר שמא דרשת ברבים ונהנית מד״ת יצאת ליהרג. מזמורים שמזמרים בעכו״ם אם אין מיוחדים להם אין איסור. חסיד קודם לצדיק. כהן קודם ללוי ולוי לישראל ות״ח קודם לכ״ג עם הארץ:

לאלפין עמ״א ובט״ז קכ״ח אות למ״ד ופר״ח כאן מ״ש ממגילה כ״ד ובבא מציעא בהפועלים תירצו התוס׳ הא דהתפלל רבי חייא בתענית שלא היה אחר כראוי כמו ר״ח עיין ר״מ פ״ח מתפלה הי״ב העלו אין ממנין כו׳ הרב ממנה אחד מתלמידיו עכ״מ ולא הראה מקום והפר״ח הראה לתפלת השחר ירד שמואל הקטן אע״פ שהיה אחדים ורבי הוריד לר״ח יע״ש היינו דר״ח קרא לאלפין עיינין הרב יש לו רשות והבן וזה יהיה כוונת הר״מ בסדורו ומיהו עתה הרשות נתונה לזט״ה. גם בעו״ה פסקו הישיבות השם יחזירנו במהרה בימינו אמן:

סומא עמ״א ובע״ץ ך׳ כתב סומא מדרבנן והיינו תפלה גם כן דרבנן בק״ו פירש שלא הז״ג הלואי כו׳ וכט״ז שם ותוס׳ טעם ר״י עא״ר בק״ו ועפר״ח פסק ג״כ דסומא חייב מ״ה וראיה מערבי פסחים סומא חייב לומר הגדה יע״ש ואי״ה בהלכות פסח יבואר ובסי׳ ס״ט אבאר עוד אי חייב בלאוין:

אינו עמ״א ובק״ע אות י׳ לבע״ה עשה אבל א״צ מיד ולגדול אין מסרבין ויעשה מיד יע״ש. (ועסי׳ תר״ץ בחזן לענין המגילה ובמ״א שם ואי״ה יבואר בהלכות ס״ת ומגילה):

אמתלא עמ״א ועמ״ש בט״ז אות ח׳ מזה:

ונדחו דבריהם עמ״א. מריש ה״א הא דקי״ל כל המצות כולם אם יצא מוציא חוץ מגר ואשה כפי הנראה מרא״ש פ״ק דקידושין גבי מ״ע שהז״ג וברכות כ׳ ב׳ דהם אינם בכלל הערבות ויצא מוציא מטעם ערבות הוא (ע׳ מ״ש בפתיחה כוללת ור״ה כ״ט) כיון דשמענא להא דהמחבר כאן מוכח להיפוך דאל״כ איך גר יהיה ש״ץ ומוציא בחזרת התפלה אחרים הא כבר יצא ונאמר דנאמר דחז״ל תקנו שחוב על ש״ץ שיחזיר התפלח אפי׳ באין שם אינו בקי מ״מ איך מוציא דרבנן ד״ת לדעת המחבר בק״ו ובמ״א שם דסובר תפלה ד״ת ש״מ דגר נמי בכלל הערבות הוא ואע״פ שיצא מוציא ואי״ה יבואר עוד ועבדים יראה דאין בכלל ערבות ובפרשת נצבים לא נזכר עברים:

אפי׳ עמ״א ובב״י וכ״ה בלבוש שתמידין אין קריבין שלא מדעתם א״כ ברב וכדומה למה יחיד יכול למחות ואין התשובה בידי מ״מ עכשיו המנהג שהולכין אחר זט״ה או הנבררים:

שכבר עמ״א. ועכשיו הרשות ביד זט״ה או הנבררים וכ״מ לפי התקנה ומ״ש מרביץ תורה שיושב בישיבה:

קודם עמ״א ובתקפ״א מבואר בס״א דאם מכוין שלא להוציא השונא גם אוהבים לא יצאו ע״כ צריכין החזנים ליזהר בזה ומי שקוראים לתורה ואין עולה אין בכלל עונש ועוזבי ה׳ כי הוא בין גברא לגברא רק מקצר ימיו וגם מזה יזהר האדם:

בשביל אביו עמ״א ועי״ד מזה כי תפלה יותר מצוה מקדיש:

מי שירצה הקהל עמ״א קדיש אין רשות ביד הקהל לדחותו אם הוא תושב אבל תפלה אין מתפלל בלא רשותם ויראה ודאי דעכשיו ג״כ כמו בש״ץ שאין יחיד מוחה כמ״ש באות כ׳ בשם הלבוש ה״ה כאן שלא ירבה המחלוקת אלא הולכין אחר רוב או נבררים לזה. ועיין קל״ו ורפ״ב במ״א אות ח״י מדין החיובים לקריאת ס״ת ובלבוש ואיזו קודם:

בשכר עמ״א ואפשר דהיינו כששניהם שוין אבל אם א׳ מעולה אע״פ שהוא בחנם הוא עדיף וכעת לא מצאתיו:

בלא עמ״א. ואם החזיק במצוה יבואר אי״ה בהל׳ ס״ת יעויין שם:

שכר ש״ץ עמ״א. מנהג שכתוב בד״מ הוא שחציו לפי נפשות ומכל נשואין מגיע לו כפי הנדן הוא חציו לפי ממון:

נמצא עמ״א תשובה מהני שלא לסלקו אף עבר במזיד אבל למנותו מבואר בס״ה בהג״ה דבמזיד לא מהני תשובה דאין פרקי נאה ואם עשה בילדותו עבירה במזיד ועדיין לא שב אף מינוהו מעבירין אותו דפסול בעבירה לעדות:

שנתפס עמ״א. אבל למנותו אין ממנין כבס״ד ומ״א שם אות ז׳ קלא דלא פסיק מעבירין וצריך לחלק בין קול בעלמא לקלא דלא פסיק עיין אה״ע:

להחליף עמ״א. כשם שת״ח אסור לצאת בשוק בבגדים מלוכלכים כך ש״ץ אע״פ שאין ת״ח הדין כך:

בשירי עכו״ם עמ״א ודוקא שירים המיוחדין לעכו״ם עפר״ח סכ״ג דש״ץ שעבר עבירות חמורות ושב בתשובה ירד לפני התיבה דלא בעינן פרקו נאה אלא בתענית וכ״מ בר״מ ספ״ח מתפלה ולא כדמשמע מטור והמחבר עכ״ל והיינו בר״מ ספ״ח לא זכר פרקו נאה רק בפ״ד מתענית ה״ד הזכירו שע״ז נאמר בגמ׳ תענית ט״ז פרקו נאה ולפ״ז אם ממנין ש״ץ על כל השנה ור״ה ויה״כ יש בעלי תפלות אין איסור ומ״מ אין לנו אלא דברי המחבר והר״ב בסד״ה ומ״מ מ״ש הפר״ח שם אני העני לא הבינותי ועיינתי שם בכל בו (ד״ה לרב יצחק בר׳ יעקב אלפסי) לרב האי כו׳ ושם מיירי בש״ץ שמינוהו כבר ולסלקו אז מהני תשובה ודאי ובתענית אף מינוהו כבר אין מורידין אותו כ״מ שם. ולפ״ז הדין מתחלק לשלשה דינים א׳ למנותו לכתחלה אף בשאר ימות השנה כל שאין פרקו נאה אין ממנין ובאקראי כל שעשה תשובה יורד ובתענית אקראי כקבע דאין יורד ולהעבירו בשאר ימות השנה אין מעבירין אבל בתענית אין יורד אף שהיה ש״ץ כבר. ולפ״ז האידנא שש״ץ צריך עיקר לימים נוראים אפשר דמעבירין כה״ג וי״ל בין תענית א״י ובכל בו משמע בסתם תענית. שוב ראיתי בד״מ אות י׳ הביא תשובת רב האי אין ממנין בתענית ואנן ס״ל דבשאר ימות השנה נמ׳ פרקו נאה הוא נוסחא אחריתי וצריך עיון ואין להאריך:

שאין עמ״א וא״ר ט״ז יע״ש בזקן מאוד ונשמע קולו מרתת ושכור פסול להיות ש״ץ ע׳ חולין פ״ק בלויים פסולים בקול יעויין שם בזה:

ואין הציבור עמ״א. ובסתם אפשר בכלל כל ימי חייו: