אין עמ״א בגילוח מצוה לגלח מעי״ט משמע ממש בעי״ט וגם זה קצת צ״ע אבל כיבוס קשה די״ל אדרבה כל שיכבס קודם עי״ט שפיר טפי שיהיה לו בגדים מוכן לי״ט מכובסים:

ומטפחות הידים עמ״א ומטפחת אחת שרי כחלוק א׳ אף שאין איזורו מוכיח כבאות ג׳:

חלוק א׳ עמ״א אע״ג בתקל״א ס״ג פסק איבעיא דאבדה אבידה לחומרא כדמסיק במ״ק י״ד התם איזורו מוכיח משמע כל שאין הוכחה יש לאסור עיין לבוש תירץ דל״ד איזורו כל שאין לו אלא חלוק א׳ יש לו קול ומוכח אמילתא והגמרא עדיפא קאמר דאיזורו נמי מוכיח או י״ל בימי חכמי התלמוד אם אין איזורו מוכיח אסור פירש״י בחולין משא״כ עתה פשיטא שרי ולפ״ז לא הבינותי הלשון אפי׳ לדידן:

ובפרהסיא עמ״א הר״ב בהג״ה מחלק בין מכבס בנהר אז שרי פרהסיא ובין מכבס כך במים תלושין בפרהסיא אסור דאין מתכבס יותר יפה בר״ה מצנעא ובהכי מיירי תוספתא ובגמרא בר הדיא דחזי ימא דטבריא כו׳ ע״ג הנהר הוא עב״י בשם המרדכי והקשה המ״א ונ״ל לחלק ע״ג הנהר מותר דגמרא מיירי בכלי פשתן דמדינא שרי כבס״ב משא״כ שאר בגדים אימא ע״ג הנהר נמי אסור פרהסיא ומסיק לדינא אה״נ דע״ג נהר אסור להמרדכי רק כלי פשתן שרי מדינא ואף בר״ה ולפ״ז אף מי שרוצה להחמיר י״ל כלי פשתן ע״ג הנהר עכ״פ שרי. אח״כ מציין המ״א באותו אות אמ״ש הר״ב והא דמותר לכבס פרהסיא דוקא בנהר משמע אף בגדי קטנים הקשה דקטנים אף פרהסיא בלא נהר שרי ומ״ש שערותיו מוכיחין עיין תקל״א אות ח׳ וט׳:

דברים עמ״א לי העני נראה שיש כאן קצת כוונה והוא דהמחבר אפשר לשיטתיה עיין אות ד׳ דמחלק בין גילוח לכיבוס וראיה בר הדיא ימא דטבריא מוכח כן ומעתה פוסק כלי פשתן כהרא״ש דמדינא שרי רק דברים המותרים ואחרים נהגו איסור א״א רשאי להתירן בפניהם אבל אם נשאלו בני העיר על זה י״ל דמהני פתח חרטה עי״ד רי״ד משא״כ הר״ב דמחלק בין ע״ג הנהר ובין בר״ה שלא בנהר וע״כ ראיה מבר הדיא כמ״ש המרדכי הביאו הב״י עיין אות ד׳ במ״א וע״כ דסובר כלי פשתן י״ל מדינא אסור כאביי ורבא עב״י בשם המרדכי בשם הרא״ם וא״כ היה להרב להגיה קצת דלאו משום דברים המותרים לחוד אלא דילמא הלכה כאביי ורבא ולא מהני התרה ונותנין חומרי המקום אף בצנעא:

אין עמ״א ועסי׳ תמ״ג א׳ ולדבר מצוה אע״פ שאין צורך המועד י״ל כה״ג אומן עכו״ם שרי להביא:

נותן עמ״א דאם מתירא שיתבענו שנית שכירות ומתירא נמי שיגנב התירו לחצר אחרת וא״ל מביא בצנעה לביתו עב״י הא יש לו מה יאכל לא התירו כלל רק לא יתן שכרו ויניח הכלי אצל אומן וסיים דאם אין לפועל מה יאכל אסור לעשות פרהסיא ומש״ה אסור להביאו לביתו פרהסיא אף לטעם הב״י עי׳ אות ו׳. ואי״ה בתקמ״ב יבואר עוד. ועא״ר באומן עכו״ם י״ל יע״ש. ועח״מ ש״ו י״ל בחה״מ כה״ג בע״ה אין רשאי להביא בצינעא ואה״נ דעדיין הוי ש״ש האומן כה״ג וצ״ע: