אפי׳ קדושה וכל תפלת י״ח מ״א. לכאורה איני יודע מה מלמדנו לדידן אפילו התחילו באבות ויצאו גומר כל י״ח ובא לציון וקדיש אחריו וכמ״ש באות ב׳. והנה המחבר הוא מתשובת הרשב״א משמע דוקא קדושה וי״ח הא ובא לציון גואל וקדיש לא ושלש מחלוקת בדבר הרשב״א ותה״ד הוא דעת הר״ב ומהר״ש הביאו הד״מ מיקל כשהתחילו ישתבח וקדיש ויצאו מקצתן ביוצר אור גומרין. והר״ב לא כתב וי״א מאחר שחולק על המחבר ועפר׳ח כתב למעשה אין לסמוך על הר״ב אלא כהרמב״ם ומשמע כפסק המחבר ואנן בתר הר״ב גרירין. ועיין לבושק דיש שלפני תפלת ח״י דערבית שייך לק״ש וברכותיה הביאו המ״א וא״י לפי״ז אם אמרו ישתבח ביו״ד או תהלה לדוד ביו״ד דמחויבין לומר קדיש אחר ישתבח נימא נמי אם יצאו מקצתן לאחר ישתבח יתחיל קדיש בלא יו״ד כי שייך הקדיש לישתבח כמו קדיש קודם ח״י דערבית לק״ש כו׳ ואי״ה במ״א אות ג׳ יבואר עוד וכאן אין להאריך:

בקול רם עמ״א ועב״י ובתה״ד ט״ו בשם גדול אחד דאם התחילו התפלה בעשרה ויצאו גומרין סדר קדושה וקדיש ומשמע ליה אפי׳ התחיל באבות וכ״ה בלבוש יעוין שם:

ערבית עמ״א. אפשר לדיוקא הא התפללו תפלת ח״י בלחש בעשרה אומר ח״ק וסדר קדושה וק״ש כמו בשחרית כה״ג וזה אמת ויציב ואף שח״י בלחש יחיד אומרה לא תימא דוקא דבעי עשרה הא אם התחילו ויצאו מקצתן גומרים דנגרר אחר התחלה דליתא דהא זה מוכח מתה״ד שם תפלת ח״י דערבית אין נגרר עם ק״ש ונתן טעם דב׳ מצות הן וכדבעינן למימר לקמן אי״ה ותיפוק ליה דק״ש וברכותיה יחיד אומרה ש״מ דאפ״ה אי הוי חדא מצוה גומרים א״כ ודאי התחיל ח״י בערבית בלחש בעשרה ויצאו אומרים קדיש וסדר קדושה וק״ש דעליה קאי תתקבל כו׳ כמו שחרית:

אמר הכותב ראיתי להעיר בכאן קצת בעניינים אלו. א׳ מ״ש הלבוש אם התחילו ברכו בעשרה ויצאו גומרים יראו עינינו וקדיש והטעם דכולא חדא נינהו ואע״פ שלא התחילו בברכה דברכו אברכה קאי (ע׳ א״ר נ״ד דברכו ויוצר אור באמצע פרק) א״כ ברכו לחוד התחלה אע״ג די״ל ק״ש ד״ת אין נגרר אפי׳ אחר ברכות דהוי רק דרבנן והכשר מצוה דק״ש ויש תבלין לזה ממ״ש התה״ד ט״ו דתפלה אין נגרר אחר יוצר דשחרית וערבית אע״ג דחייב לסמוך גאולה לתפלה מ״מ לא הוי התחלה דתפלה רק הכשר תפלה דמצינו תפלת חמורה כו׳ א״כ י״ל ק״ש אין נגרר עם ברכו מ״מ סיים שם שתי מצות נינהו משא״כ ברכו מיקרי שפיר התחלה דק״ש ועליה אומר קדיש או אחר ברוך ה׳ לעולם יש בו פסוקים (עמ״א נ״ד בשם לקוטי פרדס) יע״ש. ולפ״ז מ״ש אם התחילו יוצר אור גומרין הקדושה דיוצר אור (עסי׳ נ״ט ס״ג בלבוש דיחיד י״ל בניגון כקורא בתורה) אפי׳ רק התחילו ברכו לחוד ויצאו גומרין קדושה שביוצר דברכו הוי התחלה. ב׳ אם יצאו מקצתן בתפלת ח״י בשחרית במקום שנושאין כפיהם או לדידן במוסף אין נושאין כפיהם כהנים דמילתא אחריתא הוא ועוד ג״ב ד״ת ותפלה לרוב דרבנן אין בדין שנגרר כו׳ וכ״ה בירושלמי מגילה פ״ד מפורש על מתני׳ אין פורסין. והפר״ח ס״ג השיג על הג״ה בזה דכ״ש קדיש שלאחריו.שא״א וא״י דקדיש נגרר לאחר התפלה דחדא הוא וג״כ מילתא אוחרא וגם ד״ת וראיתי להגאון המפרש (ד״ד) כתב שם גומרים התפלה וקדיש אחריו יע״ש. ואם לומר ברכת כהנים אלקינו עא״ר אות ב׳ בשם כ״ג דיאמרו וע׳ קכ״א לי״א ביחיד והפוסק כן אין גוערין אותו ורשות כפי מה שירצו בזה. ודרך תחנה ובקשה הוא כדאמרן בזה. ג׳ בתורה אם התחילו ויצאו גומרין כמבואר בקמ״ג ורובא ג״כ בעינן כמ״ש הפר״ח שם ומ״מ אין אומר הפטורה בברכותיה אם לא היו י׳ בעת התחלת הפטורה כמבואר בירושלמי מגילה דלא כמשמע במ״א קמ״ג דאומר הז׳ הפטורה ועיין א״ר קכ״ח וקמ״ג א׳ ובאמת צ״ע על המ״א וי״ל מה הוא ההתחל׳ בעניינים אלו וכן נשיאות כפים התחילו גומרין כמבואר בירושלמי שם וכ״כ ז״ל ואפשר הברכה הוי התחלה ואפי׳ ברכו בב״ח כמו ברכו בערבית דהוי התחלה לומר קדיש קודם תפלת ח״י או דוקא התחיל לקרות דוקא וצ״ע:

ומ״ש בשם הלבוש הדין השני שהסכים הט״ז באות ג׳ והדין הא׳ אע״פ שהשמיטו כאן הזכירו בסי׳ ס״ט אות ד׳ דבעינן עשייה בשעת הלימוד ועליו ג״כ בכלל ואי״ה שם יבואר עוד:

בתשעה עמ״א ותר״ץ אות כ״ד במגילה אם אשה וקטן מצטרפין וא״י הא בקמ״ג מבואר דבעינן עשרה גדולים בני חורין יע״ש מבואר קטן לא וע׳ פי״ב מתפלה ה״ג הכ״מ כ׳ מסתמא כיון דבעי עשרה כמו קדושה כו׳ יע״ש והנה ברכו נמי בעינן יו״ד עיין ר״ן במגילה וא״ר קכ״ח א׳. וש״מ לכאורה אם התחיל ברכו ויצאו אין גומרין ע׳ מ״ש באות ב׳ מזה. ויש לי קצת הרהורי דברים והנני פורטם. טומטום ואנדריניגוס אין מצטרפין ולא הוי ס״ס שמא תשעה ואשה או עבד ושמא זכר הוא כי לדידן ודאי עבד ואשה אין מצטרפין. וה״ה חצי עבד איו מצטרף עא״ר קכ״ח וקמ״ג ומלת בני חורין יורה כן. מומר לע״ז וחילול שבת או להכעיס בד״א הרי הוא כעכו״ם ואין מצטרף ובסי״א עבריין מצטרף מיירי לתיאבון הא לא״ה לא נ״ל:

כתב הפר״ח ס״א דאונן אין מצטרף וכ״כ שכנה״ג והביאו מסימן קצ״ט ס״ה אונן אין מזמנין עליו וי״ל זימן פטור אבל דבר שבקדושה אכל בי עשרה שכינתא שריא ולא גרע מישן להמחבר ומחויב בכל הל״ת עי׳ תשובת ר״צ ז״ל סימן א׳ ואי״ה יבואר עוד במקום אחר ובקצ״ט וכאן אין להאריך בזה ועמ״ש בפתיחה כוללת מדין אונן. ומסתברא ודאי דגר מצטרף למנין עשרה לכל דבר שבקדושה אע״ג דאמרינן ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב) ובסוכה כ״ח ב׳ בתוס׳ ד״ה לרבות דבני ישראל ממעטינן גרים אי לית ריבויא מ״מ כאן אסמכתא דהא גר כשר להיות ש״ץ כבסי׳ נ״ג סי״ט ואין סברא דלא מצטרף לעשרה ובציצת כתבנו כה״ג יע״ש בזה:

בשעת עמ״א. מ״ש דנוהגין ע״י חומש שבידו אנן לית לן חומשים בגלילה רק חומשים הנדפסים. ובקצ״ט סעיף י׳ פסק הר״ב דאין מזמנין בין לשלשה או לעשרה לזימון עד שיהא יג״ש וב״ש ותפלה חמירא מזימון עשרה וכ״כ א״ר אות ה׳ יע״ש אי״ה שם יבואר עוד. דע דמ״ש המחבר יש מתירין בן ו׳ הוא ממ״ש ברכות מ״ח א׳ קטן היודע למי מברכין מזמנין יע״ש ולא מר״ת דא״כ אפילו מוטל בעריסה וע׳ באר הגולה:

רוב שנותיו ל״ו שנה מ״א וכ״כ הנ״ץ וסמ״ע בח״מ סי׳ ל״ה. ואני העני תמה דהרי באה״ע סימן קנ״ה סי״ג בש״ע מבואר ל״ה ויום אחד (יראה יום א׳ ממש לא שלימות) ונראה סימני סריס ואיילונית הוויין גדולים ובסי׳ קע״ב ס״ו זכר ונקיבה שוין ואמת בטור שם ל״ו שנה אבל הר״מ ז״ל בפ״ב מה״א ל״ה ויום אחד רוב שנותיו ימי שנותינו שבעים שנה עב״י שם. וע׳ סמ״ע ח״מ ל״ה אם הגיע לכלל ך׳ שנה פחות למ״ד יום להר״מ באה״ע ולהטור למ״ד יום בשנת עשרים ונראו סימני סריס מהני והוי למפרע גדול עד יג״ש ובשערות לא למפרע. ובסימני סריס אפי׳ נראים קודם י״ט ובא לכלל ך׳ נעשה גדול להב״ח א״י למה לא למפרע וע׳ אה״ע קנ״ה סי״ב וי״ג יע״ש ואף שי״ל בין נמצא סימני סריס קודם י״ט ובין נראים בך׳ מ״מ קשה כעת:

והוי יודע בקטן בסי׳ ל״ט דפסול לכתוב תפילין עד יג״ש וב״ש אם כתב מיג״ש ואילך ולא בדקוהו ואח״כ בדקוהו בי״ח וכדומה תפילין כשרים למפרע מיג״ש שכתב דאוקמיה אחזקה שהביא מיג״ש ב״ש כמבואר בח״מ ל״ה וכן אם כתב תפילין מיג״ש ואילך ולאחר ך׳ נראו סימני סריס כל מ״ש שיג״ש למפרע גדול הוא וכ״ת בשעה שכתב ובדקוהו ולא היה לו ב״ש ובכלל קטן הוי והתורה אמרה וקשרתם וכתבתם ואותה שעה פטור היה מקשירה י״ל קמי שמיא גליא ולמפרע הוא גדול כדאמרן. ואם נראו בו סימני סריס קודם ך׳ דאין מעלין ועדיין קטן הוא יש להסתפק בזימון ובתפלה עשרה י״ל דספק דרבנן לקולא הוא ודוקא באיסור תורה אמרינן דלא מהני קודם ך׳ סימני סריס באה״ע משא״כ לתפלה דרבנן וכמ״ש באות ז׳ והמחבר סתם וכתב ואם נראה קודם לכן סימני סריס משמע אף קודם ך׳ וכ״ת דמיעוטי היו סריסים ואנן בתר רובא אית למיזל הא חזינן דלאו מרובא הוי דלא הביא ב׳ שערות אחר יג״ש דרובא מביאין (וחזקה דרבא בנדה מ״ח וכדבעינן למימר לקמן אי״ה וע׳ לבוש כאן קצ״ט) ועדיין י״ל דנהי דיצא מהרוב מ״מ מיעוטא דמיעוטא דהויין סריסים ולמיעוט׳ דמיעוטא אפי׳ ר״מ לא חייש א״כ אין ראוי לצרפו ומ״מ הואיל ונראו בו סימני סריס קודם ך׳ י״ל דהוי ספק השקול ובדרבנן לקולא וע׳ בטור אה״ע סי׳ קע״ב הביאו קודם ך׳ סי׳ סריס תולין הדבר שהם קטנים משמע ספק הוי ועב״ש אה״ע קנ״ה אות י״ט ולמ״ש י״ל נהי מהרוב יצא מ״מ מיעוטא דמיעוטא סרים ואיילונית לא חיישי׳. ומ״ש שם באות ך׳ וכל היכא דתנא ויום אחד היינו מעל״ע לכאורה לאו כללא הוא די״ג שנים ויום א׳ היינו שלימות כמבואר בפוסקים כאן ובסמ״ע ל״ה יע״ש ועמ״ש באות ז׳ אי״ה מזה:

לענין זה פירוש תפלה דרבנן בסי׳ ק״ו פירש המ״א דברי המחבר תפלה ד״ת כר״מ והר״ב שתיק ליה ומ״מ אין ברור הוא וכאן עשרה דרבנן הוא וקרא ונקדשתי אסמכתא הוי. ואני ההדיוט הכותב בעינא למידע כאן תרין ותלת מלין ודרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי אדברה אשיחה וירווח לי:

דע דבגמ׳ ב״ב קנ״א א׳ אר״נ אמר שמואל בודקין לקידושין וגירושין ולחליצה וע׳ רשב״ם ותוס׳ שם ד״ה ולגירושין והנה הא דלא סמכינן אחזקה בקידושין י״ל חומר א״א (עב״י ריש הלכות אישות) חליצה יש ממזר מיבמה לשוק חששו מדרבנן ובח״מ ל״ה ממון אין הולכין אחר הרוב אמנם מבואר בפוסקים דבכל איסור תורה בעי בדיקה ולא סמכינן אחזקה דרבא בנדה מ״ח ויבמות ק״ה (הך חזקה מרובא אתיא דרוב מביאין ב״ש אחר י״ג שנים בזכר ויב״ש בנקיבה וע׳ לבוש קצ״ח בזימון) ועמ״א קצ״ט אות ז׳. כתב בפשיטות דכל ד״ת לא סמכינן בזה אחזקה ורובא והדבר צריך טעם הא קי״ל בכ״מ סמכינן ארובא וחזקה אף מדרבנן באיסור תורה וכמו שהארכנו בי״ד ק״י ועפר״ח שם. וי״ל ב׳ פנים הפן האחד דמיעוט המצוי הוא חששא מדרבנן כמו בדיקת הריאה וכדומה. הפן הב׳ דקי״ל כל היכא דיש לברורי בקל מבררינן ולא סמכינן ארובא וחזקה וי״ח טריפות טורח גדול הוא לחזור אחר נקב משהו וכההיא דריש פסחים למאי נ״מ לישייליה מבואר דהיכא דיש לברורי בקל לא סמכי׳ אחזקה ורובא וכן בס״ס בי״ד ק״י כה״ג וע׳ הלכות נדה קפ״ד וקפ״ה (ע׳ קפ״ד סי״א) דא״צ לשאול אותה וכתב בתורת השלמים (מ״י בת״ח) דס״ס עם חזקה א״צ לברורי אף בקל. והנה מפסחים ראיה להיפוך דאל״כ מה פריך נישייליה הא נ״מ טובא אי חזקה בדוק ודרבנן (בחמצו של משכיר לשוכר ליכא ב״י ואת״ל שזכה מ״מ ביטלו הוי דרבנן וכ״ת דחמץ שאינו שלו ואין יכול לבטל א״כ לאו דיליה והוי דרבנן ובחידושינו למגילה כ״ג במשנה אין פורסין הערנו בזה) א״צ לישייליה ש״מ דכה״ג נמי צריך ומשמע מכמה דוכתין דספק דרבנן וס״ס בד״ת שוין המה עש״ך י״ד ק״י אות ס״ז אם לא שנחלק בין דס״ס עדיף מספק דרבנן ודוקא לענין חזקה השוה אותן הרשב״א א״כ לתפלה דרבנן אמאי מקילין ואין בודקין הא בספק דרבנן כל דאיכא לברורי בקל מבררינן אף שיש חזקה כאמור. ואם נאמר דהוי מיעוט המצוי וחששו לו ולא בקל מיקרי לבדוק אחר ב״ש א״ש דתפלה דרבנן ספיקו לקולא:

ולענין אם הביא סימני סריס קודם ך׳ מסופק אני באות הקדום ובאה״ע סי׳ קנ״ה סי״ב דממאנת י״ל דספק דרבנן לקולא גם התם דאיילונית קידושיה דרבנן והכא לקולא וע׳ ב״ש שם אות י״ט וך׳. וכבר כתבנו מזה באות ו׳ יע״ש ואין להאריך בזה ועא״ר קצ״ט ורכ״ה ואי״ה שם יבואר עוד מזה:

מצטרף עמ״א ועט״ז ד׳ הסכים שאין ישן מצטרף והפר״ח הסכים לט״ז. ודין חדש יש לי בכאן ספק א׳ התעורר בו הפר״ח בסעיף ח׳ לדעת הרא״ש והמחבר בקכ״ד סעיף ד׳ אם אין ט׳ מכוונין קרוב ברכתו לבטלה א״כ שאין שומע נמי ותי׳ דומיא דהנפת סודרין של בהכ״ג אלכסנדריא שמבין בשעה שמסיים הש״ץ סוף ברכה ועונה אמן יע״ש וע׳ קכ״ד סעיף ח׳ באמן יתומה המחויב בדבר יע״ש. והנה אני מסופק בחרש המדבר ואינו שומע בתרין. א׳ אם יוצא בשמיעתו של חבירו דקי״ל בסי׳ רי״ג ס״ב דצריך שישמע הברכה הא לא שמע אפשר אפי׳ אמן אין יוצא. ב׳ אם יוצאין אחרים בבהמ״ז של חרש שאין שומע להט״ז במגילה תרפ״ט אות א׳ דאין ראוי לבילה והשומע ממנו מגילה אין יוצא ה״ה בהמ״ז ושאר ברכות כדומה ואין ראוי לחרש להיות ש״ץ דפטור מדבר נקרא ואין מוציא אחרים מברכת ק״ש ותפלה (ובתפלה י״א דאין משמיע לאזניו כלל מ״מ י״ל כל הראוי כו׳) ומשמע דק״ש ושאר מילי שוין המה רק רב יוסף בברכות ט״ז ב׳ מחלק שם שהרי אתה רואה כן מט״ז במגילה ולפ״ז חרש שאין שומע בשופר אין תוקע לעצמו דעיקר בשמיעה לשמוע קול שופר ומגילה וצריך לקרוא לעצמו המגילה דא״י מש״ץ שאין שומע ושמא מחויב בדבר הוי כאינך פוסקים דלא כט״ז ובסי׳ תרפ״ט הערנו מזה ואי״ה יבואר עוד ברי״ג ותרפ״ט ושאר מקומות ולע״ע די בהערה זו:

גם בחידושינו מגילה כ״ג הערנו הא דישן מצטרף להמחבר כאן בתפלה ויראה ה״ה בזימון עשרה כה״ג אבל במגילה דבעי עשרה פרסומי ניסא אין ישן מצטרף דליכא פרסום ולענין ס״ת ונשיאת כפים איכא לעיוני למ״ד הני משום דבר שבקדושה בישן מצטרף כמו בתפלה ולמ״ד ס״ת בצבור דוקא י״ל ישן לא וה״ה כ״כ מנקדשתי בתוך ב״י פרסום בעינן כולם נעורים עא״ר קכ״ח אות א׳ וכן בהפטורה ע׳ ר״ן מגילה כ״ג לאיש ההמוני כמוני דברים אלו צ״ע בזה:

נכון עמ״א דודאי ישן ג״כ אם יכולים להקיצו ש״ד ואם א״א יצטרף כך וכבר כתבנו בט״ז וכאן באות הקדום דצ״ע בזה יע״ש:

ושנת עמ״א ועא״ר אות ט׳ ובאמת ממהר״י מינץ סי׳ ט׳ מבואר אם נולדו בשנה מעוברת אותו שנולד בכ״ט באדר ראשון בר מצוה בי״ג באדר א׳ כ״ט בו והשני בא׳ לאדר השני וכמ״ש הלבוש בתרפ״ה וכ״כ הפר״ח יע״ש. ומ״ש הר״ב בהג״ה מי שנולד בפשוטה אין נעשה בר מצוה עד אדר שני הוסיף על המחבר בסעיף ט׳ דל״ת התם נולד בחודש אחר עד״מ נולד בר״ח ניסן י״ג מעוברת נעשה בר מצוה בר״ח ניסן דוקא משא״כ זה נימא בר״ח נולד והשתא ר״ח אדר א׳ קמ״ל דזה שבט הוא. ותדע שר״ש הלוי חולק ע״ז ואנו אין לנו אלא פסק הר״ב ועפר״ח. ואם ר״ח כסליו היה יום א׳ וחשון חסר כשנולד ועכשיו ב׳ ימים כסליו ע׳ א״ר בשם הב״ח דנעשה בר מצוה ביום א׳ דר״ח כסליו ואף למ״א י״ל יום ל׳ לחשוון הוא מ״מ י״ל דמודה המ״א להב״ח דנעשה בר מצוה ביום א׳ דר״ח כסליו יע״ש ועיין תקס״ח ס״ו אות ך׳ לענין יאר צייט. ולענין אמירת קדיש א״א רק י״א חדשים אפי׳ מעוברת כי אין לעשות לאביו ואמו רשעים ואי״ה יבואר שם עט״ז אות ו׳:

מ״ש המחבר בסי״ב מנודה אין מצטרפין לעשרה משמע לזימון ג׳ מצרפין ובקצ״ט סי״א אין מזמנין וי״ל כאן בהוחרם ממון שם בעבירה אמנם בי״ד של״ד סעיף ב׳ וסי״א אפי׳ לעשרה דוקא נתנדה בעבירה אין מצטרף לי׳ הא הוחרם ממון אף לעשרת ולתפלה מצטרפין וצ״ע ועפר״ח כאן כתב דנקטינן דלממון אין מצטרפין לזימון ולקדושה כמ״ש המחבר כאן וא״י למה נשבוק ב מקומות מבוארים משום הך דכאן והוא תשובת הרשב״א דוקא על עבירה שהוחרם אין מצטרפין והמחבר כאן בסי״ב סמך אסי״א דמיירי בעבירה. ומקרא מגילה בי׳ פרסומי ניסא אפשר דמנודה נמי ש״ד דוקא קדושה שצריך י׳ אין מצטרף דבעינן באגודה אחת ונידוי ריחוק הוא עב״י גם אם אין מי שבקי לקרות אם המנודה מוציאם דיעבד וצ״ע עסי׳ קצ״ט אי״ה יבואר:

שפה עמ״א הנה מש״ע משמע כע״ת הביאו הא״ר אות י״א דאגף הוא עובי פתח החלל ודלת סוגרת בחוץ ונכנסת בסגירה קצת לתוך עובי החלל כעין שלנו ומקום הנקישה עצמו קרי ליה מאגף ולחוץ וממקום הנקישה עד שפה הפנימי של פתח החלל אגף קרוי ולפ״ז אגף כלפנים וכפי מ״ש הב״י בארוך לדעתו ז״ל שכ״מ בגמרא אבל הבאר הגולה ציין כרבינו ירוחם וכ״ג ממ״א בע״כ מיירי שהדלת סוגרת בפנים ונכנסת קצת לעובי החומה וקאמר המחבר דמשפה פנימית של דלת כלחוץ וכר״י אלא שא״כ הוסיף המחבר יותר מרבינו ירוחם ואפי׳ מקום סגירת הדלת בפנים הוי כלחוץ אלא דכ״ש הוא אם הדלת בחוץ כל האגף כלחוץ כ״ש כשהדלת בפנים דאף עובי סגירת הדלת כלחוץ ומ״מ קשה דמקום הנקישה לא נקרא אגף ועא״ר אות י״א נראה מדבריו דהפי׳ דלת סוגרת בחוץ ומ״ש הש״ע שפה פנימית של עובי דלת כאילו אמר עובי הפת״ח (כי פתח חלל ודלת הדף שסוגר) ובמ״א א״א לפרש כן שכ׳ מקום סגירת הדלת:

וביניהם עמ״א וכ״כ הפר״ח דבגמ׳ פסחים פ״ה מוקי החלונות בבר שורא דשוה לקרקע חבית הא לא״ה לא וכאן כתב אפי׳ גבוה כמה כו׳ ש״מ ברואין תליא מילתא שכל שרואין אלו את אלו מצטרפין אף בשני בתים כבסי׳ קצ״ה בזימון והביא הפר״ח תשובת הרשב״א צ״ז בזה ועדיף מזימון דהתם אף בבית וחדר אחד בעינן רואין זה את זה וכאן בחדר אחד א״צ רואין זא״ז ומ״ש המחבר סט״ו מקצתן בפנים וחוץ וש״ץ תוך הפתח מצרפן כמו בסי׳ קצ״ה המברך על מפתן הבית דע״י הוי כרואין אלו את אלו ול״ד ה׳ וה׳ ה״ה רוב במקום אחר. ויראה דט׳ בבית הכנסת וש״ץ על המפתן ביה״כ אין מצטרף וזה מוכח מסי״ז ציבור בקטנה וש״ץ בגדולה אין מוציאין ולא אמרינן דהוי כרואין ודוקא כשיש בכאן וכאן ב״א והוא באמצע מצרפן בקצ״ה המברך על המפתן אם אין אנשים בבית אחר אין המברך מצטרף עמהם וכן מ״ש שם רה״ר מפסקת אין מצטרף ה״ה כאן. ומ״ש המחבר סי״ז וי״ח וי״ט הכל מיירי באין רואין זא״ז דברואין אפי׳ בשני בתים ממש מצטרפין כבסי׳ קצ״ה בזימון וכמ״ש הפר״ח כאן ולפ״ז מ״ש הר״ב גגין ועליות רבותא היה לומר אפי׳ חלונות כה״ג כל שאין רואין אלו את אלו אין מצטרפין באין שוה קרקע הבית. כתב הפר״ח בשם הריק״ש ז״ל בסוכה היו ט׳ בבית ואחד בסוכה מצטרף כבסי׳ רע״ג בקידוש. עוד כ׳ אחד אחורי הוילון מצטרף וכ׳ הפר״ח על דין א׳ דלא נהירא ועל דין ב׳ אם הוא להתיר תשמיש שס״ת בבית מיגו דהוי מחיצה לזה אין מצטרף והנה זה תלוי בדין הראשון משא״כ למ״ש המ״א לקמן רע״ג דמחיצת סוכה לא חשיבא מחיצה מצטרף כאן בדין א׳ וב׳ ואי״ה יבואר ברע״ג ועא״ר שם:

אין מצטרפין עמ״א. פי׳ הגדולה אין נפרצה במילואה עם הקטנה והרי הגדולה מופלגת מקטנה. ומ״ש המחבר בסי״ז ש״ץ בגדולה וציבור בקטנה אין מוציאין ידי חובתן אפי׳ היו עשרה בקטנה אין הוא מוציאן ואפי׳ האידנא דכולן בקיאין מ״מ אין לו לומר קדיש וקדושה שם כיון שבמקום שהוא עומד אין שם מנין אבל כשיש מנין במקום הש״ץ ודאי מוציא אפי׳ אותם שהם אחורי ביה״כ ושומעין ומכוונין וגם הוא מכוין שיוציא כל השומעים. ואי״ה יבואר עוד במקום אחר מזה:

כתב הפרישה ש״ץ בגדולה אין מוציאין הא ש״ץ על מפתן הקטנה יוצאין ע״ש והיינו משום הקטנה אין מופלגת ונראית כאילו הכל אחר משא״כ בב׳ חדרים ממש אע״פ שש״ץ על מפתן אין מצטרף ואגף כלחוץ ובקטנה וגדולה ואדם אחר דלאו ש״צ על המפתן נמי מצטרף מה״ט דאמרן:

מצטרפין עמ״א. ומיהו המחבר באין רואין מיירי דברואין אפי׳ רשות אחרת מצטרפין כמו זימון ועמ״ש המ״א אות י״ב וע׳ סי׳ ע״ט ס״ג בצואה יע״ש בזה:

או עכו״ם עמ״א וא״ר כתב עובד עכו״ם נמי מפסיק עיין פרישה מ״ש שיכול לסוגרה בדלת א״י כעת דודאי אפי׳ בלא דלת כל שהם בב׳ רשויות ואין רואין זא״ז אין מצטרף ובאגף כה״ג בתוך האגף צ״ע בזה כשאין דלת וכעת לא מצאתיו:

חציו עמ״א וכ״כ א״ר אות כ׳ בשם כ״ג בי״א ויצאו שנים שוכרים א׳ בשוה וכשהם שמונה ושוכרים שנים חציו לפי ממון ועמ״ש בט״ז מזה:

אין כופין עמ״א. ועא״ר בקהלות קטנות יש לכוף הבחורים ולומדים ילכו לביה״כ במקום שאין מנין תדיר כי זמן תורה לחוד ודוקא קהלות גדולות אז יש להם להתפלל במקום לימודם שיש בלא״ה בביה״כ ציבור יע״ש: