ממעטין עמ״א תוס׳ מגילה ה׳ ב׳ ד״ה ממעטין שרוצה לומר כו׳ והתם לענין ת״א עסי׳ תקע״ה ס״ז יבמ״א שם וביבמות מ״ג יע״ש מדלא כתב המחבר ממעטין בשמחה ומו״מ בחדא ש״מ בשמחה אין ששים כלל וזהו משנה תענית כ״ו ב׳ וממעטין במו״מ דלקמן היינו של שמחה כמ״ש באות ז׳. ואגב ברש״י מגילה ה׳ ב׳ ד״ה ממעטין בנטיעה ובנין לא אמו״מ גם היפך נטיעה ובנין וי״ל דלמעט אירוסין ונישואין דל״ת גם בהאי לשון מיעוט אירוסין בלא סעודה שרי ונישואין נמי מח״ג י״ל שרי בלא סעודה עכ״פ ושייך שפיר ממעט דלא כל אירוסין ונישואין שרי קמ״ל דאירוסין ונישואין לגמרי אסור והיל״ל ואין מארסין ואין נושאין רק ל׳ מטעם קאי על נטיעה דבהני שייך מיעוט דלא כל הנטיעות שרי רק נטיעה ובנין דלית שמחה שרי וממילא מו״מ נמי שמחה דומיא דהני כמ״ש התוס׳ שם הא סתם מו״מ שרי כדרכו. והבן זה:

לישתמיט עמ״א גמרא תענית כ״ט ב׳ לישתמיט מיניה באב משמע כל חדש אב עד אלול ואחשוב אני דאמר משנכנס אב היינו מן המולד ריע מזליה ומד״ח אב ממש הוא דממעמין במו״מ ובנין שמחה כו׳. וז״א דממעטין מר״ח דוקא ובר ישראל א״ש משנכנס:

ובעל ברית עמ״א דנשים לובשים בגדי שבת שאין להם מצוה אחרת במילה רק מה שנושאין התינוק לבית הכנסת משא״כ זכרים עיקר תופס התינוק על כסא של אליהו ז״ל והמוהל ואבי הבן אבל הקוואטער אין לובש בגדי שבת. גם בשבת חזון אין מחליפין טלית של שבת רק הכתונת בשבת. מנעלים ופוזמקי של שבת אם אינם חדשים אפשר שרי בשבת חזון ע׳ אות כ׳ וכ״ב ומ״מ י״ל רק כתונת לבד:

הכתונת עמ״א וכ״מ לכאורה מהר״ב דט״ב בשבת אין פורסין פרוכת הא כתונת לובשין. ואי״ה בס״ג יבואר עוד:

פרוכת ע׳ מ״א מפות על שולחן בית הכנסת ומדרשות וכפורת נמי של שבת מותר:

בגדי שבת עמ״א עיין עטרת זקנים. ומי שנשא אשה קודם ר״ח אב והיינו אפשר במקום שנהגו לישא עד ר״ח או עבר ונשא לדידן צ״ע די״ל ז׳ ימי המשתה י״ט שלו א״ד לדידן עכ״פ עבר קנסינן ואין לובש בגדי שבת:

של שמחה עמ״א וע׳ סעיף ז׳ במ״ש הר״ב ז״ל בהג״ה דלא עדיף משאר מו״מ דממעטינן אף שאין שמחה וי״ל דהתם נמי של שמחה קאמר עב״י ואי״ה לקמן יבואר בזה דטוב קאמר ולא מדינא רק שמחה הא שאר מו״מ כדרכו נמי שרי אף יותר מכדי פרנסתו ואי״ה לקמן יבואר עוד. מ״ש כלי כסף צ״ע קצת דמשמע בלא״ה כל מו״מ שא״צ כי אם להרוחה אסור וי״ל אף ע״ג דהסרסור זהו פרנסתו אסור ולקמן תקנ״ד (ט״ס תקנ״ז) סמ״ך בהמחבר דכתב דלא עדיף כשנכנס אב דממעט משמע כל מו״מ כמ״ש התוס׳ יבמות מ״ג א׳ ד״ה מלישא ואותן הנוהגים למעט לגמרי כל מו״מ הוי דברים המותרים כו׳ וצריך התרה כבסי׳ רי״ד בי״ד דהא כ״ע מודים דכדי פרנסה ומיעוט מו״מ דלאו שמחה שרי משא״כ הממעטים ואח״כ רוצים להתיר כדרכו לא מהני התרה דיש פוסקים ס״ל מדינא אסור בריבוי מו״מ אף דלאו שמחה לא מהני זה התרה. והנה כלי כסף הקונה לא יקנה דשמחה אסור רק מו״מ למכור לעכו״ם שרי כה״ג והסרסור לא ישאו פרהסיא בעיר בכך דשמחה לרואים ויריד י״ל הוי דבר האבד ושרי בכ״ע אם מוצא בזול יותר עיין הלכות חה״מ ואף מו״מ שמחה י״ל שרי:

ולצורך עמ״א היינו מי שלא קיים פו״ר מותר לישא אשה אף מר״ח אב רק דלא מסמנא וריע מזליה אין נושאין ומש״ה עכ״פ לבנות בית חתנות לישא מיד אחר ט״ב שרי כה״ג ועא״ר אות ה׳ ועט״ז אות כ״ד ואי״ה שם יבואר. וע׳ סי׳ תקמ״ו משמע ושם בחה״מ י״א ד״ת אף דלא קיים פו״ר אין נושא במועד. וע׳ מגילה ה׳ ב׳ ממעטין י״ל בנישואין שייך מיעוט דיש מותרין כל שלא קיים פו״ר ואירוסין כה״ג י״ל אסור כיון שאין נושא עתה ועמ״ש באות א׳. עב״ח נוהגין לאסור אף שלא קיים פו״ר:

ואין נושאין עמ״א נישואין לבד שמחה ולא מצאתי כעת בדין מחזיר גרושתו מנשואין אי שרי בר״ח עד התענית דלאו שמחה היא לו א״ר אסור ועסי׳ תקמ״ו משמע ה״ה כאן שרי וצ״ע כעת:

שלא עמ״א בגמרא יבמות מ״ג א׳ קודם לזמן הזה ובטור פי׳ מר״ח עד התענית וכ״ה בש״ע אין עושין סעודת אירוסין משמע אף בשבת בנתיים אסור סעודה ועיין סי׳ תקמ״ו סעודה בלא זמן אירוסין משמע שם דשרי י״ל כאן חמור טפי ואף שלא בבית חמיו אסור. וריקורין ומחולות מי״ז בתמוז אסור אף בלא אירוסין כלל ועא״ר. וישראל שפרנסתו כלי זמר אצל אינו ישראל בבית המשתה יראה כדי פרנסה שרי ודאי אף דבר האבד י״ל דשרי להרויח כה״ג אם אין שכיח כלל ע׳ הל׳ חה״מ בזה. וי״ז בתמוז ועשרה בטבת יש להחמיר באפשר כמו מר״ח עד התענית ועא״ר א׳ וצ״ע:

לספר עמ״א והט״ז באות י״ג אוסר וי״ל לכבוד השבת אף שחל ט״ב בשבת י״ל דשרי בע״ש ליטול הצפרנים אף לט״ז וה״ה טבילת מצוה י״ל דשרי ואי״ה שם יבואר עוד ועא״ר אות ו׳ דלסרוק ראשו י״ל דשרי ומיהו בי״ד ש״ן בש״ך אות ג׳ מביא י״א דוקא אשה מותרת לסרוק דאשה לא האיש א״כ י׳ל ה״ה כאן ויש לכאורה לצדד להקל כי המ״א מתיר בצנעא צפרנים ה״ה סריקת ראשו דיש מתירין גם שם:

ולכבס עמ״א ע׳ פירש״י ז״ל תענית כ״ט ב׳ ועב״י ועיין אות ט״ו וי״ט משמע הטעם דשמחה היא לו כשנותן בגדיו לכובס ומה״ט אף לכובסת עכו״ם אסור ליתן ולא משום דמסיח דעתו מהאבילות וי״ל:

בט״ב עצמו עמ״א ועט״ז כאן ה׳ ובי״ד שפ״א מזה דאם יש לה חלוק ישן נקי ובדוק תלבש וא״ל תלבש לבן לצורך מצות ל״ג:

וכן ע׳ מ״א במשנה תענית כ״ו ב׳ ובה׳ מותרין מפני כבוד השבת בזמן שהיו מקדשין ע״פ ראיה וחל ט״ב בע״ש ולדידן משכחת כשחל ט״ב בשבת כו׳ ורחיצה בשבת זו מדינא מותר רק בט״ב אסור מדינא ומנהגא הוא לאסור רחיצה כדלקמן ונהגו איסור בכיבוס אם יש לו חלוק לבן בשבת הא לא״ה שרי ותספורת א״א רגילין ע״ש מש״ה אין מקילין לכבוד השבת מר״ח ואילך או כשחל ט״ב בשבת ונדחה. ומ״ש בס״א בשבת חזון רק הכתונת לא בגדי שבת י״ל דלאו כ״ע יש להם בגדי שבת מש״ה מחמירין וכאן כתב לובשים כלי פשתן י״ל ג״כ רק הכתונת ומפות ומכסאות וע׳ אות ך׳ י״ל בגדי שבת מגוהצין חם יותר יש להחמיר וצ״ע:

מר״ח ואילך עמ״א אבל ליתן קודם ר״ח אע״פ שמכבסת מר״ח ואילך י״ל דשרי ועא״ר ה׳ צידד בזה מר״ח ואילך ואומר לו לכבס אחר ט״ב י״ל דשרי:

לאחר התענית עמ״א ספר וכיבוס מדינא ורחיצה ובשר מנהגא כר״מ תענית כ״ט ב׳ יע״ש וע׳ ט״ז אות י׳ ועא״ר מ״ח די״ל כשחל ט״ו באב ע״ש דשרי כי לא הי׳ דעת הנוהג על זה ג״כ יע״ש ותקע״ב ותק״פ לענין ט״ב ומשמע דמיקל בט״ו באב:

שנהגו עמ״א ולדידן אין נ״מ כמ״ש הר״ב דנוהגין לאסור מר״ח. וע׳ אות ח״י י״ל נ״מ באבל מנהגא כו׳:

מיום ה׳ עמ״א עתוס׳ תענית כ״מ ב׳ יע״ש ומ״ש שכ״מ במשנה כ״ו ב׳ לכאורה היינו ברש״י שכתב אם חל בע״ש הא חל ביום ה׳ אסור לכבס בו ביום וע״כ אוסר במי שיוצא לדרך ועא״ר בזה יע״ש:

מ״ש אבל שלשים בי״ח תמוז כו׳ עט״ז אות י״ד משמע רק בשבוע שחל ט״ב מדינא אסור מש״ה כה״ג מיקל בתער ג״כ ומשמע אף בשבת זו רחיצה שרי הואיל ואין רק מנהגא וע׳ א״ר ל״ב הביא הפוסקים מר״ח ואילך אסור בתכפו אבילות ואפשר מש״ה הביא המ״א רק בי״ח בתמוז וה״ה י״ז בתמוז כה״ג ואי״ה לקמן גבי תספורת ובט״ז יבואר עוד:

אסור עמ״א עמ״ש אות י״ב וט״ו ובתה״ד קנ״ב ובאין לו מה לאכול ודאי כדי חייו שרי עכ״פ:

כלים חדשים עמ״א ע׳ בטור בשם הרמב״ן ז״ל ובב״י וע׳ ס״א ומ״מ לכבוד השבת היה נראה להתיר אלא שנהגו רק הכתונת :

מר״ח עמ״א קושיית הב״ח דבי״ז בתמוז אין לובש דאין מברך שהחיינו ולזה יש תירוץ דנ״מ בשבת א״נ כו׳ וע׳ סי׳ רכ״ג במ״א ה״ו ומנעלים שאין חשובים אין מברכין א״כ א״ש עיין אות כ״ב:

ומנעלים עמ״א וע׳ ב״ח בגדים ישנים ולו הן חדשים יע״ש. ואי״ה באות כ״ג יבואר עוד:

ויש להחמיר עמ״א מ״ש המחבר ויש להחמיר בזה היינו עשייה הא לבישה דעתו דמר״ח מותר רק בשבוע שחל ט״ב אסור ללבוש חדשים ודעת הר״ב בס״ו להחמיר בלבישה ג״כ מר״ח וע׳ בלבוש:

ונהגו עמ״א לאחר ר״ח אסור ליתן לתקן. ע׳ אות כ״ה:

לאומנים עמ״א הא לישראל אומן אסור מר״ח ונהגו להקל אם נותן לישראל קודם ר״ח שרי לתקן אף מר״ח ואילך אבל צ״ע קצת מס״ז:

שלא עמ״א אם הציבור התפלל ערבית במוצאי שבת אע״פ שיחיד לא התפלל אסור בסעודה שלישית תו לאכול בשר וה״ה מר״ה לדידן וע׳ י״ד שע״ה בש״ך י״ד וט״ז ד׳ משמע דוקא כשהוא התפלל ערבית דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי ועא״ר אות כ״ו מיקל כה״ג ויש נמנעין לאחר שקיעת החמה היינו תחלת שקיעה אף שעדיין ביה״ש ולא התפלל ערבית כו׳. ועמ״ש אי״ה באות כ״ז :

ומותר ועט״ז אות ט׳. ובסעודה שלישית שמברך בה״מ על היין י״ל כל שלא התפלל הוא ערבית יש להקל כשחרית דנוהגין רק חומרא בעלמא ובמ״ש כה״ג י״ל אף המ״א מודה כה״ג בכוס יין ומיהו ז״א דבאות כ״ו כתב בפי׳ דאסור בבשר ויין ודוחק לומר דהתפלל מבע״י ואסור ביין דלאו כוס בהמ״ז דבלילה בלא״ה אסור קודם הבדלה ש״מ דסובר אף כוס בהמ״ז אסור :

ומצניעין עמ״א עי״ד בט״ז קי״ז ד׳ דמתיר לנהור ולמכור הבשר לעכו״ם והוי כנזדמנו והב״ח כאן משמע דאוסר ועא״ר אות כ״ט. עסי׳ תקנ״ט במ״א אות י״ד דלנוהגין שלא לאכול בשר בליל מוצאי ט״ב אין לשחוט עד יו״ד באב יע״ש. ומט״ז שם ח׳ י״ל לאבודרהם א״ש לעולם שוחטין אחר חצות לאכילה שאחר ט״ב :

מותרים עמ״א ועט״ז בזה אבל נתבשל בקדירה של בשר ב״י ודאי לית מיחוש ושרי ונראה כל שנפל בשר לתבשיל ויש ששים פשיטא דשרי ואף שאין ששים כל שקפילא ישראל טועם ואין טעם בשר שרי וטעימה כה״ג י״ל דשרי וצ״ע:

ובשר מלוח עמ״א בן סורר ומורה בשר מליח אין נעשה בן סורר ומורה ע׳ סי׳ תקנ״ב בט״ז ואי״ה שם יבואר עוד:

לתינוק עמ״א דבשר ויין מדינא רק בסעודה מפסקת אסור כבסי׳ תקי״ב ונהגו כו׳ ולא נהגו רק לגדולים שיודע להתאבל ועסי׳ רס״ט אות א׳ וכשנותן לתינוק שהגיע לחינוך לשתות ישתה רוב הכוס עא״ר עמ״ש אי״ה באות ל״ב מזה:

לשתות הבדלה עמ״א ואפשר אף שאירע שלקח כוס לברה״ז יניח ולא ישתה ממנו אם אין תינוק ולפ״ז בסעודת מצוה ג״כ לא יקחו כוס אף בעשרה ומ״מ כיון שסעודת מצוה התירו אף כוס בהמ״ז יש להתיר. ומ״ש המ״א באות ל״א מעשה דמהרא״ק בע״פ שחל בשבת אחר חצות כך מצאתי נוסחא אחת והיינו דסובר בשר צלי מיירי וסובר כבסי׳ תע״ו שלא יאסרו פסח הוא ואוסר אף לאחר חצות בזמן שחיטת הפסח ודוחק בעיני גם משמע בתע״ז לאחר חצות ע״פ אוכלין אפי׳ שה שלם צלוי כאחת אחר חצות רק בלילה לא ובא״ר כ״ד משמע דגרם עט״ב ועסי׳ תקנ״ב במ״א אות י״ג וצ״ע:

וסיום מסכתא עמ״א וע׳ סי׳ תר״מ אות י״ב ותמ״ד אות ט׳ לענין סעודת מצוה:

וסעודת אירוסין עמ״א ועא״ר אות כ״ה קודם ר״ח מי״ז בתמוז מותר סעודת אירוסין והנוהגים לאסור בשר מי״ז בתמוז סעודת אירוסין שרי יע״ש:

שלא עמ״א ועא״ר אות כ״ו כ״ז כ״ח ושם משמע דסנדק ובעל ברית המכניס ומוציא נמי הוי בכלל:

ושבת שחל בט״ב ונדחה אף לי״א בס״ד דמיקרי שבוע שחל ט״ב לענין לספר ולכבס שהוא מדינא אבל בשר ויין וכדומה שהוא ממנהגא בזה כ״ע מודים שאין לו דין שבוע שחל ט״ב יע״ש:

בעט״ב עמ״א דלאחר חצות אף קודם מנחה אין לאכול בשר ועסי׳ תקנ״ב אות י״ב:

לספר עמ״א ומדלא הגיה הר״ב לדידן מי״ז בתמוז תספורת וכיבוס מר״ח משמע לקטנים אין איסור רק שבוע שחל ט״ב בתוכה ובלבוש סי״ג השמיט בשבוע שחל ט״ב עא״ר ל״ח משמע מי״ז בתמוז ומר״ח יע״ש ומ״ש הלבוש בני ג׳ וד׳ שנים צ״ע קצת דמשמע משום חינוך והיינו בני שש ושבע:

ומיהו עמ״א תקל״ד ד׳ שאין מתכבסין יפה בבית כע״ג הנהר הא לא״ה יש לכבס בצינעא וע׳ לבוש פי״ג משמע בגדי קטנים נהגו להקל היינו בני ג׳ וד׳ אסור רק פחות מזה דמשתינים תמיד שרי לכבס כסותם ועב״י וד״מ משמע לכאורה שנהגו להקל כל בגדי קטנים כמו באבילות וצ״ע:

שלא עמ״א עט״ז אות י״ו:

הראש בחמין עמ״א וטבילה בצונן מי שנוהג תמיד מותר בשבת חזון הא לא״ה אף בצונן אסור:

מלומר שהחיינו עמ״א ע׳ אות ל״ח ועט״ז אות י״ז. ומשמע בצ״ג או י׳ טבת למי שאין מתענה כבסי׳ תק״ן אומר שהחיינו:

ולא עמ״א עסי׳ רכ״ה ס״ג וע״ש סעיף א׳:

שלא עמ״א עיין אות מ״ב גודגדניות וקטניות ערבי״ז שוטי״ן וכדומה:

מד׳ ועד ט׳ עמ״א עא״ר אות מ״ד הגירסא במדרש ושם דאין לילך בין חמה וצל בשם מ״צ יע״ש באות מ״ג. ויתאבל ח״ש אחר חצי היום היינו מיד אחר נטיית השמש בחצי היום עסי׳ א׳ וכדומה נוהגין בע״ש אחר חצות אין עושין חצות וכ״ש בר״ח אב ערב ט״ב נמי אין עושין חצות אחר חצי היום: